ישועות יעקב עהת· רבי יעקב משולם אורנשטיין
פרשת נח
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך. כ' פירש"י והוא מהמדרש באברהם אומר התהלכתי לפניו כי לא היה צריך סעד לתומכו ונח צריך סעד לתומכו. ולי נראה כי יש צדיק בן צדיק ומדורות צדיקים אשר מעת הוולדו לא ידע עשות רע רק שרגיל מעודו לשמוע שם ה' וגדלו. וזה קל בעיניו לקרא בשם ה' כי כן הוטבע אצלו להאמין בשם ה'. ויש צדיק שאבותיו היו עובדי ע"ז שאינן מאמינים בשם ה' והוא בעצמו מכח חקירת שכלו וצדקה לבבו הכיר את בוראו והנה מי שמאמין בה' ובתורתו מצד אבותיו ולא שמע מעולם קול אומר דרך אחר ואינו צריך לחקירה ונסיונות כי כן מקובל הוא מאבותיו דור אחר דור זה' נקרא תמים כמש"ה תמים תהיה עם ה' אלהיך שלא ינסה את ה' אמנם מי שאבותיו היו רשעים עובדי ע"ז ולא ישמע שם ה' על פיהם והוא בעצמו הניח דרכי אבותיו ומצד החקירה התברר אצלו כי ה' אמת ותורתו אמת עם היותו כי הוא צדיק גמור בדרכיו ובמעשיו עכ"ז כל זמן שלא בא בסוד ה' לא נקרא תמים כי יש דברים שא"א להשיגם מתוך חקירה כי ילאה האדם להשיג כל דברי ה' מצד השכל גלל כן צדיק גמור הוא ולא נקרא תמים כי בכל פעם צריך לחקור ולדרוש. ואמנם הקב"ה ברוב רחמיו כשרואה שהאדם חוקר דרכיו ועושה מצותיו ושכלו ילאה להשיג איזה דבר יערה עליו רוח ממרום אשר על ידו יבא בסוד ה' ואז ישיג כל דברים אשר עיני בשר לא יכלו להשיגם כמש"ה סוד ה' ליראיו. גלל כן אברהם לא נקרא תמים עד שנימול. כי עדיין היה צריך לחקירה וכשנימול אז נתגלה אליו ה' כשהוא עומד ולא היה צריך ליפול על פניו והבין הכל מצד ראותו את ה' ואז נקרא תמים. אבל נח אף שלא נימול נקרא תמים כי מעולם לא עלה על לבו לחקור כי מצד אבותיו ידע את ה' ותורתו מצד אמונה ולא היה צריך לחקירה וע"כ אמר הכתוב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו דהיינו מצד הדורות עצמו היה צדיק ותמים וזהו את האלקים התהלך נח שכל תהלוכות שלו הי' את האלקים והיינו שנולד את האלקים וכן נתגדל ולא עלה על לבו איזה חקירה בדבר או לנסות רק עשה הכל מצד נחלת אבותיו דור אחר דור. חנוך מתושלח למך. והנה לענין להוציא יקר מזולל ע"י מאמר פיו להוכיח את אנשי דורו בודאי מי שהוא בעצמו הכיר ה' ע"י חקירת שכלו ואבותיו היה להם דעות זרות ושמע דבריהם וסברות לבבם. והוא נטה מדבריהם לעבוד ה' ולבטל דעות הנפסדות עפ"י חקירות. זה בידו להשיב רבים מעון זה ע"י שהוא בעצמו עמד על הענין בשכלו ותבונות כפיו כן ישוב הנכשלים בעון אבל מי שלא שמע מאבותיו שום דבר רע ח"ו ולא עלה על לבו מעולם שום דעה נפסדה והוא הולך בדרכי אבותיו להאמין בה' ובתורתו אין בידו מה להשיב לאפיקורס ונכון הענין:
נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. עיין פירש"י ולשון המדרש. ולי נראה ביאור הדבר דלכאורה קשה מה היה הענין אם נח חטא למה מצא חן ואם לא חטא מציאת חן למה. ואמרתי עפ"י מה שפירשתי ביאור המקרא ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. ודרשו חז"ל אדם היינו נכרי והוא משולל הבנה דהרי בהדיא קאמר ושמרתם דהיינו ישראל ישמרו. ואמרתי דבאמת יש מצות השמעיות דהיינו משפטים שגם הנכרים מקיימין אותם אלא שהם מקיימין אותם בשביל קיום העולם. ואמנם כשישראל יקיימו אף המשפטים יהיה כוונתם לפי שכן נצטוו מפי ה' ושמרתם את חקותי ואף את משפטי אשר יעשה אותם האדם חי בהם דהיינו שהאדם מקיים אותם בשביל שחיי האדם תלוי בזה אבל אתם תשמרו אותם מצד כי אני ה'. והנה אנשי דור המבול חטאו בגזל ועריות דברים שחיי האדם תלוי בו ונח קיים את מצות השם אמנם לא היה כוונתו בשביל כי ה' צוה עליהם רק מחמת שחיי האדם תלוי בזה, ולכך מצא חן בעיני ה' להצילו לפי שלא עבר על העבירות בפועל ולולי כי חסד ה' עליו היה נספה עמהם לפי שכוונתו בקיום הדבר לא מצד מאמר ה' רק לקיום העולם. והנה המקיים מצות מצד התורה ע"י העולם נתקיים אף דורות שעברו וגם דורות הבאים. ואמנם המקיימים המצות בשביל קיום העולם אף שנחשב תמים במעשיו מ"מ אין הדבר מועיל רק לדור הזה ולא לדורות הבאים ושעברו שהרי כל כוונתו לקיום הדור וזהו צדיק תמים היה בדורותיו. והנה אלו היו כלם בסוג הזה להיות מקיימים מצות ה' מצד השכל וקיום העולם היו נצולים וזכותם לא היה מועיל לדורות הבאים שהרי לא בשביל מאמר ה' קיימו המצות. אבל נח שרצונו היה לקיום העולם ניצל אף כי גם בזה לא נעשה תכלית הענין שהרי נחרב העולם מ"מ הוא עשה את שלו ולא הועיל זכותו לאנשי הדור שהרי גם הוא לא עשה לקיום מאמר ה' רק לקיום העולם ואמנם אברהם שעשה הכל לקיום דרך ה' בלתי בעל תכלית לכך הגין זכותו על בני דורו ועל דורות הבאים וזהו שנאמר המכסה אני מאברהם וכו' כי ידעתיו אשר יצוה בניו וכו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט דהיינו שמשפט וצדקה שיעשו יהיה לפי שהוא דרך ה' לא לקיום העולם ולכך יוכל להתפלל על אנשי הדור והוא מתוק:
כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. בש"ס דסנהדרין יליף דב"נ מצווין על העריות דכתיב כי השחית כו' דהיינו עריות ומדענש ע"כ הזהיר וגזל יליף מדכתיב כירק עשב ולא כירק גינה דהוי גזל. ומהרש"א בח"א הקשה דאף גזל הוה ליה ללמוד דכתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם שלא נחתם גז"ד אלא על הגזל ומדענש ע"כ הזהיר. ולי נראה ע"פ מה שפירשתי דמצות השכליות כגון גזל ועריות באמת אף עם לא נצטוו עליהם מחוייבים לשמור ואם לא שמרו ממילא בטלי חברת הישוב כמו שפירשתי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. דאלו מצות שהם לצורך קיום עולם אף אם לא היו מוזהרים מחויבים לקיים והא דהזהיר על הגזל והעריות שאם יקיימו מצד מאמר ה' מקבלין עליו שכר ולזה כאשר לא רצו לקבל את התורה עמד והתירן שלא יקבלו עליהן שכר כיון שעושין בשביל קיום העולם כמו שביארתי זה באריכות וא"כ לכאורה אין ראיה שנצטוו על עריות מהא דנענשו עליו במבול כיון שבטלו קיום העולם וכלם כאחד עשו חטא שהוא נגד השכל הם בחטאם החריבו את העולם. והנה ידוע מאחז"ל מלפנו מחיות שדה ומעוף השמים יחכמנו אלו לא ניתנה תורה היינו למדין גזל ועריות מחיות הארץ ומעוף השמים ואמנם בדור המבול דרשינן כי השחית כל בשר את דרכו שאפי' חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן. וא"כ לא היה להם מן מי ללמוד ואדרבה לפי שראו שאפי' חי' ועוף נזקקין לשאינן מינן חשבו כי מערכת הזמן גורם לזה וכמו שהקשה הר"ן באמת למה יענשו על עריות כיון שכן היה מערכה שהרי אפילו חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן (עיין מ"ש שם) ומעתה מוכרח דע"כ נצטוו על העריות דאל"ה לא היה מגיע להם עונש כי לא היה להם מן מי ללמוד אבל גזל דלא מצינן שהבהמות והעופות השחיתו דרכם בזה היה להם ללמוד מחיות הארץ ועוף השמים והבן:
כי מלאה הארץ חמס מפניהם. מדרש רבה שנאו בשער מוכיח זה נח שהיה מוכיח את בני דורו ואמר להם ריקים וכו' ולפי שפשטו ידם בגזל נימוחו. היפ"ס דקדק סמיכת הענין. ונראה לי דבמדרש כי השחית כל בשר דרכו יש מפרשים על עריות שאפילו חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן וי"מ בגזל שאפילו חיה ועוף חומסת וטורפת ותלי' בזה אי נחתם גז"ד על עריות או על גזל. והנה מבואר בזוהר דלכך לא נחשב נח להגן על בני דורו לפי שהקריב קרבן אח"כ ולא הקריב מקודם לכפר על אנשי דורו ובמדרש מבואר דלא נחשב צדיק גמור לפי שאת האלקים התהלך נח ולא הוכיח אנשי דורו ונ"ל דזה תלוי בזה דבש"ס דזבחים אקשינן דהאיך הקריב נח מבהמה ועוף הא נעבדה בהן עבירה ורובע ונרבע פסול ומשני מאותן שלא נעבדה בהן עבירה מנא ידע מאותן שבאו מעצמן אל התיבה או שהתיבה קולטתן וא"כ לכאורה איך חטא לנח שלא הקריב קרבן ה' במועדו דהרי קודם שבאו אל התיבה לא היה בידו להקריב משום רובע ונרבע דלא ידע עדיין וצריך לומר דבאמת לא השחיתו דרכן בעריות רק בגזל וראוי' להקרבה ולמ"ד כי השחית בעריות צריך לומר דהחטא של נח שלא נחשב עבורו לצדיק גמור הוא בשביל שלא הוכיח בני דורו ובזה לשון המדרש מבואר שנאו בשער מוכיח זה נח שבני דורו שונאים אותו עבור תוכחה שהוכיח אותם וא"כ ע"כ שהיה החטא שלו אשר לא הגן זכותו על בני דורו משום שלא הביא הקרבן וע"כ שלא השחיתו דרכן בעריות דאלא"ה לא היה אפשר לו להביא קרבן וא"כ אמאי נחתם גזר דין וע"כ על הגזל בזה לשון המדרש מבואר ומתוקן והבן: בא אתה וכל ביתך כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. לשון לפני עפ"י הא דאמרי' בש"ס דשבת דמדת הדין אמר שראוי להעניש לצדיקים לפי שלא הוכיחו את בני דורן ואמר הקב"ה גלוי וידוע לפני שאף אם היו מוכיחין לא היו מקבלין והיה טענת מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי וזהו עונש על המחשבה כמו מי שנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה וכמו הא דקאמר הש"ס באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין וכו' דאחז"ל דצריכה סליחה וכפרה והיינו שעל צד הדין עונשין על המחשבה אמנם מצד רחמי ה' אין עונש על המחשבה ולכך נאמר וה' יסלח לה אף שעפ"י הדין חייבה ולכך אף שבכל ענין דור המבול נאמר אלקים בזה נאמר ויאמר ה' אל נח בא אתה וכו' אל התיבה שמצד הדין היה חייב לפי שלא הוכיח את בני דורו אמנם ה' שהוא מדת הרחמים לא יחשוב לו זה לעון לפי שגלוי לפניו רשעת דור המבול שלא היו מקבלין תוכחה ואף שהוא בעצמו לא ידע אם לא יקבלו תוכחה אין זה רק מחשבת ביטול מצוה ומצד הרחמים אין עונשין על המחשבה וזה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה שלא היו מקבלין תוכחה ואף שלפניך לא היה גלוי לפני גלוי כי נכון היה שלא הוכיח אותם וזה נכון מאד:
בא אל התיבה וגו' במדרש רבה תאבד דוברי כזב הם כזב ומדברותיהן כזב ואני כאשר עשו כן עשיתי אלא בחסדך בטחתי שחסת עלי ואמרת בא אל התיבה. הדבר תמוה מאד דאם גם הוא עשה כמעשיהן מדוע חס עליו ה'. נ"ל ע"פ מה שפירשתי בפ' אחרי כמעשה ארץ מצרים וכו' וכמעשה ארץ כנען כו' לא תעשו דלפעמים מצינו אחד שדר בין אנשים חוטאים ואף שהוא באמת איש ישר הולך לפעמים מתנהג כפי דרכם על דרך אזיל לקרתא נהוג כנימוסם. כי נפשו אותה להיות עמהם בשלום אולי יהיה דבריו נשמעים אצלם וזהו כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען דהיינו לדמות אליהן במעשיהם. ואף שהמה כוונתו לחטא והוא כוונתו לשלום כי ידבר. והזהיר הכתוב לכל לדמות למעשיהן וגם בחוקותיהם לא ילך והנה באמת בענין הכזב מצינו שמותר לשנות מפני דרכי שלום. ואמנם אדם הגדול בעמו אף בזה אסור. וזהו תאבד דוברי כזב זה דור המבול שהם היו מדברים כזב בעצם לא לשום סבה תכלית שזה נקרא מדבר כזב באמת. שאם מדבר כזב לסבת הרווחת ממון יקרא חמדן ואם ידבר כזב לשם חנופה וגסות הרוח נקרא חנף וגס רוח וכדומה אבל הם היו דוברי כזב בעצם. ואני כאשר עשו כן עשיתי דהיינו לדמות אליהן במעשיהן אבל לבו לשמים ולא היה מדבר כזב רק משום דרכי שלום לכך אף כי במעשה היה דומה להם רק עם האלהים התהלך נח שהקב"ה יודע מחשבתו ולכך בטח בחסד ה' שיבחין מעשהו לתכלית כוונתו ובזה יתבאר מדרש רבה ה' צדיק יבחן זה נח וזה נכון. או יאמר באופן אחר לבאר המדרש הזה וז"ל בא אתה וכל ביתך אל התיבה הה"ד ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו וכו' כלומר שלכך עשה התיבה להבחין הצדיק מן הרשעים. דהנה המפרשים בקשו למצוא דבר חפץ שעל עשיית התיבה נתייחד שם אלקים ואח"ז נאמר ויאמר ה' לנח בא אתה וכו' נתייחד שם ה'. ונלענ"ד דידוע מה שכתב בזוה"ק דהא דלפעמים ניצול הרשע עם הצדיק משום שאם יבא הרעה שוב אינו מבחין בין טוב לרע וכו'. גלל כן הקב"ה מציל כלם שלא יגיע ח"ו אל הצדיק והיינו בצדיק שאינו גמור. אבל בצדיק גמור אין ביד המשחית לעשות עמו רע ואין הרשע ניצל בזכותו והנה בעשיית התיבה נוכל לומר שני דרכים או שהקב"ה רצה לעשות נס ואם היה נח עמהם היה הרבה מהם ניצול עכ"פ אותן שבעיר ושכונתו אבל ע"י עשיית התיבה נפרד הוא מהם. או אפשר שהקב"ה לא רצה לעשות עמו נס אלא ע"פ הטבע שלא ינוכה מזכיותיו והנה ודוע מה שכתבו המפרשים. דבשעה שאמר לו ה' לעשות התיבה לא היה בכלל צדיק גמור לפי שלא הוכיח את בני דורו. וזהו את האלקים התהלך נח ולא התהלך עם בני אדם לזכותם אבל אח"כ שעסק ק"כ שנים בבנין התיבה להוכיח את אנשי דורו נחשב צדיק גמור ומעתה בתחלה היה התיבה להעניש את הרשעים שאלו לא עשה התיבה היו הרבה מהן ניצולים כמו גבי צדיק שאינו גמור ולכך נאמר אלקים גבי עשיית התיבה שעי"ז נענשו הרבה רשעים. ואח"ז שנעשה צדיק גמור אמר לו ה' אעפ"כ בא אתה וכל ביתך אל התיבה למען לא ינוכה מהזכיות. ובזה יתפרש לשון המדרש הנ"ל בא אתה וגו' הה"ד ה' צדיק יבחן וגו' כלומר שלכך עשה התיבה להבחין הצדיק מן הרשעים. ואין לומר דאדרבה הא אי לא היה מבחין היו הרשעים ג"כ ניצולים לז"א ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו. ובזה יבא על נכון הא דמצינו לפעמים שהצדיק מציל את הרשעים ולפעמים הוא נאסף בעון הדור ולפעמים הוא ניצול והם נידונים הכל לפי צדקת הצדיק ורשעת הרשעים שהקב"ה שונא אותם וכשאינו צדיק גמור שניהם ניצולים ונכון:
מדרש רבה הה"ד בעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם בעבור סופה וגו' זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח. נ"ל בביאור הענין דהנה כלם תמהו דהרי בכ"מ כשבני אדם חוטאין הרבה לפני המקום ב"ה ויש צדיק א' ביניהם הצדיק נתפס בעון הדור ומכפר עליהם. אמנם מבואר במד"ר פ' לך על פסוק אנכי מגן לך
ממך אני מעמיד מגינים ולא עוד אלא כשאני רואה צדיק אחד ביניהם שיכול לומר למדה"ד די אני מסלקו ומכפר על עון הדור אבל מנח לא העמדתי מגינים. ואמנם טעם הענין לפי שידוע שכל הדורות היו מכעיסין ובאים עד נח וגם מנח עד אברהם א"כ כשהקב"ה רצה שיתחיל יסוד העולם ע"י צדיקים. אבל מעת שנתייסד העולם בזכות אברהם יצחק ויעקב א"כ הקב"ה חפץ בקיום הדבר ויסוד הענין כשהדורות מכעיסין והקב"ה רצה בקיום העולם מסלק את צדיקי הדור למען יהיה כפרה לכל הדור ויתקיים העולם. והנה עשרה דורות מאדם עד נח והיו מכעיסין לפני ה' עד שאמר הקב"ה נחמתי כי עשיתים לכך מנח נתייסד העולם ורצה הקב"ה שתחלת התייסדות יהיה ע"י צדיקים לכך מנח אינו מעמיד מגינים אבל מאברהם מעמיד לפי שנתייסד העולם בזכותו. וזהו ביאור הדבר בעבור סופה ואין רשע שהרשעים נאבדו ולמה כן דהי' אפשר בהיפך שהצדיק יכפר עליהם לזה קאמר וצדיק יסוד עולם דהיינו כיון שתחלת התיסדות העולם היה בעת ההוא ע"י הצדיק. אבל מאברהם ואילך אדרבה הצדיק מכפר ונתפס בעון רשע וצדיק יסוד עולם זה נח ונכון מאד: כי לימים עוד שבעה. במדרש אותם שבעה הפך עליהם הקב"ה ונשתנו עליהם סדרי בראשית שהיתה חמה יצאת במערב ושוקעת במזרח. ביאור הדבר נראה לי בהא דאמרינן בש"ס סנהדרין וכל צבא השמים לך משתחוים דלכך שוקעת במערב משום שהשכינה במערב. והנה ידוע מה שכתבו התוכניים דבאמת החמה הולכת ממערב למזרח דהיינו בתוך הגלגל והגלגל מוליך אותה למערב כי יש שני עניני הילוך השמש והירח. הא' להאיר על הארץ וזה הוא הילוך היומי וזה הילוך הגלגל שהולך ממזרח למערב להאיר על הארץ והילוך השמש והירח בתוך הגלגל הוא פ"א בכל שנה שהוא שס"ה ימים וימות הלבנה בשלשים יום היקף וכדומה והנה להאיר על הארץ הוא מהלך הגלגל שמוליך החמה עמו ומהלכו ממזרח למערב ולאותות ומועדים לימים ושנים הוא מהלך החמה בתוך הגלגל. והנה ידוע מ"ש הכתוב וימנע מרשעים אורם דהיינו שלא היה ראוי העולם להשתמש באור גדול ואמנם לפי שהיו עכ"פ בגדר מאמינים בה' ועכ"פ קיימו קצת מצות שבין אדם לחברו לקיום העולם עכ"פ נתן להם אור הראוי להאיר על הארץ אבל אנשי דור המבול שהשחיתו דרכם עד שהחריבו את העולם ברוב רשעתם לא היו ראוים לזה שהגלגל היומי יאיר להם רק שהיה צריך הליכת הגלגל להוליך השמש והירח למנות תקופות ומזלות שזה יהיה אחר עבור שס"ה ימים למען ידעו נח ובניו למנות תקופות ומזלות וכיון שכן גם הילוך הגלגל הוא ממערב למזרח כי לא עשה פעולה להאיר על הארץ כי אלו הרשעים לא היו כדאים לזה ולא שייך בזה להשתחוות לקונו שיזכהו בזה להאיר על הארץ וזה משמת מתושלח הצדיק שבהם והיינו לימים עוד שבעה וזה ענין נחמד:
ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה. בש"ס אמרו ברבה קלקלו וברבה נידונו דכתיב כי רבה רעת האדם וכתיב ויבקעו מעינות תהום רבה. נראה לי ביאור הדבר דבאמת נאמר בקרא נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו דהיינו שהמים ירדו מן השמים ומן הארץ ולכאורה היה די באחת. ואמנם המה חטאו בגופם ובנשמתן דהיינו תאוות גזל ועריות שהוא בא מצד התגברות החומר על הצורה וגם אשר חטאו במחשבה כי המשכלות והדיעות שלהם רק רע כל היום דהיינו מחשבת ע"ז דבכל עבירות אין מחשבה מצטרפת למעשה ובע"ז כתיב למען תפוש ישראל בלבם. והנה במה שחטאו בנשמתן שהוא מן השמים נענשו מן השמים דכתיב וארובות השמים נפתחו. ומה שחטאו בגופם דהיינו התגברות החומר על הצורה שהוא בעפר יסודו כמו שנאמר כי רבה רעת האדם בארץ ע"ז נענשו בהך דנבקעו מעינות תהום רבה ובמה שחטאו בנפשם דהיינו דיעות זרות נענשו בהך דארובות השמים נפתחו. ואמנם לפי שלא נחתם גז"ד רק על הגזל או על העריות ואגב גבה הקב"ה את שלו על דיעות זרות שהי' להם ולזה מורה הכתוב נבקעו כל מעינות תהום רבה ואח"כ ארובות השמים נפתחו. וזה ברבה קלקלו והיינו דכתיב תחלה רבה רעת האדם בארץ דייקא היינו מצד החומר. ואח"ז חשב וכל יצר מחשבות לבו לכך בעונש ג"כ נקט מתחלה נבקעו כל מעינות תהום רבה ואח"ז ארובות השמים נפתחו. והבן זה:
ויבן נח מזבח. עיין רש"י ומדרש רבה נתבונן נח אמר לא ציוני הקב"ה להרבות בטהורים רק להקריב מהם קרבן וזה סותר מה שנאמר למעלה לחיות זרע ומבואר במדרש לא שאני צריך להם רק להקריב מהם קרבן. וגם קשה למה הוצרך להתבונן ולמה לא יקריב. ונ"ל ביאור הדבר על דרך זה דבאמת צריך לומר דהא דריבה בטהורים לחיות זרע ולא ריבה בטמאים אף דקודם מתן תורה אין חילוק בין טמאים לטהורים היינו משום דאכילת הטהורים יותר מתוקן וכמ"ש הרמב"ם בטעם איסור אכילת בהמות ועופות טמאים שמאכלן אינו מתוקן ומעתה קשה לכאורה הא לא הותר אכילת הבשר רק אחר המבול אחר הקרבת הקרבן שאז אמר ה' לנח כירק עשב נתתי לכם את כל ואמנם באמת הכל נכון דהנה כולם הקשו דאיך הקריב הבל מן הצאן כיון שאסור באכילה ואנן בעינן קרבן שיהיה מותר להדיוט. ותירצו דהקריב מבכורות צאנו ומה שנבראו קודם החטא היה מותרין. ואמנם קרבן נח שהיה מן הנולדים אחר החטא איך (היה רשאי) להקריב מהן וצ"ל כיון דנתכוין נח שה' צוה להקריב מהן קרבן עשה ע"פ הדיבור והיינו דנתבונן נח דאל"ה לא היה מקריב קרבן דאסור להדיוט אלא שנתבונן שכן הי' רצון המקום ב"ה ובזה אתי שפיר דבאמת אחר שנשחט לשם קרבן אף בשרו מותר באכילה וכמ"ש התוספות דלא הותר לאדם לשחוט לצורך עצמו כו' ע"ש וה"ה בזה אם אנו מתירין להביא קרבן ממילא אף הבשר מותר באכילה והיינו לחיות זרע דאם ישחוט לצורך הקרבן אף אם יביא קרבן שלמים למ"ד (בני נח הקריבו שלמים) הותר באכילת הבשר וע"כ צוה ה' ליקח שבעה שיהיה לצורך אכילת הבשר לנח ובניו דהרי אם יקריבו קרבן שלמים הבשר יאכל. ועכ"פ מוכח חזה שמותר להביא קרבן ולכך נח שרצה למעט תאוות אכילת הבשר ועשה מזה קרבן עולה שהיא כליל לה'. והנה ענין מניעת אכילת הבשר שלא ישחטו הבהמות והעופות היינו למעט בשר תאוה כמו כשישראל היו במדבר לא הותר להם לשחוט לצורך עצמן. ולכך כשראה ה:
שאף שהיה לנח היתר לאכול הבשר ע"י קרבן עשה קרבן עולה לה' ולא הלך אחרי תאוות הבשר וירח ה' את ריח הניחוח והתיר להם לאכול בשר והבן זה:
וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים עיין רש"י למה נקרא שמו אור כשדים. והראב"ע הקשה אמאי לא נאמר במקרא נסיון של אברהם באור כשדים המבואר במדרש שהשליכו נמרוד לכבשן האש וה' הצילו ובאמת שנסיון זה חשוב כמו נסיון העקדה ומכח זה דחה דבר זה. ונראה לי בביאור הענין דבאמת לדעת הקדמונים דהאבות לא יצאו מכלל בני נח לענין הדין א"כ לא' היה אברהם מחויב למסור נפשו על קידוש השם כמבואר בש"ס דסנהדרין. והרמב"ן ז"ל כתב דבמקום שאינו מחויב למסור נפשו ומסר נפשו הרי הוא מתחייב בנפשו. אלא שמ"מ כתבו הקדמונים דאדם גדול שעשה דבר כזה ומחשבתו לאהבת הבורא אף שהוא נגד הדין צדקה תחשב לו ואחר כוונת הלב הן הן הדברים ודוקא באדם גדול ואתי שפיר הא דמבואר במדרש דהרן ג"כ השליכו אותו לכבשן אש ונשרפה מעיו לפי שהיה בדעתו מתחלה לראות אם יציל ה' את אברהם ולכאורה מה בכך מ"מ אח"ז השליכו אותו לכבשן אש בשביל כבוד השם. ובזה אתי שפיר דכיון שהי' מסתפק ושואל כבר יצא מגדר אדם גדול ואינו רשאי למסור נפשו ובזה אתי שפיר דלכך אינו מבואר בקרא כיון דלעיני הרואים לא נחשב למצוה מסירת נפשו של אברהם רק השם יודע מחשבות בני אדם וצירף מחשבתו למעשה טוב כנ"ל. ובזה אתי שפיר הא דמבואר במדרש דגבריאל בא להצילו ואמר הקב"ה אני יחיד בעולמי וכו' נאה ליחיד להציל את היחיד דידוע דמלאכים אינן יודעים מחשבת שבלב רק גבריאל ולכך בא גבריאל להצילו והקב"ה אומר כיון דעיקר הדבר דרשאי למסור נפשו לפי שהוא יחיד בעולמו וגדול הדור רשאי לכך לי נאה להצילו ועיקר מה שנחשב לשבח לפי שאחר שהצילו ה' נראה בעליל שנתקדש שם שמים על ידו וזהו קדושת השם אף שגוף המעשה לא נחשב כ"כ למצות ה' אבל מה שנתקדש שם שמים על ידו הוא דבר גדול והנה בש"ס דתענית שם קאמר נ"נ מלך הגון היה וראוי שיעשה הקב"ה נס על ידו הרי דנחשב שבחו לנ"נ שנתקדש ש"ש על ידו והוא נכון: