ישועות יעקב עהת· רבי יעקב משולם אורנשטיין
פרשת לך לך
ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. במ"ר שתי פעמים כתיב לך לך מארצך ולך לך אל ארץ המוריה א"י איזה מהם חביבה מן מה דכתיב אל ארץ המוריה הוי שהשניה חביבה. נראה לי ביאור הדברים לכאורה מלתא דפשיטא דהשניה חביבה דבודאי אין ערך למה שנסהו ה' אם ילך מארצו למה שישחוט בנו יחידו אשר אהב מאד וכמו שכתבתי שאין ערך נסיון יצחק לנסיון אברהם אף שהדבר נוגע לנפשו ממש כ"ש מה שירחיק נדוד מביתו. ואמנם באמת כבר כתבתי בכמה מקומות כי גם שבענין המעשה מי שמסגף נפשו לדבר מצוה יותר גדול מן מי שאוכל ושותה לצורך דבר מצוה מ"מ הענין המחשבה יש יתרון למי שאוכל ושותה לדבר מצוה מן העינוי והסיגוף למצוה כי מה שמסגף נפשו כיון שעושה הדבר בלי ספק שע"כ יעשה לש"ש כי אין הדבר נוגע להנאת הגוף. אבל כשמענג נפשו שיש בזה הנאת הגוף והוא מבטל הנאתו ועושהו רק לצורך דבר מצוה ואהבת ה' הר"ז מחשבה יקרה מאד כי הנאת עצמו בוז יבוזו לאהבת ה' ותורתו והנה כאן נאמר לך לך מארצך וכו' ואעשך לגוי גדול ושארי הבטחות. ואח"ז נאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' דהיינו שלי הלך למען הבטחת ה' להנאת גופו רק לקיים כאשר דבר אליו ה' הרי שבענין המחשבה היה הענין יקר יותר מהליכתו לעקידת יצחק דשם לא היה הדבר נוגע להנאת הגוף כלל וכאשר קיים בפועל כאשר צוה עליו ה' לא היה בדבר שום ענין אחר והיה מחשבתו רצוי' לשם ה' ולא היה הענין קשה במחשבתו כלל וע"כ יש מקום לומר שלך לך הראשון יקר מאד אמנם בענין עקדה היה שני ענינים באמת בתחלה צוה עליו ה' להעלות בנו לעולה לד' ועשה הדבר בזריזות גדול מאהבה את ה' ואח"ז צוה עליו אל תשלח ידך אל הנער ושמע לקול ה' ובזה היה הדבר נוגע להנאת עצמו שלא יעשה דבר לבנו ליצחק וזה עשה ג"כ לאהבת ה' ולא להנאת גופו וק"ל:
במדרש רבה על לך לך הה"ד מי יתן לי אבר כיונה בשעה שהיא פורחת קופצה באחת ופורחות באחת מאגפי'. נראה לי ביאור הדבר דבאמת אברהם היה מתאוה לשכון בארץ הקדושה כי שם מקום החכמה והשראת השכינה ולעומת זה היה שם מקום קיבוץ הכנענים וכמו שפירש"י כי ארץ מצרים והכנענים גרועים המה מכל חומות העולם ומהראוי שלא יקבע האדם דירתו במקום שכנים הרעים כמש"ה מי יתנני מדבר מלון אורחים וע"כ כשהיה אברהם בארץ היה משוטט ממקום למקום שלא יהיה לו היכרות עם אנשי המקום ולא נתחבר עם אנשי המקום ובקדושת הארץ עצמה דבק ומאנשי המקום אשר היו רעים וחטאים הרחיק עצמו והוא דוגמת היונה שבאחת מאגפי' נחה ובאחת פורחת דהיינו שבגוף הארץ הי' שכלו דבוק כי אוירא דא"י מחכים ומאנשי המקום הרחיק את גופו למען לא ילך בדרכיהם והוסיף עוד הנה ארחיק נדוד נדוד אחר נדוד טלטול אחר טלטול כדי שלא יהא זמן רב במקום אחד כדי שלא יתחבר לאנשי כנען הרשעים אלין במדבר הלה טוב לשבת במדברות של א"י כי שם מקום השראת הקדושה ואנשים אין בארץ וזהו וילך אברם הלוך ונסוע הנגבה לפי שאמרו חז"ל הרוצה להחכים ידרים שכל כוונתו לא היה רק להחכים ולא לאכול מפירות הארץ ולהתחבר לאנשי הארץ והבן:
לך לך מארצך. מ"ר משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה דולקת אמר כמדומה שהבירה בלי מנהיג הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני בעל הבירה וכו' עייש"ה. נ"ל ביאור הדבר דבאמת מצינו שר א' יש לו בתים ועיירות בכמה מקומות. והוא בעצמו שוכן במקום אחד ויש לו בכמה מקומות מנהיג במקומו אשר ישגיח על עניניו במקום שאינו שם. והנה השר בעצמו לפעמים כשרואה שמתקלקל הבית ואף דאפשר לתקנו אינו חפץ בתיקונו ורצונו שיתהרס הבית לגמרי ויבנה אותו מחדש באופן אשר ייטיב בעיניו לא כן המנהיג שנתמנה מאת השר בלי דעת השר מוטל עליו לתקן הבית שלא יתקלקל לגמרי והנה באמת רבים יחשבו כי הקב"ה מסר עולמו למנהיגים הנתמנים על ידו ורשות בידם להרע או להטיב לשעה ואנו רואים שדור אנוש הציף עליהם מי ים אוקינוס ונחרב שליש העולם. ואח"ז במבול ספו גם תמו כולם לא נשאר רק נח ובניו ואח"ז בדור הפלגה כי הפיץ אותם ה' ובאמת היה אפשר לענוש אותם בתחלה טרם שקלקלו ביותר כמב"ה ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם כי כל איש אשר יעשה וכו' שהקב"ה אינו מניח לעמו להיות נתמלא סאתם אמנם בעת ההוא קודם שנולד אברהם לא הי' חפץ ה' בדורות האלו שהיו מכעיסין לפני המקום ורצה המקום להיות צדיק יסוד עולם. וזהו אם הקב"ה משגיח בעצמו במעשה תחתונים אמנם אם היה מוסר עולמו למנהיגים בעת אשר אחד האדם שופט אי מושל ישחית דרכו ענוש יענש ולא יבא לכלל קלקול והירוס בעולם והנה מי שראה בירה דולקת ואין מכבה חשב הוא שאין כאן מנהיג כלל ולכך לסבת רוע ההנהגה אין מכבה הדליקה ואמר לו בעל הבירה רק סיבת שאין מכבה לפי שאני בעל הבירה ורשות בידי לעשות עם הבירה כאוות נפשי שתהי' דולקת והולכת כדי לבנותה מחדש באופן יותר נאות אשר יוכשר בעיני. כך אברהם היה תמה שראה כליון הדורות ואם היה המנהיג שנתמנה מפי הקב"ה לקיום העולם על מכונו. היה מהראוי שלא יניח לבוא לידי כך שיגיע לכלל חרבן העולם ואמר לו הקב"ה אני בעצמי משגיח בתחתונים ורואה אני הדבר הגון להיות אתה יסוד העולם או שיהיה נח יסוד העולם והדבר מתוקן מאד: ואברכה מברכיך ומקללך אאור. נתקשו הקדמונים למה בברכה כתיב קודם, ואברכה ואח"כ כתיב מברכיך ואצל הקללה כתיב ומקללך אאור הזכיר המקללים קודם הקללה. ואמרתי ביאור הדבר דבאמת מצינו שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ומחשבה רעה אינה מצרפה למעשה וע"כ מי שחישב בדעתו לברך את אברהם הוא מתברך אף קודם שברכו בפועל אבל המקלל את אברהם אין מקולל מפי עליון עד אשר יקללו בפועל וע"כ כתיב ומקללך אאור דהיינו אחר שיקללו את אברהם בפועל דלרעה אין מצרפין המחשבה. ואמנם בברכה שבירך יצחק את יעקב נאמר אורריך ארור ומברכיך ברוך בשניהם לשון שאינו רק על העשי' בפועל דאחר שיברכו אדם יהיה מבורך ואחר שיקללו יהיה מקולל. וכתבו המפרשים דשם לא נאמר בלשון ברכה וקללה רק שהוא מענין כי בוזי יקלו ומכבדי יכבדו שהבא לברך את בני יעקב בוודאי הם מבורכים והמקלל אותם בלי ספק שהם מקוללים יען כי יעקב ובניו יהיו מכובדים בעיני כל אדם. ואמנם בברכת אברהם שהקב"ה מברך אותם הזכיר מקודם הברכה למי שמברך אותו והקללה הזכיר אחר שם המקללים ועיין רמב"ן. ומה יפה עולה בזה הירושלמי דברכות עכו"ם א' פגע בר"י וברכו אמר ליה כבר מלתך אמורה פגע באחר וקללי' אמר לו כבר מלתך אמורה אמרו לו תלמידיו כמו דאמרת להדין כן אמרת להדין אמר להו אין דכתיב אורריך ארור ומברכיך ברוך לכאורה הדבר תמוה אם ידעו התלמידים מקרא דכתיב מברכיך ברוך וע"כ לא שאלו בתחלה מה כוונתו באמירה זו דאמר כבר מלתך אמורה א"כ בוודאי ידעו ג"כ רישא דהאי קרא דכתיב אורריך ארור ואם לא ידעו דכוונתו להאי קרא היה להם לשאלו תיכף כוונתו במה דאמר מלתך אמורה. ולפי דרכנו יתבאר דהתלמידים חשבו שכוונת ר"י באמרו כבר מלתך אמורה היינו פסוק ואברכה מברכיך וע"כ אמר לו כבר מלתך אמורה דהיינו שנתברך כבר קודם שבירך הוא דמחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה אבל כשבא השני וקללו ואמר לו כהדין לישנא כבר מלתך אמורה נראה שכבר נתקלל קודם שקילל וזה אינו דבקללה אין הקב"ה מצרף למעשה עד שיקלל וע"ז שאלו התלמידים כמו דאמרת להדין כבר אמרת להדין ובאמת אין שוין המברכים והמקללים כמ"ש וע"כ אמר להם ר"י שכיון להדין קרא אורריך ארור וכו' והבן זה:
ויהי רעב בארץ. מדרש רבה זש"ה הנה עין ה' אל יראיו זה אברהם למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ממיתתו של נמרוד לחיותם ברעב ויהי רעב בארץ. הענין הוא דמצינו לפעמים עין ה' אל יראיו ולפעמים עיני ה' דבאמת הקב"ה משגיח תמיד לטובת הצדיקים אמנם ענין השגחתו לפעמים הוא מסתיר עין מהם. ובש"ס דברכות בזמן שאני רואה רבי שלא לקה סבור אני שמא ינוכה לו מזכיותיו וכו' ע"ש. וזהו ביאור הפסוק יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו דהיינו כשיראו שלא חסר להם דבר אז מהראוי שיהיו מתיראים ואמנם בוודאי לא יעזבנו ה' לא ראיתי צדיק נעזב רק לפי שעה ה' מסתיר פניו ולבסוף יהיה בעוזרו והיינו הצדיק שאינו רוצה לקבל אף הפירות בעוה"ז אבל מי שרוצה להיות ניזון בזרוע בוודאי יוכל לקבל פירות בעוה"ז ועיין מהרש"א שפירש וחנינא בני די לו בקב חרובין פי' שאינו רוצה לקבל רק די לו בקב חרובין והנה באמת היה מהראוי שבזכותו של אברהם לא יהי' רעב או שיפסוק מכל וכל רק שהקב"ה לא רצה לעשות כן שלא יקובל שכרו בעוה"ז ואברהם היה מתיירא תמיד שלא ינוכה מזכיותיו כמאמר חז"ל על פסוק אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד לכך לא נפסק הרעב כמו כן הצלת אברהם מאור כשדים לא היה רק הצלת נפשו בלבד ולא יותר וזהו עין ה' אל יראיו שמסתיר עין לפי שעה וכו' ודו"ק:
והיה כי יראו אותך המצרים וכו' אמרי נא אחותי את וכו' הרמב"ן כתב וז"ל ואברהם חטא בשגגה וכו' שהיה לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו וע"כ נגזר על זרעו שיעבוד מצרים ותמהו עליו שהרי גזירת גלות מצרים היה על אומרו במה אדע כי אירשנה. ונראה לי דבאמת הטעם שנסתפק אברהם בהבטחתו משום שחשש שמא יגרום החטא כמו שחשש יעקב אף שאמר לו ה' והנה אנכי עמך חזר ואמר אם יהיה אלהים עמדי משום שחשש שמא יגרום החטא. והנה זה ימים אמרתי דלא שייך חשש שמא יגרום החטא רק מי שהקב"ה מבטיח לו בזכותו אבל מי שגם כעת אינו כדאי רק מחסד ה' עליו או בזכות אבות הנה חסדי ה' לא תמנו להתנהג בחסדו עד עולם. וזה עד הנה עזרונו רחמיך וכו' ואל תטשנו ה' לנצח היינו דלא חשש שמא יגרום החטא כיון דמצד חסד ה' עליו עשה עמו טובה אל יטשהו ה' לנצח. והנה אמרו במדרש ויהי רעב בארץ זש"ה הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו זה אברהם וביאור הענין דבאמת מי שהקב"ה עושה עמו נסים מחמת זכותו כפי רוב צדקתו כן נעשה עמו אף נסים שלא כדרך הטבע אבל מי שנעזר בחסדי ה' די לו שיהיה צדיק מצרה נחלץ ואין הקב"ה עושה עמו נסים שלא כטבע וזהו הנה עין ה' אל יראיו בעין אחת שלא יצא מכלל דרך הטבע ולמה כן למיחלים לחסדו דהיינו שאינן ניזונין בזרוע ודי להפקיע עצמן והיינו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ולא שהרעב יהיה נפסק בזכותו רק שהוא ינצל ברעב וע"כ הוצרך לירד מצרים וכשאמר אח"כ במה אדע כי אירשנה אילו חשב שכל מה שעשה עמו הקב"ה היה מחסד לא היה לו לירא שלא יגרום החטא כמ"ש וע"כ נענש בקו ידוע תדע ממה נפשך והדבר נכון מאד:
תן לי הנפש וכו'. במדרש מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו במצרים רד"ו שנה מפני ששהה את בני אדם לבוא תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך. כמו זר יחשב שבשביל ששהה אותם לבוא תחת כנפי השכינה יהי' עליו עונש קשה שיהיה בני בניו במצרים זמן רב כזה. גם תמהו ע"ז רבותינו דמראה בין הבתרים קדמה למלחמת המלכים. וגם במאמר השם לאברהם שירד למצרים אמרו במדרש חז"ל שאמר לו ה' צא וכבוש הדרך לפני בניך הרי שתיכף בתחלה כבר הי' גזירת ה' על הבנים שיבאו מצרים. ונראה לי דבאמת ירידה למצרים היה הכרח גדול שיתפרסם על ידם שמו של הקב"ה ולדעת המקובלים הביאם האריז"ל להוציא כל הניצוצות הקדושות שהיו במצרים והאריז"ל כתב שע"כ אמר ה' כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם שכבר הוציאו כל החלק הטוב מה שיש בו מניצוצי הקדושה ולא נשאר שם עוד וע"כ אין לישראל עמהם עסק עוד זהו לדעת חכמי אמת וגם לפי הפשט היה גאולת הבנים ממצרים על התפרסם יכולת אלקי והשגחתו בארץ מה שעשה לפרעה וחילו וידוע דארץ מצרים מקום המכשפים ומזל טלה הראשון משמש בו והראה הקב"ה שכל המזלות כאין וכאפס נגד השגחתו ואמנם אלו הי' הוצאת ישראל ממצרים ע"י הקב"ה בעצמו והי' גאולתם בכלות ארבע מאות הי' הפירסום לפני עם רב יותר מכפלים ששים רבוא. וגם במשך הזמן ארבע מאות שנה היו מוציאין כל הניצוצות קדושה ממצרים וכעת שלא הי' בידם כל הניצוצות לפי שלא הי' שם רק משך רד"ו שנה. וע"כ הוצרך משרע"ה לקבל את הע"ר שהי' בהם קצת ניצוצות קדושה וזה היה עונש לאברהם אבינו שאחר שהבטיחו הש"י במראה בין הבתרים שיהיו ארבע מאות שנה בארץ מצרים למה נשתנה אח"כ שלא היו בארץ רק רד"ו שנה. וגם לפי דעת חכמי המחקר כשהיו ארבע מאות שנה במצרים הי' נתפרסם שמו של הקב"ה ברוב עם יותר וגם כשהי' הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו הי' פירסום שמו ביתר שאת וע"ז שאל למה נענש אברהם ונשתעבדו בניו במצרים רד"ו שנים ומה חטא לאברהם בזה מה שלא הי' מקודם לכן וע"ז אמר שהפריש בני אדם לבוא תחת כנפי השכינה שאמר למלך סדום שיתן לו הנפש והרכוש וכו' ומדכ"מ נענש שלא נתפרסם שמו של הקב"ה כל כך. וע"כ דקדק הש"ס מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו במצרים רד"ו שנה ועי"ז לא נתפרסם כ"כ שמו של הקב"ה לפני רוב עם גם לא נלקטו כל ניצוצי הקדושה ממצרים וגם הוצרך מרע"ה לקבל את הערב רב כמ"ש וזה קאמר שהוא מדה כנגד מדה שאברהם הפריש בנ"א מתחת כנפי השכינה ודקדק הקב"ה עמו שלא יהיו במצרים רק רד"ו שנים ויהי' פירסום הגאולה רק בששים רבוא מבניו ולא יותר והבן זה:
אל תירא אברם אנכי מגן לך וכו'. במדרש הכל יודעים שאנכי מגן. נראה לי ביאור הענין מראה הזאת דבאמת מי שנעשה לו נס מנכין לו מזכיותיו ואמנם לעומת זה נחשב לו לזכות מה שנתפרסם שמו של הקב"ה. וזה שאמרו בש"ס דשבת באחד שהניחה לו אשתו בן להניק שנעשו לו כשני דדי אשה והניק את בנו וקאמר שם כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית וח"א כמה מעולה אדם זה שנעשה לו נם דשניהם אמת דנגרע לו מה שהיה לו זכות מקודם שנעשה לו הנס ולעומת זה מה שעל ידו נתפרסם שמו של הקב"ה נתעלה וזה החילוק בין נס מפורסם שהכל רואין שהקב"ה עשה זה הנס בהשגחתו אף שמי שהוצרך לנס כזה מנכין מזכיותיו אמנם צדקה תחשב לו על שעל ידו נתפרסם שמו של הקב"ה אבל בנס נסתר שנעשה לאדם יש בו ניכוי זכות לבד. ובזה אמרתי בחידושי לטא"ח ליישב הא דמבואר בש"ע שם דמי ששכח ולא אמר על הנסים בבהמ"ז יאמר הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בימי וכו' והקשה בס' תבואות שור דבש"ס משמע דאין לאדם להתפלל שיעשה לו נס ולפי הנ"ל א"ש דעיקר הטעם שאין להתפלל על הנס משום דמנכין לו מזכיותיו וזה ל"ש בנס מפורסם דלעומת זה צדקה יהיה לו שע"י נתפרסם ונתקדש שמו של הקב"ה והבן:
והנה מצינו לפעמים שני בני אדם היו במקום סכנה ונעשה להם נס ובלי ספק ששניהם נעשה להם נכיון מזכותם ומה שנתפרסם שמו של הקב"ה הוא ע"י מי שנעשה הנס והנה בזה שעשו מלחמה בארבעה מלכים היה אברהם ועבדו אליעזר כמבואר בש"ס וא"כ יש חשש שמא מה שנתפרסם שמו של הקב"ה היה בזכות אליעזר עבדו וע"י בא הנס מפורסם וא"כ יונכו לאברהם מזכותו מה שניצל מהם וזכות פרסום שמו של הקב"ה יהיה על ראש אליעזר והנה אברהם לא החזיק עצמו שיהיה זכותו כדאי שיעשה הקב"ה נם על ידו שהרי ראה שלא נעשה לו נס בענין לידת בנים ע"כ תלה בזכות אליעזר עבדו הנס וזה שאמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ולא נעשה נס על ידי בענין לידת הבנים. ובן משק ביתי היינו אליעזר עבדי הוא דמשק אליעזר כמו שפירשו היינו על ידי רדפו אותם לדמשק או לפירוש השני שדולה ומשקה מתורתו לאחרים דבאמת האדם שראוי לעשות נס על ידו ובזכותו הוא מי שא"א לו לבא לידי חטא ומטעם זה אין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם שמא יבאו לידי חטא ח"ו אבל אליעזר שמשקה מתורתו לאחרים ומזכה רבים אין חטא בא לידו וראוי הוא שהשם ייחד שמו עליו ויעשה עבורו נסים נגלים. וכאשר הוסיף לאמור שגם זכותו לא יירש בנו רק העבד בן בית השיב לו הקב"ה שיוצא מעיו הוא יירש זכותו והאמין בה' שיהיה לו בנים ויחשבה לו צדקה דהיינו שחשב אף שאינו ראוי לנס הזה שיהיה לו בנים מה שמצד מזלו אינו ראוי להוליד מ"מ צדקה עשה השם עמו לא שהוא ראוי לנס. ואמנם באמת יש ראיה דלא בדרך צדקה זכה לבנים כי אם מצד מעשיו הטובים דהרי מצינו שאמר לו הקב"ה בהיותו בארץ כשדים ובאמת שאין השכינה שורה (ביחוד שיהיה נגלה עליו בשם עצם) בחוצה לארץ. ואמנם במכילתא מבואר דלכך שרתה השכינה על יחזקאל בח"ל לפי שהיתה לצורך ארץ ישראל להנבואה שהוא לצורך א"י אף בח"ל באה וא"כ לפי המבואר במדרש לך לך מארצך צא וכבוש הדרך לפני בניך א"כ היתה הנבואה לצורך א"י. ובזה מבואר דבנים שיהיו לו זכה בהם מצד מדת טובו וזכותו כיון שכבר נגזר דבניו יירשו ארץ הכנעני ואם לא היו לו בנים רק בצדקה איך יירשו של אחרים מה שהוא טובה לזה ורעה לזה והבן:
מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי יורש אותי ויאמר לו ה' לא יירשך זה כ"א אשר יצא ממעיך כו' ויוצא אותו החוצה כו' כה יהיה זרעך.. נ"ל ביאור הדבר בדרך קצרה. שכולם תמהו למה בלידת בנים שהוא היה נס מתנגד לטבע האמין ועל ירושת הארץ שהוא דבר שראוי להיות שיגבור הא' על חבירו ויכבוש את ארצו לא האמין ואברהם בעצמו ראה במלחמות המלכים שכבש אותם בעם מועט ואמנם ידוע שאין הבטחה לצדיקים בעולם שמא יגרום החטא ומצינו לפעמים כל דיבור שינא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזר והדברים נראים כסותרים. ואמנם הענין כי הקב"ה הבטיח לאיש אחד שיהיה לו שלוה בעוה"ז וכל טוב ואמנם באמת השלוה וטובת עוה"ז נאה לצדיקים למען יוכלו לעבוד את ה' וזהו את הברכה אשר תשמעו בשביל שיהיה להם מנוחה ולא יצטרכו להטריח עצמן ויהיה לבם פנוי לעבודת ה' וכשגרם החטא שוב אין טובת עוה"ז טוב להם כי הרשעים שיושבים בשלוה הם חוטאים ביותר והנה אף שהקב"ה הבטיח לאברהם שיירשו בניו את ארצו חשש אברהם שמא יגרום החטא באופן שיהיה ראוי שכל אשר לפניו יקח עבדו זקן ביתו וכיון שעפ"י הטבע לא היה לאברהם להוליד בנים מאשתו שרה שהיא היתה זקנה באה בימים וגם לדעת רז"ל אשר אמרו כי שרה היתה איילונית. אמנם בזכות אברהם הבטיחו זה ה' וחשש שמא יגרום החטא ואליעזר דולה ומשקה מתורת רבו ועבד שרבו למדו תורה יצא לחרות ויזכה בנכסי אברהם ואמר לו הקב"ה לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך יהיה משרה או משפחה הוא ראוי לירש וזה בדרך נסיי וכיון שאין נ"מ לענין ירושה אין מזה רעה לאחרים אם יוליד בן משרה ולהיות נקרא זרע אברהם ולזה התחכמה שרה לתת שפחתה וכשיוליד אברהם את ישמעאל ולא יהיה תועלת לאליעזר במניעת הלידה אל שרה ואין הדבר נוגע רק לטובתה ויקויים הבטחה להיות לאברהם זרע משרה דבלא"ה לא יגיע הירושה לו וזהו לא יירשך זה כ"א אשר יצא ממעיך הוא יירשך והבן:
ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. אמרתי ביאור הדברים דבאמת אחז"ל שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולם נתן להם ע"י יסורין. והנה כאשר הבטיח השם לאברהם שבניו יורשים גם הם את הארץ היסורים חל על היורשים את הארץ. ואמנם כעת הקב"ה הבטיח לתת את הארץ לאברהם ושהוא יוריש את הארץ לבניו שאל אברהם את ה' במה אדע כי אירשנה מלשון ויודע בהם את אנשי סוכות כי היסורים חלים עליו ובמה יתייסר כי יוכל להוריש את הארץ. והשיב לו ה' כי זה עצמו היסורין שלו כי ידע שבניו יהיו גרים ויהיו משועבדים ת"י מצרים וזהו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וזה נכון והבן:
כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם בספר כלי חמדה כ' דתיבות בארץ לא להם קאי על המצרים שהארץ לא להם כי מכרו אדמת מצרים לפרעה. ואמנם למה הוצרך הקב"ה לומר כן ומה נ"מ יש בדבר. ונראה שהקב"ה לא גזר עליהם עבדות רק למלך פרעה בעצמו ולא שיהיו עבדים לעבדים והמצרים שעבדו בהם מלאכת עצמן מדעתם הוסיפו עליהם. ובזה אמרתי לכוון החשבון מה שביארו חז"ל שהתחיל השיעבוד מיום לידת מרים לפי שלא נגזר עליהם שיעבוד רק לפרעה. והנה בעת שמכרו מצרים איש שדהו לפרעה התנו שארבע הידות יהיה להם וחמישית לפרעה ולא היו צריכין ישראל לעבוד רק בחלקו של פרעה שהוא חלק חמישית והמה עבדו בהם בכל החמשה חלקים ולזאת נתמעט זמן עבודתם על חלק חמישית והנה זמן עבודתם ראוי להיות שלשים שנה וארבע מאות שנה ולא עבדו רק ששה ושמנים שנה שהיא חלק חמישית לפי שעבדו יותר ד' חלקים כפי הנגזר עליהם וזה היה מחסד ה' כיון שלא יכלו להתמהמה יותר במצרים שהיו משוקעים בטומאת מצרים וחשב הקב"ה לבל ידחו יותר לכך נתן בלב מצרים לשעבד בהם ואלו לא מכרו מצרים את הארץ לפרעה לא היה יכולת בידם לשעבד בישראל מאחר שהגזירה לא היה רק על שיעבוד לפרעה רק מאחר שהגוף לפרעה היו משעבדים אותם ומ"מ כיון שהיה עבודתם גם בחלק המצרים לכך נתמעט זמן השיעבוד. וזהו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם והבן זה:
אתה אל ראי כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי. המפרשים דקדקו אמאי לא אמרה זה בתחלה ונראה דיש לנו שני טעמים בהא דקי"ל אין שכינה שורה בח"ל ויחזקאל ראה על נהר כבר הטעם משום דכבר ניבא בהיותו בארץ. והטעם השני לפי שהנבואה היה לצורך ארץ ישראל והנה כאן יש לנו ג"כ לומר לפי שכבר היתה רגילה לראות בהיותה בבית אברהם או אפשר היה בדעתה שבנה יירש את א"י והנה הקדמונים כתבו ועל פני כל אחיו ישכון כלומר שלא יהיה לו חלק בארץ רק על פני אחיו ישכון וא"כ נסתר טעם השני וע"כ כטעם הראשון (והנה ידוע דשם אל לא נגלה לשום אדם מקודם שבא אברהם והנה אי נימא דלא מצד מה שראתה בבית אברהם ראתה כאן רק מצד שהוא לצורך ארץ) והנה אי נימא שבנה יירש הארץ ובו יקרא זרע לאברהם מצד זה נגלה אליו השכינה א"כ נבואה זו יש בה חסד ודין מעורב דהיינו לקחת את הארץ מיד הכנעני אבל אחר שנגלה אליו האלהים ואמר לה ועל פני כל אחיו ישכון שלא יטול חלק בארץ אמרה אתה אל ראי שאין בזה רק עשות חסד עם בני ואין בזה מעורב דין ואי יוקשה האיך נתגלה עליה אלקים בח"ל כיון שאין זה לצורך ביאת הארץ. לזה אמרה הגם הלם ראיתי אחרי רואי כלומר שלכך ראתה כאן מחמת שכבר ראתה בביתו של אברהם. ודו"ק:
ואתה את בריתי תשמור וכו'. המפרשים בקשו למצוא דבר חפץ כיון שאברהם קיים כל התורה עד שלא נתנה מדוע לא קיים מצות מילה. עוד לשון המקרא אינו מובן דקאמר ואתה את בריתי תשמור מה לשון ואתה את בריתי והלא עמו היה מדבר ונראה דבש"ס דנדרים מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים ור"י אומר גדולה היא המילה שנכרתו עליה שלשה עשרה בריתות והדבר תמוה דדבר שההעדר הוא גנאי אין ההוה שבח ולהיפך ג"כ דבר שההוה הוא שבח אין ההעדר גנאי דרך משל כשאני אומר אדם זה הוא בר מעלה כי הוא יודע נגן לא שייך לומר אדם זה הוא בעל חסרון לפי שאינו יודע נגן. וכמו כן כשאני אומר אדם זה יש בו חסרון שהוא סומא בעינו לא יתכן לומר שבח על שאר בני אדם שהם אינם סומים. ומעתה כשאני אומר מאוסה הערלה עד כי מי שהוא ערל הוא בעל חסרון איך יתכן לומר גדולה המילה וגם מה דדייק מדכתיב כי כל הגוים ערלים הרי כן הוא שהגוים המה ערלים ולא קיימו מצות מילה ומאין ידוע שהערלה מאוסה. ואמנם כל הדברים נכונים דהרמב"ם בס' מורה נבוכים כתב בטעם מצות מילה שהערלה מרבה תאוות המשגל ובהסרת הערלה תחלש כח המתאוה בזה. והנה באמת יש מקצת בנ"א אשר בלא"ה ירצם חלש ואין מתאוין ולהם מצות מילה איננה מצוה מוכרחת כ"כ אמנם במילה בזמנה שהיא שמונה בעת ההיא לא נודע עדיין מה יהי' בסופו אם יהיה עלול מאחר כי יצר לב האדם רע מנעוריו מלין אותו למען יחלש כח המתאוה. אמנם באדם שכבר הגיע לכלל שנותיו ויודע בעצמו כי גם זולת המילה אין נפשו מתאוה לא היה מצות המילה הכרחי. אמנם כיון שרוב בנ"א עלולים המה לכח המתאוה ומצות מילה הוא אות בגופו של אדם ולא חלקה התורה כיוצא בדבר כ' התשב"ן בהא דגזרו על יינן משום בנותיהם דאף הכומרים שאין להם בנים ובנות מ"מ גזרו על יינן משום לא פלוג ואמנם אברהם שהכיר את בוראו למ"ח שנים לא היה מצות המילה הכרחי אצלו כיון שכבר נתברר שנחלש כח המתאוה והמילה היא רק. משום שלא חילקה תורה וכל זמן שלא נצטוה על המילה ושאר בנ"א לא היו נימולים למה לו לאברהם לימול עצמו הרי בעצמו אינו צריך לימול עצמו ולא פלוג ל"ש בזה כמ"ש והבן: