יש מאין חלק א· רבי אליהו ילוז
אורח חיים · סימן ב
להפקת ר"ץ אגלה דעתי במחלוקתם לש"ש אודות קדושה דסדרא וביוצר אם מפסיק להם כמ"ש בא"ח סי' ס"ו דלקדושה מפסיק ותלו לה כיפי באידך דסי' נ"ט אי קדושות הללו יחיד אומרם וס"ל להרב שכנגדו דלמ"ד יחי"א אין בהם קדושה וא"כ לא יפסיק ודעתו שדעת מרן להלכה כדעה זו ומר סבר דאף לדעה זו יפסיק ואתיא בק"ו מכבוד בשר ודם. וכ"ש דנראה מהב"י שדעתו להלכה כמ"ד דאין יחי"א. והרב ב"ד של שלמה בח"מ סי' ז' כתב בהא גופה דמרן פסק כי"א בתרא זת"ד:
ואומר דלפי קוצ"ד דב"ז מחלוקת קדומה היא לראשונים בשמע קול רעמים דלהמג"א סי' ס"ו סק"ה מפסיק וגם הבנ"ח ז"ל בשם ח"ח כתב דאף דבר שאינו קדושה יפסיק מכח ק"ו דכבי"ד אמנם הא"ר ז"ל פקפק בזה על המג"א והרב בכור שור בברכות די"ג חלק וס"ל דאין להפסיק רק לדבר שבקדושה ועיין במחז"ב וקשר גודל נמשך בזה והרב מטה יאודה סי' נ"ט הכריע כן להלכה והנוב"י ז"ל כתב דגם המג"א ז"ל לא אמרה רק במצוה עוברת כגון קול רעמים שאם לא יפסיק לברך הוי חסרון לא יוכל להמנות. וא"כ למאי דקמן למ"ד יחי"א ואין בהם דין קדושה דין הוא דאין להפסיק כס' הרבים הנז' וכ"ש לחילוק הנוב"י ז"ל ומהך ראיה שהביא הרב"ש ז"ל לדבריו ממור"ם סי' ס"ו דאין להפסיק רק לאמן דהאל הקדוש וש"ת מטעמייהו ולא לשאר אמנים מכח ק"ו דכבו"ד יש להוכיח שגם דעת מרן כן דהא למר ס"ל דאפי' לשני אמנים הנז' אינו מפסיק. וכן יש להוכיח דעתו ממ"ש בסי' ס"ו כהרשב"א דאינו מפסיק לקרות בתורה דלא מהני הך ק"ו להפסיק רק לדבר שבקדושה וברכו ומודים כטעם המוזכר באחרונים דלא כהרב המנהיג דס"ל להפסיק לקריאה נמי מכח הק"ו ודב"ז מוכרח הוא להרשב"א נמי כדי שלא יסתור עצמו כי בתשו' תקס"ב הביאה הב"י בסי' ס"ו ס"ל דלקדושה וכו' מפסיק מכח הק"ו ואילו בקריאה לא אהני ליה הק"ו ועיין במחצ"ה על סק"ח ונמצא דלמ"ד יחי"א משום דאין להם דין קדושה הדין יוצא דאין להפסיק להם מכח הק"ו רק למ"ד אין יחי"א וס"ל דהגם דהם ספו"ד מ"מ כיון דתקון ראשונים הוא אית להו דין קדושה וכמ"ש הטור סי' קל"ב משם ר"ץ גאון נראה דלדידהו הדין להפסיק:
והשתא נעמוד על המחקר כמאן פסק מרן ז"ל ובאורו נלך דלכאורה כיון שהביא דעת שאין יחי"א בי"א בתרא נראה שכן דעתו כמ"ש הכנה"ג בא"ח סי' שי"ח ובכללי הפוס' אוס"ב דהלכה כי"א בתרא והרב י"מ בכללי הש"ע אוי"ג וטו"ב האריך בזה וכת"ר הביא דברי ב"ד ש"ש ז"ל ובאמת סוגיין דעלמא הלכה כי"א בתרא אבל זו היא שקשה דא"כ אמאי סיים מרן ויש לחוש לדבריהם הא בלא"ה ההלכה כן ודרך הפוס' להעיר ע"ז במקום שכותב מרן כן וגם הרב"ד ש"ש השיב מזה על השו"ג ז"ל וישב ע"ש:
ואני בעניי אומר טעם מרן ז"ל בכאן עפ"י מ"ש במ"א והוכחתי ממ"ש בבד"ה ביו"ד סי' קע"ג גבי טרשא דר"ן דהגם דהרי"ף והרמב"ם אוסרים וכוותייהו ראוי לפסוק כיון שנתפשט המנהג להתיר כהרא"ש ז"ל הכי נקטינן. ע"כ דמינה נילף לכ"מ שנתפשט המנהג כחד מ"ד הגם שאין ההלכה כן כמנהג נקטינן. וא"כ בנד"ד המעיין בב"י יראה שדעתו להלכה כהזוה"ק שאין היחי"א זולת שנתפשט המנהג שיחי"א והיה ראוי לתפוש כמנהג זולת ששם האריך ומצא תקון לשניהם יחד באמירה בטעמים ולכן בש"ע תפש בי"א בתרא דהיא ההלכה כזוה"ק וכיון שיש תקון למנהג ההופך ההלכה ולהלכה באמירת הטעמים כתב ויש לחוש וכו' לומר דלולא התקון היה המנהג עוקר ההלכה. ובזה נמצא טוטו"ד למ"ש בסי' תקס"ד בפשיטות שי"ג מדות אין היחי"א אלא בטעמים והמעיין בטוב"י יראה שנחלקו גם בזה כמו קד"ס וא"כ הי"ל להביא י"א וי"א ויש לחוש וכו' כמ"ש שם ומאי שנא. אבל לפי האמור ניחא דהתם בב"י כתב שהמנהג הוא שאין היחי"א וא"כ העיקר להלכה כן היא לפיכך לא חש למ"ד דיחי"א (הגם דבת"ה סי' ח' נראה דהיה בזה שינוי מנהגים אולי בימיו כך פשט המנהג) ונ"מ השתא דמרן מודה דהעיקר כמנהג ויחי"א רק כיון שיש תקון יש לחוש. וא"כ מי שאינו יודע טעמים יכול לאומרם ביחיד משא"כ גבי י"ג מדות וכמובן ומחלוקת מור"ם בזה הוא דגם לכתחילה יאמרם בלתי טעמים כיון דהעיקר כמנהג תו אין לחוש לסודי הזוה"ק ולפי"ז מודים דרבנן שאין להם דין קדושה ובזה ניחא מה שתמה כת"ר על הרב קשר גודל שכתב נתפשט המנהג לומר קדושה דיוצר בלי נגון דאמאי לא זכר את יוסף דצריך לאומרה בנגון ומזה הסכים דלא בא רק להעתיק דברי מור"ם אבל ליה ס"ל דיש לה דין קדושה ממה שהעתיק דברי מרן של סי' נ"ה במתחיל קדושה ביו"ד ויצאו מקצתם דגומר והתם בקד"ס ויוצר איירי דאי של תפלת י"ח דינה לחודיה קאי שם דאם התחיל אבות גומר עם הקדושה וגם ממה שהעתיק דינו דמג"א בסי' קל"ב בנכנס לבהכנ"ס ומצא צבור אומרים קד"ס אומרה עמהם וכו' ש"מ דהכי ס"ל דאין יחי"א ע"כ. ולדעתי אין הדבר כן ומילי דמר לד"ה הם (שהרי לא ציין אל מקור הדברים) דכיון דגם מרן מודה דאזלינן בתר התפשטות המנהג ובימיו נתפשט לאומרם בלי נגון כן ראוי לעשות לד"ה ומה שהעתיק הך דסי' נ"ה גם דלא נפ"מ מידי לקד"ס ויוצר השתא הוא למילף מינה לדתפלת י"ח (והעד דלא הוצרך להעתיק הך דאם התחיל אבות) ומה שהעתיק הך דמג"א ז"ל אין להוכיח כלום דהא להמג"א גופיה תיקשי דהוא נמשך אחר פסק מור"ם ואמאי חייבו לומר עם הצבור אם לא שנאמר דכיון שיש לתקן ואין הפסד למה ימנע והגם דיש הפסד קל שלא יאמרנה עוד במקומה אשמועינן דאין זה הפסד כיעו"ש. וגם הרב לכונה זו העתיקה וליכא הוכחה מזה:
ולכאורה היה נראה עוד להוכיח שאין בקדושות הללו דין קדושה לדעת מרן ממ"ש בסי' ק"ט יחיד העומד בתפלה ושמע קד"ס אינו אומר קדוש עמהם שאין הקדושות שוות דר"ל דקדושת י"ח עדיפא מקד"ס אלא דהוק' לי ע"ז דא"כ מאי טעמא אינו אומר דמוסף דודאי אית לה דין קדושה לזה התבוננתי בשרש דבר ומצאתיו לכונה אחרת כי בב"י הביא משם הרשב"א ב' טעמים שאינו אומר קד"ס עמהם הא דלא אמרה הגאון רק כשהוא עומד עם הצבור במקום אחד והב' שאין סדר הקדושות אחד ומשם למד מרן גם לדמוסף וס"ל דהרשב"א פליג עם המ"ך ע"ש והד"מ כתב דגם הרשב"א לא אמרה רק בקד"ס דהיא ספו"ד וכו' ומודה בדמוסף ובדרישה כתב דמאי דיליף מרן הוא מטעם ראשון דהרשב"א והוא שייך גם למוסף. ואני עני לא זכיתי להבין כי בש"ע כתב טעם דאין הקדושות שוות ובכ"ז פסק כהרשב"א גם למוסף. רק אם נפרש בדוחק שאין הקדושות שוות כלו' שאין מקום קדושת היחיד והצבור שוים כטעם הא'. אבל לפקו"ד כי מרן מבין אין הקדושות שוות דהיינו שאין סדר לשונם שוה ואיך יפסיק שהרי הגאון לא התיר רק לומר עם הש"ץ מלה במלה וכיון שאין הלשון מכוון ה"ז לא יתכן וא"כ טע"ז שייך גם למוסף שלשונו משונה מדי"ח עיין בטוב"י סי' רפ"ה ורפ"ו ותכ"ג ונייד מהבנת מור"ם משום שהיא ספו"ד דלהרשב"א ז"ל מאי נפ"מ בזה והרי הב"י בסי' נ"ט כתב משמו דס"ל אין היחי"א (ומור"ם יאמר דנהי דהיא קדושה מ"מ קדושת י"ח עדיפא) ובהא א"ש דיליף גם מטעם שני שתפש בש"ע לדמוסף נמי. ולזה אין הכרע להוכיח מזה בדעת מרן שאין להם דין קדושה זולתי דהענין נראה נכון ממש"ל ואינו יכול להפסיק לדעת מרן ז"ל ותבלין אני מוסיף בזה דלכל הפחות אין מכחיש שדעת מרן לצאת י"ח שתי הדעות וא"כ בשלמא כשיחי"א בטעמים הרי יצא ידי שניהם אבל כשמפסיק במה יצא חובת מ"ד דיחי"א ואין להם דין קדושה:
עוד אני אומר דאפי' לכשתמצא לומר דדעת מרן להלכה דיש להם דין קדושה כיון דהוכחנו לעיל דהיכא דלא אפשר היחי"א מכח מנהג דינא הוי דלא יפסיק כמ"ש מרן בב"י סי' ס"ו משם מהרי"א ז"ל דהגם דבירושלמי אמרו להפסיק לאמן דהאל הקדוש משום שהיא סוף הראשונות ולדש"ת משום שהיא סוף אמצעיות עכ"ז אין מפסיק לדשים שלום אע"ג דהיא סוף האחרונות משום דיכול לאומרה ביחיד וכ"פ מור"ם ועיין במ"א סק"ז ונראים יסוד הדברים מברכות דכ"א בנכנס ומצא צבור מתפללים דלר"ה אם יכול להגיע למודים אינו ממתין ולריב"ל אם יכול להגיע לקדושה וקאמר התם בהא פליגי אם יחיד אומר קדושה או לא ע"ש דמשמע דאם היחי"א אינו ממתין לה ועיין בסי' ק"ט ובמ"א שם ומבואר בהרא"ש ובאחרונים דמשם למדו כי הדברים דממתין להם הן הן אותם שמפסיק להם ונמצא המשקל אחד ולזה כתב מהרי"א בדשים שלום שאינו מפסיק כיון שיכול היחיד לאומרה כמו גבי המתנה. ומזה תדין למ"ש דמכח המנהג היחיד אומר קד"ס ויוצר דממילא אינו מפסיק להם. ובזה נבין טעם ק"ש דהת"ה סי' ג' ורבינו יונה בפ"ג דברכות כתבו שאין דבר שבקדושה יותר ממנה. ועכ"ז כתב שם הת"ה ז"ל כי המדקדקים דשם בק"ש וברכותיה ושומעים צבור אומרים פסוק ראשון אינם מפסיקים אלא מנגנים אותם תיבות וכ"פ בש"ע סי' ס"ה ואמאי (נהי דבנגון יוצאים י"ח הך דדבר שהצבור עוסקים בו) והלא דין הוא להפסיק לדבר שבקדושה אבל כיון שיחי"א אין מפסיקין. ודלא כהרב שכנגדו שעשה יסוד מק"ש ורצה לדמות לה סד"ק אפי' למ"ד אין היחי"א דאין הדמיון עולה יפה. ועל יסודו קשה דא"כ בטלת כל דין הפסקה לדבר שבקדושה. גם מה שדחה לו כת"ר דהתם כל עיקר הנגון אינו רק שלא יהיה נראה ככופר בקבלת מ"ש. אינו נכון דהא רבינו יונה צווח אין לך דב"ש יותר מזה וא"כ דב"ש לא תקנת. גם מה שרצה לומר דאנה"ן דלמ"ד יחי"א פליג וס"ל דלק"ש נמי מפסיקין ולמ"ד אין יחי"א סבר דקדושה עדיפא מק"ש. לדבר הזה יסלח דהרי הוכחנו דדבר שהיחי"א אפי' הוי דב"ש אין מפסיקין לו. (וגם בהך דקדושה עדיפא הרואה ברבינו יונה יראה דפשיט"ל שאין מי שיכחיש בזה דק"ש עדיפא מהכל ועכ"ז היחי"א משום גזרת מלך ודברת בם בשבתך בביתיך וכו' משא"כ בקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י) ובזה ניחא הך דסי' ק"ט בנכנס ומצא צבור מתפללים וכו' דלא התנה להמתין על קד"ס ודיוצר. כיון דבסי' נ"ט נראה דעתו להלכה כי"א בתרא. אלא כיון שפשט המנהג לאומרם ביחיד א"ץ להמתין ואין להשיב עמ"ש ממ"ש בסי' ס"ט גבי פורס על שמע דאומר גם ברכת יוצר כי הטעם מפורש בב"י שם אפי' למ"ד יחי"א דמשום שאמרו ברכו נתחייבו בברכה אבל לא משום קדושה שבה זהו הנלע"ד כעת שאין להפסיק להנך קדושות ועה"ס כי גבהו דרכיו מדרכנו וכך היא דרכה של תורה: