אור ברסלב
ישועות יעקב עהת פרשת בראשית

ישועות יעקב עהת· רבי יעקב משולם אורנשטיין

פרשת בראשית

לרבי יעקב משולם אורנשטיין ז"ל:

בראשית ברא אלהים. בש"ס דמגילה אמרו שבעת שהעתיקו התורה לתלמי המלך כתבו אלקים ברא בראשית ושינוי מכפי שנאמר כעת. וא"כ קשה למה לא נכתב באמת כן. ונראה דבאמת כי שם אלהים מורה שהוא תקיף ובעל יכולת ובלתי בעל תכלית. ושם הוי' הוא שם העצם ושם אלהים הוא לממשלתו בנבראים כלם בעולם עליון ובעולם התחתון. וזהו אחר שברא העולמות כלם וקודם שברא העולם הי' ה' אחד ושמו אחד דהיינו שם העצם וא"כ צריך לכתוב בראשית ברא ואח"כ אלהים כי קודם הבריאה לא הי' שם אלקים. וע"כ אלהים בגימטריא במספר הטבע כי קודם שנברא הטבע לא היה רק שם העצם וע"כ לא נכתב אלהים ברא בראשית כי קודם הבריאה לא נקרא אלהים. ודברים אלו יש לכוין בל' המדרש מלך בו"ד מזכיר שמו ואח"כ מעשיו והקב"ה מזכיר מעשיו ואח"כ שמו. והאומות שאינן יודעין שיש חילוק בין שם ה' ובין שם אלהים וגם כפי העתקת הלשון דאין חילוק בין שם ה' ובין שם אלקים היה צריך להעתיק בתחלה השם ואחר כך הבריאה וזה נכון מאד:

בראשית ברא אלהים. מדרש הובא ברמב"ן עה"ת כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים להגיד מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר לכך סתם הכתוב בראשית ברא אלהים. הדברים תמוהין דהרי הכתוב אומר כח מעשיו הגיד לעמו ועל זה הפסוק עצמו אומר המדרש להגיד מעשה בראשית לבשר ודם א"א. ונ"ל ביאור הענין דמאמר ר"י לא היה צריך להתחיל התורה מבראשית אלא מהחודש הזה לכם רק כדי שלא יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם וגומר לכך נאמר בריאת עולם שהקב"ה ברצונו נתן להם וכו' וגם זה דבר מתמי' דהרי צריך הכתוב להודיע מעשה בראשית דאמונת החידוש הוא אחד מדברים שהם צורכי אמונה ואי דקשה לר"י דהו"ל לכתוב בקצרה אלהים ברא הכל יש מאין כמ"ש הקדמונים א"כ תירוצו דר"י אינו מועיל. דכיון שהי' נכתב שה' ברא הכל יש מאין שייך לומר הוא ברצונו נתנה וברצונו נטלה מהם. ואמנם ביאור הדבר דבחמת מי שגזל מחבירו בלי ספק שכן גזר הקב"ה דבלי גזירת המקום לא נעשה דבר ומ"ט מחויב הגזלן. וכן בהורג נפש כיון שע"כ נגזר מיתה מאת המקום על האיש הזה למה יתחייב ההורג הרי גברא קטילא קטיל דמ"מ חייב על המעשה א"כ מה מהני שרצונו של הקב"ה מ"מ כיון שהם לסטים חייבין ואמנם ידוע שעיקר בריאת העולם כלו בשביל האדם וע"כ נברא אדם באחרונה כמו שבארתי במ"א ואמנם גם אוה"ע נקראו אדם כמ"ש התוספות דהיכי דכתיב אדם אף האומות בכלל והיכי דכתיב האדם היינו צדיקי ישראל והנה בעת שאמר ה' נעשה אדם לא נאמר אלא סתם אדם ואח"ז אמר הכתוב ויברא את האדם דבאמת עיקר כוונת הבריאה בשביל ישראל שנקראו ראשית. ואמנם מבואר במדרש שבעת שנמלך במלאכים בעשיית האדם הראה להם רק מעשה הצדיקים ואמר סתם נעשה אדם כי כיון שאין כאן מעשה הרשעים וכולם צדיקים כל מין אדם הוא ראוי לזה שלמענו יהי' כל בריאת העולם ואמנם הקב"ה בעצמו שיודע דרך צדיקים ודרך רשעים והעולם ברא רק למען הצדיקים ואדם הראשון היה באמת צדיק גמור ונולד מהול ומבניו יצאו רשעים וגם צדיקים ולכך נאמר ויברא אלהים את האדם דהיינו האדם הגדול בצדקותיו וכיון שכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל א"כ מהראוי ליתן להם את חרץ הנבחרת אצלם רק כל זמן שלא קבלו התורה והמצות היתה הארץ ביד שאר אומות ואח"ז ירשו ישראל את הארץ זהו ביאור המקרא כח מעשיו הגיד לעמו שהגיד הקב"ה שכח מעשה בראשית הוא רק בשביל עמו שהם ישראל ועבורם

ברא הקב"ה בכחו הגדול כל העולמות. ואמנם גם זה לא היה צריך הקב"ה להודיע ויהי' הדבר. מהנסתרות. (כאן חסר וחבל על דאבדין):

בראשית אמרו חז"ל בשביל התורה שנקרא' ראשי'. ורא"א אלמלא מצות מילה לא ברא הקב"ה את עולמו וקאמר הש"ס דפליגי. ולכאורה היה באפשרי לומר דאין כאן מחלוקת דבאמת הבריאה היה בשני עניני'. הא' היא הטבע להיות הכל מתנהג עפ"י הטבע יומם ולילה לא ישבותו וזהו נתן לבני אדם. עוד ברא הקב"ה עולם הנסיי שלפעמים לצורך הוא מוציא העולם מכלל הטבע כמו דור אנוש ודור המבול וכמו כן יש עתים לטובה שהקב"ה עושה נסים לטובת ישראל כמו נסי מצרי' ועל הים וכמו כן בכל הדורות כשצריכים לנס והנה בריאת העולם בכללו מה שהוחק בטבע הוא בזכות התורה ואמנם בשכר מילה נברא עולם הנסיי וזהו אלמלא מצות מילה לא ברא הקב"ה עולמו דהיינו עולם שהשאיר לעצמו לצורך הנס וכן ראיתי בס' עקידת יצחק שפירש תן חלק לשבעה וגם לשמונה שאמרו חז"ל תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי בראשית וגם לשמונה אלו שמונה ימי מילה דשבעת ימי בראשית הוא עולם הטבעיי ושמונה ימי מילה היא עולה הנסיי. ואמנם בש"ס כוון לדבר אחר לפי מה שאמרו בזכות התורה נברא העולם דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה כו' דהיינו בריתי יומם ולילה היא התורה ור"א אומר דברית יומם וכו' קאי על המילה וכן פירש"י שם אהא דקאמר ופליגי דר"א דלמד מהך קרא דבשביל מילה הוה הבריאה. וכוונת הדבר כמ"ש דכוונת הש"ס בהא דקאמר דפליגי היינו בפירוש הקרא דאם לא בריתי ולא מפרש כפשט הדבר דלמר בזכות התורה נברא ולמר בזכות מילה ובזה א"ש דאי הוה נלמד: מקרא אחר היינו יכולים לומר דזה קאי על עולם הנסיי וזה קאי על עולם הטבעיי וכמה שכתבתי ודו"ק:

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. בכל מעשה בראשית נאמר ויהי כן וכאן נאמר ויהי אור. נראה לי ביאור הדבר דבאמת כל עניני מעשה בראשית אחר שאמר השם שיהיה כן קיימו מעשה בראשית דבריו. ובבריאת שמים וארץ הדיבור בעצמו עשה הדבר כענין יש מאין דלא שייך לומר שקיימו את דבריו דהרי לא היה בעולם מי שיקיים את הדבר אלא דדיבור ה' עשה בעצמו הדבר. והנה הרמב"ן כתב דהקב"ה ברא החומר הילוי השמים, והארץ ותולדות השמים והארץ הוציא הקב"ה מן השמים והארץ ולכך נאמר תוצא הארץ ישרצו המים וכדומה ואמנם האור ברא הקב"ה בעצמו יש מאין. והנה לשון ויהי כן שייך באומרו שנעשה בדבר הזה. אבל בדבר שהענין בעצמו נעשה לא שייך לומר לשון כן. וכמו שמבואר בש"ס כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה בזה הדבר שהשכינה מדברת מתוך גרונו וע"כ במאמר ה' שצוה לארץ ולשאר הנבראי' שיוציאו התולדו' שייך לשון ויהי כן שנעשה כפי פקודתו אבל מאמר ויהי אור בעצמו עשה האור נאמר ויהי אור שהענין בעצמו נעשה במאמר ה' ולזה באומרו בדבר ה' שמים נעשו מבואר במדרש כבר נעשה וכמו כן בענין ויהי אור כבר הי' האור דהיינו שמאמר ה' בעצמו עשה הענין וזה מתוקן מאד:

וירא אלהים את האור כי טוב. במד"ר אור מעשיהן של צדיקים חשך מעשיהן של רשעים. ואיני יודע באיזה מהן חפץ יותר כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי מעשיהן של צדיקים להבין זה נקדי' לפרש לשון המדרש ראה נתתי לפניך את החיים וכו' יכול מאחר שנתן לנו שני דרכים ילך אדם באיזה דרך שירצה ת"ל ובחרת בחיים ופירשתיו דידוע מאמר חז"ל במעשה דר"י ור"א אזלי באורחא וקאמר חד לחבריה נלך בפתח ע"ז דלא תקיף יצרא כולי האי וח"א נלך בפתח זונות דתקיף יצרא ונכבשי' כי היכי דנקבל עלי' אגרא ומעתה יש לפנינו שני דרכים או שילך בדרך טובים למען ילמד ממעשיהם הטובים או שילך בדרך רשעים ויכבוש יצרו ויקבל שכר עליהן וכתבו המפרשי' דמ"מ יותר טוב לילך בדרך טובים לקיים המצות דבקיום המצות יש דברים הרבה שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז ובכבישת היצר שלא יבא לידי חטא שכרו רק בעוה"ב וזהו כונת המדרש יכול מאחר שיש לפנינו שני דרכים ילך באיזה דרך שירצה דבשניהם יש לנו דרך לקבל שכר לכך קאמר ובחרת בחיים דהיינו שילך בדרך טובים וע"ז מסיים קרא למען תחיה אתה וזרעך וכו'. והנה אור מעשיהן של צדיקים היא טובה גדולה. וחשך מעשיהן של רשעים היא ג"כ טובה גדולה כי לולי שהיה מעשי הרשעים בעולם לא היה לנו דבר לכבוש את היצר והנה שניהם הם דרכים לדבק בבורא ע"י. אמנם הענין כי כשהולך בדרך טובים ההליכה נחשבת דבר מצוה ואמנם בהולך בדרך רשעים כעת לא נגמר הפועל טוב עד אשר כובש את יצרו. והנה במלאכת יום שני לא נאמר כי טוב שלא נגמר עדיין כנודע ולזה קאמר וירא אלהים את האור כי טוב. דהיינו שכבר נגמר טובתו משא"כ חשך לא נגמר עדיין ואדרבה בעצמותו הדבר בלתי נכון רק שיוכל להצמיח ממנו דבר טוב ולא נגמר עדיין ולא נאמר בו כי טוב ודו"ק. או יאמר וירא אלקים את האור כי טוב פי' שאין בו רק טוב משא"כ חשך כשכובש את יצרו הוא טוב ולהיפך הוא רע לכך קרא את האור יום והבן:

ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. במדרש אלקים קרא לילה לא כתיב כאן מלמד שאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה. כל המפרשים ומכללן בס' נזר הקודש תמהו בזה דלקמן כתיב גם כן ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים ולא כתיב אלקים. ונראה דבאמת אפשר לומר דסמך ארישא כיון דכתיב אלקים ברישא למה לי למיכתב שני' אמנם בש"ס דפסחים אקשינן למאן דס"ל אור אורתא הוא מהא דכתיב ויקרא אלקים לאור יום ומשני ה"ק קרי' רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותי' דיממא וקרי' רחמנא לחשוכא ופקדי' אמצותי' דלילי'. והדבר מבואר במדרש שרצה אחד ליכנס לתחום של חבירו וקבע להם הקב"ה תחומין שלא יכנוס אחד לגבי חבירו. וכתבו המפרשים שם דעיקר החשש היה שלא יכנוס חשך לתחום של אור לכך קבע להם הקב"ה אבל אור לא רצה לכנוס לתחום חושך אלא שמפני הבושה צוה על שניהם שלא יכנוס האחד לתחום חברו. ומעתה כיון שעיקר אזהרה הוא על החשך היה לו להזכיר אלקים בעיקר ובטפל לא היה לו להזכירו והיה למיכתב ויקרא אלקים לחשך לילה שלא יכנוס בגבול אור דהיינו ביום ולאור קרא יום אלא שאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה משא"כ בהך דיבשה ארץ ולמקוה המים ימים שניהם שוין ונקט באחד השם ובשני סמך על הראשון. ובענין הבדל אור מהחשך נראה שהקב"ה קבע ארבעה שמות בקר וערב יום ולילה דהיינו מעמוד השחר עד הנץ החמה קרוי בקר ומתחלת השקיעה עד צאת הכוכבים קרוי ערב ומצאת הכוכבים עד בקר קרוי לילה ומנץ החמה עד תחלת, השקיעה קרוי יום והיינו הבדל בין אור לחשך שלא יהיה מתחיל החשך תיכף אחר כלות הזמן של אור והיינו ויבדל אלקים וכו' ויקרא לאור יום ולחשך לילה ויהי ערב ויהי בקר וכו'. ואמנם היום מתחיל מעמוד השחר עד צאת הכוכבים לענין דברים הנוהגין ביום להראות שהקב"ה חפץ בטוב. וזהו פי' וירא אלקים את האור כי טוב ודו"ק:

ויעש אלהים את הרקיע. אמרו במדרש שעל דבר זה הרעיש בן זומא את העולם מה ויעש הרי כתיב בדבר ה' שמים נעשו וכו' הוי בדבר שמים נעשו. נראה לי דבאמת אמרו בעשרה מאמרות כו' והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים וליתן שכר לצדיקים והדבר תמוה איך יהיה הדבר שיברא העולם בעשרה מאמרות כדי להפרע מן הרשעים הלא ה' חפץ חסד הוא ואינו חפץ בהשחתת הרשע ג"כ. ונראה לי דבאמת כתבו דענין עשרה מאמרות להוציא כל התולדות משמים וארץ ואלו היה הכל במאמר אחד הי' הענין רוחני מאד ובהשתלשלות הענין מן מאמר למאמר יצא מענין רוחניותו עד אשר יפול עליו שם עשי' בכלל. ואמנם שהיה מאמר ראשון לא יתכן בהם לשון עשי' כלל והנה אי לא היה השתלשלות כ"כ והיה העולם רוחני לא היה מקום פרעון מן הרשעים שמאבדין עולם רוחני כ"כ. והיה מן הצורך לקחת נפש הרוחני מהם ואחר שנעשה השתלשלות יוכל להיות פרעון מן הרשעים בעודם הנפש בהם על ידי יסורי הגוף וכמאמרם אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ואמרו ליתן שכר טוב לצדיקים נראה לי דבר נחמד מאד דבאמת שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כי העולם קטן מהכיל שכר מצוה ואמנם שכר קיום העולם מקבל בעוה"ז וע"כ יש צדיק וטוב לו ודברים שאדם עושה לחבירו מקבל בעוה"ז שעי"ז נתקיים העולם ושכר המצות עצמם שהוא ענין רוחני בעוה"ב וע"כ אי היה העולם רוחני היה גם שכר קיום העולם כמו שכר מצוה וע"כ אמרו ליתן שכר טוב לצדיקים דהיינו שכר שיהיה שכר טוב בעוה"ז. והדברים מתוקנים:

ויאמר ה' נעשה אדם במדרש רבה בעת שעלה על דעת הקב"ה לברוא את האדם נמלך במלאכים אמרו לפניו אדם זה מה טיבו הראה בהם מעשה צדיקים ואחר שהראה להם מעשה הרשעים אמרו לפניו מה אנוש וכו' אמר להם כבר נעשה אדם וכו'. לכאורה לא נודע מאין ידע זה לבעל המדרש ולמה דקדק זה בתיבת נעשה. ונראה דבאמת לא מצינו בענין בריאת האדם ענין עשיה רק בריאה ובעופות מצינו ענין עשיה וכמו כן בבריאת שמים וארץ מצינו לשון בריאה וגם לשון עשיה כמו שנא' ביום עשות ה' אלקי' ארץ ושמים. ואמרתי טעם הדבר דענין עשיה לא שייך רק בדבר שכבר נגמר מלאכתו ובריאת האדם הוא דבר שלא נגמר מלאכתו דאם ייטיב דרכו הוא באמת גדול בערכו וקודם לכל מעשה בראשית ואם ח"ו לא ייטיב דרכו הוא נגרע בערכו מכל הנבראים גלל כן לא שייך בבריאת האדם לשון עשי' וקשיא לי' לבעל המדרש כאן דנאמר לשון עשיה נעשה אדם ולמה לא נאמר בעת אמירת ה' נברא אדם כמו שנא' אח"כ ויברא את האדם ולכך קאמ' שהקב"ה אמר לשון זה בעת שנמלך במלאכים ואז לא הראה להם רק מעשה הצדיקים ושייך בזה לשון עשיה כיון שכבר נגמרה מלאכתו והדבר מתוקן מאד:

ואמנם מה שלא גילה למלאכים מעשה הרשעים נראה לי ביאור הדבר דבאמת נפש האדם מתאוה טוב וכמו שאמרו בש"ס רצונינו לעשות רצונך אך שאור שבעיסה מעכב א"כ מעשה הצדיקים הוא ענין עשיות האדם ומעשה הרשעים הוא מעשה היצה"ר ובעת הזאת היה רק מעשה הצדיקים ואחר שהסיתו הנחש לאכול מעץ הדעת נולד היצר המחטיאו בע"כ ויש כאן מעשה הרשעים א"כ המה ששאלו על בריאת האדם ואמר שענין בריאתו הוא בהשכלה כ"כ עד שנוטה רק אל הטוב הראה להם מעשה הצדיקים שיש יכולת בידם להשכיל בכח שכלם וגם בעשיית המצוה והמלאכים אין להם קיום המצות אמנם הראה להם מעשה הרשעים אשר יצרם מתגבר עליהם ושאור שבעיסה מעכב אותם וע"כ נפלו ברשת עשיות הרע והבן זה:

יום הששי ויכלו השמים וכו'. נ"ל ביאור הדבר עפ"י מה שאמרו במשנה עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות פי האתון וכו' וביאור הדבר כתבו הקדמונים דבריאת שמים וארץ וכל צבאם דהיינו כל הכחות הנכללים בהם והוא ענין טבע הנמצאות אשר ברא הקב"ה בעולם שיהיה כן וזהו ענין בריאת הטבע שברא אלהים. ואמנם יש דברים שנבראו בעולם לא שיהיה הדבר מתמיד כטבע הנמצאות רק שהם נבראים לעשות בהן פעולות לשעה כמו פי האתון ושאר דברים שהמה לא נבראו בטבע לקיום העולם והקב"ה שבוחר בטבע ונס לא נעשה רק לעתים רחוקים הראה שכל הדברים טבע הנמצאות בחר השם לברוא בששת ימים וענין שנעשה לנס ברא ה' בין השמשות ברגע נכנס ויוצא ועיין בס' מדרש שמואל. והנה במקום שנאמר יום הששי היינו ששי וודאי וישבות ביום השביעי היינו שביעי וודאי כי כל לשון התורה על ענין וודאי כמו שדרשו עשירי וודאי ולא עשירי ספק. וזהו יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם דהיינו טבע הנמצאות שמים וארץ וכל צבאם ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה ויברך אלקים את יום השביעי כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות דהיינו שאחר עבור בין השמשות והגיע זמן שביעי וודאי שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות דהיינו אותן הנבראים שאינן קיום כטבע הנמצא ונבראו רק לעשות לאחר זמן. והדברים מתוקנים מאד:

בש"ס דר"ה תניא בראשון מה היו אומרים לה' הארץ על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו בשני וכו' בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכלו שבת ומנוחה פרש"י שעתידה העולם להיות חריב ועל אותו זמן נאמר כן אמר רב נחמיה מה ראה ר"ע לחלק בין הפרקים אלא בשבת וכו' על שם ששבת וקמיפלגי בדרב קטינא דאמר וחד חריב שנא' ונשגב ה' לבדו ביום ההוא וחד אמר ותרין חריב שנאמר יחיינו מיומים וכו'. כל המפרשים תמהו בזה דהרי רב נחמי' טעמא אחרינא קאמר לפי שאינו ראוי לחלק בין הפרקים ולפי מה דקאמר הש"ס טעמא אחרינא איכא משום דתרי חריב ותרתי טעמי ל"ל. ועוד מנ"ל דפליגי בדרב קטינא דלמא טעמא דרב נחמי' כדקאמר הטעם. ונ"ל דלכאורה אפשר לומר דלא שייך לומר שיר על ששבת דהיינו על השלילה דלא עשה מלאכה דלא שייך לומר רק על פעולה חדשה כמו בריאת שמים וארץ וכדומה אבל לא על השביתה ממלאכה דזה אינו ניכר כיון דנשלם המלאכה יש שביתה בו. אמנם לפי המבואר במ"ר ויכל אלהים ביום השביעי שהיו נמתחין וביום השבת אמר להם הקב"ה די א"כ נעשה מעשה השביתה ביום השבת וניכר הדבר דהרי הם נמתחין מאליהן וע"י מעשה השביתה נחו ושייך בזה בריאת מנוחה המבואר במדרש שם וע"ז שייך לומר שיר והנה בהא דנחלקו אי חד חריב או תרין חריב כתבו המפרשים הקדמונים באמת עיקר חורבן העולם הוא רק יום אחד כנגד יום דשבת אלא דנחלקו בזה דחורבן העולם צריך זמן ומאן דס"ל חד חריב היינו ביום זה נחרב. ומי שסובר תרין חריב היינו ביום א' יתהוה החורבן וביום השני יהיה נחרב. ולדעתי הדבר תלוי בזה דאי נימא דביום השביעי נברא השביתה א"כ גם באלף השביעי נתהווה השממון וחורבן העולם ואי נימא דביום הששי כבר נגמרו כל מלאכת ה' וביום השביעי שבת א"כ לעתיד תרי יומי חריב. ולזה קאמר וקמפלגי בדרב קטינא דמאן דס"ל תרי יומי חריב א"כ ביום השביעי לא נברא דבר לכך לא שייך בזה שיר על השלילה. ומאן דס"ל חד חריב שייך בזה שיר. ולהיפוך הדברים אמורים והדברים נחמדים מאד:

אלה תולדות השמים והארץ ביום עשות אלקים ארץ ושמים. הנה ידוע מחלוקת ב"ש וב"ה אי השמים נבראו תחלה או הארץ וליישב לשון המקרא נראה ע"פ מ"ש הרמב"ן על התורה דהקב"ה ברא חומר נקרא אצל היונים חומר היולי ובחומר זה נכלל השמים וכל תולדותיהן בכח וזהו נקרא בריאה יש מאין ואח"ז הוציא הקב"ה כל תולדות השמים בפועל וגם תיקון השמים. וכמו כן ברא הקב"ה חומר אחד אשר בו נכללו כל הארץ ותולדותי' ואח"ז פעל הקב"ה לעשות על מכונו הארץ ותולדותי'. והנה ידוע שנחלקו הרמב"ם ור"ח אי המלאכים מלאכי מעלה גדולים בערכם יותר מן הצדיקים. ולדעת הרמב"ם א"א בשום אופן שידמו הצדיקים למלאכי מעלה כי הצדיקים המה יסודם מעפר והמלאכים המה דקה מן הדקה. ואמנם ר"ח וכל הבאים אחרי הרמב"ם כתבו שאף כי חומר דק הוא אשר מהם נעשו מלאכי מעלה גדול הצדיק בערכו לאשר הוציא יקר מזולל שנתהווה מחומר גס האדמה נפש חיה. ונמצא כי באיכות הבריאה המלאכים קדמו אבל בעסק עשי' דהיינו להוציא מן החומר הקדום יקר מזולל בני אדם קודמים בערכם. ולכך הסכימו חז"ל דהצדיקים עדיפי ממלאכי מעלה. והנה בעת הבריאה שהקב"ה ברא חומר היולי היה מהראוי להקדים שמים לארץ כי הוא דקות הבריאה כי ממנו הוציא מלאכי מעלה אבל בעשי' דהיינו להעמיד הדבר על מכונו לצאת אל הפועל הראה הקב"ה שאם בנ"א יוציאו כחן לפועל להביא חומר גס אשר בעפר יסודו לפעול פעולתו בעשיית המצות ובקיום התורה יש להם עילוי וקדומה על מלאכי מעלה. ולכך בראשית ברא אלקים את השמים, ואלה תולדות השמים והארץ הקדים שמים וביום עשות אלקים דהיינו להוציא הדבר לגמר פעולתו ליסד הארץ במעשה הצדיקים ושמים בבריאת מלאכי מעלה הקדים הארץ והדבר נכון מאד:

וייצר ה' אלהים את האדם וכו' במ"ר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך אם זכה אדם נוחל שני עולמים עוה"ז ועוה"ב ואם לאו ותשת עלי כפיך סופו ליתן דין וחשבון. ונראה לי עם מ"ש בהא דקאמר הש"ס אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למ"ב ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך וביארתי דבאמת גופו של אדם נברא באחרונה ואמנם נשמתן של בנ"א גנוזות תחת כסא הכבוד קודם בריאה כמו שדרשו במדרש תהלים בפסוק בטרם הרים יולדו והנה האדם השלם גופו מזוקק עד אשר ישוב גופו לנפש כמו משה רבינו שקרן אור פניו לעומת זה הרשעים אשר יחטאו בשכל שנתן להם הבורא ית' עד אשר ישוב השכל לחומר גס שמשתמשים בו להנאת הגוף ואין משתמשין בו לצורך גבוה וע"ז אמרו רשעים בחייהם קרואים מתים ואמנם הצדיקים אשר כל כוונתם אף בעת אכילה ושתיה ושינה הכל נעשה לצורך ה' כמש"ה בכל דרכיך דעהו א"כ אף החומר נתהפך לצורה. וע"כ במיתתם שלא נשאר רק הגוף קרויים חיים וע"כ כשהאדם זכאי הוא נברא קודם דהיינו כיון שהנשמה קודם והגוף גם הוא כנשמה תחשב. ואמנם אם לא זכה והנשמה נגררת אחר מעשה החומר באמת כל מעשה בראשית קדמו. וזהו אחור וקדם צרתני שהאדם הוא אחור וגם קדם והנה העוה"ב נקרא נחלה שהיא דבר שאין לה הפסק והעוה"ז שיש לה הפסק לא נקרא נחלה. אמנם האדם שהוא עובד ה' בחלק החומרי ובעת אכילתו ושתייתו כל כוונתו לעבודת ה' לעשות המצות בחלק החומר לאיש כזה גם עולם הזה נקרא נחלה. וזהו אם זוכה אדם דהיינו שמנצח את יצרו ועובד את ה' בשני לבבות בחלק החומר ובחלק הצורה נוחל שני עולמים דהיינו דעוה"ז ג"כ נקרא נחלה ואם לאו צריך ליתן דין וחשבון דהיינו שדנין אותו על עבירות שעבר וחשבון כי בעת שעשה העבירה היה בידו לזכות את גופו לעשות מחומרו צורה והבן זה:

בש"ס דסנהדרין מפני מה נברא אדם באחרונה שלא יהיו המיני אומרים שותף היה להקב"ה במעשה בראשית. לכאורה הדבר קשה דהרי מבואר במדרש דהמלאכים נב או בשני בשבת שלא יאמרו שסייעו להקב"ה במעשה בראשית והיה לו להאדם להיות נברא ג"כ בשני ולא יאמרו שותף היה להקב"ה כמו במלאכים. ונראה לי דרך אחר בכוונת הש"ס דבאמת כל מה שברא הקב"ה בעולמו הכל לטובה ברא כיון דהם צורכי העולם כמ"ש וירא אלהים כי טוב אמנם בריאת האדם לכאורה יש בו דבר מעורב טוב ורע כי גוף האדם הוא עפר מן האדמה וה' נתן בו נשמה מן השמים וזהו חומר וצורה. והנה הגוף מקבל טובה גדולה כי קודם אשר ניתן לו הצורה נמשל כבהמות נדמה וע"י הנשמה אשר ניתן בו נתעלה מאד ואמנם הצורה דהיינו נשמתו מקבלת חסרון במה שנעשה משותפות לחומר העכור כמ"ש הרב בעל חובת הלבבות במענה הנפש אל הגוף כי עכר אותה והרי כאן לכאורה שני הפכים בנושא אחד כי בבריאת האדם נעשה טובה וגם רעה. ואמנם באמת כי גם האדם לנשמה יש תועלת גדול אשר נתנה בגוף האדם להוציא יקר מזולל שתזכה להחומר לעשות מצות ה' וע"י תזכה גם היא לעצמה כידוע כי קודם שבאת לתוך הגוף היתה ניזונית במדת החסד ונהמא דכיסופא ועכשיו כי תזכה להחומר תהיה ניזונית בשכר עבודתה כמבואר בזוהר ובמדרש רבה. וזה ראי' כיון שכל העולם נעשה ונברא עבור האדם וכיון ששאר בריאות הוא רק טוב ע"כ שגם בריאת האדם היה רק לטובה. והנה בריאת האדם הוא בששי אחר כל המעשים להורות שהכל בשביל האדם לכך נברא האדם באחרונה והנה המינים נקראו אחר שם אפיקורוס אחד שמו מיאני שהיה אומר שה' פועל טוב ועמו א' פועל הרע כי מאת ה' לא יצא רק טוב ופועל הרע הוא עוד אחד נקרא אלהים. ואנחנו מאמינים כי ה' הוא אלהים. וזהו למה נברא אדם בששי באחרונה שלא יהיו המינים דהיינו תלמידי האפיקורוס מיאני יאמרו כי שותף היה להקב"ה במ"ב דהיינו בריאת האדם יש בו רע וטוב וע"כ שנים הי' בעת בריאתו דהיינו ה' אשר מאתו תצא הטובה ועוד אחר שהוא פועל הרע ויחזיקו בדעת המין הזה לכך נברא באחרונה למען יכירו וידעו כי כל העולם נברא למען האדם והיינו הטובות כי גם האדם נברא רק לטוב לו לנשמתו וגופו דהחומר והצורה מקבלים טובה בחבורתם כאחד והדבר נכון מאד מתוק מדבש:

עוד אמרו בש"ס למה נברא אדם באחרונה שאם יזכה יאמרו לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך. ביאור הדבר שנשמת האדם חלק אלקי ממעל והגוף עפר מן האדמה וכשהאדם זוכה להתגבר הצורה על החומר וכאלו הכל נשמתו הוא וכמו כן להיפך ח"ו שאם לא יזכה והתגבר החומר הרי הוא כאלו הכל גוף האדם והנשמה קודמת למ"ב והגוף מאוחר לכלם. והנה כוונת ה' בבריאת האדם להתגברות הצורה עד אשר ישוב החומר להזדכך כמו נשמה וזהו וייצר אלקים האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם דהיינו חלק האדמה שע"י נקרא אדם כי מן האדמה נוצר לנפש חיה שישוב החומר רוחני כמו חלק הנשמה ובביאת משיח צדקינו ב"ב ישוב החומר לצורה כמו שהיה קודם החטא וזהו אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. דהיינו אותן הנשמות שהיו משועבדים לגוף והדבר מתוק:

ויפל אלקים תרדמה. במדרש בשעה שברא הקב"ה את האדם ראו אותו מלאכי מעלה ובקשו לומר לפניו קדוש מיד ויפל תרדמה. הדבר מתמי' וקשה לומר שמה"ש יחשבו שהאדם הוא אלקים וחיות הקודש אין יודעים מקום כבודו ואיך יחשבו על האדם בעל תכלית שהוא אלקים. ונראה לי ע"פ מאי דמבואר במדרש רבה דבעת קריעת ים סוף בקשו מלאכי מעלה לומר שירה ולא הניחם הקב"ה עד שיאמרו ישראל מקודם ושאלו המלאכים וכי חביבין בני ישראל מאתנו ואמר להם הקב"ה חייכם כן הוא. וביארו דבאמת לפי המבואר בש"ס חביבין ישראל מן מלאכי השרת שמה"ש אין מזכירין שבח המקום ב"ה עד שיזכירו ישראל תחלה שנאמר ברן יחד כוכבי בוקר והדר ויריעו בני אלקים. ובמדרש אמרו לכך מזכירין ישראל תחלה לפי שמה"ש חייהם בטוח משא"כ ישראל שחייהם אינו בטוח לכך תיכף בעת שהגיע הזמן מחוייבים להזכיר שבחו של מקום וזהו חייכם כן הוא שחיי המלאכים הוא דבר בטוח. והנה לפי דעת הרבה מן הקדמונים אדה"ר אף קודם החטא היה מוכן למות כענין דבר המחובר אלא שהקב"ה אמר לו שאם יאכל מן העץ ימות בדרך עונש והביאו ראיה שנאמר ויפל אלהים תרדמה על האדם ושינה אחד מששים במיתה ולכך במלאכי מעלה לא נמצא שינה. וזהו ראו אותו מלאכי מעלה חשבו שיחיה חיי נצחי. וכיון שחייו נצחי מהראוי שהם לרוב מעלתם יאמרו קדוש לפניו היינו קודם שיאמר האדם קדוש מיד ויפל אלקים תרדמה ושינה א' מששים במיתה ואז הבינו כי חיי האדם אינו בטוח ומהראוי שימתינו המלאכים לומר שירה עד שיאמר האדם בתחלה קדוש והדברים מתוקנים מאד: ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון כי יודע אלקים וכו'. הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' תשובה ובפירוש המשנה דאבות במשנה הכל צפוי השתדל לדעת כיון שהקב"ה יודע מעשה בני אדם שהם עתידים לעשות הן לטוב והן לרע ח"ו הרי אין ביד האדם לשנות מאשר נגזר עליו מידיעת השם ואיך יחשב בעל בחירה ולמה יענש הרי הוא מוכרת עמ"ש הרב ובביאור לשונו נבוכו בו רבים ואמנם מוהר"מ אלמשונינו כ' כיון שהזמן נברא אי ידיעתו ית' נופל תחת הזמן לומר שהוא יודע מה שעתיד להיות אלא שהדבר הווה. וכמו כשאיש אחד רואה חברו הולך אין חברו מוכרח לילך כן הקב"ה שאין ידיעתו נופלת תחת הזמן אין ידיעתו בעתיד מכריח שהרי העתיד אצלו בהווה. וזה הכל צפוי שידיעת השם יתעלה הוא דרך ראיה בהווה וע"כ הרשות נתונה ובטוב העולם נדון. ואמנם מבואר במדרש רבה שהנחש כפר בעיקר ואמר שהזמן קודם ומאילן זה ברא העולם וא"כ ידיעת ה' לדעה נפסדה הזה נופלת תחת הזמן וא"כ ידיעתו מכרחת את האדם וא"כ כשיאכל מעץ הזה והקב"ה ידע זאת המה מוכרחים ואין כאן עונש מיתה וזהו לא מות תמותון כי יודע אלהים מקודם שיעברו על דבריו וידיעתו מכרחת אותם כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלקים יודעי וכו'. ומבואר במדרש שכפר הנחש שידיעת ה' בא מצד אכילת העץ וא"כ ידיעתו אינו בעצמו והדבר נכון ומתוקן:

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל. יש ליתן טעם מאמר בתחלה כי טוב העץ וכי תאוה הוא לעינים שני פעמים כ"י ואח"כ אמר ונחמד העץ להשכיל ולא נאמר וכי נחמד העץ להשכיל ונראה לי דהענין בא ללמדנו דידוע כי ההשכלה והתאוה המה דברים סותרים זא"ז כי מי שרצונו ללכת בדרכי התאוות החומר להגדילו בקושי גדול כי ישיג ענין השכלות כי בהתוסף כח החומר יקטין כח הצורה וכמ"ש החוקר כי לא ימצאו עניני השכלית בעליות מרווחים ותענוגי בני אדם. גלל כן הדברים הערבים ומתוקים לחיך האוכל להרבות בהן האדם יתגשם הרבה ולא ישיג בדברים המושכלים וגם דברים הנחמדים למראה כאשר יתבונן בהם האדם הרבה ימעט שכלו להשיג דברי ההשכלה ויש דברים שמועילין להפליא השכל ואין ערבים לחיך הטועם ולכך מועיל וערב המה דברים נפרדים ועי"ז אמרו שחורות כעורב ואמרו תורה מפואר וכו' כאשר האריכו בזה המתפלספים כ"א כפי דרכו והנה העץ באמת היה טוב למאכל ונחמד למראה וזהו דרך המרבה תאוה והוא סברא שגם נחמד למשכיל באופן ששני דרכים יחדיו יהיו תמים הנאת החומר והשכלות הנפש כאחד. וזהו ותרא האשה כי פי' אף שהעץ טוב למאכל ותאוה לעינים העין רואה והלב חומד תרין סרסורי דעבירה ונחמד להשכיל וסברה כי תזכה בזה לנחול שני עולמות בהנאת הגוף ובהשכלת הנפש ונכון:

האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. הדבר תמוה אדה"ר יציר כפיו של הקב"ה וחכמתו רבה עד כי קרא שם לכל חיות הארץ ישיב תשובה בלתי הגונה כזאת וגם הלשון אשר נתת עמדי נראה שפת יתר והקב"ה השיב לו כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך חשב זה לתרץ עשייתו במה שהאשה נתנה לו והקב"ה חייבו ביותר ע"י זה כי שמע לקול אשתו. ונראה לי דבאמת האשה הוא חלק מן האיש כי נלקחת ממנו עצם מעצמיו ולמה כן הן בשאר בעלי חיים הזכר נברא לעצמו והנקבה לעצמה ואמנם בשאר בע"ח הנקבה לא נברא רק להרבות מין הבריאה וכמש"ה פרו ורבו ואמנם לאדם נבראת הנקבה לשמשו ולעשות צרכיו בעניני העולם להאכילו ולהלבישו וכהנה למען לא יצטרך לעסוק בעניני העולם ויהיה לבו פנוי לעסוק במושכלות בעניני אלקות וכדומה ואם יהיה שינוי ביניהם בטבע וכדומה ויהיה לבם חלוק יצטרך האדם להשגיח בעניני העוה"ז ולא יהיה נעשה תכלית הכוונה ע"כ נעשית עצם מעצמי האיש ויהיה טבעם שוה והחלק מתאוה אל הכלל ותהיה נשמעת אליו. והנה האדם היה סבור שמה שהזהירו השם שלא לאכול. מעץ הדעת שהעץ ממית בטבע והקב"ה חפץ להחיותו. ולזה כאשר אכלה חוה מעץ הדעת ובע"כ תמות וחוה אחרת לא תהיה נבראת כי אין כל חדש תחת השמש ובע"כ יהיה מוכרח להשגיח בעצמו על עניניו בעוה"ז ולא יהיה לו כח לעסוק במושכלות וא"כ למה לו חיים וע"כ אכל גם הוא מעץ הדעת וזהו האשה אשר נתת עמדי ע"צ להשלים עבודתו לה' היא נתנה לי מן העץ וכו'. ולז"א לו ה' אף שעונש ואזהרת המיתה לא מנע אותך מאכילתו. אבל כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך ועכ"פ אני צויתיך והיה לך לקיים דברי ולא לדרוש הטעם והוא חטא המלך שלמה שדרש טעמי מצות ואמר אני ארבה ולא אסור והבן:

ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת במדרש אמר הקב"ה לנחש כל מה שעשית לא עשית רק בשביל זאת היינו כדי שימות אדם וישא את חוה אמר ע"א פעמים אלקים כתיב מלמד שנידונין בב"ד של ע"א. נלענ"ד ביאור הענין דבש"ס קאמר אין טוענין למסית שהרי הרבה טענות היה לנחש לטעון והיינו דקי"ל אין שליח לדבר עבירה משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והנה בש"ס דקידושין קאמר דבדיני שמים חייב ופרשתי הטעם דעיקר הטעם דיוכל לומר סברתי שלא ישמע לי משום דברי הרב וכו' והיה כוונתו שלא ישמע לו:

ויקבל שכר על הפרישה. ואמנם ה' יודע מה בלבו אם היה דעתו שלא ישמע לדברי הרב לכך חייב בדיני שמים והנה באמת יש בזה מחלוקת אי מענישינן על המחשבה והרב בספר נזה"ק דף תי"ט הביא בשם הקדמונים דבב"ד של מעלה ענשינן על המחשבה אבל כשהקב"ה דן בעצמו אינו מעניש על המחשבה ובזה פירשו למה ה' תעמוד ברחוק דהיינו שמוסר הדין לבית דינו בגאות רשע ידלק עני ומבואר במדרש דאלו עשרה הרוגי מלכות. והיינו שהם נענשו בעון מכירת יוסף שהוא רק מחשבה כמבואר במקרא ואתם חשבתם לרעה אלקים חשבה לטובה עיין היטב. ובזה מבואר היטב לשון המדרש כי עשית זאת דקשה ליה להמדרש הא דברי הרב וכו' ואין שליח לדבר עבירה וע"ז קאמר כל מה שעשית הוא רק בשביל זאת וא"כ מחשבתך לרעה ולכך נענש וע"ז מסיים המדרש דקשה הא משמע דע"י הקב"ה יענש והא אינו נענש על המחשבה. ולזה קאמר שבעים ואחת פעמים אלקים כתיב מלמד שנידונין בב"ד של ע"א והיינו ע"י שרים של מעלה וכשנידון ע"י ב"ד של מעלה נענש על המחשבה ולכך נענש הנחש על מחשבתו הרעה אבל אדם וחוה שעשו עבירה בפועל נענשו ע"י הקב"ה בעצמו ומיושב כל מה שדקדקו בזה ודו"ק:

כי עשית זאת ארור אתה וכו' ועפר תאכל כל ימי וכו'. במדרש רבה כלם מתרפאים לעתיד חוץ מן הנחש שנאמר ונחש עפר לחמו דקדקו המפרשים מנ"ל שאין לו רפואה דלמא נחש עפר לחמו היינו קודם זמן הבא אי"ה ולאח"ז יתרפא ולמה לא דקדק מלשון התורה ועפר תאכל. ונראה לי ביאור הדברים דבש"ס קאמר בהך דעפר תאכל חד אמר אפילו אוכל כל מאכל אינו טועם בהם רק טעם עפר וחד אמר אף אה אוכל כל מאכל שבעולם לא נתקררה דעתו עד אשר יאכל עפר ונראה לי בטעם מחלקותן דיש לומר שני טעמים בהך קללה שניתן לנחש שיהיה אכילתו עפר. האחד משום שגרם לאדם וחוה לחזור לעפר כמו שאמר לו המקום כי אל עפר תשוב ועל שגרם לבריה כזו שהיה ראוי להיות חי מדבר לעולם להיות עפר. לכך עונשו שגם הוא יהיה עפר בחייו ויהיה אכילתו עפר. וטעם השני שכל המזיקין יש להן הנאה בזה מזיקין את הבריות לכך לא נקראים כ"כ בכלל מזיק כמו שמבואר במדרש שכלם באים אל הנחש ואומרים ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך והיינו כיון שכל מיני מאכל אינן חשובין בעיניו ואין דעתו מתקרר עד שיאכל עפר ולמה יזיק הבריות בלי שום הנאה וע"ז השיב מה יתרון לבעל לשון הרע וכיון שחטא מה שדיבר לה"ר על בוראו לכך נענש שיהיה בכלל מזיק הבריות בלי שום הנאה ואינו דומה לשאר מזיקין שיש להם הנאה ואינן נחשבין בכלל מזיקין. והנה לפי טעם הראשון שגרם לאדם וחוה להיות משתנים לעפר. לכך עונשו שאף אם ירצה לאכול כל מאכל שבעולם להנאת גופו משתנים המה בטעמן לעפר. ולטעם השני למען יחשב למזיק בלי הנאת הגוף אמרינן דאין נפשו חפצה באכילת שאר מאכלים רק באכילת עפר. עוד יש נ"מ דאם קללתו בשביל מה שפשע נגד אדם וחוה שבגרמתו נעשו עפר. א"כ לעתיד בזמן שיתוקן הכל ותהיה תחיית המתים מהראוי שגם הוא יתוקן אבל אם הטעם שנחש עפר לחמו לפי שחטא נגד ה' בלה"ר ונגזר עליו להיות מזיק בלי הנאת הגוף כמו שחטא בלי שום הנאת הגוף וכמו שביארתי א"כ אף לעתיד לבא לא יתוקן חטאו והנה במדרש דקדק מהך דנחש עפר לחמו שאין דעת הנחש מתקרר עד אשר יאכל עפר מדכתיב ונחש עפר לחמו והיינו שהיא אכילתו שדעתו מתקרר באכילת עפר והיינו כטעם השני וא"כ אף לעתיד לא יתוקן והבן היטב:

ארורה האדמה בעבורך. במדרש רבה ג' נכנסו לדין ארבעה יצאו חייבים דהיינו שהאדמה נתקללה ושלשתן נתקללו ג"כ וקאמר דהארץ חטאה ג"כ שהשם אמר תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי דהיינו שיהיה טעם העץ והפרי שוה והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי לבד. הדבר תמוה מאי ענין חטא הארץ לחטא של האדם והנחש. נראה לי ביאור הדבר ונפרש מאמר המקרא ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל נראה דהאשה חשבה דלכך נאסרו לפי שהם יציר כפיו של הקב"ה דשאר העצים לא נאסרו שהם אינן ראוין לאכילה. והפרי אינו יציר כפיו של הקב"ה שהעץ מוציא הפרי כמש"ה ועץ עושה פרי. אמנם עץ הדעת שאמרו חז"ל שאתרוג הוא ואתרוג מבואר בש"ס דסוכה דטעם עצו ופריו שוין וע"י נאסר העץ שהוא יציר כפיו של הקב"ה וזהו ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ותאוה לעינים ונחמד להשכיל וחשבה שמה שנאסר העץ הוא שנאסר אבל הפרי לא נאסר לפי שהעץ עשתה הפירות ואינו יציר כפיו של הקב"ה ולכך ותקח מפריו ותאכל. והבן. לא זכינו לסיום הדרוש אולם לפי המובן מדבריו אשר כ"ז באה בסיבת חטא האדמה שלא הוציאה כל עץ שיהיה טעם העץ והפרי שוין כמובן ודו"ק:

כי עפר אתה כו' עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת. במדרש אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר אמר להם מצוה אחת קלה צויתי עליו ועבר עליה אמרו לו והלא משה ואהרן שקיימו התורה ונתחייבו מיתה אמר להם מקרה א' לצדיק וכו'. נראה לי ביאורו דבעל שבות יעקב בספר עיון יעקב הקשה דכתיב מעביר ראשון ואמרינן בש"ס עבר אדם עבירה פעם ראשונה מוחלין ולמה לא מחלו לאדה"ר שהיה לו טעם א'. ולי נראה דלק"מ דבאמת בישראל כיון שהרבה להם הקב"ה תורה ומצות אינו נחשב להם עון אם יחטא ויעברו פעם אחד או שלש פעמים. הן כל אלה יפעל פעמים שלש עם גבר אבל אדה"ר שלא היה לו לקיים רק מצוה אחת וכיון שעבר עליה הרי כאלו א' מאתנו עבר וחטא הרבה וע"כ נענש. וזהו ששאלו מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר שהיה לו למחול פעם ראשונה ואמר להם מצוה אחת קלה צויתיו ועבר עליה וכיון שאין בידו עוד קיום מצות אחרות הרי עבר על הכל. וזהו וידעו כי ערומים הם ואמרו במדרש מצוה אחת היה בידם ונעשו ערומים ממנה ביאור הדבר שאלו יש בידם מצות אחרות היה הקב"ה מעביר להם ראשון ראשון אבל עכשיו שאין בידם רק מצוה אחת וכיון שעברו עליה נעשו ערומים וכו' ובמה יוזכו וזה ששאלו משה ואהרן שקיימו כל התורה מדוע לא מחל להם פעם ראשון ונתחייבו מיתה וע"ז השיב להם מקרה א' לצדיק כו' דבאדם גדול מדקדקים עמו יותר ונענש אף בפ"א כמו אדם אחר כשחטא הרבה פעמים והבן זה:

עוד נ"ל ביאור הדבר בזה המדרש מה שקרא ה' מצוה זו מצוה קלה וגם מה שהקשו הקדמונים למה לא היתה תשובה של אדה"ר מתקבלת דבאמת הא דמהני תשובה משום דבאמת יצרו של אדם הוא בתוך האדם והוא מחטיאו וכמעט האדם קצת מוכרח לחטא אלא דמחמת שיש תקנה קצת בהזכרת יום המיתה או בלימוד תורה לכך האדם נענש אבל בעשותו תשובה מהני תשובתו וכ"כ הרמב"ן אבל כאן שהקב"ה צוה אותו שלא יאכל מעץ הדעת דהיינו כי ענין עץ הדעת הוא עצמו כח המתאוה וחומד לעשות רע. המשל למי שיש לו כרם אשר בתוכו פירות אשר נפש האדם מתאוה בראותם והושיב שם שני שומרים אחד מבחוץ שלא יכנוס אדם לכרם ואחד מבפנים שאם יכנוס אדם לשם לא יניחנו לאכול הפירות וצוה עליהם שלא יאכלו הפירות ואח"ז עברו שניהם על דבריו וכשבא בעל הכרם לחייב אותן על אכילתן מן הכרם חייב ביותר את השומר שמבחוץ כי השומר שמבפנים לא היה בידו למשול ברוחו בראותו הפירות וכי הם נחמדים אבל על השומר שמבחוץ כעס ביותר כי למה הביא עצמו לידי התאוה כי קודם שראה הפירות לא היה מתאוה ולמה נכנס לתוך הכרם לראות הפירות. וה"ה בזה דאחר שאכל מעץ הדעת טוב ורע אז נולד כח התאוה א"כ האדם עלול לחטא מחמת כח המתאוה וחומד. וע"כ מהני תשובה. אבל אדה"ר קודם שאכל מעץ הדעת לא היה בידו כח המתאוה ועכ"ז חטא לכך לא הועילה תשובתו וזהו שאלת מה"ש מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר ולמה לא הועילה תשובתו אמר להם מצוה קלה דהיינו שהיה קלה בידו לקיימה מפני שלא היה בידו כח המתאוה לכך לא הועילה תשובתו והבן:

בש"ס מסכת עירובין שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה אי נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא כו' נמנו וגמרו נוח לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש כו'. הדבר יפלא מאוד אחר שהקב"ה ברא את האדם וירא אלהים וכו' טוב מאוד ואמרו במדרש מאד זה אדם אותיות דדין כאותיות דדין. איך יתכן לומר שיותר היה נוח שלא ליברא ואם הדבר כן למה נברא. ונראה דהדבר נוגע למחלוקת שיש בין הקדמונים בענין מי עדיף צדיק גמור ולא חטא או מי שחטא וחזר בתשובה כי לדעת הרמב"ם א"א בעולם לחוטא שכבר פגם נפשו להיות כמדרגת צדיק גמור אשר אין פגם בנפשו. וקצתן אמרו במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד והנה בעלי תשובה נקראים עם נברא כמבואר במדרש ועם נברא יהלל יה וכו' אלו בעלי תשובה, והיינו שכיון שפשע נפש החוטאת תמיד שנפשו באמת כבר מתה אלא שאין נראה לכל ענין מיתתו. וכשחוזר בתשובה הוא נפשו יחיה הר"ז בריאה חדשה ומה"נ לא הועיל לאדם הראשון להיותו חי חי עד שבאמת הנפש הניתן לו מאת ה להיותו יציר כפיו של הקב"ה כבר קבלו פגם בעת החטא להיותה תשובה כמי אף אם אח"כ ישוב בתשובה באופן אשר סר עונותיו והנפש תקבל חיות אינו רק כשאר בני אדם אשר סוף אדם למות. ובזה נחלקו ב"ש וב"ה שהלל אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא דהיינו אחר הבריאה שנברא בעת הוולדו לא נברא יותר כי נשא בבריאה ראשונה ולא קלקל הנפש ולא פגם אותה. והללו אומרים נוח לאדם שנברא יותר משלא נברא דהיינו שא חזר בתשובה ונברא הנפש פעם שני הוא יותר טוב שמוציא יקר מזולל נמי וגמרו שמוטב יותר כשלא נברא פעם שנית כי לא תועיל התשובה להיות כבראשונה וע"כ יפשפש במעשיו והבן

ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי. נראה לי ביאור הדבר בהא דקאמר הש"ס דיינו שמגדלת בנינו ומצלת אותנו מן החטא. והנה קודם החטא היתה בריאת האשה להציל האדם מן החטא ואחרי שנתנה לו מן העץ ועל ידי האשה בא לידי חטא א"כ אין תכלית בבריאת האשה רק שתוליד בנים ותגדל אותם ע"כ קאמר ויקרא האדם היינו בעת אחר החטא קרא אותה חוה להיותה אם כל חי להוליד בנים ולגדלם וזה נכון:

ויהי כל ימי אדם לאשר חי וכו'. הנה בתולדות נאמר סתם ויהי כל ימי שת וכן בדורות שאחריהם וכאן נאמר אשר חי דבאמת מבואר במדרש דהיה ראוי לאדם הראשון שיחיה אלף שנה יומו של הקב"ה אלא שבעת שהראהו הקב"ה דור ודור וכו' וראה דוד ראוי להיות נפל נתן לו משנותיו שבעים שנה וא"כ באמת היה ימיו אלף שנים אלא שלא חי כל אלף שנים רק תתק"ל ושבעים שנה נתן במתנה לדוד ולכך נקט אשר חי והוא נכון:

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. ביאור הדבר דבאמת ענין רעת האדם יש שהוא בא מצד התאוה לאשר כי בעפר יסודו והוא נמשך אחר חלק החומר באופן כי הצורה משועבד לחומר ויש מהן אשר מחשבות לבו רע ויש לו דעות נפסדות והנה באמת כי בגוף הדבר יותר נחשב רע מי שדעותיו נפסדות כי מי שהוא חוטא בגופו אינו מפסיד חלק הרוחני אבל מי שמחשבתו רע ודעותיו נפסדות משחית נפשו. ואמנם מי שטעה במושכלות והוא עוסק בהם כל היום בקל יכיר האמת וישוב אל ה'. ואמנם מי שחטא מצד התאוה משעבד את הצורה אל החומר בקשוי גדול כי ישוב מדרכו הרעה כי החומר וכליו הרעים לא יניחו אותו להתחזק לשוב אל ה' כיון שהתגבר החומר במה איפוא ישוב אל ה'. ואמנם יש בני אדם אשר מצד תאוות לבם רוצים לעשות מעשים אשר לא יעשו למלאות תאוות לבם ולמען לא יהיה עצבות לבם מיראת העונש גלל כן יחשבו מחשבת חוץ לכפור בענין שכר ועונש ובענין תורה מן השמים ולכפור בתורה שבע"פ והמה לא ישובו אל ה' כי החומר וכליו רעים מעכבים אותו מלהכיר האמת ועוונו גדול בענין ההשכלה. וזהו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ דהיינו שהארץ והתאוה רבה עליהם מאד ויצר מחשבות לבו רק רע כל היום שחוטא בענין המחשבה זה וזה לא עלתה בידו כי ההשכלה הוא רק רע והחומר והתאוה אינו מניח לו לשוב אל ה' ולכך וינחם ה' והבן:

עוד נאמר בביאור הדבר דבאמת אמרו נוח לו לאדם שלא נברא והטעם משום שיש שס"ה מצות ל"ת ורמ"ח מצות עשה וא"כ יותר קרוב שיעבור על אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה מאשר יגיע לכלל קיום המצוה ואמנם באמת מאחר שמחשבה טובה הקב"ה מצטרף למעשה וזהו כי רבה רעת האדם בארץ דהיינו שעלול יותר לבוא לידי חטא מאשר יזכה. וכל יצר מחשבות לבו רק רע בכל מחשבותיו המה לרעה וע"כ וינחם ה' וזה נכון:

כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן כו'. במדרש אלא אף נח לא היה כדאי אלא שמצא חן. דברים אלו תמוהים מאד. ונראה לי דבאמת כתב הרב מ' יצחק קארו בספר תולדות יצחק דביאור הדבר מציאת חן אף שהיה כדאי מ"מ כיון שעולם נידון אחר רובו מהראוי שיהיה הצדיק נאסף עם רוב הרשעים אלא שמצא חן וכן עלה במחשבה לפני אמנם בדרושים כתבתי בהא דקאמר הש"ס ורב חסד ואמת בתחלה ואמת לבסוף ורב חסר והדבר קשה לכאורה דבקרא כתיב ורב חסד ואח"ז ואמת ואמרתי ע"פ שנלמד מדברי הזוהר אף שהקב"ה מטה כלפי חסד מ"מ כשרואה לובן רשעים הוא מתנהג במדת אמת וגוזר על הרשעים שימותו וכיון שכבר נגזר עליהם מיתה הרי הם אינן נחשבין בכלל החיים שיהיה העולם נידון אחר רובו כי הרשעים שכבר נגזר עליהם מיתה הרי אינן עוד בכלל העולם וממילא הצדיקים ניצלים. וא"כ ע"י מדת אמת שנידונין בה הרשעים הצדיקים ניצלים והרי מדת האמר גורם רב חסד. ואמנם יש מקום לומר כיון שאין הקב"ה חפץ במות רשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחי א"כ אף הרשעים המה בכלל העולם. ואמנם מי שהוא רשע גמור אשר הקב"ה מתחרט על שברא אותו כגון המינין והאפיקורסין אשר אין כח בתשובתם לכפר וגם מיתה אינה ממרקת עונם גלל כן הקב"ה מתחרט כביכול על שבראם אלו אינון נידונין בכלל הצדיקים והצדיקים נידונין בדין לפני עצמן והמה כאלו כבר מתו. וזה קשה להמדרש כיון דאנשי דור המבול הקב"ה מתחרט על שעשה אותן בריאה בארץ ואין להם עסק עם הצדיקים להיות נידונין א"כ למה הוצרך נח לנשיאת חן בעיני ה'. וע"כ צ"ל דנשיאת חן שהוצרך נח משום שלא היה בעצמו כדאי להנצל רק משום נשיאות חן בעיני ה' הוא ובניו ובני ביתו וזה מדקדק המדרש בלשונו כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן אתמהה כיון שהקב"ה כבר התחרט על בריאת דור המבול והוי כאלו אינן בעולם ואינן יכולים לחייב את נח בדין א"כ מה הוצרך נח לנשיאת חן וזהו אף נח לא היה כדאי והבן זה:

תוכן העניינים

ישועות יעקב עהת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה