אור ברסלב
יש מאין חלק ב חושן משפט › סימן כז

יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז

חושן משפט · סימן כז

סימן כו

מעשה שהיה כך היה כי בעי"ק מאז השו"ב במקולין היא ביד שלשה שו"ב אשכנזים הי"ו ומזה כמו ט"ז שנים אשר אחד אתרע חזקתו ונסתלק מהמקולין ויעזוב את העיר וילך אל ארץ אחרת להתעסק באשר ימצא ונשארו השנים לבדם משתמשים בכל עסק השו"ב ולוקחים כל הנכנסות באין מכלים ומזה קרוב בא לפה לדור בארץ הרב פ' מחו"ל והוא אומן ובקי במלאכת הק' הזאת והלך וקנה חזקת ההוא שנסתלק ומכחה רצה ליכנס במקומו וגם כמה יחידים חתמו לו ע"ז והשו"ב מיאנו לקבלו עד שנתפשרו ביניהם וכתבו ביניהם שטר כזה בחתי' וז"ל להיות לראיה ביד פ' (השו"ב החדש) איך שאנכי הח"מ מודה ומאשר ומקיים את חזקת השו"ב חלק שלישי מפה עי"ק העומדת בידו ע"י קנין שקנה מפ' חזקת ר' פ' ז"ל וכתב שיש לו מאנשי העיר שמקבלים אותו לשו"ב דפעי"ק היינו חזקת חלק שלישי מכל הכנסות השו"ב דפה הן מאשכנזים הן מספרדים הן מכשרות. והן מטרפות הן מהמקחים שמקבלים כעת והן כשיתוספו המקחים הן באופן שמקבלים השובי"ם כעת והן כשיקבלו השובי"ם באופן אחר מה שהיה ומה שיהיה הכל שייך חלק שלישי היינו ל"ג ושליש פרסנטי' מכל ההכנסות לר' פ' הנז' ולב"ך ויו"א לצמיתות עלמין בלי שום ערעור וטו"ת ופ"פ ודו"ד בעולם כלל כי זכה להחזיק בחזקתו הנ"ל זכיה וחזקה מעלייא כדת וכתחז"ל נו ולב"ך ויו"א לצמיתות עלמין לעשות בה כחו"ר כאדם העושה בשלו בלי שום מוחה ומערער בעולם כלל ותמיד יד ר' פ' הנ"ל עה"ע ויד המערער על חזקתו הנ"ל עהת"ח וכל הנ"ל אני מודה ומאשר ומקיים ברצוני הטוב ובכל אופנים היו"מ עפ"י תחז"ל ובביטול כל מודעות ובפיסול כל עדי מודעות ע"ס כל המודעות ובקגש"מ וכנעשה בבד"ח נגד זה התחייב ר' פ' הנז' בחיוב גמור ומוחלט ובכל אופן היו"מ כתחז"ל שכל זמן שיתן לנו האלי"ת אריכות יו"ש אין לר' פ' (השו"ב החדש) שום רשות לדרוש מחזקתו הנ"ל רק עשרים פרסינט מכל הכנסות השו"ב דפעי"ק והי"ג ושליש הנשארים שיש לו בתוקף החזקה שלו הוא מוסר בקגו"ש במדל"ב ובבד"ח מעתה ומעכשיו לזכות ורשות של ר' פ' (אחד מהשובי"ם הקודמים הנז') לכל ימי חייו מבלי להשאר לו שום זכות בהם לא לדרוש אותם ולא למכרם לאחרים כל ימי חיינו ואחר איו"ש שלנו אין שום זכות ליו"א של פ' בי"ג ושליש הנז' וכו' כי ההתחייבות היה רק לכל ימי חיינו וכו' וכל הנ"ל אנחנו מאשרים בחתי' כי כל זה נעשה ברצוננו הטוב ובכל אופנים היו"מ כתחז"ל ובביטול כל מודעות ע"ס כל המודעות ובקגא"מ וכנעשה בבד"ח ולראיה באנו עהח"ת ביום פ' חדש פ' שנה פ' והכל שריר וקיים נאום פ' נאום פ':

דא היא חתי' פ' וחתו' פ' ואשרתים וקיימתים כדחזי גם אני מאשר גוף הדבר הנז' וע"ז בעהח"ת יום הנ"ל פ' ראב"ד ע"כ ההעתק מגוף השטר ויען שאחר עבור כשנתיים ימים והשלשה שו"ב הנז' משמשים במקולין יחד ומחלקים ההכנסה ביניהם כמו שיוויים כנז' וקולם לא ושמע רוח אחרת היתה עם שו"ב החדש להתאונן שחלקו הנז' אינו מספיק לו לפרנסתו ובזה הוא מבקש חלקו שליש במושלם ואמר שמה שזיכה הי"ג אחוזים ושליש היה לאנסו מפני שסגרו הדלת בפניו שלא ליכנס עמהם וכבר קודם הזיכוי מסר מודעא ע"ז ואנן ב"ד נסינו לתווך ביניהם בדרך השלום ומאיזה סבות שנתגלגלו לא עלתה בידינו והמה בקשו דינא קא בעינא וכאשר היינו מתייעצים בינינו אם להטפל ואם לחדול נשאול מעמדי מאת חברי הי"ו מה דעתי בעיקר הדין ולפי תומי בהשקפה ראשונה שלדעתי השני שו"ב המה זכאים כך עניתי לו וסוף דבר הענין לא נגמר על ידינו ולא אכפת לי איך שיהיה רק מפני שאני מרגיש כי יחד מתלחשים כי אמרתי אני בחפזי מבלי ישוב ומשנה שלימה שנינו היו מתונים בדין לכן אמרתי לגלות דעתי מהיכן דנתי לכאורה ואם שגיתי הנני ענו בי ואודה ולא אבוש כי יודע אני בעצמי מיעוט ערכי ומי יאמר זכיתי לבי

ואען ואומר שעיקר תשובתי ע"ז תכף מפני שמתוך דברי השו"ב שמעתי שעיקר דחייתם אותו בראשונה מפני שהיו יודעים שאין לו שום זכות בקנייתו מהשו"ב שעבר חדא כי גם השו"ב ההוא קנה משו"ב ז"ל שלא נכנס למקולין מכח שום חזקת אבות או מקח וממכר רק האדמו"ר שהיה בימיו פייס לקהל להניחו ליכנס והם שתקו לו ואם הדבר כן הנה ידוע תשו' מהר"מ שהביא המרדכי סו"פ החובל דמי שזוכה בדבר מהקהל הוא או ב"ך אין לו רשות לתת ולמכור לאחר ועיין לחק"ל א"ח מדכ"ט ואילך ובש"ע או"ח סימן קנ"ג סי"ב כ"פ להלכה וא"כ זה שקנה ממנו שדי זוזי בכדי וגם הוא אין לו זכות למכור והגם שהט"ז שם כתב שאם קנה יכול למכור מובן דל"א רק בקונה מהקהל עצמם לא בקונה ממי שאין לו זכות למכור וז"פ וכ"ש לשטת הלק"ט והנמשכים אחריו דאין בשו"ב סרך שררה רק אומנות בעלמא ועיין בח"מ סי' שכ"ט דהמקבל שדה מחבירו לזמן ידוע ומת אין ליורש לתבוע רק מה שעשה אביו ולא יאמר שישלים במקומו ויקח הכל והטעם כהרא"ש מפני שדב"ז אין גופו ממון להורישו ע"ש וה"ה הכא דאין אומנות השו"ב גופה ממון להוריש או למכור שנית היו אומרים שהשו"ב שמכר לו יצא בפיסול מהמקולין וכזה ודאי איבד חזקתו ועיין במג"א בסי' קנ"ג סוס"ק מ"ט שהביא מהמרדכי דאפי' המחזיק בשררה אם עבר משררתו מחמת עבירה שעשה אפי' בשוגג אינו חוזר לשררתו ע"ש וא"כ מה נשאר לו זכות שימכור לאחרים. ובפרט שזה כמה שנים שעזב והלך לעיר אחרת ולא דרש את חזקתו ומזה מוכח דאייאושי מייאש ואסח אדעתיה ומחל ועיין מ"ש בזה מהראנ"ח ח"ב סי' ע' ואני בעניי במ"א הבאתי מפ"ס ומפ"ס דאפי' בחזקת קרקעות וברב שעזב את מקומו אם אח"כ חזר איבד חזקתו ואכמ"ל גם עלה בדעתי כי השו"ב החדש יטעון לזכות מכח שזה שנים רבות אשר כל השו"ב היו מקהל בהכנ"ס שלו ויאמרו שכבר קהלם החזיקו בזה והמה יזכו לו החזקה הזאת מכחם אבל לא שמתי לב ע"ז יען כי חזקה זאת לא באה מכח טענה זולת כי כל הזמן ההוא לא היו נמצאים שו"ב מומחים כ"א בקהלם לא כן בימים האלה כי רבים המה השו"ב זולתם ה"ז דומה למ"ש מור"ם בח"מ סוס"י קמ"ט יחיד שיש לו ס"ת והחזיק שהצבור קורים בו תמיד אם היה לצבור ס"ת אחר לקרות בו כשקראו בשלו מיקרי חזקה וכו' ואם לא היה להם ס"ת אחר לא מיקרי חזקה ועיין מ"ש בזה בתשו' הנדפסת בפני יצחק ח"ה יו"ד סי' ה' ועוד הכא כל קהלות הק' שבעיר זו כולם שותפים יחד במקולין אחד וידוע בסי' קמ"ט דאין לשותפים חזקה זע"ז ועיין למהרשד"ם ח"מ סי' קנ"ג ומהראנ"ח ח"א סי' פ"ג ומ"ב סי' ד' שדנו כן בבהכנ"ס שכל המתפללים הם כשותפים לזה ועוד ט"א דהכא רבים נגד רבים ואין מחזיקים רק כשיש גזברים מיוחדים ועיין למור"ם בזה סוס"י קמ"ט ונד"ז דאין בזה גזברים מיוחדים מאן מפיס ומאן מחיל ומובן דאין זה דומה למה שמונעין הבא להחזיק במה שהחזיק הראשון אע"ג שראשון החזיק בשל רבים דהתם לא שאנו מחזיקים הראשון בעצם הדבר שהרי הרבים ואפי' יחיד הבעה"ב יכול לסלקו אלא שכיון שבעה"ב רוצה להנותו מונעים את זה מלהשיג גבולו. גם ראיתי ונתון אל לבי במה ששמעתי כי רבים חתמו לו לקבלו לשו"ב וראיתו שאפי' אם הם רבים ואפי' נדון זה כהסכמה עיין לחק"ל ז"ל ח"מ ח"ב סי' כ"ד ודן אחריו הרב פני יצחק ח"ג סי' ט' ביו"ד טעמים לביטול ההסכמות בנדונם ורובם שייכי לנד"ז והוסיף פנ"י להוכיח שהרמב"ם והרא"ש שאנו סומכים עליהם ס"ל שאין הרוב כופין את המיעוט והנם שהרב מר ואהלות ח"מ סי' וי"ו כתב מהרב"ח שהש"ע פסק בב' מקומות שכופין הוא ז"ל הוכיח שלא כ"כ רק בענין מסים ומה גם בענין מינוי שהש"ע בא"ח סי' ג"ן פסק דמינוי ש"ץ אפי' יחיד מוחה ועוד דאפי' למ"ד כופין אינו אלא ברובו מתוך כולו ומה שהשמש חוזר ומחתים אין בזה אפי' ריח רוב ועילא מן כל שצריך הסכמת חבר עיר וגם מרן מודה למור"ם שגם בהסכמת העיר צריך חב"ע ואם לא הסכים תחלה אינו מועיל מה שיחתום לבסוף עש"ב עוד ומזה תבין לנד"ז כי הוליד חסרו"ן כ"ז וכ"ש דלפי המשוער שהחת"י שבידו אינם אפי' מיעוטא דמיעוטא לפי רוב הקהל ה' יוסיף עליהם ועיין בענין בזה בדר"ת ה' שחיטה סי' א' מאות ר"ח ואילך ובזה לא יכולתי למצוא לו זכות גם מצד זה ובזה החליטה דעתי שאולי הכתב שעשו ביניהם והיו באים תחלה לדון להם אם יוכלו למנעו מלהכנס הגם שבא בטענות הללו היה הדין נותן שהם זכאים הגם שקנה בזוזי אותה חזקה מאחר שהמוכר לו נדחה מחזקתו וכמש"ל הבא מכחו אין לו חזקה והמה אשר קדמו וזכו במקומו לשמש לבדם המה החזיקו גם בחלקו ועיין למהראנ"ח ח"ב סי' ע' בראובן שהיה לו חזקה שיתפללו בביתו ומחמת סבה עזב את העיר ושמעון התנדב שיתפללו בביתו ושוב מכר ראובן את ביתו ללוי ותבע לוי שהזכות שלו ויחזרו להתפלל בביתו וכתב הרב שכבר זכה שמעון ממ"ש ביומא די"ב אירע פיסול בכ"ג ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה עליו הרי הגם דחזקת השני לא באה אלא מסבת הראשון עד שיטהר אפי"ה זכה ומינה לשם גם החק"ל שם ד"ך דן כן מדבריו וכ"כ הלק"ט ח"א סי' ט"ל בתוקע ושוחט דאם מת ונכנס אחר במקומו ואח"כ תבע הבן חזקת אביו דהבן הואיל ואידחי אידחי וכ"כ הדב"מ ח"א סי' ב' וגם אהל יוסף דהואיל ואידחי אידחי ונשאר הזכות לשני ע"ש ומינה לנד"ז דהואיל ונכנסו במקומו השני שו"ב איהו והבא מכחו הואיל ואידחי אידחי אבל כיון שחזרו ונשתוו ביניהם באותו כתב הוכרחתי לתת דעת אליו והגם כי ידעתי שכ"ז אינו אלא להלכה אבל יטעון השו"ב החדש שאצל האשכנזים הי"ו נהוג אצלם חזקות כאלה למכרם והמנהג מבטל הלכה כידוע בזה אני אומר עיין להכנה"ג בח"מ סי' ר"א בהגה"ט כמה תנאים צריך להתפשטות המנהג עד שיהיה לו דין זה ואם חסר אחת מהנה לא ובפרט בדבר תמוה כזה שמי שנפסל וגם כמה שנים נתייאש והלך לו ועכ"ז יהיה המנהג פשוט שיוכל למכור זכותו לאחר זה רחוק מהשכל וע"ש שהביא מכמה פוס' שבמקום שהמנהג רופף בידך הלך אחר ההלכה ולא והיה זה עדיף מתקנה והרי באה"ע סי' קי"ח פסק כל ס' בתקנה העמידהו על דין תורה וד"ב.

נתנה ראש על מעשה הכתב דלפי אומד"ד נראה דאת השו"ב הקודמים לא נחתי לה והפקיעו זכותם זולת על סמך שהוא יתחייב לזכות אח"ז הי"ג ושליש וכי ליתא להאי האי נמי ליתא והגם כי בביצה ד"כ ובטוש"ע ח"מ הי' רנ"ג איתא דשכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפ' וישא את בתי איזה מהם שירצה יקח וכפירש"י והתוס' הטעם בזה דתפשי' לשון ראשון כיון דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין ואין הדברים תלוים זה בזה ולזה יוכל שלא לקחת הבת ויזכה בק"ק זוז ולפ"ז ה"ן שקדמו והודו על החזקה בקגו"ש הרי זכה בה וחיובו אינו תלוי בזה ויוכל לחזור בו ושוה בזה גם הבריא לשכ"מ הנה החילוק מבואר ביניהם דהתם היו שתי זכיות מאחד לתועלת חבירו ולכן אמרינן דנתפש לשון ראשון ולא השני אבל כשהם משני בנ"א דכל אחד מתחייב לבדו אין טעם לתפוש לשון המתחייב הראשון ולא המתחייב האחרון וכ"ש לפי' הסמ"ג והרי"פ שהסכים בו התה"ד בסי' ש"ן וכן התשב"ץ ח"ג סי' קס"א דטעם הסוגיא משום שהם שתי מתנות ויכול לזכות בשניהם אלא שאם אינו רוצה לקבל רק אחת רשאי מה שאין שייך לומר זה בשנים מזכים זל"ז וזל"ז כ"א לתועלת חבירו וכמ"ש כ"ז מהראנ"ח ח"א סי' ע"ז ע"ש וגם הרמב"ם והש"ע סי' רנ"ג כתבו בזה"ל דמי שנתן שתי מתנות איזה מהם שירצה יקח וכו' כטעם הרי"פ ודלא כרש"י (יש קצת עיון במ"ש מור"ם שם בשם תה"ד דנראה לכאורה הפך ממ"ש תה"ד שם בהגה) וכ"ש הכא דכמו שהשו"ב הקודמים הודו בקגו"ש גם הוא התחיב בקגו"ש וכו' והגע עצמך הגם בלי חיוב השו"ב הקודמים בא השו"ב החדש מעצמו ונתחייב להם בקגו"ש או בשטר שכתב ואם אינו חייב וכמ"ש בסי' מ' וסי' ר"ז ואין בזה משום אסמכתא וכיון שכתב בלשון חיוב אין בזה משום קנין בדבר שלב"ל כמ"ש בסי' ס' וא"כ דל מהכא טעם תליית זב"ז איך יפטר ועיין למהראנ"ח שם בתחי' דבריו שכתב דודאי חייב לקיים מה שקבל ורק לענין אם לא קיים מאיזה סבה ע"ז עמד לפלפל שאם תלוי זב"ז תבטל המתנה ואי לא לא והכא הלא המה עודם מקיימים מה שזיכו לו ורק רוצים שגם הוא יעמוד בחיובו ואין לדמות זה למ"ש בסי' רמ"א והוא מתשו' הרשב"א שהביא ב"י דהמוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו מה שנטל נטל ומה שלא נטל לא יטול וכו' דהתם הט' מפני שלשון מחולה לא יועיל למה שהוא ברשות המוחל ובמה קנה רק אם נטל וזה ראה ושתק נימא דבאותה שעה הוי מוחל ומחילה א"ץ קנין משא"ך הכא דהדבר הנמחל אינו תחת"י וגם אין כתוב לשון מחי' אלא הקנאה גמורה בקגו"ש ובחזו"ס זכה מההיא שעתא וגם מה שלא נטל יטול ועיין בב"י שם תשו' אחרת מהרשב"א דאפי' בקרקע ואפי' רק בלשון ידי מסולקות ממנה אם קנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו ע"ש ועוד אני אומר לעד"ן שכיון ששטר זה אינו בלשון עדים אלא מלשון שניהם ששניהם חתומים בב"א על כ כל האמור בו ובתחלה כתוב הודאת החזקה וסמוך ונראה כתוב התחייבות השו"ב החדש בי"ג אחוזים ושליש כל ימי חייהם ואחר איו"ש יהיה כל החזקה שליש לו הו"ל כאילו שניהם מדברים ומבארים סגנון הגמר ביניהם מה זיכו לו בחזקה ומה נשאר להם, וכן נראה ממ"ש בחיובו התחייב פ' ולא התחייבתי וכן אין לפ' לדרוש ולא אין לי לדרוש הכל בל' אחר מדבר בעדו ולא כמדבר בעד עצמו ומ"ש בתחלה שהודו לו ע"כ השליש בשלמות אינו אלא לאחר איו"ש כמו שמבואר למטה ואי זה לא סוג תנאי ולא סוג מחילה אלא ביאור ושיור ובזה לא יהיו דברי השטר סותרין זא"ז דמתחלה נראה דזיכו לו השליש במושלם ואח"כ בסוף וראה שדוקא עשרים אבל אי הוי ביאור וסיום מה שקדם ניחא ועיין סי' כ"ט דכל שיכולים לכוין שלא יהיו סותרים מכווני' ובפרט דחיוב השו"ב החדש הוא בגוף הדבר שזיכו לי שהוא חלק ממשכורת המקילין שזיכו לו בה חזקת שליש וזה נמצא מפורש בתשו' הרשב"א ח"ג סי' ר"ה וז"ל בתוך התשו' שלא נאמרו דברים הללו (משפטי התנאים) אלא בתנאי שאינו בגוף הדבר הניתן והנמכר כגון תנאי בני גוב"ר שהתנאי היה באם יעברו והמעשה במתנת הארץ אבל כשהמעשה והתנאי בגוף המתנה ביאור המתנה או שיור הן אלו במה שנותן נותן ומה שאינו נותן אינו נותן וכו' והרב עה"ש על סי' רמ"א אוי"ד הביא מחי' הריטב"א שכ"כ וציין לכנה"ג בהגה"ט סי' ר"ז אול"ב שצרף לזה דעת הרא"ש בתשו' עיין עלהים בארך ונמצינו למדין בנד"ז דאין זה אלא שיור ששיירו מהחזקה להם וגם הוא הסכים בשיור זה ונתחייב בו ואז לא צריך משפטו תנאים ומזה אין להרהר פה כמה שנראה דפה קדם מעשה לתנאי כי הם זיכו לו תחלה ואח"כ הוא התחייב דהוי כתנאי וקי"ל במשפטי התנאי דצריך תנאי קודם למעשה וכן שאר המשפטים דהא אין כאן אלא שיור ולא תנאי ועיין בסי' ר"ט דמשייר לעצמו בעין יפה משויר ואפי' בפירות שלב"ל אמרינן דשייר מקום הפירות אעפ"י שלא פירש וא"ת דהכא אפי' הנשחטים עדיין אינם בעולם ואין כאן לא פירות ולא מקומ' י"ל דלזה החכימו והסכימוהו בלשון חיוב כדי שיחול החיוב על גופו גם על דבר שלב"ל וכמש"ל ועוד די"ס דכוון דזה מקנה לזה וזל"ז בההיא הנאה גמרי ומשתעבדי גם לדבר שלב"ל ע"ש במור"ם ואע"ג דמרן בסי' קע"ו ס"ג לא פסק כן כיון שזה נתחייב באופן היו"מ כתחז"ל י"ל שבזה קבל עליו ס' החולקים שהיא המועלת לקיום זה והדברים עתיקים בזה רק שאכמ"ל:

אך הגם שכתבנו שמתחלה אם היו באים לדון היו המה זכאים בחזקתם אלא שאח"כ זיכו לו ולולא שחזר ונתחייב היתה חזקתו שלמה וגם לטעם השני ששיירו לעצמם הרי שיירו בדבר שלב"ל ולולא שנתחייב בלשון חיוב או משום שכתב באוי"מ כתחז"ל לא היה בו ממש א"כ גמר הזיכוי להם אינו רק מחמת חיובו והרי הוא טוען עתה שלא נתחייב אלא לאנסו ויש לו מודעא לזה אמינא דכיון שבעיקר הזכיה המה הוו זכאים בדין ולזה מנעוהו א"כ כאשר נתפייסו לו באופן שיתחייב וקבל אין זה אלא חסד ולא אונס ואם יאמר שכ"ז הוא לדעתם אבל לדעתו הוא סומך על חזקתו ולדידיה זכותו היא ברורה בידו ועכבתם לו שלא כדין והויא אונם מ"מ הנה לא יבצר דשני הצדדים לא היה ברור להם מי יזכה בדין ולזה סו"ד גמרו ביניהם והו"ל זה פשרה שעשו שהם יוותרו לו עד עשרים אחוזים והוא יוותר בשארית השליש ועיין בסי' ר"ד דפשרה דינה כמכר וכתב בב"י שם הטעם לפי שהתובע ירא שמא יפסיד הכל והנתבע ירא שמא יתחייב כל ולכן מתפייסים בפשרה והינו מכר ממש שמוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה וכו' משא"כ במחילה ע"ש וא"כ ה"נ נד"ז מטעם הנז' הוי כמכירה וכבר מפורש שם דמתנה ומחילה סגי לבטולה גילוי מלתא או אונס לחוד אבל המכר והפשרה בעו תרתי מודעה ואונס שיכירו בו עדי המודעה. ואעפ"י שיש להרגיש בזה ממ"ש בסי' רמ"ב דמתנתא טמירתא לא הוי מודעא לחברתה רק אי מוכחא מלתא ומייתו מעשה באשה שלא רצתה לינשא לאיש עד שיכתוב לה כל נכסיו ושמע בנו הגדול וצווח איך מניחו ריקן ואמ"ל כתבו לו במתנתא טמירתא ואח"כ כתב לה וגמרו חכמים הבן לא קנה משום מטמ"י והיא לא קנתה שהרי לא ברצונו כתב לה וכאנוס בדבר הוא שהרי גילה דעתו במתנה הראשונה אעפ"י שהוא בטלה מפני שהיא מסותרת ע"כ דמשם יראה שאעפ"י שקבל מהאשה טובה שקבלה להנשא לו ותחת זה כתב לה איהו עכ"ז נתנו לה דין מתנה שדי ביטולה בגילוי מלתא שהרי מ"ט שקדמה לה אין לה כח מודעה שמבטלת המכר וגם האונס שהיה לו בגוף המתנה אין לו כח אונס שדי בו לבטל המכר דהא הו"ל אונם דמנפשיה ע"ש בב"י רק דבצרוף שניהם חשבינן ליה כגילוי דעת שמבטל המתנה וא"כ קשה אמאי לא הוי כמכר דבעי הכא תרתי מודעה ואונס גמור י"ל דלא הוי סוג מכר רק אם בשעה שזה מוכר לו הוא מודה לחבירו בפועל אותה ההנאה שנותן לו מודה לחבירו מה שמטיב לו תמורתה אבל אם רק הבטיח ולא גמר לעשות בפועל אין זכיית חבירו לו רק מתנה דאכתי לא סמכא דעתיה לזכות בהחלט וה"ט התם שרק הבטיחה להנשא לו ואולי תחזור בה. וכתב קודם שנשאת רק הבן הקדים מפני הפחד אולי יכתוב ותנשא לו בפועל שאז תתקיים המתנה וישאר ריקם ולזה דנו חז"ל שבאותה שעה שכתב עדין לא נשאת אין זה אלא מתנה שדי לבטלה בגי"ד והרי גי"ד במ"ט שעשה לבנו וראיה לזה דבריש אעפ"י ס"ל לראב"ע דגם בארוסה לא כתב לה תוספת אלא ע"מ לכונסה ורב אמר אין הלכה כראב"ע ושמואל אמר הלכה ומסיק דגם רב אזיל בתר אומד"ד אלא דס"ל דלא כתב לה אלא משום איקרובי דעתא והא איקריבא והרי התם אע"ג דנתארסו שהוא תחלת נישואין לא נחשב לראב"ע שהיא קבלת טובה דאין טובה רק בנשואין ממש והרי קיי"ל כשמואל התם דמשמע דגם אירוסין לא הוה רק הבטחה שתנשא לו ואפשר שאחר שכתב תחזור בה דאיך נדון זה כמכר ומה טובה קבל עדין תמורת זיכויו לה לזה דנו אותה לאותה מתנה שדי לה בגי"ד לבטלה משו"ה כשיש טובה גמורה לזה כמו לזה שנגמר טובת שניהם באוה"מ לפו"ד ושום אחד לא יוכל לחזור אז אם טען מודעא יש לי נימא ליה שצריך מודעא כדינה ואונס גמור כדין כל מכר ופשרה. וא"כ בנד"ז דהגם שזה טוען בעיקר החזקה הצדק עמי וחבירו אומר שהצדק עמו ונתפשרו בחיובים שכתבו ביניהם אין זה אלא דין פשרה ולא מתנה ומחילה דלא שייכי אלא במי שהדין ברור שהדבר הניתן או נמחל שהוא שלו ונתן או מחל אבל במסופק הוא עצמו ולזה נתפשר אין זה אלא כדין מכר וכמ"ש וכ"ש שהם אומרים שידע הוא עצמו שהדין עמהם שהרי יביאו עדים שהיה מרבה עליהם רעים שיגמרו עמו עד שיתפייסו לגמור עמו באופן הנזכר והגם שלזה יוכל להשיב שלהציל עצמו ממריבות והעמדה בדין היה מבקש זאת וכמ"ש בב"ב ד"ל אמר רבא עביד איניש דזבין דיניה ועיין ברשב"ם שם ועיין בח"מ סי' קמ"ו דכן הלכה מ"מ כ"ז היה שייך אם לא זוכה רק דבר מועט אבל הכא שזוכה י"ג חלקים ושליש משלשה ושלשים ושליש ולכל ימי חייהם אין זה דבר מועט לא מצד כמותו ולא מצד איכותו לזמן רב ועוד דל"ש זה רק בטוען שהוה מפייס ולא נגמר הענין אבל אם היה מפייס וגמר הענין בחיוגו"ש איך יטעון שגמר משום דליזבון דיניה אדרבה יאמר שכנגדו ממטונך הרי אתה מודה דמטעם דליזבון דינך גמרת ברצונך ולא באונס ואין אחר המעשה כלום וגם בנדון מהרשד"ם בח"מ סי' שכ"ט שדן לזכות לבטל החזקה בטענה זו שמה שהיה משלם שכר לתופס בה משום דליזבון דיניה אינו רק משום תשלום שכי' וגם דבר מועט אבל אם היה קונה אותה בהחלט או שהיה תשלום השכר דבר גדול לא היה זוכה בטענת דזבין דיניה ע"ש וא"כ בנד"ז שהדבר גדול וגם גמר בחיוגו"ש אין טענה זו מצלת והדר דינא רק לטענתו במודעא שעשה על הפשרה וצריך לדעת תנאי המודעא מה הם ומצאנו להמבי"ט ז"ל ח"ג סו' קפ"א שהעלה מדברי הרמב"ם ז"ל דעיקר המודעא ג' דברים שידעו העדים שמה ששואל ממנו הוא שלא כדין וששמעו מפיו שהיה מאיים עליו לאנסו ושיש כח בידו לעשות ע"ש והנה התנאי הראשון שכתב ז"ל הוא מפורש ג"כ בתשו' הרא"ש כמ"ב סי' ה' באחד שתבע מחבירו מנה והודה לו בשמנים. ואם לא יכתוב לו שטר מחילה לא יפרע לו אף פרוטה וכתב לו ואח"כ הוציא מודעא שמפני שכפר לו אם לא יכתוב המחילה נאנס וכתב והשיב הרא"ש דהמחילה קיימת דהא כל מודעא דלא כתוב בה דידעינן באונסיה לאו מודעא היא והכא לא הכירו העדים באנסו די"ל שלא היה חייב לו רק שמנים שהודה וכשתבע יותר כפר לו וכשנתרצה לקבל מה שהיה חייב חזר והודה לו וכו' עש"ב הרי דכל שלא ידעו העדים שאונסו שלא כדין אין כאן מודעא ועיין למהריט"ץ ז"ל סי' קפ"ט שעמד בדברו הרא"ש הנז' וכתב דאם היה האונס חיצוני כגון שהפחידו על הדבר בעש"ג וכווצא עד שמזה הוכרח להתפשר גם הרא"ש מודה שהמודעא מודעא משא"כ כשכופה במה שתובעו ואפשר שהדין עמו אין המודעא כלום שהי"ל לתובעו למשפט ויתברר הדין עם מי ע"ש ואע"ג שנראה ניגוד לזה ממ"ש בפ' ח"ה דאביי ורבא אמרו אפי' עלי ועליך (דצייתי לדינא) כתבינן מודעא וכתב הרמב"ן הבי"ד הב"י בסי' ר"ה הטעם משום דזמנין דלא מיכנפי בי דינא ואחרים אמרו דאע"ג דצייתי דינא הוא מפחד שמא לא ישמעו יאמר מהריט"ץ דטעמים אלו לא שייכי רק באנסו באונס חיצוני דאם ימתין עד דמיכנפי אז כבר עבר עליו האונס ומה יועיל הב"ד דמאי דהוה הוה משא"כ כשהאונס בגוף הדבר אם ימתין עד דמיכנפי אין הפסד כי הדין לא ישתנה. וגם לטעם השני אין זה רק שיכתבו המודעא שתועיל אם לא ישמע אבל לא מפנ"ז תועיל המודעא כי כאשר לבסוף יבואו לב"ד המה יראו אם העדים ידעו שמסר מודעא כדין וזה אנסו שלא כדין אז יקיימוה ואי לא לא ובפרט אם ידוע לתובע שב"ד יכולים לכוף זה לדין שאז יודו גם המפרשי' הללו דאין כותבין לו המודעא כיון שסו"ס יש שופטים שיכופו מאי נ"מ לכתוב ועיין להריב"ש ז"ל בסי' קכ"ז ששם היה שמנעו האב מלהוציא כרוז שרוצה לנסוע וטען שזה היה אונס בגט ובטל וכתב הרב שאין זה אונס דהו"ל להקביל ע"ז בחצר שהמה מזומנים תמיד וליכא טעם עד דמיכנפי וגם טעם שמא לא ציית ליכא דבע"כ ציית לחצר ע"כ וכ"כ משכה"ר אות מודעא דלגבי עירם שהב"ד מזומנים תמיד ויכולת בידם לכוף ל"ש הני תרי טעמי אמור מעתה בנד"ז אפי' או הוה אונס חיצוני מ"מ כיון שיש ב"ד מזומנים בכל יום וגם יכולים למנוע האונס תכף כיון שהדבר הוא בענין מלאכת הקדש שו"ב שזה מסור בידם ואם לא ישמעו לדין יסלקו אותם כדין מאן דלא ציית לדינא ששחיטתו פסולה והוא לא הקביל בזה ושתק אין כאן מודעא ואונס וכ"ש שלא היה האונס חיצוני אלא בגוף הדבר וצריכים לגברי רברבי לדעת הדין עם מי וא"כ איך תרי סהדי מאנשי המקום ידעו שאונסים אותו שלא כדין ועיין למהר"מ אלשיך סי' ע"א ולאהלי יעקב מהריק"ש סו' ק"ט ופת"ש בסי' ר"ה ס"ק ח' ולמשכה"ר אות מודעא שמבואר מדבריהם דבדורנו הגם שכתבו העדים והכרנו באנסו צרוך לחקור אחריהם איך ידעו כי הן רבים עתה עם הארץ ועבדי דטעו ע"ש ומתוך האמור דעכ"פ היה יכולת ביד ב"ד לכופם למנוע האונס ויעמדו בעוקר התביעה לדין בב"ד שיהיה מזה נפל גם התנאו דבעי במודעא דהיה מפחידו בדבר שהיה בידו לעשות ובכאן אם היה מתברר בדין שיש לו זכות חזקה לא היה להם שום אפשרות למונעו שאם לא ישמעו לדין תכף הב"ד והקהל יסלקום מן העבודה והגם שאמר שכבר תבע אותם לדין ועשו זבל"א וזבל"א וקבעו להם זמן ולא הלכו וגם שלחו להם הזמנה ללכת ולא הלכו הנה השיבו שמאיזה סבות דחו הזמן אבל היו נכונים ללכת אח"כ אלא שאדביני ביני גמרו ביניהם ולא הוצרכו ללכת ולא עוד אלא שכ"ז שלא הביא להם כתב סירוב מב"ד לא נכנסו בסוג לא צויתי ויכולים לדחות. ועוד אמרו שהרי סופו הוכיח שהיה יכול לעשות מתחלה מה שעשה כעת לכתוב חוזה עם הקצבים בלי המלכת ב"ד וכיון שהיה בידו לאשתמוטי מעכבתם או בב"ד או בחוזה ולא אשתמיט גם אם מסר מודעא לא הוי אונס ועיין למהרימ"ט ח"א סוף סי' ל"א שכ"כ והבי"ר ממ"ש בגמ' ולא אמרן אלא דלא אפשר ליה לאשתמוטו אבל אפשר ליה לאשתמוטי לית לן ביה וכתב דזה קאים להלכה ע"ש ואחר שלמדנו מהאמור שאין כאן טענת אונס א"כ גם החושב לדון חיוב זה שנתחייב השו"ב החדש שאינו אלא מתנה ולא מכר ובמתנה גם בלא אונס די בגי"ד אמינא לוה דמלבד ס' רבינו יונה ורבותיו וריב"ש שהביא ב"י באה"ע סי' רל"ד דס"ל דגם במודעא דמתנה בעי' אונס עוד עיין למהרימ"ט שם שכתב דגם למאן דלא בעי אונס במתנה אינו רק במתנה שאין שום הנאה נגדו אבל כשמקבל נגדה אפילו מתנה מועטת נהי שאין דינה כמכר דזביניה זביני גם במקום אונס מ"מ גם הוא לא תתבטל רק עם האונס וכן הביא מהריב"ש והתשב"ץ וכ"כ מור"ם בסי' ר"ה ע"ש והשתא כיון דבעיא אונם עיין בנה"מ סי' ר"ה סעיף קטן שהביא ממהרח"ש ז"ל דנהי דאונס בלי מודעא מבטל המתנה אינו אלא כשאנסו ליתן מתנה אבל אם אנסו סתם והוא נתן לו ליפטר מאונס אין זה אונם ע"ש וא"כ לפ"ז אפי' היה בנד"ז אונס המניעה הרי לא היה על המתנה אלא שנתן להנצל מהאונס זה ואין לו אונס במתנה ואי משום המודעא שדי בה לגי"ד במתנה הנה כתבנו דבמתנה כזו שקיבל נגדה בעיא אונס ונמצא שאין ביטול למתנה זו לא מצד האונס כיון שלא היה האונס עליה ולא מצד המודעא כיון שהיה לו קבלת הנאה כנגדה ומודעתה בעיא שתהיה עם אונס ואיננו. ועוד נראה להעמיד חיוב השו"ב החדש הנז' ממ"ש שהודה בכת"י שהכל נעשה ברצון ודביטול מודעי דמודעי ע"ס כל המודעות ובפיסול עדיהן וכו' וא"כ ל"מ אם דין חיוב זה כדין מכר ופשרה וכמש"ל שמפורש בסי' ר"ה דביטול המודעא מקיים המכר גם אם הים באונס מתחלה אלא גם אם הוא כדין מתנה כיון שהוכחנו שאין דין אונם בזה כנז' הנה בסימן רמ"ב מפורש דגם מודעא דמתנה אי לא ידעינן באונסיה וביטל המודעא המתנה קיימת והגם דהכא מסתמא מסר מודעה גם על הביטול שיבטל אח"כ ומרן בסי' ר"ה כתב דבזה לא מועיל הביטול שהרי גם עליו מסר מודעא שלאנסו יבטל מ"מ הנה לא גילה דעתו באם יאמר בביטול שמבטל מודעי ומודעי דמודעי וכו' כגון מ"ש בכאן אם יועיל או לא רק מור"ם הוא שכתב מהרא"ש י"א שאם חזר וביטל כל הביטולין שעשה דמהני וכן נוהגין לכתוב בשטרות לבטל כל מודעי ומודעי עד עולם וגם מרן באה"ע סי' רל"ד בתיקון ביטול המודעות בגט כתב גם זה בכלל תקון הביטול ע"ש והגם שכתב תקון הרמב"ם שיאמר בפני העדים כל הדברים שמסרתו שגורמים אם יתקיימו לבטל הגט הרי הם בטלים וכו' וגם כתב תקון הרשב"א לפסול עדים מ"מ נראה שרוצה לזאת י"ח גם בתקון הרא"ש והרי הוא כתוב כאן הוא והפיסול עדים דהרשב"א ועיין להסמ"ע בסי' ר"ה דגם מרן שהוא ס' קמייתא שם יודה כדהרשב"א וכן מהריט"ץ בסי' קפ"ט כתב שבארצותנו א"י נוהגים לכתוב בפיסול עדים כהרשב"א וטעם הרשב"א הוא דכשפסל עדי המודעא אין כאן עוד מי שיעיד על המודעא והגם שהר"ן חלק בתשו' על הרשב"א אינו רק כשיש אונס מפורסם דתו אין אנו צריכים לעדי המודעא ע"ש ועיין למהרח"ש בקו' מודעא תשו' ב' דעמד בכ"ז ומלבד שהביא דברי הריב"ש בסי' קכ"ז מ"ש שהראשונים הסכימו שביטול מודעא ומשמע גם ביטול סתם מועיל לכל מודעא שקדמה עוד כתב דהרמב"ם מודה לתקון הרא"ש והרא"ש יודה לתקון הרמב"ם והרא"ש עצמו בפ' השולח רצה להשוותם גם התו' ונמק"י בשם ר"י כתבו כהרא"ש וכתב עוד שהגם שהרמב"ם לא כ"כ רק גבי גט ולא גבי מכר ומהרלב"ח כתב שיש לחלק ביניהם הנה מצאנו למהריב"ל ח"ג סי' כ"ח כתב דכיון שכתב הרמב"ם זה גבי גט כ"ש שיועיל זה גבי מכר. וכתב דהר"ן חזר והודה להרשב"א בפסקים ע"ש וגם מהריב"ל שם כתב דכל חד מהני תיקוני לחודיה מהני לבטל כל מודעי כללי ופרטי. וא"כ הכא בנד"ד דכתיבי תקון הרא"ש ותקון הרשב"א ודאי דמהני לבטל כל מודעי כלל ופרט ובפרט דתרווייהו מק"ק אשכנזים הי"ו והמה חייבים לדון כהרא"ש ומור"ם שקבלו דעתם. ובפרט שכתבו שקבלו כל הכתוב מרצונם ונעשה באופן היו"מ כתחז"ל וכתב שם מהרח"ש בסוף התשו' דבזה הוא מפרש וזוכר כל התיקונים שעשו חז"ל להועיל לביטול המודעות ע"ש ועיין בזה באורך להרב פרח מטה אהרן ז"ל ח"ב סוף תשו"ט. וד"ב זהו מה שעלה במחשבה תחלה ונזרקה מפי לענות דלפי"ד השו"ב הקודמים הם זכאים. וכיון שלא נגמר הדין בפנינו לא תקעתי עצמי לברר זה דמאי נפק"ל מינה אבל אחר ששמעתי שעוד מהרהרים אחר דברים שבע"פ הוכרחתי לברר הדבר בכתב מפרש לא להלכה ולמעשה רק משום והייתם נקיים וה' יצילנו משגיאות ויזכנו לכוין לאמתה של תורה.

אליהו ילוז ס"ט

בריך רחמנא דסייען, מריש ועד כען, להשלים ספרא דנא יש מאין ח"ב שו"ת של עט"ר מר אבי, מורי ורבי, הוא אדוני אליהו ז"ל, כן יחייני ויעזרני עוד להוציא לאור בם את כל שארית ספריו היקרים שעודם בכתובים, והם ס' מעשה אליהו. וס' הלכות אישות וס' מצוה ותורה, ויה"ר שיהיה הס' הזה חשוב ומקובל ומרוצה, כקרבן אשה, לריח ניחוח לפני ה', ולהיות שפתי צדיק א"א הרה"ג המחבר, דובבות בקבר, בלומדם בספרו זה, ולהיות לו כזה נח"ר לנפשו רוחו ונשמתו, גם יהיה למנוחת ולעילוי נפש רוח ונשמת נות ביתי היקרה הצדקת הכשרה בנשים מזרע קדושים, הנדכית ביסורים קשים, ונפטרת במבחר ימיה, עודנה באבה קראה רבה, בת מ"ט שנים מ' יוכבד נ"ע ביום שבעה עשר לח' תשרי ש' תרצ"ב בעיה"ק ירושלים ת"ו, ולמנוחת ולעילוי נר"ן האשה הצדקת הזקנה הכשרה בנשים, שסבלה יסורים קשים אדונתי אמי מ' שמחה נ"ע שנלב"ע ביום ה' לח' אדר שני ש' תרצ"ב יה"ר שתהיה נשמתם צרורה בצה"ח בג"ע העליון עם הני נשי צדקניות וחסדניות, ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, וה' יאמר די לצרותנו, ושלום ושלוה יהיו תמיד בארמנותנו, אנו וזרענו וזרע זרענו, ובא לציון גואל אכי"ר:

הבוטח בה' בו שמח לבי ויעלוז, הצעיר יוסף חיים ילוז הי"ו

סוף הספר

תוכן העניינים

יש מאין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה