ישועות יעקב עהת· רבי יעקב משולם אורנשטיין
פרשת בא
בא אל פרעה מבואר במדרש בשליחותי וביארתי הדבר לפי מ"ש האר"י ז"ל לך ואשלחך אל פרעה היינו דמאת ה' לא תצא הרעה וע"כ בישעיה נאמר את מי אשלח ומי ילך לנו דישעיה חציו נחמות וחציו פורעניות והיינו על הרעה נאמר ילך ועל הטובה נאמר אשלח ואומר הנני שלחני דעל הטובה ביקש להיות שליח ובזה היה שני ענינים להוציא את בני ישראל ממצרים הוא טובה ולהעניש את פרעה רעה וע"כ אמר ה' לך ואשלחך עייש"ה בלקוטי תורה. ואמנם באמת גם הרעות האלה טובות נמשכו לפרעה יען שעי"ז נתפרסם שמו של הקב"ה ונתגלגל דבר זה על ידם וכמבואר בש"ס דתענית עיין לעיל פ' לך מ"ש בזה דבר נחמד וע"כ טובה נחשבת להם וזה בא אל פרעה בשליחותי כי אני בעצמי הכבדתי כו' ואף כי מאת ה' לא תצא הרעה עכ"ז למען שתי אותותי אלה בקרבו למען תספר וכיון דע"י זה יתגדל שמו של הקב"ה בעולמו טובה נחשבת להם. ובזה יבואר מאי דקאמר במסכת פסחים הללו את ה' כל גוים עכו"ם מאי עבידתי' אלא הללו את ה' כל עכו"ם על נסים וגבורות דעביד בהן כ"ש אנן דגבר עלינו חסדו עיין מ"ש מוהרש"א ובמ"ש יבואר על נכון הללו את ה' כל גוים דהיינו שע"י נתפרסם שמו של הקב"ה והיינו על נסים וגבורות דעביד בהון כ"ש אנן כי גבר עלינו חסדו והבן:
על מצות ומרורים יאכלוהו. במדרש מרור חד מרורים תרין. נראה לי ביאור הדבר ע"פ מה שבארתי במקום אחר מה שסידר מסדר הגדה מרור זה שאנו אוכלים על שום מה על שום שמררו המצרים וכו' שנאמר וימררו את חייהם וכו' את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך ואמרתי דבאמת כל ענין סיפור יציאת מצרים בהיותינו בארץ לא לנו אינו מובן כמו שאמרו חז"ל בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה אבל הכא אכתי עבדי אחשורוש אנן. וביאור הרב מהר"א אשכנזי מה שאמרו מזכירין יציאת מצרים בלילות היינו בגלות שהוא דומה ללילה ואמנם הטעם שאנו עושין זכר שמחה ליצ"מ כמו שביארתי שאלו לא הוציא הקב"ה באותה שעה ישראל ממצרים היו משוקעים חס ושלום בטומאת מצרים ולא היו יכולים להגאל עוד וזהו זכר לגאולה אבל מה שאנו עושין זכר לעבדות זהו בוודאי לא יתכן בזמן הגלות שהרי עדן לא פלטינן מעבדות הזה ואכתי עבדי אנן. אמנם באמת גם מרור הוא זכר לחרות שהרי באמת היה להם להיות במצרים ארבע מאות שנה אלא שהעינוי וקושי השיעבוד השלים הזמן וע"כ אי לא היו מענים אותם וימררו את חייהם לא היו ראוים להגאל והיו משוקעים בטומאת מצרים וכיון דמה שיצאו ממצרים אף בזמן הגלות חשיב גאולה בגלל כן העינוי שמעין גאולה הוא אנו עושין זכר לה אף בזמן הזה והנה הטעם שהשלים קושי השיעבוד הזמן אמרו במדרש כי הזידו עליהם המצרים הוא קצף מעט והם עזרו לרעה וכמו שאנו אומרים ותתן אותות ומופתים וכו' כי ידעת כי הזידו עליהם והנה ביאור הכתוב שנאמר וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ואח"ז אמר את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך דבאמת יש ענין העבודה שהעבודה עצמה היא עבודה קשה ויש שהעבודה אינה קשה כ"כ אלא שנעשית באופן שהיא קשה כמו שאמרו במדרש שהיו נותנין משא של זכר לנקבה ועבודת נקבה לזכר וזה וימררו את חייהם בעבודה קשה שהיא קשה בעצם בחומר ובלבנים וגם את כל עבודתם אשר עבדו בהם אף שהיא אינו קשה בעצם בפרך עשו אותה באופן שיהיה קשה עליהם בעבודת פרך והנה מה שהעבודה קשה בעצמה נעשה להנאת עצמן אבל מה שהעבודה שאינה קשה עשו אותה באופן שיהיה עבודה קשה זה נקרא אשר הזידו עליהם וזה החלו שהקריב גאולתן של ישראל וזה שסידר המסדר מרור זה שאנו דהיינו שאנחנו בהיותינו כעת ג"כ עבדים ואינו שייך לעשות זכר לעבדות ע"ש מה וזה הוא שמררו חיי אבותינו במצרים לא שהעבודה היה קשה בעצמותה שנאמר את כל עבודתם אשר עבדו בהן בפרך וזהו זכר לגאולה דשייך אף בזה"ז כמ"ש וזהו מרור חד אלו נאמר מצות ומרור יאכלהו היה בידינו לומר דמרור אינו רק מה שעבדו בהם עבודת פרך ואינו רק זכר לעבדות אבל מאחר שנאמר על מצוה ומרורים היינו שני מינים מה שמררו את חיי אבותינו במצרים דהיינו העבודה בחומר ובלבנים וזהו זכר לעבדות ואין לזה שייכות לגאולה אבל מה שנאמר את כל עבודתם כו' בפרך זהו באמת זכר לחרות שע"י אשר הזידו עליהם נתן הקב"ה אותות ומופתים בפרעה והוציאם משם קודם שעברו עליהם מן ד' מאות שנה וזה נכון:
ואכלתם אותו בחפזון. במד"ר במצרים בחפזון ולעתיד מה הוא אומר כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה':
הדברים מחוסרי הבנה. ונראה ביאור הדבר דבאמת אין השכינה שורה בח"ל ונבואת יחזקאל על נהר כבר אמרו חז"ל לפי שכבר שרתה עליו השכינה בארץ גם בהיותו בחו"ל לא עזבוהו ה' ובמכילתא אמרו לפי שהיתה נבואתו לצורך א"י אף בחו"ל שרתה עליו שכינה והנה בעת היותם במצרים משוקעים בטומאת מצרים וגם בח"ל לא היו ראוים לגילוי שכינה ובעת יציאתם ממצרים ע"י ה' בכבודו היה לסיבות שהיתה הגאולה לצורך ביאתם לארץ וזהו אעלה אתכם מעני מצרים כו' אל ארץ אבותיכם דהיינו כיון שיציאתם הוא צורך לביאתם שכינה שורה אף בארץ לא להם ולכך נאמר וה' הולך לפניהם בעמוד ענן ואש לנחותם הדרך דהיינו שלא היו ראוים לגילוי שכינה ביציאתם ממצרי' רק מחמת לנחותם הדרך לצורך א"י ואמנם לעתיד בהגלות מלכותו עלינו אז גם ישראל אשר שוכנים בארצם יגאלו וגם אמרו לעתיד לבא חללו של כל העולם א"י דהיינו שהשם ישפוך רוחו על כל בשר עד שאף השוכנים בח"ל יזכו לגילוי שכינה א"כ הגאולה מעצמה תהיה ע"י ה' ולכך נאמר כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל דהיינו מה שהקב"ה יוציאם ממקום גלותם. וגם מה שיביאם למקום גאולתם הכל יהיה ע"י הקב"ה והנה בעת גאולת מצרים שהיה ה' הולך לפניהם ומאחריהם לא הרגישו קדושת השם בעצמו ולהיות כי כל דבר מתאוה לשוב אל מקורו ע"ד שאמרו שאין הנשמה יוצאת עד שמרגשת כי ה' הוציא אותה משם לכך היה בחפזון כי היו מתאוים מאד ונחפזין לראות בגילוי השכינה אבל לעתיד כי ה' מאחריהם ג"כ כמו מלפניהם לכך כי לא בחפזון תצאו והדברים מתוקנים מאד:
ויקרא משה לזקני ישראל וכו' משכו וקחו כו'. במדרש למה קרא לזקני ישראל אלא לפי שהמה זיכו את ישראל להאמין בה' שנאמר ויאמן העם חלו לא קבלו הזקנים לא האמינו העם ולכך אמר משה לזקנים משכו וקחו. הרב היפ"ת הקשה ע"ז דעל מה שקרא משה בתחלה לזקני ישראל כתב המדרש לפי שהקב"ה נוהג כבוד בזקנים ולמה לא נאמר גם כאן שלכבוד קרא הזקנים. ונראה לי ביאור הדבר עד"ז כי באמת גם מה שאמר לפי שהמה זיכו את ישראל לכך קרא אותם ומה ענין זה לזה אמנם באמת ידוע שאף שזקן שיכול לאכול כזית נמנין עליו מ"מ אין עושין לכתחלה חבורה שכולה זקנים וכתב הרמב"ם הטעם לפי דאף זקן שיכול לאכול כזית אם ימנו עליו כלם זקנים יש חשש שלא יבא לכלל נותר לסבת מניעת אכילת הזקנים וא"כ קשה כאן שקרא משה לזקני ישראל ואמר להם משכו וקחו לכם צאן ומשמעות הדבר שהזקנים יכולים לעשות חבורה לעצמן וזה באמת אינו נכון עפ"י הדין ואמנם הדבר נכון כיון דהחשש שמא יביאו הקרבן לידי פסול וכאן שהם זיכו את ישראל באמונה וכל המזכה רבים אין חטא בא על ידו ובודאי לא יביאו את הקרבן לידי פסול ובזה מבואר לשון המדרש על מכונו ודו"ק: והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וכו'. נראה לי ביאור הדבר עפ"י מה שהארכתי במקום אחר בענין שאנו עושים זכר לנסים ונפלאות שעשה הקב"ה עמנו דלפעמים באו להזכיר זמן שהיינו בגרם המעלה וזכינו שהקב"ה עשה עמנו אות לטובה ובודאי כי היה מעשינו רצוי' לפני המקום לכך אנו מזכירין הזמן ההוא דמאחר שהקב"ה עשה עמנו נסים כי מעשינו היה רצוי' לפניו גם כעת יזכיר הקב"ה מעשינו לטובה להצילנו מכל דבר רע. ובזה בארתי דבאמת יש שני מדות בהשם מדת רחום ומדת חנון וכתבו התוס' במסכת ר"ה דמדת רחום הוא קודם שבא עליו הרעה ואף שעפ"י הדין נתחייב הקב"ה מרחם עליו וחנון הוא אף שכבר בא עליו הרעה הקב"ה במדת חנון מעביר ממנו הרעה. ולכך מדת רחום קודם למדת חנון. ואמנם בעת זכירת נסים ונפלאות תמים דעים שהצילנו מן הרעה בעת שכבר היתה באה עלינו ואנו נזכרים אותה למען יגבר חסדו עלינו להצילנו מן הרעה שלא יגיע אלינו בזה מדת חנון קודם למדת רחום וזהו זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה'. ואמנם יש עוד ענין אחר להזכיר חסדי ה' שאף שאין אנחנו ראוים לנס עכ"ז ה' ברוב חסדיו יעשה עמנו נסים ונפלאות או לפרסם שמו הגדול כי הוא בעל יכולת לעשות נסים גדולים ונוראים ומרוב חסדו שעושה נסים ונפלאות והנה ה שצוה ה' לעשות פסח ולתת מדמו על המשקוף ועל שתי המזוזות למען לא יבא המשחית אל בתי בני ישראל וכבר ידוע מ"ש בספר נזר הקודש דבזמן שיש צדיקים גמורים ורשעים גמורים והמשחית בא לעקור הרשעים אין חשש שמא ילכדו גם הצדיקים עמהם. אך אם גם הצדיקים אינן כדאי להצילם רק מחסד ה' עליהם אז צריכים שמירה לבל ילכדו ח"ו בעת כליון הרשעים וע"כ נח הוצרך לתיבה עיין מ"ש בזה באריכות כפ' וירא. והנה ישראל בזמן ההוא היו צריכים לפסח לפי שלא היו זכאים כמ"ש או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי הללו עובדי ע"ז אלא שהיו באונס ושוגג ועכ"פ היו צריכין לאות שלא ילכדו בנתינת רשות למשחית. אבל עכ"פ מה לנו להזכיר ענין עשיית הפסח שהרי בזה נעשה זכר שלא היינו ראוים לגאולה מצד מעשינו ושע"כ הוצרכנו לעשות הפסח וכיון שעיקר זכירות הנסים להזכיר כי עכ"פ בזמן קודם היינו ראוים שיעשה ה' לנו נסים ונפלאות ובזה נהפך הוא שאנו מזכירין זמן שלא היינו ראוים לנס מצד מעשינו כמש"ה. וזהו שאלת הבן מה העבודה הזאת לכם מה ענין עבודה זו שהוא עשיית הפסח תועלת לכם שהרי אדרבה בזה אנו מראין שאין אנחנו כדאים לנסים מצד מעשינו. ואמנם יש בזה הוראת חסדי ה' שאף שאנו לא היינו כדאי' שיגאל ה' אותנו עכ"ז הפליא חסדו עמנו לעשות עמנו נסים ונפלאות וזהו זבח פסח הוא לה' היינו לשם גבוה אשר פסח על בתי בני ישראל וכו' והדרך נכון מאד: או יאמר בהקדם מ"ש בזה במקום אחר שיש כת אחת שאומרים אין חפץ לה' במעשה רק עיקר הוא מחשבת הלב רק מי שאין לבו חזק להשכיל צריך הוא למעשה המעורר אותו לעבודת ה' אבל בני אדם אשר שכלם גבר עליהם די להם לעבוד ה' במחשבת הלב וזהו אפקורסות גמורה כי עיקר הוא המעשה אשר יעשה האדם ואמרו מצות צריכות כוונה והנה אמרו במדרש כי לא היה בידי העם מצות וזכות שיצאו ממצרים ונתן להם מצות פסח אשר בזה יזכו לצאת ממצרים וזה שמשיבים על שאלת מה העבודה הזאת לכם זבח פסח הוא אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים והוצרכו לקיום המעשה בפועל ולא במחשבה לבד והבן. והנה בשאלת הבן הנזכר מה העבודה הזאת לכם איתא במכילתא בבן רשע הכתוב מדבר ואף אתה אמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אלו היה שם לא היה נגאל. רבים בקשו למצוא דברי חפץ שהרי גם שאלת החכם הוא מה העדות אשר צוה ה' אתכם. ונ"ל ביאור הדבר עפ"י הידוע טעם אכילת קרבן פסח בעת ההוא יש שני טעמים. טעם האחד לפי שרצה הקב"ה לזכות את ישראל בעת ההוא ולא היה להם זכות שיגאלו ממצרים בעת ההוא וזיכה אותן הקב"ה במצוה זו וטעם הזכות דוקא במצוה הזאת לפי שבה הראו ישראל גודל אמונתם בה' ומסרו נפשם לזבוח תועבת מצרים לעיניהם ולכך היה מקחו מבעשור כידוע ואמנם זהו טעם הראשון. ועיקר הענין הוא שבאמת היו ישראל בעת ההוא עבדים למצרים ואף גם היו משועבדים ת"י מזל טלה שהוא שר של מצרים כנודע ובעת ההוא הוציאם הקב"ה מתחת שרו של מצרים והראם אות בזה שצוה לשחוט טלה לקרבן פסח ובזה הראה להם שנהפך הוא וכל זה נתהפך לקדושה ונעשה קרבן לה' כנודע מאמרי חז"ל במדרש ילקוט ובזוהר. והנה שלשה דברים אנו מזכירין פסח מצה ומרור והכל לזכור נסים שעשה הקב"ה עמנו והנה על כל הנסים שעשה עמנו ה' מהראוי לזכור לעולם וכמאמר חז"ל הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל וכו' וכמ"כ בזמן ההוא שנעשה הנס אנו מזכירין אותו לשבח. אכן לענין הטבע של האדם לא יתכן שיהיה מצווה ועושה להזכיר בכל פעם מה שעשו אבותינו גם הקב"ה אינו מזכיר זכות אבות רק אם אוחזין מעשה אבותיהם והנה זכרון הפסח לפי הנראה לא היה המצוה רק במדבר בדור ההוא שרצה ה' שיהיה להם עבודה זו שבזה יצאו ממצרים אכן לא יתכן שיהיה נזכר לעולם. אמנם אי נימא כי בה הוראה עצומה שיצאו מתחת שרו של מצרים בעת ההוא א"כ היו כמו זמן שנעשו בו נס וזכרון הוא עד עולם. והנה כבר כתבנו כי הכל היו מתאוים לצאת ממצרים עכ"ז לא היה דעתם שוה בגאולת מצרים כי הצדיקום שבדור לא נחשב אצלם לכלום גאולה מעבדות לחירות רק הגאולה שנגאלו מתחת שרו של מצרים הוא נחשב עקרית אמנם הבינונים שתי הגאולות היה בידם גם מה שיצאנו מעבדות לחירות ואמנם הרשעים הם שפרקו עול המצות מעל צוארם והם אמרו אשר נאכל חנם בלי מצות להם היה נחשב רק מה שיצאו מעבדות לחירות לא ממה שיצאו מתחת מצרים ולא מתחת שרו של מצרים ולזה הוא חושב מה שצוה השם על הקרבת הפסח הוא רק בדור המדבר ולא לדורות וזה מה ששואל מה העבודה הזאת לכם שאינו שואל טעם הציווי ורק שאומר שהציוי להם לדורות וכנ"ל והבן:
ליל שימורים הוא לה' וכו' הוא הלילה הזה שמורים לכל בני ישראל לדורותם. נלע"ד ביאור הדבר דידוע מאמר חז"ל במס' ברכות דכ"ע כשגאל ה' ישראל ממצרים בלילה גאל אותם וכשיצאו בבוקר יצאו כי פליגי בשעת חפזון וכו'. ונ"ל ע"ד ביאור הדבר דידוע דשני גאולות היו במצרים אחר שנגאלו מעבדות לחירות וידוע במדרש הפלוגתא אי עבדו עבודתם בלילה ור"ע ס"ל דלא עבדו בלילה. וא"כ לא היה ניכרת הגאולה בלילה. ואמנם יש עוד ענין שהיו משועבדים תחת עניני כישוף מצרים ובמקום טומאתם. וידוע בזוהר דעיקר כח כשופי מצרים וחרשיו הוא מן זמן המנחה עד עבור הלילה כנודע ולכך היה נעשה הפסח בין הערבים דאז היה הזמן להכניס חרשי מצרים ונאכל בלילה דאז עיקר הזמן של חרשי מצרים ועד חצות לילה כמבואר בזהר ובמקובלים. והנה באמת ענין הגאולה אשר נחשב בעיני ה' הוא גאולה מן טומאת מצרים ואמנם אצל ישראל לא ידעו דבר מה ורק משיעבוד לחירות וזה הוא רק בבוקר. ולזה אמר הוציאך ה' ממצרים לילה דהיינו כשגאל אותם ה' היה בלילה ואמנם בישראל ניכרת הגאולה בבוקר ולזה אמר כשגאל ה' אותם הוא בלילה. וכשיצאו הם ממצרים ביום יצאו דהיינו שביום היה הגאולה ניכרת אצל ישראל וזה נכון. וזה ביאור המקרא ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים דהיינו שהלילה היה שמור לה' שיוציא אותם מארץ מצרים לא מבית עבדים רק מארץ מצרים ולזה הוא הלילה שמורים לכל בני ישראל לדורותם דהיינו לדורות עולם אף בזמן ביאת המשיח יספרו ביצ"מ דהא דמוציא אותם משיעבוד לחירות לא נזכר לימות המשיח אבל מה שהוציאם בלילה יזכר אף לימות המשיח והדברים נכונים: באופן אחר אמרתי לבאר המקרא הזה. דאיתא בפרקי דר"א על קרא ומושב בני ישראל שלשים שנה וארבע מאות שנה שהיו במצרים מעת ביאת יעקב לשם היה שני מאות ועשרה שנים ובני יוסף היה שם חמשה שנים קודם נמצא היו שם רט"ו שנה והיה נחשב להם לילות וימים נמצא היו בין הכל במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. ובזה נראה הא דמזכירין יציאת מצרים בלילה הוא מטעם זה כיון דלולי הלילות לא היו יוצאין עדיין ממצרים ולזה לא צריך קרא דכל ימי לרבות הלילות כיון דעיקר הגאולה באה מחמת חשבון הלילות וע"כ קרא דכל ימי לרבות לימות המשיח וזה ביאור המקרא ליל שמורים הוא לה' להוציאם מאמ"צ הוא הלילה הזה שמורים לכל בנ"י לדורותם דענין ליל הוא שם כולל ענין לילה ולילה הוא על ענין פרטי לילה אחת ולכך נגאלו ישראל בלילה ובלילה אמר להם פרעה קומו צאו מתוך עמי להראות שענין הלילות גרם הגאולה וזהו ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים ולכך הלילה הזה שמורים לבני ישראל לדורותם לספר יצ"מ בלילה וגם לדורות בזמן גואלינו דכל ימי לרבות לימות המשיח וזה נכון מאד: