יש מאין חלק ב· רבי אליהו ילוז
חושן משפט · סימן יב
נקראנו אני וחבירי הי"ו לדון בדבר סכסוך שנולד בין כוללות עיר מאה"ק ובין השד"ר ששלחו לחו"ל לקבץ נדבות ואחרי שובו סדר להם חשבון ההכנסה וההוצאה ומסרו לו מנהלי העדה כתבם שדקדקו החשבון לנכון והגיעם כל חלקם, ואחר איזה שנים קמו לטעון כי לפי מה שרואים ויודעים מה שהיה לו טרם השליחות וגם מה שעלה לו חלקו בשליחות וגם עם מה שקבץ בנו לעצמו בהיותו עמו יש להם עתה יותר ויותר לפי החובות שיש לו על אחרים והקרקע שקנה ורהיטי הבית ובזה חושדים אותו בגנבה וגם טוענים כי גם מפיו הודה בהיותם בבית הראב"ד פ' שעתה יש לו רכוש סך פ' וכאשר הוציאו' מזה חלקו ושל בנו נשאר נוסף עליהם סך פ' וא"כ הו"ל מודה במקצת ומה שנתגלה תוספת ישלם ועל השאר ישבע שד"א והוא השיב שעל מה שחושבים הרכוש הכל שלו ומביאים ראיה מהלואותיו לאחרים אין הכל משלו כי היה לוה ומלוה וגם שבמשך הזמן בא לו מתנות מאחרים אוהביו וגם לבנו. ולבנו יש לו יותר ממה שהודה ורק באותה שעה העלים שלא להשביע את בנו זת"ד בקצרה:
ואחרי העיון ולא מצאתי בזה טענת בריא מהתובעים כ"א השערה ואומדן שלהם הנני משיב מה שנלע"ד שאלולי היה זה טרם שעשו עמו חש' וקבלו חלקם ונתנו לו שטר פיטורין היה הדין נותן שישביעו אותו גם מספק כדין השותפים ובן בית בח"מ סו' צ"ג אבל אחר כל אלה מחלו לו ואין עליו שבועה זולת אם יש לאומדנא כח בריא דמפו' שם דאף אחר שנסתלקו זה מזה משביעין בבריא ומגלגלין עליו גם הראשונה ע"ש. והנה לכאורה נראה דהאומדנא עדיף כחה גם להוציא מהמוחזק כמפורש בש"ס בכמה דוכתי זכרום הרא"ש בתשו' כס"ח וע"ח ופ"ו וק"ז והתשב"ץ ח"א סי' פ"ד (והרשב"א סי' אלף קמ"ו נשאל על ב"ד שידוע להם שהשטר מזוייף ועדיו עדי שקר אלא שלא הוחזקו וקרעו ב"ד השטר ההוא וכתב שאם הב"ד ההוא מוחזק בכשרות שפיר עבדי וכמ"ש ר"ן למרי בר איסק הכי דאיננא לך ולכל אלמי כוותך ושמע שכן היה מעשה לפני הרמב"ן וקרע השטר אלא די"ל דאין זה ראיה די"ל שמפני שידוע להם זיופו קרעו ולא מכח אומדנא לבד) וכן דנו למעשה גם לזמניהם אחר התלמוד ע"ש:
אבל אחר הישוב הנה מצאנו להרמב"ם ז"ל פכ"ד מסנהדרין שאחר שכתב להוציא מהיתומים באומדנא סיים כל אלה הדברים מעיקר הדין אבל משרבו בתי דינים שאינם הגונים ואם הגונים אינם חכמים כראוי הסכימו רוב בתו דיני ישראל שלא יהפכו השבועה וכו' עפ"י עדות אשה או קרוב וכן בשאר דינים לא ידון עפ"י סמיכת דעתו שלא יאמר כל הדיוט והדיוט לבי מאמין לדב"ז ודעתו נסמכת עליו וכו' ובטור ח"מ סי' ט"ו כתב כן בשם הרמב"ם וסיים וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בשם גאון אהך דכגון אבא מרי ברי דקאים לי בגויה מרענא שטרא אפומיה וכו' ע"ש) אי קשייא איך הרא"ש דן באומדנא הפך ממ"ש מהגאון כבר תי' בב"י דהרא"ש סבר דל"א הגאון רק בהורעת השטר ופגמו בע"א ולא בשאר דינים אבל הרמב"ם ס"ל דהכל שוה ע"ש) וכ"ך בש"ע סי' ט"ו וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא כדעת הדיין ולא כאמדן המת ולא הטוען ועיין בסמ"ע דנקט היתומים לרבותא אע"ג דלית להו טענת אבל בין היתומים בון בע"ד אין מוציאין מהם. ונמצא שהרמב"ם סגר המדב"ר שבזה"ז אין לדון באומדנא כלל אלא שיש להרגיש בזה ממ"ש הרמב"ם פ"ב מה' מלו"ל ובש"ע סו' צ"ט גבי סדור בע"ח שמי שהוחזק עני וכשר והולך בתום וידוע לדיין ולרוב העם ובא בע"ח להשביעו אסור לדיין להשביעו וכו' ואמאי אין כאן רק אומדנא ואמאי יפטר משבועה וי"ל דמשום שידוע גם לרוב העם ואין הדיין סומך רק על עצמו לחוד אין עוד בזה שיאמר כל הדיוט אני נסמך על דעתו ועד"ז סובב מ"ש אח"ז כללו של דבר כל שיעשה הדיין מדברים אלה וכונתו לרדוף צדק וכו' ה"ז מורשה לעשות וכו' דהיינו באופן שידוע ג"כ לרוב העם או כמש"ל מתשו' הרשב"א אבל לא מכח אומדנא לחוד (אגב ראיתי לה"ה ז"ל שהביא מקור להרמב"ם במ"ש כללו של דבר ממ"ש בש"ס כפתיה ואודי וסיים ומ"מ כתבו המפרשים האחרונים שאין בכל ב"ד כח בזה וכו' הבי"ד אלו בב"י סי' צ"ג וראיתי להלח"מ שתמה עליו ועל הריב"ש אמאי תלו הדבר באחרונים והלא הרמב"ם עצמו כ"כ פכ"ד מסנהדרין נראה שהוא ז"ל הבין דה"ה עשה להרמב"ם והמפרשי' כחולקים ולזה תמה ולעד"ן דה"ק ה"ה ז"ל דבזה שכתב שלידוע לרוב העם ידון היה ראוי להיות גם בזה"ז אלא שהאחרונים סתמו גם בזה והמה רוב בתי דינים שכתב הרמב"ם עצמו ולזה ראוי לחדול מזה גם בידוע לרוב העם) (ועיין בגד"ת שער ב' ח"א שהבין שחולקים בזה ונ"ט להרמב"ם ז"ל ע"ש) סו"ד הנה לפניך כי הרמב"ם והש"ע סי' ט"ו ורצ"ז כתבו דבזה"ז אין לדון אלא באמדן הדיין ולא התובע ולא באמדן המת וזוהי שקשה דבש"ע סי' ס"א פסק דכשהדיין רואה שהשטר מרומה יכתוב ויחתום שאין לשום דיין ישראל להטפל בו ובסי' ס"ה בשטר ויש אמתלאות שממלוה נפל מחוייבים ב"ד לקיימו כבתחלה לחייבו לפרוע ובסי' צ"ט מס"ו ואילך דן דכשיש אומדנא דמבריח שיהיו מעשיו בטלים ובסי' צ"א שמוציאין מן היתומים בפנקס אביהם כשיש רגל"ד שמ"ש הוא אמת ובסי' רמ"ו כתב לעולם אומדין דעת הנותן ולתרץ בעד זה דכל מ"ש באלו הוא לדינא דגמ' אבל לזה"ז כבר גילה דעתו דאין לדון באומדנא וכמו שנראה מהסמ"ע בסי' צ"ט סקי"ד שכתב אההוא דינא מיהו כתב ה"ה משרבו הדיינים וכו' וכבר כתבו הטור והמחבר בסי' ט"ו לפיכך קיצר המחבר כאן ע"כ זה דוחק דבשלמא הכ"מ כתב כן על הרמב"ם בפכ"ד מסנהדרין משום שדרכו להעתיק האמור בש"ס גם שאינו להלכה משא"כ בש"ע שאינו מעתיק רק מה שהוא להלכה. ועלה ע"ד לתרץ עפ"י ב' יסודות א' מ"ש מהריק"ו שורש קכ"ט להוכיח ממה שפסקו הרי"פ והרמב"ם כחכמים בשבועות דל"ד בשור המועד ליגח ונמצא שור מנוגח בצדו הרוג דהממע"ה דלא כר"א דאזיל בתר אומדנא והוק"ל מכמה מקומות דאזלי בתר אומדנא ותי' דכל היכא דהמעשה מבורר אצל הדיינים אלא שאנו מסופקים בדעת הנותן או המוכר או המגרש אזלינן בתר אומדנא אבל היכא שגוף המעשה לא נתברר אצל הדינים כההיא דגמל דלא ידעינן אם נגחו אם לא אלא מתוך אומד הלכה כחכמים. ב' מה שראיתי להרדב"ז ח"א סי' ה' אודות אחד שנתן מעות לחבירו להסתחר לו ונטבעה הספינה והוא בתוכה אך המעות ניצולו וטוען אפוטרופוס היתומים אולי החזיר לך מתוך הספונה ודן הרב מכח אומדנא שישלמו ול"מ לדעת הרא"ש דפסק כרב אחא אלא גם הרמב"ם דפסק כחכמים דבשלמא גבי גמל ס' אם נתחייב אבל הכא ודאי קבל המעות והס' הוא רק אם החזיר בהא יודה גם הרמב"ם דאזלינן בתר אומדנא (בזה יל"ד בלי אומדנא נמי קי"ל ברוא בחיובא וס' בחזרה ודאי חייב. גם מ"ש דהרא"ש פסק כרב אחא לא ידעתי אייהו גם מהריק"ו כתב שלא מצא שום פוסק שפסק כר"א גם הטור סי' ת"ח פסק כחכמים ואם ר' אבהו ז"ל פסק כרב אחא הי"ל לפחות לזכרו ולהכריע הפכו ואם ממה שהזכיר ס' רב אחא בכללים כבר כתב הב"ח שם סי' ת"ח שכונתו רק להביא דאשכחן תנא דאזיל בתר אומדנא אע"ג דלית הלכתא כוותיה מצינן למילף לדון באומדנא וצ"י) ועפ"י שנים אלה יובן דבהך דסי' רמ"ו האומדנא הוא בדעת הנותן אבל החיוב ברור ובכן בפנקס נמי החיוב ברור דפנקסו ככתב ידו והס' הוא אולי החזיר ולא מחק וכ"ך הרא"ש בתשו' ובמבריח חיוב התובע ברור והס' אם מהניא ההברחה או לא ובשטר החיוב ברור והס' רק מהלוה נפל והוא כס' חזרה ושטר מרומה הרי לא פסק לקרעו רק להשמט מדינו ובזה יתיישב טעם אלו לדון באומדנא בהם. אך אין זה מהיישוב כי מה שחילקו בזה מהריק"ו ורדב"ז ז"ל הוא באומדנות בזמן התלמוד ואם נאמר דגם בזמן הזה יש לחלק בכך א"כ מה הוסיפו לחדש רוב בתי דינים שלא לדון באומדנא בזמן הזה וכתבוה הרמב"ם והש"ע. וכן א"א לומר דס"ל דבזמן התלמוד כשהחיוב ברור הוו דנים באומדנא בין להחזיק בין להוציא ואילו בתי דינים החליטו בלהוציא שאין לדון כלל וכמו שתראה להרדב"ז ח"ב סי' רפ"ז ובעי חיי ח"מ ח"א סי' ס"ד וב"י עייאש סי' י"ג בטענה ז' שחלקו כן שהרי הש"ע באינך דינים גם בלהוציא דן באומדנא לפיכך הנראה לומר בדעת מר"ן ז"ל דהולך בשטת הרא"ם ז"ל סי' ט"ז שהאריך שם בענין אומדנא ולבסוף מסיק וז"ל דכיון דאין אנו בקיאין באומדנא כמו שהיו בקיאין בזמן התלמוד דהוו בקיאי טפי ויודעים איזה אומדנא דמוכח ואיזה לא לכן לא נוכל אנחנו להוציא ממון ממחזיק בו בלא ראיה ברורה אלא באומד הנזכר בתלמוד או באומדנא דמוכח טפי דליכא למתלי בה בשום מלתא אחריתי ע"כ, ומלתא דמסתברא היא שהרי טעם הבתי דינים משום שלא יאמר כל הדיוט אני סומך על לבי וא"כ באומדן שנזכר בש"ס או גלוי שאין להסתפק בדבר אחר דלאו בלב הדיין תליא מילתא שפיר דיינינן ביה. וגם המדקדק בתשו' הרא"ש יראה דלא דן באומדנא זולת באומדנא הנזכרת בש"ס או בדליכא למיתלי בדבר אחר וכמ"ש באומדנא דהברחה דאין אדם שיתן כל נכסיו לאחר והוא ימות ברעב ע"ש ופוק חזי למרן עצמו בתשו' אבק"ר סי' פ"ו שהוכיח למהרש"ה ז"ל אמאי דן באומדנא והשיבו שהרי הרא"ש דן באומדנא ובסי' פ"ט כתב לו דהטור סי' ע"א הביא מהרא"ש דלא סמך על האומדנא הרי שלא כל האומדנות שוות ע"כ ולכאורה יש להעיר אמאי לא הק' לו דהרמב"ם ביטל דין האומדנא לגמרי אם לא דס"ל דבין הרמב"ם או הרא"ש מחלקים באומדנות וככל האמור ולעד"ן שורש לזה מכתובות דנ"ה במתנת ש"מ שכתוב בה קנין דרב אמר ארכביה אתרי רכשי שיש לה כח מתנת בריא וש"מ וקאמר התם טעמו משום דאזיל בתר אומדנא ושמואל אמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ והשתא ק' הרי שמואל לא אזיל בתר אומדנא והרי התם גופיה אמר"ן אמר שמואל הלכה כראב"ע שלא כתב לארוסה אלא ע"מ לכנסה אלא ודאי שני ליה דהך דראב"ע מוכחא לכל העולם משא"כ אומדנא דרב שיש לאורועה בשמא לא גמר להקנותו וכו' ולא אזלינן בתרה ופסקו הפוס' כשמואל בתרוייהו ש"מ דבחילוק הנז' בדין האומדנות מודו כ"ע אלא דקשה כדמעיקרא א"כ כיון דדין התלמוד הוא א"כ מה תוס' הוסיפו האחרונים לבזמן הזה וי"ל דהוספתם הוא דגם אם יראה לדיין שהאומדנא מוכחא טפי וברורה עכ"ז לא יסמוך על עצמו לבדו אלא עד שיאסוף עמו אחרים ויתברר מכולם שהיא אומדנא מעלייא שאין לתלות בדבר אחר אז ידון כי לא כל הדעות שוות וכן ראיתי בתשו' באמ"ח מוצירי ח"ב סי' כ"ה לב' רבנים דעסקי בדין אומדנא (אגב ראיתי שהק' מס' משפט צדק על חי' מהריק"ו דדוקא בחיוב ברור הוא דדיינינן באומד"ד והרי הרא"ש בשטר שנפל שיכתבו הדיינים תמורתו למלוה והתם אין החיוב ברור דאין אנחנו יודעים ממי נפל. ולע"ד לק"מ דהתם הכונה שחיוב ההלואה ברור רק בס' דאולי הלוה פרע וממנו נפל וא"כ אין זה רק ס' חזרה וכמש"ל מהרדב"ז ז"ל) ואסיקו מכח האומדנא לאורועי שטרא שלא להוציא בו אבל הרב מהרי"ע שם מיאן בזה וכתב שלא ידונו בלחודייהו מכח האומדנא ואיבע"ל לאכנופי כמה רבנים שיחליטו דהוייא אומדנא דמוכחא טפי ע"ש ואע"ג דאינהו קיימי באתרא דדייני בקי"ל לא אבה בזה משום דהרא"ש עצמו ל"א רק באומד"ד טפי וזה עצמו לא יתברר מפי אחד או שנים אם לא באיכנופי וכמ"ש בהוספת האחרונים ז"ל ובזה ראיתי לחד מן קאמייא מהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' ש"ם שדן באומדנא להוציא הגנבה מהנחשד וכתב ולפי שאפשר יקשה ממ"ש הרמב"ם שאין לדון בזה"ז באומדנא לדעתו כונתם שיעשה בב"ד חשוב כ"א לפי דורו ויוסיפו עליהם ב' או ג' תלמידי חכמים מהמעיינים שאז לא יאמר כל הדיוט אני סומך על לבי ובזה סרה תמיהת האחרונים עליו דהכא ובסי' שמ"ו דן באומדנא ובסי' מ"ה ומ"ו וקס"ה מיאן בה דהכא הרי התנה שצריך הוספת המעיינים ובסי' שמ"ו לא היתה האומדנא על עצם הענין רק האומדן מהו פי' דברי הדיין שכבר דן הענין ובזה אזל בתר אומדנא משא"כ בשאר המקומות עכ"פ בלי צירוף אחרים אין לדיין לבדו להחליט דהוייא אומד"ד ולדון בה וכמ"ש הרב מהרי"ע ז"ל אחכ"ז חפשתי ומצאתי להה"ג פני"ץ אב"א ז"ל ח"א סי' י"ט שהאריך בזה כדרכו בק' וסוף מסקנתו דבאומדנא שהוא ברורה לכל העולם דנין בה ובזה ישב דעת מרן גם דעת מהר"מ אלשיך סי' מ' והלבוש והסמ"ע והביא הרב עדות ביאוסף סאמון ז"ל סי' נ"ט האריך בזה והעלה כן ורבני תונס הסכימו עמו עש"ב. ואחר עלות כל אלה הרי הוברר הדבר שאין לנו לדון באומדנא בזמן הזה רק כשתהיה אומדנא המוזכרת בש"ס או ברורה לכל ומוכחא טפי בב"ד חשוב ובצירוף אחרים רבנים עמהם ואם חסר אחת מאלה אין לנו כח להוציא מכחה וגם בכל התנאים האלה אין נראה לדון בה זולת כשהתובע תובע בבריא והנתבע מכחיש ויש אומדנא לסייע לתובע אבל כשהתובע עצמו אין טוען זולת שמא מי יימר דמהניא אומדנא וא"כ בנד"ז מלבד שבתשו' הנתבע שבידינו הריע כח אומדנתם בכמה הוכחות עד שלא נוכל לקרותם או אומדנות מוכיחות טפי וגם שהם עצמם אינם תובעים בבריא ואין תביעתם רק באומדנא באיזה כח נוכל לחייבו להוציא ממנו ופוק חזי למהרשד"ם סי' קס"א בשותפים שנמצא לאחד מהם אחרי מותו דברים מסחורות שהיו נמכרים בחנות וגם ידוע שטרם השתתפו עמהם לא היה לו זולת הקרן שהניח בשותפות וגם כל העם יודעים שא"א להיות לו כל הממון שנמצא אחרי מותו גם פעם אחת קפץ ונשבע שאין לו רק מה שיש לו בשותפות גם טענו שאותם החפצים שנמצאו הם מהחנות ורב אחד רצה להוציא מהיתומים מכח כל האומדנות הנז' ומני"ר הביא דברי הרמב"ם שאין מוציאין מהיתומים אלא בראיה ברורה וכיון שיש לתלות באחר שנתעסק לו ומזה הרויח כל אלה הרי נהרס היסוד ונפל הבנין גם בסי' ס"ו כתב וז"ל הגם שהאומדנא היא אומדנא גדולה אבל החזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו והממע"ה היא עילא מכל והוכיח דינו מהרמי"ם והרא"ש עש"ב ובזה תדין ק"ו מהאומדנות ההנה כמה גדול כחן ועכ"ז זיכה הרב לנתב"ע כ"ש לנד"ז דגרוע מהם שאין לנו כח להוציא מכח אומדנא דידיה וד"ב גם מה שבאו לחייבו שבועת מודה במקצת על מה שהגיד בבית הרב כמה קרן יש לו ואחר ניכוי חלקו מהשליחות וחלק בנו שהגיד מצאו שלפי הודאתו ישאר אצלו עודף אפשר כונתם לדמות זה להך דסי' ע"ה ס"ה שאם הכירו הב"ד מתוך דבריו שנשאר חייב לחבירו אעפ"י שלא הודה בפירוש הו"ל הודאה במקצת אבל הוא השיב שמה שלא הגיד הכל היה שלא להשביע את עצמו ואעפ"י שזה אינו מצילו רק אם היה לפני עדים ולא אמר אתם עדי דיכו"ל משטה הייתי בך כמש"ש בסי"ז ולא יתחייב שבועה דאינה טענת בריא ע"ש משא"כ בפני ב"ד דהודאה בפניהם לא בעיא אתם עדי כידוע בסי' ג' והכא היה בבית הרב מ"מ אנחנו חקרנו זאת מפי הרב והגיד לנו כי כשהיה בביתו לא היה בתור מושב ב"ד רק היו מתוכחים ביניהם וא"כ הרי הודאה זאת הויא חוץ לב"ד ויכו"ל משטה הייתו אפי' אם היה מודה בפי' דהא ל"א אתם עדי ועוד והוא העיקר דכיון שלא היו טוענין אותו בריא אין מזקיקין אותו אפי' להסת וכמש"ש סי"ז כל טענת שמא אין משביעין עליה כלל ושרשו מרמב"ם פ"ט מה' טוען וז"ל אין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי אבל על טענת ס' פטור כיצד אמר וכו' דבר פ' נגנב מביתי ולא היה שם אלא אתה קרוב בעיני שאתה גנבתו ה"ז פטור משבועת היסת ומפרש שם בס"ך דפטור משבועת מודה במקצת בטוענו שמא והודה ע"ש והגם דמורם בסי"ז כתב די"א דמשביעין היסת כשיש רגל"ד מדכתב וי"א משמע דמרן לא ס"ל הכי וגם מדכתב כל טענת שמא בא לכלול בין כשיש רגל"ד ובין לא יש אין משביעין ובפרט ברמב"ם מפורש שיש רגל"ד שלא היה שם כ"א הוא ואעפ"כ כתב שאין משביעין ועיין ש"ך ס"ק ס"ג שכ"ך בדעת הרמב"ם ואעפ"י שהרדב"ז ח"א סי' תל"ז כתב שמ"ש רמב"ם אינו אלא באומר קרוב בעיני ולא בטוען בריא לי שאתה גנבתו וכן נראה מהש"ך שם שכתב אולי הרמב"ם יודה כשהאומדנא נראית לדיין ולא רק לטוען מ"מ נד"ז אין שום ריח טענת ודאי להשביע עליה לא היסת ולא שביעה דאורייתא כיון שלא ידעו ואינם יכולים לידע בבריא שגנב רק אומדים באומדנא:
והנה ראיתי תוך דבריהם כתבו שהם מוחזקים כי הנתבע יש לו שטרי חובות וזכיות על הכולל וכונתם שאם ימצא איזה ס' המזכה אותם יחזיקו מה שבידם בטענת קי"ל ולעד"ן דכיון שבררנו שאומדנות כאלה לדעת הרמב"ם ומרן ז"ל ס"ל שאין לדון בהם בזה"ז לדידן שקבלנו הוראותם אין עוד קי"ל נגדם. ועוד דכיון שהשטרות חיובם ברור ותביעתם אינה על גופם רק באה מצד אחר והיא תביעת ס' הרי זה דומה למ"ש סי' ע"ה בטוען מנה לי בידך והלה טוען יש לי בידך כנגדו כסות או כלים דאם טוען בודאי מזקיקו לישבע ואם בס' טוען יש לי נגדו בעל המנה גובה בלי שבועה והגם דבסי' נ"ט כתב מלוה שהוציא שטר מקויים והלוה אומר שהוא פרוע והמלוה אומר איני יודע אינו גובה בו ע"ש לא דמי כלל דמלבד מ"ש משה"א דזה דוקא במסופקין בפרעון דאז הוי כמסופקין בשטר דאם פרע השטר בטל משא"כ כשמודה שהשטר לא נפרע רק שטוען יש לו חוב נגדו דקי"ל זה גובה וזה גובה א"כ אף אם אמת הדבר לא נתבטל השטר ואין ס' בו והדרינן לכללין דהמלוה ישבע שאיני יודע אם נתחייבתי לך ופטור ועיין קצה"ח ובשב הכהן סי' ס"ז הבי"ד בפת"ש שם סק"ג ובסי' ע"ה סק"י שכ"כ בארוכה. ובזה בטלא חזקתם בשטרות עוד לא נאמר כ"ז רק בטוען לוה בריא ומלוה שמא וכ"כ בושב הכהן שם דאין זה רק בטוען לוה בריא ע"ש משא"כ הכא להפך דמלוה חובו ברור והם טוענים שמא ועיין בכללי התפיסה לנה"מ ז"ל דכשיש שטר על ההלואה לא הויא תפיסת ההלואה תפיסה וזה פשוט ובלא"ה כבר כתבתי דלדעת הרמב"ם ומרן לא מהנייא האומדנא לא נשאר מקום לתפיסה נגדם ועיין לבעי חיי ח"א לח"מ סי' יו"ד דשקו"ט באומדנא ודעתו לזכות בה למוחזק בקי"ל וכתב דמרן שפסק כהרמב"ם שלא להוציא באומדנא הוא למקומו שקבלו דעת הרמב"ם. וש"מ דאנן בדידן ל"מ האומדנא וכ"ש שלא להוציא מהמוחזק שגם הוא מודה בזה ע"ש ומלבד כ"ז יש זכות תולה לנתבע בטענתו שכבר כתבו לו פטורין וכו' וכבר מחלו לו ואע"ג שהשיבו דמחילה בטעות הוייא ומצאנו בח"מ סי' פ"א ס"ך דאע"ג שמסר לו שטר בעדים ואח"כ נתברר הדבר שטעה לאו הודאה היא. מ"מ הנה מפורש דבעינן שיתברר הדבר ובירור זה הוא ודאי בעדים וכמו שמפורש בסי' קכ"ו גבי מעמ"ש שאם אחר שנתרצה ליתן אמר טעיתי במה שהודיתי לו אם יכול לברר בעדים שהוא אומר אמת כטור והכא אין כאן בירור בעדים רק באומדנות ומלבד מ"ש שהאומדנא איננה כעדות הרי הוא היה סותר כל ההוכחות. ועוד כי הוא טוען שעברו כמה שנים וראו מה שראו עתה לדבריהם ומדוע שתקו עד היום אם לא שידעו ומחלו ואם נתחדש להם דבר יבררוהו וע"ז לא ענו עוד ובזה עיין למהרש"ך ח"ב סי' פ"ו נדונו במחילת שתיקה וטענו דהוי מחילה בטעות וטען דכיון דידע ושתק שוב אינו יכול לטעון טעיתי ועיין למהריק"ו שורש קי"א שאעפ"י שהאריך דטעות לעולם חוזר כתב דאיכא טעות במחילה אם הוא באופן שהיה יכול לברר מתחלה לברר הממון המעט הוא אם רב ולא חש לדקדק ולברר שוב אינו יכול לטעון טעיתי גם ראיתי למהרשד"ם בח"מ סי' ש"ע שכתב דל"א הרמב"ם טעות חוזר רק במחייב עצמו ליתן ולא במתחייב שנא ליקח שאין בזה טענת טעיתי שו"מ להרב יד מלאכו ז"ל בתשו' הרב"י עייאש ז"ל בח"ב לב"י בס' בני יאודה סי' מ"ב האריך להרוס טענת טעיתי בחילוקים הללו והרב המחבר הסכים עמו וממילא גם בנד"ז אין פה טענת טעינו.
אחר כל אלה זכיתי ומצאתי בבעי חיי ז"ל שם סי' ל' נדון ממש כנד"ז בשד"ר ששלחו לדון עם הרב בנו ז"ל בטו"ת כאלה ופסק הרב ז"ל שהשד"ר נאמן על מה שבידו שהוא שלו שאפי' אם נדמהו לאחד מן האחים שהיו שטרות כתובים על שמו שעליו לברר שהם שלו כ"ז הוא אם אינם חלוקים בעיסתם אבל אם הם חלוקים אימור מעסתו קמץ ואפי' אם אין הקומץ משביע לפי רוב השטרות ואפי' אם אין עדים שניתנו לו או מציאה מציאה אבל זה ברור שאינו אחד מהאחים אלא כבן בית שכל מה שהפקיד או נמצא בידו הוא בחזקת שהוא שלו אפי' שאינו אמוד וידוע שלא היה לו שום דבר וכו' ואפי' אם ימצא חולק בסברות אלו הרי קי"ל המוציא מע"ה ואפי' שהרבים הם מוחזקים נגד יחיד הסכמת הפוס' דוקא בענין מסים וכו' ובסי' ל"א שם תראה דאורייתיה מחממא ליה ורגז על המהרהרים בפסק זה ושו"ש שזכיתי לאסוקי כדעת קדוש ואמת ראיתי למהרימ"ט ח"א סי' קי"ב שרצה לדון באומדנא גם להוציא מהיורשים ולסוף ראה לפשר ועכ"ז לא נסוגותי כו הוא ז"ל לא כתב רק לפי חלוקו שהרמב"ם לא הרחיק אומדנא זולת כשהחיוב לא בא אלא מכח אומדנא וכו' אבל כשהחוב ברור והס' שמא פרע והאומדנא מסייעת שלא פרע ע"ש וא"כ כאן שאין חיוב ברור זולת עיקרו מכח אומדנא בזה סבר רמב"ם דאין לחייב מאומדנא וגם לפשר א"ץ.
סו"ד דלפום דינא לא מצאנו חיוב לשד"ר לא תשלומין ולא שבועה לא דאורייתא ולא היסת אבל עכ"ז דחר"ם בפניו אין לפטור ממנו והוי זלזול תורה בפני ההמון וגם כי זמן השליחות הוא ארוך ורבים המה חש' ההכנסות וההוצאות ושגיאות מי יבין וטוב לוותר מיגיעו לעניים וגם כי עיקר המשפט הוא השלום קצבנו שיפרע לכוללות הסכום הנראה לנו ובזה נגמר הדין וה' יזכנו לאמתה של תורה ולא נכשל בדבר הלכה:
מאי"ן