אור ברסלב

ישועות יעקב עהת· רבי יעקב משולם אורנשטיין

פרשת בשלח

פרשת בא

וחמשים עלו בני ישראל ממצרים פירש"י א' מחמשה. נראה לי שיצא לו כן לפי מה שבארתי למעלה כי היו ראוים להיות במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה ובאמת העבודה התחילה משנולדה מרים דהיינו עד זמן יצ"מ ששה ושמנים שנה ואמרו חז"ל כי ריבוי העם השלים הזמן. והנה המספר הראוי לישראל הוא ששים רבוא כמו שאמרו במדרש שלא יחסרו ממספר זה וסך כזה יצאו ממצרים וזהו חלק חמישית לפי דעת המדרש שלא יצא רק אחד מחמשה וגם הזמן נתמעט לחלק חמישית מן ת"ל שנה פ"ו שנה וזה נכון מאד. ויקח משה את עצמות יוסף עמו. במדרש הודיע חכמתו של משה שלא נתעסק בביזה אלא בעצמות יוסף. המזרחי הקשה ע"ז דהרי מצות ה' היה להתעסק בביזה כמשחז"ל בבקש' לך אמור להם שישאלו כלי כסף כו'. ונ"ל ביאור הדבר דבלא"ה תמוה מאי ענין חכמה לזה צדקה תחשב לו שנתעסק בעצמות וכסף וזהב לא יחשוב. ונ"ל ביאור הענין עפ"י הידוע דיש שני ענינים בקיום המצות לפלס הדרך בהתחזקות המצות. כי באמת העושה מצוה שהגוף נהנה ממנה ואינו מתכוון רק לקיום המצוה שכרו גדול מאד אבל במצות שבלא"ה אין הגוף נהנה ממנו אין שכרו מרובה כ"כ אך החכם בדורו אם יש לפניו ב' המינים האלו לעשות ידבק עצמו בהמין השני אף ששכרו מועט מן הראשון. ואם ב' המינים האלו יבאו לפני איש המוני אז ידבק עצמו בהמין הראשון ולהבין הדבר יותר אעתיק לך מה שכ' הרמב"ם בשמונה פרקים. דהנה חז"ל אמרו שמקום בע"ת בג"ע גדול ממקום הצדיקים גמורים שלא חטאו כלל וכתב הרמב"ם טעם הדבר מפני שבעלי התשובה מעבירים על מדותם ולכן מקומם גדול מאד עוד כתב שדבר זה לא נאמר רק באיש המוני מפני שאין שאר המון לומדים ממנו לחטוא ולקבל עליו תשובה. אבל החכם בדורו טוב שלא יחטא כלל ויהיה מקומו קטן משיחטא ויקבל עליו תשובה להיות מקומו גדול כי מן החכם לומדים ההמון לחטוא וסוברים שיקבלו תשובה לבסוף וזה מן הנמנע כי הפושע לא במהרה ישוב עכ"ל ודפח"ח. כדבר הזה אמרתי ג"כ כאן בדבר הזה בשני המינים כי האיש ההמוני ידבק עצמו בהמין הראשון מפני שאין ההמון לומדים ממנו אבל החכם ידבק עצמו בהמין השני מפני שההמון לומדים ממנו ואם יעסוק במצוה שיש בה הנאה לגוף ילמדו ההמון ממנו לעסוק ג"כ במצות הזאת ויעסקו רק לשם הנאה שבגוף ולא לשם מצוה כלל. וזה כוונת המדרש דהנה ביזת מצרים היה הנאת הגוף ומצות ה' כמ"ש המזרחי הנ"ל והיינו מצוה שיש בה הנאת הגוף וא"כ היה למשה לעסוק בביזה לשם מצוה ולא ליקח עצמות יוסף שהוא מצוה שאין בה הנאת הגוף ששכרה מעוטה מן הביזה רק משום שמשה חכם בדורו היה ולא רצה לדבק עצמו בביזה פן ילמדו ממנו בני ישראל ההמונים ע"כ נתעסק בעצמות יוסף וז"ש המדרש להודיע חכמתו של משה שלא נתעסק בביזה אלא בעצמות יוסף פי' אע"פ ששכר ביזת מצרים גדול מעסק עצמות יוסף עכ"ז נתעסק בעצמות יוסף כדי שלא ילמדו ממנו ההמונים ודוק. ובזה יובן המדרש סדר ואתחנן אמר לו הקב"ה למשה חכם לב קראתיך שאמרתי חכם לב יקח מצות ואתה רוצה לכנוס לא"י והדבר תמוה ולפמ"ש ניחא דהנה א"י היתה מצוה שיש בה הנאת הגוף כי היה בה בחים מלאים כל טוב. וגם היתה מצות ה' ורצה משה לכנוס בה לשם מצוה להיות שכרו מרובה וא"ל הקב"ה חכם לב קראתיך היינו במצרים שלא רצית לעסוק בביזה אף שהוא מצוה שיש בה הנאת הגוף כדי שלא ילמדו ממך ההמון כי מן החכם לומדים ההמונים ואתה רוצה לכנוס לא"י שהוא מצוה שיש בה הנאת הגוף. ודוק היטב:

ויאמינו בד' ובמשה עבדו. במ"ר ישראל אע"פ שבמצרים האמינו חזרו ולא האמינו אבל בים נאמר ויאמינו בה'. נ"ל ביאור הדבר דמצינו ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו ובזה נאמר ויאמינו בה'. אמנם באמת ידוע שבמצרים לא האמינו בה' כראוי כמאמר חז"ל גוי מקרב גוי אמנם בענין האמונה רבים הם מאמינים בה' אלא שכפרו בהשגחה באומרים שאין כבודו להשגיח בתחתונים וע"י נסי מצרים ראו שכבוד ה' בקרב הארץ כמש"ה למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. ואמנם עדיין היה אפשר שלא יאמינו רק בהשגחה על אומה כללית אבל לא על הפרטית ואמנם בעת יצ"מ וטביעת ים סוף כאשר ראו כי מצרים נטבעו בים ופרעה יצא מן הים גם נענשו מצרים על שטבעו במים ילדי ישראל ומן הפרעון שפרע להם מדה כנגד מדה ראו שעיני ה' משוטטות על כל פרטי ענינים. ולכך כתיב ויאמן העם כי פקד ה' את עמו דרך כלל ולכך כתיב ויאמן העם דהיינו האומה בכללה האמונה. אבל בים נאמר ויאמינו בה' שכל אחד היה מאמין כפי כחו דבאמת אינו דומה המאמין מצד ההשכלה למי שמאמין מצד הראי'. וחז"ל אמרו שעל הים כ"א ראה את כבוד ה' ואמרו זה אלי וכו' ובודאי מי שהי' גדול בערכו היה לו השגה ביותר ולכך נאמר ויאמינו. והנה הרמב"ם כתב שלכך היה במתן תורה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר כי בעצם דבר המושג אינה משתכחת אבל המאמין בדבר מצד המופת לא מצד ההשכלה המושג בעצם משכחת מן הלב וזהו אע"פ שבמצרים האמינו שנאמר ויאמן העם חזרו ולא האמינו דהיינו כיון שלא היה דבר המושג רק מצד האותות אבל בים נאמר ויאמינו שכ"א היה לו אמונה מושגת היינו מצד ההשגה ואמונה זאת נקבע בלבם ודוק:

אז ישיר וכו'. מד"ר אז ישיר הה"ד נופת תטופנה שפתותיך בדבר שהם חוטאים הם מתקנין אמר משה באז חטאתי לפניך שאמרתי ומאז באתי אל פרעה באז אני מתקן אז ישיר. נראה לי ביאור הדבר שמה שאמר משה ומאז באתי אל פרעה הוא שהרע למשה אף שידע כי לא ישלח אותם פרעה תיכף אמנם מהראוי שאחר שרצון הקב"ה לגאלם תיכף יתחילו ניצוצי הגאולה לעלות וכמ"ש במדרש שיר השירים על פסוק הנצנים נראו בארץ עייש"ה. והרע למשה שמאז בא לפרעה הכביד העבודה עליהם. ואמנם באמת כיון שהיה להם להיות במצרים ארבע מאות שנה אלא שקישוי השיעבוד השלים א"כ הכבדת פרעה הוא התחלת הגאולה שע"י זה השלים הקץ. והנה משה חשב שזכות אבות גרם להם להגאל קודם זמנו וכמ"ש במדרש שה"ש על פסוק קול דודי מדלג על ההרים מדלג לגאול קודם זמן על ההרים בזכות אבות וע"כ קישוי השיעבוד אינו מעין הגאולה והנה ידוע מאמרם ז"ל כי מי שאינו נגאל בזכותו אינו ראוי לומר שירה כי לשמחה מה זו עושה כי גמר ואכל צדקת אבותיו וסימן אם הנס בא בזכותו כשרואה מפלת שונאיו עד נאמן כי ניצל בזכותו ולכן לוט שניצל בזכות אברהם נאמר לו אל תביט אחריך שלא יראה במפלת שונאיו וזהו ישמח צדיק כי חזה נקם וע"כ נאמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים אז ישיר דהיינו כיון שראו במפלת שונאיהם וידעו שבזכות עצמן ניצולו ולא בזכות אבות ע"כ אמרו שירה. וע"כ משום דקישוי השיעבוד השלים המנין וא"כ מה שהכביד פרעה הוא מעין הגאולה וגם כן היה אחר התחלת הפקידה וזהו באז ישיר ניתקן מאז באתי אל פרעה וזה ענין חשוב: אשירה לה' כי גאה גאה כו'. נלע"ד ביאור הענין דבאמת עניני נסי מצרים היה הכל להעניש המצרים ובני ישראל שלא שלטה בהן העונש נשארו על דרך הטבע ובים העונש של מצרים היה בדרך הטבע כי ירדו לים ונטבעו אבל ישועת ישראל היה שלא כדרך הטבע שהלכו ביבשה בתוך הים. והנה כשעשה הקב"ה הנס להרע למצרים לא ניכר שלמענם עשה הדבר אולי להעניש למצרים אבל כשהנס נעשה לטובתם ידעו הכל שהם חשובים בעיני ה' וזהו אשירה לה' כי גאה גאה עזי וזמרת וכו' ויהי לי לישועה שהנס בא על הישועה הנעשה להם. ואמנם בענין הנסים פרשתי במקום אחר בהא דקאמר כמה חשוב הוא שנעשה לו נס או כמה גרוע הוא אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית. דבאמת אם נעשה איזה נס לאדם מורה שגדול הוא בעיני ה'. אמנם אחר שנעשה לו הנס בוודאי נכיון הוא לו על הזכיות וכמאמר יעקב קטנתי מכל החסדים וכו' ואמנם כיון שע"י הנס נתפרסם שמו של הקב"ה הרי זכות הוא לו שע"י נתפרסם שמו של הקב"ה וכמו שפירשתי בפסוק אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד דהיינו כיון שהכל יודעין שהקב"ה מגן הוא לכן לא נחסר משכרו ע"י הצלתו ממלחמות המלכים דלעומת מה שהיה לו נכיון ע"י הנס לעומת זה נתרבה שכרו שע"י נתקדש שמו של הקב"ה והנה בעת שיצאו ממצרים לא אמרו שירה על הנסים שנעשה להם כיון שעיקר הנס היה העונש המגיע למצרים אבל בעת קריעת הים היה הנס על הישועה להם וממילא ידעו שגם העונש המגיע למצרים היה בסבתם וזהו אשירה לה' כי גאה גאה שני דברים סוס ורוכבו רמה בים עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה והנס היה בהישועה ואף על פי כן אשירה ולא נדאג מנכיון הזכיות כי גאה גאה ונתקדש השם עי"ז והבן:

זה אלי וכו' במ"ר אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה אתם אומרים פעם אחת זה אלי וכו' ולעתיד מה הוא אומר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה וכו' זה ה' נגילה ונשמחה בו. נראה לי ביאור הדברים עפמ"ש בדרושים מה שאמרו בעוה"ז על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין אמת ולעתיד הכל הטוב והמטיב דבאמת מאת ה' לא תצא רעות ח"ו והכל הוא לטובה ואם יגיעו לאדם יסורים בעולם הזה לעומת זה תתרבה שכרו לעוה"ב ומה שאדם מקוה לישועה מאת הרע אשר יגיע אליו לסיבת כי אינו מבין שהכל לטובה ולעתיד שיתגלה לאדם כי גם הרע היה לו לטובה והיה לו לברך ברכת הטוב והמטיב גם על הרעה ואפשר שמה שמקוה לישועה למען ידע כי כבר הוא בגדר הראוי לישועת ה' והנה ענין גילה ושמחה ביארו הקדמונים כי גילה הוא ענין הנוגע לשעה ושמחה הוא שמחת עולם הנוגע לנפש וזהו ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה. והיה נראה כי הרנה הוא על ענין הנוגע לגוף אמנם אף שהמעשה מורה על ענין גילה אמנם עיקר מחשבתם הוא על אשר עין בעין יראו כי הם ראוי במעשי ידיהם לישועת ה' וזהו ושמחת עולם על ראשם דהיינו עיקר מחשבה שבמוח יהיה שמחת עולם והארכתי בזה. והנה בזמן הזה היסורים הבאים על האדם הוא מקוה לישועה ומה שמקוה לישועה הוא באמת מחמת שהוא סובר שמאת הדין הוא נענש. אבל באמת כיון שגם הרעות באים מצד מדת רחמים א"כ לא היה לו להיות מקוה לישועה מצד זה רק שהי' לו לבקש לישועה למען יתברר לו שהוא ראוי לישועה וזהו ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' ומה שהיה ראוי לקוות להיות נגילה ונשמחה בישועתו שיתברר לנו שאנחנו ראוים לישועה והנה ישראל בעת שיצאו ממצרים היו שמחים בחסדי ה' אשר עשה עמהם וכשהיה מתנהג עמהם במדה"ד וקבלו יסורים וכדומה היו מברכין על הרעה למדה"ד היו אומרים זה אלי ואנוהו אלהי אבי כשהיה באים עליהם הרעות היה מברכין למדה"ד. וארוממנהו כמו שאנו אומרים בימי הדין המלך המשפט דהיינו ארוממנהו והיינו לפי שאין מכירין שהרעות שנדמה לנו המה טובות והוא נחמד. או יאמר ביאור הענין עפ"י מה שאמרו מודים מודים או שמע שמע משתקין אותו והקשה הש"ס לשם אהא דקאמר אנו ליה ועינינו ליה דהא קי"ל שמע שמע משתקין אותו. ומשני הכי קאמרי ליה עינינו מיחלות וליה אנחנו מודים ופירש"י כיון דאשני ענינים קמדכר לה לית לן בה. ולכך קאמר כאן זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו דהם שני ענינים נפרדים ולכך רשאי להזכיר השם כ' פעמים אבל לעתיד הנה מבואר במדרש דלכך נאמר כאן ואמר ביום ההוא דהיינו לשון יחיד כיון שיתגלה הדבר לכל ויהיה כאיש אחד ומבואר בב"ר דיחיד רשאי לומר שמע ב' פעמים ולזה קאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו וכו' ודוק: באופן אחר ביארתי הענין שהתחיל לשבח על נפילת מצרים ואח"כ נתן השבח על ישועת ישראל דמבואר בש"ס דחלק גנאי לחזקי' שלא אמר שירה עד שפתחה הארץ ואמרה שירה שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק והיינו דכל צבא השמים אומרים שירה בעת שעושים רצון קונם והחמה בשעה שמהלכת ממזרח למערב אומרת שירה ובנס חזקיה ששב החמה עשר מעלות ונחרחקה מן הילוך למערב נפסקה השירה והיה לחזקי' לומר שירה שהפסידה עיין בס' בעל עקידה. והנה במדרש בקשו מה"ש לומר שירה אמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ובדין שישראל יאמרו השירה שהיה להם למלאכי ה' לומר כמו חזקי' שגנאי לו שלא אמר שירה שהפסיד ה' על ידו וזה אשירה לה' כו' סוס ורוכבו רמה בים ועי"ז לא אמרו מלאכי השרת שירה וגם ויהי לי לישועה ומהצורך מצד עצמם בשביל הצלה זו והבן: ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק במ"ר וצא מחוץ הענן. נראה לי ביאור הדבר שבאמת כל המלחמות שעשו ישראל היה ע"י השראת שכינה שבתוכם כמש"ה אשר אתה בתוכם ועננך עומד עליהם כי הענן היה ענן ה' וסימן להשראת שכינה בתוכם ואמנם באמת אמרו אין השכינה שורה בח"ל ונאמרו בזה ב' טעמים להשראת שכינה במצרים ובמדבר האחד לאהבת וחביבות עמו ובכל מקום שגלו שכינה גלתה עמהם והיא המרחפת על עם ישראל שלא יאבדו ח"ו. השני כמ"ש בנבואת יחזקאל על נהר כבר ואמרו בתוספתא שהנבואה שהוא לצורך א"י אף בח"ל הקב"ה משרה שכינתו כמו בארץ עצמו ובגאולת מצרים היה לצורך ביאתם לאה"ק והנה מה שמורה הענן הוא ששכינה שורה בישראל ומרחפת עליהם שלא יאבדו ע"כ הענן הולך לפניהם ולפי טעם השני שהוא לצורך ביאתם לארץ היה השכינה שוכנת בתוכם בלי ענן וכמו אחר שבאו לארץ שנסתלק הענן וכמו שיבואר לקמן. ואמנם באמת כיון שכל הדור התנהגו ע"י משה וכל השראת השכינה ונבואתו צריך להיות ע"י משה רבן והוא לא יבא לארץ לא היה מתנהג השראת השכינה רק ע"י הענן בסוד כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף אבל אחר שבאו לארץ לא היה צריכין לענן והנה כאשר חטאו ברפידים ואמרו היש ה' בקרבנו ואמרו משל לתינוק וכו' שהוא זורקו מעליו היינו כיון דעיקר השראת שכינה שלא במקום הראוי הוא שא"א להיות להם תקומה בלתי כי ה' שוכן בתוכם וכאשר היה בדעתם כי אף אם אין ה' שוכן בתוכם יוכלו להתקומם לא אבה ה' לשכון בתוכם וכאשר בא עמלק להלחם עמהם הוצרכנו לזה שיהיה השראת השכינה בתוכם לסיבות שהוא לצורך ארץ ישראל. וע"כ לא נעשית המלחמה ע"י משה כיון שהוא לא יביא את העם לארץ והוצרך המלחמה להעשות ע"י יהושע כיון שהוא נבחר לנהל את העם אחר מיתת משה רבו והוא יביא את העם לארץ וע"כ אמר לו צא מן הענן כי השראת השכינה לא תהיה בסוד מרחפת על בנים רק כיון שיהיה הנבואה לצורך א"י ואתה המביא אותם לארץ שכינה שורה בתוך עמו ועל ידי זה תכבוש את עמלק והבן זה:

כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק כלם תמהו מה ענין כתיבה בספר. ומה כפל הלשון מחה אמחה וגם כי בפ' תצא צוה את ישראל שהם ימחו שמו של עמלק וכאן אמר ה' שהוא בעצמו ימחה זכר עמלק ותחלה אומר מה שמלחמה נעשית ע"י יהושע ולא ע"י משה כי באמת מצינו כי השמש והירח ואחד עשר כוכבים השתחוו ליוסף. ופרשתי לעיל דכחו של יוסף להכניע כל המזלות תחתיו ובעת שאמר יהושע משבט יוסף שמש בגבעון דום היה השמש מתקשה נגדו ואמר יהושע עבדא בישא לאו זבינא דאבא את והיינו שהשמש עבדו של יוסף הוא. והנה כאן כתוב ויהי ידיו אמונה עד בא השמש והיינו לפי שמבואר בירושלמי מגילה שלקח עמלק אתו אנשי מלחמה שיום גנוסיא שלהם היה באותו יום שנולדו ביום זה ואין אדם נופל ביום גנוסיא וע"כ הוצרכנו להוריד המזל וזהו בכחו של משה. ויהי ידיו אמונה עד בא השמש ועבר היום לידת האנשים ומשה שלא החזיק עצמו שתפלתו יעשה פירות כ"כ יען כי ישראל בעת ההוא חלפו חוק עברו תורות לכך צוה ליהושע שהוא ילחם עמו ובידו לצוות על השמש שתשקע שלא בזמנו וזהו מכחו של יוסף והדבר נכון מאד. ואמנם באמת לא היה יהושע צריך לזה כי משה בתפלתו וגם כשהיו ישראל רואין כי כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק היה מאמינים בה' ובמשה עבדו גלל כ לא צוה יהושע על השמש שתשקע של בזמנה דאדרבה יותר טוב שילחמו עם עמלק כל היום ויאמינו בכח תפלתו של משה. וזהו ויהי ידיו אמונה שע"י ידי משה האמינו ישראל ולכך עד בא השמש מעצמה ולא צוה עלי' יהושע שתשקע שלא בזמנה. והנה אחר כל הדברים שהתפלל משה ואהרן וחור תמכו בידיו לא היה ספוק ביד יהושע למחות שמו של עמלק לגמרי רק להחליש כחו והי' הדבר הנפלא בעיני יהושע דבר ולכך אמר ה' למשה שיכתוב הדברים בספר כי אמת ימחה ה' בעצמו זכר עמלק והענין כי אחד ממצות ה' לזכור מעשה עמלק ומעשה עמלק עם ישראל היה קודם מתן תורה ואם היה יהושע מכרית כל זרע עמלקי הי' התורה חסרה מצוה זו ומצוה זו שמורה לדורות ובכל דור ודור מחוייבים ישראל לעשות זכירה זו אשר עשה להם עמלק והבן:

תוכן העניינים

ישועות יעקב עהת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה