ישועות יעקב עהת· רבי יעקב משולם אורנשטיין
פרשת כי תשא
אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. נראה לי ביאור הדבר דבתחלה אמר למה ה' יחרה אפך בעמך ואח"ז כששיבר את העגל והרג שלשת אלפי איש מישראל ולא היה בהם מי שיעמוד נגדו ח"ו חזר ואמר שחטאו חטא גדול במה שעשו את העגל. ונראה ביאור הדבר דמצינו בקרא שאסר הקב"ה עליהם לעשות אלהי כסף ואלהי זהב וחלק אותם לשני דברים כסף וזהב ולכאורה אחת הן מה בין אלהי כסף ואלהי זהב. ואמנם ידוע מ"ש חז"ל שמי בגוים דקרו ליה אלהא דאלהא דהיינו שיש צורות המושפעים מאת ה' להוריד עליהם השפע והברכה והתנהגות העולם הוא על ידם בכח האלקי השופע עליהם והנה ידוע ענין הכסף שהוא תשמיש העולם בדברים הכרחיים וענין הזהב אינו בא לצורך דברים הכרחיים רק לדברים חשובים ליוקר מציאות וגם הזהב בעצמו הוא דבר נחמד כמש"ה על דברי תורה הנחמדים מזהב וכו' והנה עשו האומות אלהי כסף להשפיע עליהם כח ה' לעשות פעולתם בדברים שהם צרכי העולם ולדעתם אין כבודו של הקב"ה לפעול בעצמו דברים הקטנים לכך הוא שופע על אלהי כסף לעשות פעולה זו. ואמנם אלהי זהב הוא להשפיע על בני האדם דברים יקרים ונחמדים כמו המלוכה והממשלה כמו שאמר דניאל לנבוכדנצר אנת הוא רישא דדהבא וזהו יותר נוטה לאלקות לצד שהוא פועל בדברים הגבוהים וזהו לא תעשון אתי אלהי כסף הקב"ה יתנהג על ידם צורכי העולם בדבר השכיחים והכרחים בכל יום וגם אלהי זהב לא תעשו לכם לצורך עצמיכם שתהיו גבוהים וראשים על כל האומות והנה האלהי זהב היא יותר נוטה לחשוב לאלהות. והנה באמת כבר כתב החבר בס' הכוזרי כי לפי שעה בקשו העגל שילך לפניהם ואז הי' לצורך הכרחי בכל שעה כי היו במדבר שממה אבל הם בקשו דמות אלקים אשר ימלוך עליהם ויהיה ראש ולכך בחרו לעשותו של זהב וזה דבר שאינו יוצא בהוצאה רק לסיבות יעקר חשיבתו וכמ"ש חז"ל הזהב קונה את הכסף כו' והנה השם אמר למשה עשו להם עגל מסכה והי' בדעת משה רבינו כי הוא של כסף לצורך הכרחי כמ"ש הכוזרי ומגדולת עבד ניכר גדולת רבו שאין כבודו לפעול בדברים קטנים הכרחים אבל כאשר בא אל המחנה וירא שעשו אותו של זהב אז הבין תוכן דעתם שחשבו אותו לראש והיינו לדמותו לאלקי אז חרה אפו ואמר אנא חשא העם הזה ויעשו להם אלהי זהב וזה נחמד מאד:
ובמדרש אנא חטא העם הזה חטאה גדולה חטאו בעריות. ואמרתי בזה דלכאורה קשה למה אסרו העריות באותו דור דהרי הי' על ישראל דין גרים וכמו דיליף הש"ס במס' יבמות דגר צריך טבילה מהך דנאמר בקרא ויקח משה חצי הדם וגו' וא"כ הא קי"ל דאין עריות בגרים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וא"כ קשה הא דנאמר והנה העם בוכה למשפחותיו על עסקי עריות קרובים שנאסרו להם ולמה נאסרו הא בגרים ליכא איסור עריות. ואמרתי בזה כיון דקאמר הש"ס מודעא רבא לאורייתא אלא דהדר קבלו עליהם בערבות מואב וא"כ לא חשיבי גרים גמורים להקל עד שעה שקבלו התורה שנית בערבות מואב. וא"כ כיון דב"נ אסור בקרובים לכך אף ישראל שנתגיירו באונס אף דלהחמיר עליהם הי' חשובים כגרים אבל לענין להקל אין הגירות שנעשה באונס מועיל ומה שאסרו חז"ל מדברי סופרים שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה דמה"ת מותר היינו בגר שנתגייר מרצון ולא כשנתגייר באונס כנ"ל ברור. והנה בש"ס אמרו אלמלא ו' שבהעלו"ך נתחייבו ישראל שבאותו דור כלי' אבל מחמת שנאמר העלוך היינו בשותפות ומתמה ע"ז הש"ס דהא ק"ל המשתף שם שמים וד"א נעקר מן העולם והוא באמת תמוה ומה היתה דעת הת"ק ואמנם הדבר נכון דבאמת מודעא רבה לאורייתא אלא דהדר קבלוה בערבות מואב והרשב"א הקשה למ"ד הדר קבלו בימי אחשורוש א"כ קשה גלות בית ראשון למה נענשו וכתב על עון ע"ז שגם בני נח נצטוו אבל בשותף דעת הרבה פוסקים דבני נח אינם מצווין יש להם טענת אונס וע"כ קאמר אלמלא ו' שבהעלו"ך והי' עזיבת ה' לגמרי לא הים להם התנצלות טענת מודעא דע"ז גם ב"נ מצווין. משא"כ בשותפות אין ב"נ מצווה ויש להם טענת מודעא. ואמנם כיון שחטאו בעריות ע"כ סברו דהם כמו גרים גמורים אף להקל וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי א"כ גם טענת מודעא להקל אין להם וא"כ למה עשו להם אלהי זהב ודברי המדרש מבואר ודו"ק
ועתה אם תשא חטאתם ואם איי מחני נא מספרך אשר כתבת. עיין פירש"י שיאמרו שלא הי' כח בידו להתפלל והשיב לו ה' מי אשר חטא לי אמחנו. לכאורה אין ביאור לדברים אלו כיון שהוא ביקש שימחול ה' חטאתם כדי שלא יאמרו שאינו כדאי להתפלל מה השיב לו ה'. ונראה לי ביאור הדבר עפמ"ש במקום אחר במה שאמרו בזה"ק דהעולם נידון אחר רובו וכשרואה המקום כי ירבו החוטאים על הצדיקים הוא מוחה מספר החיים את הרשעים ורואה אותם כאלו כבר מתו כיון שהמה הולכים למות ולא יתחייבו הצדיקים מחמת הרוב שהמה רשעים וזהו ימחו מספר החיים ועם צדיקים אל יכתבו כדי שלא ירבו זדונות על הזכיות והארכתי בזה במקום אחר בדרושים שלי. והנה מנהג במלכי ארץ אם רצונם לתווך ביניהם בעסק ריבות שכ"א מהם יעשה מורשה בכחו ואם המורשה טעה בעסק התפשרות הזה ואין ביד המלך לחזור מאתר שכבר נעשה הדבר מפי המורשה אשר ידו כיד המלך ואם הדבר נוגע לדבר גדול מאד אז יראה למצוא חסרון בכתב הרשאה או שיקרע כתב הרשאה לגמרי וימחה מתוך הספר שאיש הזה מורשה ואז ביד המלך לחזור מעשיות המורשה והנה אמרו במדרש לך רד כי שחת עמך היינו הערב רב שהמה עמו של משה כי הקב"ה אמר למשה והוצאתי את צבאותי את עמי ישראל והוא קיבל את הגרים ממצרים ועשו את העגל ואמרו לישראל אלה אלקיך אלה אלקינו לא כתיב אלא אלה אלקיך דהיינו ערב רב עשו העגל ואמרו לישראל כן. והנה באמת יון שנצטרפו עם ישראל והעולם אחר רובו נידון היה בידם לשחת את עם ישראל כיון שהם נתחייבו כלי' א"כ גם עם בנ"י נגררים אחריהם שהמה הרוב ואין ביד ה' לומר שהם לא יחשבו בתוך בני ישראל מאחר שמשה שליחו של מקום להוציא את ישראל מארץ מצרים כמ"ש ויצוום אל בני ישראל וכו' להוציא את בני ישראל מארץ מצרים ואי אפשר לבטל את כל אשר עשה משה בעסק זה א"כ גם מה שקיבל את הערב רב וצירף אותם עם בני ישראל מה שעשה עשוי אם לא שיתבטל כל שליחות שלו ואז גם מה שקיבל את הערב רב בטל ואינם מצורפים עם ישראל. וזהו מחני נא מספרך אשר כתבת ששלחתני להוציא את ישראל ממצרים ואז לא יהי' בכח העם לבטל את ישראל ושיהי' ישראל נידונין עמהם כאחת ואמר לו ה' כי אין זה הכרח כי מי אשר חטא לה' ימחנו מספרו ויהיו נחשבים כאלו כבר מתו ואינן בעולם עוד ואין ישראל נידונין עמהם כאחת ואין הכרח לבטל עשיות משה לגמרי ודו"ק: וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו וכו' אתם עם קשה עורף וכו' ועתה הוריד עדיך מעליך. כלם תמהו על דבר זה דהרי לא שתו איש עדיו. ונראה לי דבאמת מצינו בש"ס דשבת דכלי זיין המה תכשיטי אנשים שנאמר חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך והנה באמת מצינו כי מי שחושב שבחרב ובחנית יגבר אף שלא בעת מלחמה תכשיט הוא לו, ואמנם ישראל כי לא בחרבם ירשו ארץ אין החרב תכשיט לו וזהו מתכשיטי אומות העולם אשר הוא בברכתם לנצח בחרב. והנה בצאת ישראל ממצרים נאמר וחמשים עלו בני ישראל כי חשבו שירדפו מצרים אחריהם ולא לשם תפארת כי אין זה הודם ותפארתם רק לצורך מלחמה. ואמנם בעת ששלחו המרגלים לתור את הארץ עלה על לבבם מחשבת חוץ כי בחרב וחנית יגברו על שונאיהם וכאשר אמרו המרגלים כי עז העם היושב בארץ גזרו אומר כי אין בידם לירש את הארץ א"כ היו חשבו כי חרב וחנית כלי תכשיט להם וכאשר לא ירשו הארץ כי המה היושבים עלי' גבורים הם התאבלו ולא שתו איש עדיו עליו והיינו האנשים לא שתו חרב וחנית לתכשיט עליהם כי אינו תכשיט אצלם כי שכנגדם יוכלו יותר לנצח בחרב וחנית ולכך נאמר ולא שתו איש עדיו עליו דהיינו האנשים לא שמו עליהם חרב. ואמנם הנשים לא הורידו עניני התכשיטין שלהם שהיו מלובשים ומקושטים בהם וזאת רע בעיני ה' שהי' ראוי ונכון להוריד כל עניני תכשיטין כי רע ומר עזבם את ה' ולמה לא ייראו העונש שראוי לבא עליהם וזה הוא הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך דהיינו שירידו את כל עניני תכשיטין מעליהם בין של אנשים ובין של נשים והבן:
פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. אמרתי ביאור המקראות דבאמת מי שהוא מושרש בחטאת אבותיו אין עליו אשמה גדולה כ"כ כמשחז"ל עכו"ם שבח"ל לאו עובדי ע"ז שמעשה אבותיהם בידיהם כי מצד אבותיו בא לידו החטא כי אבותיו השרישו בקרבו שירש רע. נצל כן מחסדי ה' שבעת שהאדם חוטא והקב"ה רוצה להענישו זוכר ה' עון אבותיו כי המה גרמו לו עשות רעה ואז אין עונשו גדול כ"כ. וזהו פוקד עון אבות על בנים שעון אבותיהם על הבנים. ואמנם כ"ז כשהעון בא מצד החומר המתאוה לעשות רע ובזה כיון שאביו מזריע ונותן כח בחומר בזה לטובה יחשב לו בהזכר עון אבותיו שגרמו לו כל זה. אבל אותן אסר הרעו מאבותיהם שהמה חטאו בנפש וחזר בזה גרוע רשע בן רשע מרשע בן צדיק וזהו שאנו אומרים בווידוי שאין אנו ע"פ וכו' לומר לפניך כו' צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל אנחנו ואבותינו חטאנו ואח"כ מתחיל לומר הווידוי אשמנו. ודברים האלו אין להם ביאור עד שבדורות האלו השמיטו תיבת ואבותינו והגיה אבל אנחנו חטאנו. ואמנם בנוסח הווידוי שכתב רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל נזכר נוסח זה אבל אנחנו ואבותינו כו' נראה דבאמת יש לישראל התנצלות לומר שאבותיהם חטאו א"כ מעשה אבותיהם בידיהם אמנם הם יודעים בעצמם כי הם הרעו מאבותם. וזהו שאין אנו עזי פנים לומר צדיקים אנחנו ולא חטאנו מעצמינו אבל אנחנו ואבותינו חטאנו דהיינו שמעשה אבותיהם בידיהם ואמנם הם אינם עזי פנים רק שמודים שהם בעצמם חטאו וע"כ אומרים אשמנו וכו' והבן: