יריעות שלמה על התורה· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
שמות
פרק א
פסוק ה
בד"ה והלא הוא ובניו היו בכלל שבעי' כו' נ"ב ול"נ דה"פ והלא הוא ובניו היו בכלל ע' וא"כ דאם בא הכתוב רק לומר שעמו היו שבעים נפש זה אינו שהרי רק עם בניו היו ע' והל"ל ויוסף ובניו היו במצרים ועוד מה בא ללמדנו מאחר שלא רונה כאן בפרוטרוע אלא שכתב ע' נפש שהיו כולן צדיקים כו' וק"ל מהרש"ל:
פסוק יא
בד"ה שלא היו ראויו' כו' נ"ב ואני אומר בודאי מדכתיב את פיתום ואת רעמסס משמע שכבר היו בעולם ומה שהקשה מויבן את ננוה וגו' מי הגיד לו שאינו כן דלמא פירושו שמתחילה היו קטנות וכן דרך בוני עיר וק"ל ושם לא כתב שום תואר ע"כ הוצרך לכתוב שם העיר הנקרא בסופו אבל הכא סגי בערי מסכנות לחוד ודוק אבל מה שפי' רש"י שלא היו ראויות כו' משמע שמתחילה לא היו ערי מסכנות לפי שלא היו ראויו' וחזקות לכך דאל"כ ה"ל לפרש בתחילה היו ובנו אותם חזקים לאוצר ומדהאריך רש"י יראה שמתחילה לא היו ערי מסכנות אלא ערים בעלמא ולי נראה דמן המקרא יראה שמתחילה היו ערי מסכנות רק שהיו חלשות וחזר ותיקן אותם להיות חזקות כדרך אוצרות דאל'כ הל"ל ויבן ערים למסכנות כי אין אדם בונה מסכן אלא חדר שהוא למסכן אלא פירושו שהיה בונה ערי מסכנות שהיו כבר ערי מסכנו' ודוק מהרש"ל וי"מ דרש"י דייק מדהזכיר כבר רעמסס בפר' ויגש ש"מ שהיו מקומות כבר קודם שבנה אותם:
פסוק טז
בד"ה שאמרו איצטגניניו כו' נ"ב ולי נראה דמ"ה החיה את הנקבו' משו' שאין חשש בריבוין ובפר' לפי מה שכתבו י"מ שדעתם היה לבסוף כשיתמו הזכרים שיקחו הנקבות לעצמן אלא שק"ל הלא בתחילה אמרו נתחכם כדי לדונם במים ובכאן אמר והמיתן אותו בלא מים ע"כ פי' לפי שראו איצטגניניו כו' וא"כ מן הדין אוכל להמית' מאחר שיבא להושיע' ולהוציא את שלי בע"כ ע"ד הבא להרגך כו' ומ"ה אח"כ כשחזר ואמר היאורה תשליכהו מוכרח רש"י לפרש לפי שראו שסופו ללקות במים ודוק וכן קבלתי מאמ"ז מהרש"ל:
פסוק יט
בד"ה ורבותינו דרשו כו' נ"ב ול"נ דמ"ה דרשו רז"ל כך כדי לפרשו אחר לשון המקר' ולא אחר התרגו' שפי' חיות פקחות ודוק מהרש"ל:
מה שפרש"י שנמשלו לחיות שאינם צריכין מילדות ק' הא אמרינן בב"ב פ' השותפין אילה זו רחמ' צר והקב"ה מזמן לו נחש בשע' שכורעת לילד אלמא שאינ' יולדת מעצמה י"ל דמ"מ א"צ למילדת בני אדם פענח רזא:
פרק ב
פסוק ו
בד"ה את מי ראת' את הילד נ"ב פי' דאל"כ הל"ל ותרא את הילד אלא כלומר ותרא אותו את מי הילד ובעבור שתואר זה מיותר מ"ה דרשו רז"ל שכינה ראתה מהרש"ל:
פסוק יג
בד"ה ריעך רשע כמותך דאל'כ ריעך ל'ל כו' נ"ב ול"נ בלא יתור דרעך אלא מלישנ' קדייק דמאחר שקרא לאחד רשע כלומר רשע כמותך אפ"ה אין אתה ראוי להכותו וק"ל מהרש"ל:
פסוק יד
בד"ה שהרגו בשם כו' ולא ידעתי כו' ונראה בעיני דלק"מ דמאחר דתלה הריגתו בהריגת המצרי שאמר הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי משמע דה"ק הלהרגני אתה אותי באמיר' כו' ועוד דאי לא הרג את המצרי באמירה למה ירא אותו רשע ממשה שיהרגנו מהיכן תיסק אדעתי' ומה שהקשה עוד אם פי' אתה אומר הוא שהיה מזכיר עליו שם המפורש להרגו איך נוצל כו' נראה דודאי עדיין לא הזכיר עליו השם והא דא"ל הלהרגני אתה אומר ה"ק וכי חפץ אתה להרגני באמירה כו' ומה שהקשה עוד מאחר שפחד ממנו למה לא הרגו לק"מ דלא היה חייב מיתה דהא לא אמר אלך ואמסור רק משה היה ירא ממנו משא"כ המצרי שהיה חייב מיתה גם מה שתמה עוד מי הגיד לאותו רשע שהרגו בשם המפורש כיון שלא פעל שום מעשה בידי' נראה דודאי פעל מעשה בידים כדכתיב ויך את המצרי אבל ג"כ קילל אותו בשם והרשע ראה שלא הכהו מכה שראוי למות בה ושמע שקללו שפט בשכלו שבשם המפורש הרגו ודוק כן נ"ל:
פסוק טז
בד"ה ופי' לו מע"ז כו' נ"ב אבל לא נתגייר ממש כמו שמפורש בריש וישמע יתרו מהרש"ל:
פסוק כ
בד"ה שהמים עולים לקראתו נ"ב ולי נרא' דמצי למילף מדלא כתיב דלה לנו ברהטים כמו שאמר למעלה אלא מלמד שלא היה צריך ברהטים כי המים עולים לקראתו בפעם אחת וישק את הצאן ותדע דבע"כ כך השיבו לו בנותיו שהרי שאל להם אביהם למה זה מהרתן לבא ומה שאלה היא זאת שמא הרועים לא באו לגרשם שהרי אינו וודאי מאחר שכבר אמר ותדלנה ברהטים כו' אלא שמיהרו לבא קודם זמנם וקודם שימלאו כל הרהטים להשקות כל הצאן יאריך הזמן והם השיבו איש מצרי דלה לנו וישק את הצאן ר"ל בפעם אחת וק"ל ומ"ש בתחילה ותמלאנ' ברהטים לאו דוקא אלא שהתחילו למלאו' ודוק מהרש"ל:
מה שפירש"י שמא ישא אחת מכם ולא פי' כפשוטו דא"כ הל"ל קראן לו לאכול לחם דאל"כ מה היתה הקריא' משמש' ואינו דומה לויבאו הנערי' ויצחקו לפנינו וכן הרבה דשאני התם דכתיב ויבאו שמתחילה אמר ויבאו דהיינו ביאה בפני עצמה ואח"כ מפרש מה יעשו בביאתן אם רק לעמוד לפניו או לצחק אבל לעולם לא תמצא קריאה שאינה משמשת דבר כמו שפירש"י גבי ויקרא כו' וה"נ אם משמש' הל"ל לאכול לחם מאחר שזולתו לא יתכן אלא שהקריאה היא לאכילה כדרך הקרואים והיינו לסעודה ולישנ' דקרא הוא ולשלמה עבדך לא קרא וכן הקרואים עמה וכן הרבה וכן בלשון אשכנז נופל לשון קריאה על הסעודה אף שאינו מזכיר הסעודה גיבע"ט וא"כ ויאכל לחם דכתיב אחריו הוא ענין אחר משמש בפ"ע דהיינו נשיא' אשה מהרש"ל:
פרק ג
פסוק יא
בד"ה מי אני חשוב נ"ב ותימ' והלא בפ' וישלח כת' להדיא דלא מצינו כן בשום מקום ע"כ אני אומר דאדרבה ק"ל דמי הוא לשון מי הוא זה ולא לשון מה א"כ מהו אנכי וכי שייך לומר מי אני לכך פי' מה חשיבות יש לי ודוק מהרש"ל:
בד"ה ואף אם חשוב אני כו' נ"ב מה שפירש וכי אוציא את ישראל מה זכות יש לישראל והלא פי' מי אנכי כי אלך כו' וכי אוציא חדא מילתא היא כמו לעיל ואשלחך אל פרעה להוציא את בני ישראל כו' נראה משום דלא שייך לפרש לאחר שאמ' מי אנכי וגו' שאינו ראוי לילך אפי' בשליחות אל פרעה כ"ש שאינו ראוי להוציא את בני ישראל ודוק מהרש"ל:
פסוק יב
בד"ה וזה המראה אשר ראית בסנה לך האות כי אנכי שלחתיך פירש שלא תאמר שאינך ראוי לשליחו' כי לא יועיל הצלחה בלי פעול' ותחבולה ומאחר שאינך ראוי לשום פעולה א"כ אין תקנה בשליחותך ע"כ אמר בודאי אני ראוי להצליח בשליחותך אפילו בלי פעולה כלל מהרש"ל:
פסוק יח
ונקרה לשון מקר' כו' קן צפור כו' נ"ב ויש מקשין מאי שנא ומפרשי' דעל השי"ת יש לפרשו שנגלה אל האדם בענין טומאת האדם אבל בא' נקרא כו' שקאי על האדם אין חילוק ואני אומר שאותיות אחע"ה מתחלפות וא"כ נקרה הוא כמו נקרא מתפעל אבל מקר' לא שייך לומר שהוא לשון מקר' דאין כאן מקום לשון קריאה ואין כאן מתפעל על לשון מקרא נביאים וכתובים:
פרק ד
פסוק ח
בד"ה משתאמר להם כו' אבל לא ידעתי כו' נ"ב ונ' לי דהכי החיבור משה אמר ולא יאמינו לי ויאמרו שקר אני דובר הראה לו סימן נחש כלומר אם תגלה להם בעצמך שאני הראתיך שאתה ספרת לשון הרע ותפרסם גנאי שבך מסתמא יאמרו אמת ואת"ל שאף בזה לא יאמינו כי אין גנאי בזה שהרי לפי דבריו יצא נקי אבל כשתספר על עצמך שנלקת שהוא דבר גנאי ודופי וקלות לאדם א"כ יסברו שהכל אמת ואת"ל שכל זה לא יועיל מאחר שאינם רואים שום דבר ולקחת ממימי היאור כלומר ותעשה לפניהם ויוכיח על הראשון ודוק מהרש"ל:
פסוק ט
בד"ה אלו נאמר כו' ושמא י"ל כו' נ"ב ול'נ דבשלמא התם גבי והיה ערכך משמע שערך אחד יהיה לבן עשרים עד בן ס' שנה ואח"כ חזר וכתב כמה יהיה הערך וכאלו הם ב' דברים משא"כ הכא וא"כ והיה השנית אינו מן הלשון אלא למידרש כך. ויש מקשין למה ציוה המקום כך ונ"ל שאם היו המים דם הייתי סובר בדרך פעולה כשהסיר הדבר מחומרו ישתנה ע"י פעולה ושוב לא יחזור ליסודו הראשון ע"י הרכבה ע"כ עשה המקום להיפך בהסרתו מיסודו לא ישתנה וכששב ליסודו ישתנה וזו גבורת האל יתברך מהרש"ל:
פסוק יח
בד"ה שירדו מנכסיהם כו' זה לשון הר"ן אע"ג דאמרינן דד' חשובין כמת עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בני' הכא וודאי מעניות קאמר דא"ל שנסמו דהכתיב במחלוקתו של קרח העיני האנשים ההם תנקר וליכא למימר נמי מצורעים דהא כתיב בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא חזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר דמשום שלא היו להם בנים נחשבו כמתו דא"כ היאך א"ל הקב"ה מפני זה שוב מצרימה וכי מפני שאין להם בנים לא יהיו דבריהם נשמעים למלכות להלשינו אלא וודאי שירדו מנכסיהם ולא היו דבריהם נשמעין מהרש"ל:
פסוק כו
בד"ה וירף המלאך כו' נ"ב ולי נראה דה"פ מתחילה היתה סוברת שעון אחר בידו שראוי למות עליה אבל לא מחמת המילה בפרט מאחר שהיה דעתו למולו אלא שהראה לו המלאך שאם היה נזהר במילה בשעתה היתה מתכפרת עליו עד שישוב בתשובה ועכשיו שנתרשל גרם לו המיתה הראשונה שנתחייב בה ומ"ה פירש רש"י את היית גורם לי כו' ועכשיו שראתה שלא הזיקו ויצא חי א"כ הרגישה שעל המילה בא להרגו ודוק מהרש"ל:
בד"ה ואונקלוס תרגם כו' קשיא לדוכת' כו' נ"ב ואני אומר שלכך פירש התרגום מתחילה גבי חתן דמים אתה לי כי בדמים דמהילת' אתיהב חתנה לנו כלומר בודאי יחזיר לי אישי שהרי מהלתי אותו וסברה שאם לא היתה מוהלת אותו לא ימיתנו אלא ישליכו למקו' אחר כמו אשמדאי לשלמה או כה"ג ואח"כ כשראתה כשהניח אותו והיה מוטל כמת בהתעלפות והא ראייה דלא מצינו שדיבר משה מאומה א"כ הרגישה שאם לא היתה מוהלת היה מת ועבר מן העולם ע"כ אמרה חתן דמים למולות ולא אמרה לי אלא כלומר החתן שהוא בעולם בעבור דמים למולות וממילא אי לא היה דמים למולות אתחייב קטלה ואם כן אתחייב חתנ' קטול שאז התרגום הוא נופל לתואר הענין ודוק ולרש"י אינו קשה תרי זימני דמים למה דאחת לגורם מיתה ולבסוף חייב מיתה כדפי' מהרש"ל:
פרק ה
פסוק ט
בד"ה וא"א לפרש כו' עיין במ"ש בפ' בראשית:
פסוק יח
מה שפירש"י עוד שני' ותוכן לבנים תתנו הוא לשון חשבון כו' משום שלא תטעה לומר שיש חילוק בין מתכונ' לתוכן בפרע מאחר שכתב תתנו ולא כתיב עשו אלא בודאי אחר צעקתו לפני פרעה השתדל לכל הפחות שנתן להם תוכן המלאכה כבראשונה ולא ממש מכל וכל כבראשונה ע"כ פי' שאין לשון תוכן בלשון עברי כי אם לשון חשבון מהרש"ל:
מה שפירש"י ויש טעם בכל מכה כו' למה ק"ל דוקא במכות הערוב לפי שנשתנה הסדר צפרדעים קשה מאד כינים קל מאד ערוב קשה מאד וכאשר מוכח במקראות א"כ היה לו להוסיף במכות הקלה קלה קודם או בהפוך מהרש"ל:
פרק ו
פסוק א
בד"ה הרהרת על מדותי כו' נ"ב ול"נ דאי לא אמר משה למה שלחתני אלא למה הרעות לא היה עליו קצף דמצינו שהטיח דבריו כלפי מעלה במעשה העגל ובמעשה קרח אלא שתלה הכל במה ששלחו בחינם והוא בושה לו שלא הועיל שליחתו א"כ לא היה לו להרהר אחר מידותיו של הקב"ה ודוק מהרש"ל:
פסוק ב
בד"ה דבר אתו משפט כו' נ"ב ול'נ אף שבמקומו' אחרים לא דרשינ' הכי כמו ויאמר אלהים אהיה אשר אהיה שאני הכא משום שכתוב אחריו אני ה' הפוך זה דרשינן וק"ל מהרש"ל:
בד"ה על שהקשה כו' נ"ב אבל למה זה שלחתני הוא הגורם כדפי' ומ"ה אמר שהקשה כו' ר"ל אותו דיבור של למה זה הרעות דיבר בלשון קושי וע"י למה זה שלחתני וקושי של השי"ת היינו שלא היה מדבר עמו בפנים יפות בגילוי שכינה כדרכו ודוק מהרש"ל:
בא"ד הרי לך בהדיא כו' נ"ב וחיבור זר וקשה הוא להפריד בין הפסוק בכדי אלא כדפי' כל מה שדיבר אח"כ עמו היה דרך קשו' לבד העונש של עת' תרח' שהוא ע"פ המדרש ומ"מ אין זה ממש תשובה על הראשונות ודוק ומ"ש לא לחינם שלחתיך הוא תשוב' שלא ידאג עוד והוא מהיום והלאה לאפוקי לדברי רז"ל שדרשו שמחובר למעלה והוא תשוב' על העבר ודוק מהרש"ל:
בד"ה ולא לחינ' כו' תימה כו' נ"ב ולפי מה שפירשנו שעיקר החטא היה למה שלחתני ולמה הרעות רק שהרהר אחר מדותיו א"כ השיב לו על זה ודוק מהרש"ל:
פסוק ג
בד"ה נאמן לאמת כו' לפי פשוטו כו' נ"ב ולפירושו ק' שלא היה לו להזכיר אלא באל שדי כו' ע"כ נראה שמשה היה מסתפק ששליחתו בכדי היה שהחטא של ישראל היה גורם לבעל הגאולה אפי' הגיע הקץ וא"כ מש"ה היה השיב לו המקום וארא כלומר אל האבות והבטחתי להם שאגאול את בניה' והמ' בצדקת' ועלי לקי' מה שהבטחתי להם כי לא חטאו לפני ומאחר שאני ה' נאמן לשלם שכר עוב למתהלכי' לפני כלומר ולא יבא שום סיבה לבטלה מהרש"ל:
בא"ד והרמב"ן ז"ל נתעורר כו' ולא הבנתי ואני ת"ל אבין ואדע שצדקו דבריה' וה"ק השם למשה אעפ"י שהבטחתי להם באל שדי ושמא תאמר אינה הבטחה נצחי' אלא בתנאי שילכו בניה' בדרך הישר שהרי עמדתי ברית ודרך הקמ' ברי' לעולם לא יעבו' בשום אמתלא א"כ כך היתה הבטחתי אני יי' כלו' שאקיים מה שאבטיח להם ולא קיימתים דאל האבות לא הזכרתי עדיין שאני יי' שהרי הבטחתי כלומר שלא הגיע לקץ ולא יצא אמיתת שמי מכח אל הפועל שידעו שאני ה' ודוק הטיב מהרש"ל.
פסוק ה
בד"ה וגם אני שמעתי כמו שהצבתי כו' גם דבק' כו' נ"ב ולי נראה שרש"י נשמר מזה שלא תאמר הבטחות האבות עם השמיעה ששמע צעקתם ונכמרו רחמיו להזכיר הברית והא והא גרמה זה אינו שהרי צריך לקיים ההבטחה עכ"פ אלא בע"כ ה"פ גם בעבור זה שהבטחתי שמעתי לאפוקי אם לא היה הברית לא הייתי שומע ודוק מהרש"ל:
פסוק ט
בד"ה אחת שלא נאמר כו' פי' כו' נ"ב ול"נ דה"פ דהם לא שאלו מהות השם ומה יוצא ממנו וחשבו לשם עצם ולא לשם התואר ואף שא"א לשם העצם בלי סיבה אפ"ה לא שאלו כו' וא"ת לא הודיעם אפי' שם העצם שישאלו עליו הסיבה וה"ק קרא אעפ"י שהודעתי' אל שדי שהיא התוא' לא בקשו לשאול אחר שם העצם שאילו שאלו בודאי היתי מודיע להם ואתה שאלת שם העצם וסיבתו שהרי כו' דוק היטב מהרש"ל:
בד"ה מה הפטיש כו' לשניהם נמשלה כו' ז"ל יפה מראה פ"ד דנדרים דף רנ"ה וז"ל על דברי הרא"ם ז"ל הללו ולא מחוור שלפירושו לא ה"ל להפסיק נאם ה' בין כאש ובין כפעיש ועוד כי מה טעם להזכיר פטיש גדול לענין זה כי כל ברזל היוצא מן האש מתחלק לכמה ניצוצות ומ"ש למה אמרו מה האש אינו שאלה כי כבר דרשו דמיון האש בפרק מי שמתו מה אש אינו מקבל טומא' כך ד"ת ובכמה דוכתי דרשוהו לכמה מילי והכא לא אתא אלא למידרש דמיון הפטיש גם מה שכתב שלא מצינו ניצוץ אלא בדבר המאיר הרי מצינו מה בולעו כניצוצות בסוף ע"ז וגבי מי רגלים בישיבה אמרו משום ניצוצות ובפרק תולין האיכ' ניצוצות ובכל אלו אין הכוונ' מפני דבר המאיר אלא כד' המתחלק לחלקים דקים כניצוצות אש או שמש איקרי ניצוצות ואפשר שהוא לשון מושאל מניצוץ השמש והאש עכ"ל:
פסוק יב
בד"ה זה אחד כו' וא"ת כו' נ"ב ולי נראה שק"ו הוא בלי פירכ' שבודאי ידע משה שמחמת קוצר רוח הוא שהרי בתחילה שמעו לו אלא מכל מקו' הרגיש משה שלולי ערל שפתים ובכבידות הלשון היו שומעין מה היה מדבר ודוק וראייה בקרא ולא שמעו אל משה דהל"ל ולא ישמעו וא"כ יליף משה שפיר ק"ו אפילו הם שמורגלים בי ומבינים אותי מ"מ אם יבא סיבה ויערב הדבר שלא ישמעו מלך שלא הורגל בי ולא בשו' מלגלג מלעגי שפה כי דרך לדבר בפני מלאכים על ידי מליצים ק"ו שלא ישמעני מהרש"ל:
פסוק כה
בד"ה כאדם האומר כו' נ"ב ונא אדע ולא אבין אם כן איך הפסיק המקרא וידבר ה' וגו' ויצום אל בני ישראל ואל פרעה שבעבורו הוכרח ליחסם ואח"כ חוזר על הראשונות ומשיב תשובה על מה שאמר ואיך ישמעני פרעה והוא עצמו אינו מחובר למעלה איך בא וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו' ויצום כו' לפסוק ואיך ישמעני פרעה ונראה לי משום דסיפר בגנותו של משה שהיה ערל שפתים אפ"ה היו שוין בשליחותן ולעולם לא שלח אהרן בלי משה בין לישראל בין לפרעה אע"פ שלא שמעו אליו ישראל כדפי' ומאחר שהזכיר' ביחד מיחסם ומ"ה מיחסם בכאן יאולי ג"כ משום האי טעמא דאע"פ שאחד היה ערל שפתים והשני היה ממש להיפך ולא תאמר ח"ו איזה שמץ פסול הוא ביניהם שהאחים לא נדמו להדדי ע"כ מיחסם פה ודוק מהרש"ל:
פרק ז
פסוק ב
בד"ה אתה תדבר כו' שהפרש שבין כו' נ"ב ותדע מדלא כתי' אתה תדבר אל אהרן ש"מ דאל פרעה קאי אאתה תדבר ואאהרן אחיך ידבר ומה שפירש המחבר מה שפירש"י אהרן ימליץ ויטעים הוא מוכרח דאל"כ מה הפרש יפה פי' אבל מ"מ נ"ל דאף בקרא משמע הכי מדכתי' גבי משה את כל אשר אצוך ודוק מהרש"ל:
פסוק יב
בד"ה לאחר שחזר כו' נ"ב ואני קבלתי שנחש של אהרן בלע את כולן ואף לשון רש"י נוכל לפר' כן דכל זמן שלא חזר להיות מטה לא ניכר בליעתו עד אחר שנעשה מטה ומטות אחרים נאבדו וק"ל מהרש"ל אבל בגמרא בפרק הזורק לא משמע הכי ע"ש כנ"ל:
פרק ח
פסוק ו
בד"ה ויאמר למחר כו' נ"ב וכוונת פרעה היתה שסבר מרע"ה ידע שהמכה תסלק מעצמו מיד ע"כ אמר דרך ניסיון למחר וכל זה ידע משה בחכמתו ודוק מהרש"ל:
פרק ט
פסוק יד
בד"ה למדנו מכאן כו' ובשור"ק הוי"ו נ"ב ואני אומר שמן התנחומא יראה להדיא שאינו כן שהרי הביא על מקרא דכי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי בנוהג שבעולם כו' כמו שהביא רש"י על מקרא דהנה אנכי הורג את בנך בכורך ע"כ נראה לי כפשוטו דקאי אמכות בכורות וה"ק כי בפעם הזאת כלומר באותו פעם שארצה שיצאו בני אני שולח את כל מגפותי ולא תדמה בעצמך שאין לי כח שהרי המכות פוחתת והולכ' שהרי מתחילה היה דבר ואח"כ שחין וגם אם היה לי כח גדול באיזה מכה הייתי כבר עושה זה שהרי אם הייתי רוצה כבר הייתי כלה בדבר אלא שהעמדתיך לספר שמי בכל המכו' שאעשה במצרים ודוק ולהכי קאמר כי בפעם הזאת כו' ולא אמר כי עתה וק"ל ומ"ה כתי' כי אין כמוני בכל הארץ שהרי מזו המכה הודה לישראל מהרש"ל:
פסוק כט
בד"ה כצאתי את העיר פירש"י אבל לא בתוך העיר כו' וקשה א"כ למה אמר בכאן יותר מכל העתרות ראשונות שלא נאמר אלא ויצא מעם פרעה ולא נאמר ויצא מן העיר ועוד קשה למה אמר בכאן ואפרוש כפי אל ה' יותר מבשאר תפילות וע"ק למה הגביה הקב"ה למשה למעלה במכה זו ונראה שמכה זו היתה גוברת למעלה מן המערכת ובאה מן העולם העליון ומ"ה הכה כל עשב אפי' הלחין שלא בדר' הטבע ומ"ה דרשו פלאי פלאות כו' ומ"ה היה במכ' זו נס בתוך נם ומ"ה הוצרך משה לפרוש כפיו לבטלו ומ"ה תפילה חשובה כזו לא היתה העיר ראויה לכך ודוק מהרש"ל:
פסוק לב
בד"ה יש מרבותינו כו' הזה הברד נ"ב ואני אומר בודאי נעשו פלאות שהרי הכה הברד כל עשב השדה בשאר מינין מ"מ במין התבואה היה חס המקום והוא פלא אבל מ"מ קרוב לטבע שהרי עדיין אפילו' הנה ונפרש גם כן אפילו' כפשועו אבל מה שהיה אביב לא היה חם כ"כ המקום לעשות נס נגלה וק"ל מהרש"ל:
פרק י
פסוק א
בד"ה והתרה כו' נ"ב וגם ק' מאי לשון בא הל"ל לך אל פרעה וק"ל מהרש"ל:
בד"ה שיתי שימי כו' מפני כו' נ"ב מ"מ יש מקשין אמאי ה"א לפרש בכאן בענין אחר יותר מלשון לא שת לבו או ושתי את גבולך כו' ותירץ מהרא"י משום דכתיב כאן חסר יוד ה"א מלה זרה היא ולא הוי פי' שימה קמל"ן ואני אומר מכ"ש שלא נטעי שהרי הוא מלשון שת ממש אלא אני אומר מאחר שהוא ביו"ד שהחיריק הוא במקום יוד א"כ ה"א שאינה מלשון שת אלא הוא מגזירה אחרת מהרש"ל:
פסוק יד
בד"ה אבל של משה מין אחד וכמוהו לא היה ולא יהיה נ"ל שנשתבשו כו' ואני אומר שאין למחוק הספרים בכדי ועוד בס"א כתוב של משה מין אחד היה וכמוהו כו' ודוחק למה הוק ג"כ היה ועוד היאך רימז התורה בארבה שיהיו נכללין בו ג' מינין ולא יותר דילמא דוקא ארבה לחוד או כל המינים ומה שלא הזכירו בתהילים אפשר שהשפל שבמינים הוא ונראה לי שבודאי ריבוי המספר שבכל הארבע מינים ביחד היה יותר בשל יואל דרך משל שהיו לשם ד' פעמים מאה אלפים בצירוף כל המינים ושל משה היה ה פחו' במספר דרך משל ג"פ מאה אלפים אבל היה מין אחד סך שלו עולה יותר אלא שהמינים היו משתנים שהרי המכה היתה משמשת ז' ימים וביום א' היה ארבה וביום השני חסיל וכן כולם ובזה נסתלקו ג"כ תמיהת הרמב"ן ז"ל ודוק מהרש"ל ואני תימה למה הוצרך הרב לומר שאותו של יואל היה יותר גדול במספ' מאותו של משה שאין זה כמשמעות רש"י ז"ל דהכא דכתב למדנו שהיה כבד משל משה ע"י מינים הרבה שהיו יחד ובספר יואל פיר' שכמוהו לא נהיה מן העולם לבא כל המינים הללו וכו' משמע שהגדלות של יואל יותר משל משה לא היה אלא מפני ריבוי המינים שהיו בו ולא מפני ריבוי המספר כמו שכתב הרב ז"ל כן נ"ל:
פסוק טו
בד"ה כל ירק כו' אל יקשה בעיניך כו' נ"ב ותימה למה צריך לכל זה אלא ק"ל מאי הוא כל ירק בעץ ובעשב הארץ ואפילו תאמר שהירק אינו קאי על בעץ ס"ם מהו שכתוב אחריו ובעשב הארץ וק"ל מהרש"ל:
פסוק כב
בד"ה ולמה הביא כו' בכל מכה ומכה כו' נ"ב אבל מהרא"י הקשה ס"ם למה הקשה רש"י יותר פה מבשאר מכות ותירץ משום שכבר גזר בימי המבול יום ולילה לא ישבותו א"כ לא היה מן הראוי לבא מכה זו אפי' על אומה אחת אם לא שבהכרח ואני מוסיף בשאלה אחרת מה שפירש לעיל ג' ימים היה חושך שלא יוכלו אפי' לעמוד מפני מה הביא מכה זו בשינוי מ"ה פי' שג' ימים הראשונים היו משום פושעי ישראל שמתו וג' ימים האחרונים היו שיראו את ממונם והם לא יוכלו למחו' שהרי ישבו במקומו ולא יוכלו לעמוד ובזה בא מציאת החן לישראל שהשאילום בע"כ שהרי הרגישו המצרים שאם היו רוצי' היו לוקחין את הכל שמי היה מוחה בהם שהרי לא היו יכולין לעמוד אלא אמרו ישרני' הם ולא יכזבו בנו ודוק מהרש"ל:
פרק יא
פסוק ד
בד"ה בעמדו לפני פרעה כו' דיבור חמור כו' ואני אומר לפי מה שפרשתי בסוף וארא לק"מ דודאי בקשה גדולה לא היה מתפלל בתוך העיר להזכיר שמו להמשיך שפע הקדוש אבל שאר דיבור לית ביה קפידה ומ"ש לקמן אפילו תפילה קלה כו' ר"ל בערך ד"ת ור"ל דמכ"ש שד"ת אין ראוי לומר בתוך העיר ודוק מהרש"ל:
פסוק ה
בד"ה עד בכור השבי כו' אע"פ כו' נ"ב מ"מ מקשין סו"ס מאי מקשה רש"י פה ואיך מחובר למעלה ונ"ל דהכי מקשה מאי פחד משה שיאמרו עליו בדאי הוא הלא לא ימלט מזה החשד שהוא אמר מבכור השפחה ולא יותר ונלקה אף בכור השבי לכך פי' דאין בזה תרעומות עליו שאם ישאלוהו יאמר להם שבאמת הגזירה לא היתה עליהם כי הם לא השתעבדו בישראל ולא היו ראוים להלקותו עד שראה הקב"ה שדימו בדעתם אחר מכות בכורי מצרים שיראתם גרמ' אז שלח הקב"ה גם מכה בהם ומה שפירש לקמן ט"א על השבוין מפני שהיו שמחין לאידם של ישראל אתרץ לקמן אי"ה מהרש"ל:
פסוק ט
בד"ה למען רבות כו' ולנער את מצרים נ"ב ביש ספרים כתוב מופתי שתים רבות ג' ונראה שט"ס הוא ותלמיד טועה הגיה כן דקריעת ים סוף עם הנערה אינו אלא מכה אחת למצרים ודוק מהרש"ל:
פרק יב
פסוק ב
בד"ה בזה נתקשה כו' ושמא י"ל כו' נ"ב תימה אמאי נדחק לזה הלא אמרו רז"ל במדרש ר' חייא בר אבא אמר משום ר' יוחנן נתעטף הקב"ה בטלית מצויצת והעמיד משה מכאן ואהרן מכאן וקרא למיכאל וגבריאל ועשה אותן כשלוחי' ואמר להם כיצד ראיתם הלבנה לפני החמה או לאחר החמ' לצפונ' או לדרומ' כו' א"ל כסדר הזה יהיו בני מקדשין את החדש כו' מהרש"ל:
פסוק ו
בד"ה ולשון בין הערביי' כו' טעם למה כו' ואני אומר אם נקרא זו שלאחר חצות מערב לפי שנוטה לצד מערב ק"ו סמוך לערב ממש שנקרא ערב מצד שקיעתו ומבואו בקרן מערבית צפונית ודוק מהרש"ל:
פסוק יב
בד"ה אני בעצמי כו' הוא דמפיק ליה נ"ב ותדע שכן כוונת רז"ל וגם הוא ידע המדרש דאל"כ למה נדחק לקמן לפרש ולילה ניתן רשות למזיקין שנ' בו תרמוש וגו' תיפוק ליה משו' המחבלי' שהיו באותו לילה ע"י מכות בכורות אלא בודאי קים ליה שלא היה שום מלאך אלא הכל ע"י הקב"ה בעצמו ובכבודו מהרש"ל:
פסוק טו
בד"ה אך ק' וכו' נ"ב ואני מתמה מה בכך שאינו דומה כ"כ להבערה מ"מ רחוק הוא מאשת אח דאקשי מיניה ועליו להביא ראייה דלא איקרי כה"ג יוצא מן הכלל ולפי' הסבר' אני אומר שאין לך יוצא מן הכלליפה מזו שהוא פיר' על אכילת מצה שאינה לחובה אלא רשות ואזהרת חובה לחמץ ואם כן לומד שפיר על הכלל כולה והפשט שפיר' ר' הלל יכול להיות מיושב בו בריית' דת"כ אבל מה שהזכיר רש"י פה מה שביעי כולו ולא הזכיר רמז מפסוק של חג כל עיקר אין כוונתו כמו שפירש ר' הלל ודוק נ"ב מהרש"ל:
בד"ה יכול אף כו' לא ידעתי למה ובפענח רזא תירץ דלכך איצטריך תרתי מיעוטי דאי לא הוי כתיב רק מיעוט אחד ה"א דוקא לגוים לחוד הוא דאסור אבל לישראל ולגוי ביחד שרי קמ"ל עוד מיעוטא יתירה ודוק:
פסוק יח
בד"ה והלא כבר כולו ועל זה אמרו כולו נכתב בצדו והלשון דחוק דא"כ הל"ל א"כ שבעת ימים ל"ל מהו שאומר והלא כבר נאמר אלא נראה כפשוטו דה"ק בוודאי מזהיר הכתוב על אכילת חמץ דהלא כבר נאמר שבעת ימים ר"ל קרא דכל אוכל חמץ וגו' מיום הראשון עד יום השביעי וה"א דאמספר ימים קפיד אבל כאן כתיב בערב עד יום האחד ועשרים לחודש בערב אלמא אף בלילה קמשתעי קרא ודוק מהרש"ל:
פסוק כב
בד"ה ולילה רשות כו' נ"ב יפה פי' אבל מ"מ נ"ל לתרץ דלא תקשי מה נשתנה הלילה זו משאר הלילות דבשאר הלילות לא קפדי המזיקין אלא אחשובין והא ראייה שאמרו אלו צריכין שמור ת"ח וחתן ואבל וכן אמרו ת"ח אל יצא יחידי בלילה והכא שקיבלו עליה' מצות הפסח והמילה ילמדו דיני הפסח וקידוש החודש בכלל ובפרט בלילה ההוא שנעשו בני חורין ואכלו הפסח צלי כמאכל מלכי' ודוק מהרש"ל:
מהרא"י ז"ל הקשה למה אמר המקום למשה המזוזות מקודם ומשה רבינו ע"ה אמר בדברו לישראל להיפך וחילק בין נתינת הדם ר"ל דיבוק בין הגעת הדם ר"ל זריקה כו' ואני אומר יותר התמיה דא"כ למה שינה מרע"ה ואמר זריקה במקום נתינה ועוד שאלה תמוה הלא הקב"ה לא הזכיר כלל אגודת אזוב אלא נראה שהקב"ה לא דבר בפרטי הזריקה אלא דרך כלל שינתן הדם לשם ומ"ה הקדים המזוזות מקוד' שהם העיקרי' והם שתים ורוב הנתינה עליהם וחשיב יותר מן המשקוף שהיא נתינה אחת אבל מרע"ה פרט באיך ובמה תהיה הזריקה וסידורה ומ"ה צריך להקדים המשקוף משום מעלין בקודש כו' ודוק מהרש"ל:
פסוק כז
ויקד העם וישתחו פירש"י על בשורת הגאולה ועל ביאת הארץ ובשורת הבנים ונראה דדייק מדכתיב בתחילה העם ואח"כ כתיב וישתחו לשון רבים אלא ללמדך כאלו היה שם קידה א' וב' השתחואות ודוק מהרש"ל:
פסוק כט
מה שפרש"י בכור השבי לפי שהיו שמחין לאידן של ישראל ועוד שאמרו כו' ולא די לו בזה הטעם לחוד שלא יאמרו יראתם כולו ובפרט לפי מה שפירשנו לעיל שזה הפי' הוא מוכרח דאל"כ היה משה בדאי ונ"ל דבע"כ צ"ל נמי משו' שהיו שמחין דאל"כ הא אין יסורין בלא חטא וא"כ איך יענשו מפני שלא יאמרו כו' אלא שהיו שמחין לאיד ומ"מ בעבור זה לחוד לא היה רוצה הקב"ה לענש' ותדע שהרי בכור השפחה שהיו ג"כ שמחין לאידם ואפ"ה צריכין אנו לפרש שהיו ג"כ משועבדין בישראל אלא דמשום שמחי' לחוד לא היה רוצה הקב"ה ללקותן ודוק מהרש"ל:
פסוק לג
מה שפרש"י אף הפשוטין כו' מתים חמשה כו' י"מ למה לא היה ירא שלא יאמרו משה בדאי כמו שפי' על השבוים ונ"ל דלק"מ חדא דהתם פרט מבכור פרעה עד בכור השפחה דמשמע תו לא אבל כל בכור בודאי ואם יוסיפו אין זה אלא רשעתם ועוד אפשר שאמרו לו בדאי הוא והשיב נשותיכם זינו וזה היה להם לבושה גדולה וק"ל מהרש"ל:
פסוק לה
בד"ה ושמלות כו' וזהב נ"ב ואני אומר מאחר שנ' בתחילה הכסף ואח"כ הזהב ואח"כ שמלות ש"מ שחשובין מן הכל וס"ס מקשין העול' הלא השכל מכחיש שהיו הבגדים חשובין מכלי כסף וזהב ונ"ל דבודאי לענין חשיבות סכום שוין פשיטא שהשמלות אינן נחשבין ומשו"ה הקב"ה לא הזהירן שישאנו השמלות כי אם הכסף והזהב לפי שרצה הקב"ה שיהיה מקוים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אבל זה היה חשיבות הבגדים כי יודעין היו מצרים שהישראלים היו מצוינים בלשונם ובמלבושם וא"כ בודאי ישנו הבגדים כפי נהוג שלהם ואפ"ה השאילום וזהו החשיבות של השמלות יותר מכילם מהרש"ל:
פרק יג
פסוק יז
בד"ה יחשבו כו' שבמקרא לשון כו' נ"ב ולי נראה מדלא כתיב פן ישוב מה צ"ל פן ינחם אלא ש"מ דלא קפיד קרא אמה שישובו כי בודאי לא (יצאו) [תצא] מחשבתם לפועל כי לא יניחם יי' אלא שחש המקום על הירוס דעתם ומחשבו' שכל פעם יתנו לב להשיב ודוק מהרש"ל:
פסוק יח
מה שפרש"י וחמשי' מזוינים כו' ואח"כ מפרש ד"א משום דלשון זיון אינו אלא למלחמה וכאן לא היו אלא לילך בציווי של מקום ומ"ה לא היה לו לכתוב וחמשים אי לאו שבא ללמוד ד"א כו' מהרש"ל:
בד"ה כמו לים סוף כו' נ"ב ובעבור זה נמי פירש כאן סוף לשון קנה הוא כו' דלא תימא לא חסר ל' ויהיה פירש שהלכו למדבר במקום שיש סוף וקצה לים על כן פירש שסוף הוא לשון קנה ודוק מהרש"ל:
פרק יד
פסוק ה
בד"ה וראו כו' מרעמסס לסכות כו' נ"ב ואני אומר שלא ידעו אותן השלוחים עד היכן מגיע אותו הדבר שאמרו דרך ג' ימים נלך אם כוונתם לריחוק הדרך הרי הלכו אותו ביום ראשון וא"כ למה לא חזרו אלא בוודאי כוונת' על הזמן א"כ מאח' שעבר הזמן ולא בקשו לחזור הרגישו בדבר וק"ל מהרש"ל:
מה שפירש רש"י ואף לב עבדיו נהפך לרדוף אחריהם בשביל ממונם נ"ל דדייק מדכתיב לב עבדיו אל העם דלישנא יתירא הוא אלא בעבור הממון שהיה לעם א"נ מדכתיב לבב פרעה ולא כתיב לב עבדיו כמו שכתוב בפרש' בא אלא ש"מ שלא שמו בלב אלא מחמת ממונ'. י"מ במה שפיר' רש"י שהיה תולה אם לרדוף אם לאו והלא כבר כתיב ויהפך ופרש"י נהפך מעצמו וכן הוא האמת מדלא כתיב ויהפך בפת"ח הה"א ונראה דלק"מ כי בתחילה כשהוגד לפרעה שסגר עליהם המדבר נהפך לבו מיד וסבר שסר צילם ודימה שימצא אותן עדיין חונין בגבולו וכשראה שהם הלכו אח"כ בדרך הישר לדרכם והוצ' לרדוף אחריהם בא קצת מורך בלבו וחיזק הקב"ה את לבו לרדוף אחריהם מהרש"ל:
פסוק יב
מה שפרש"י אם היה נקוד מלאפו"ם ר"ל חולם והטעם כי בחולם הוא כמו מות שהוא לשון מות בקמץ המ' אבל מת בשור"ק הוא לשון פעול כמו יומת בהר ואם כן ממילא ממתינו שנמות אותנו מהרש"ל:
פסוק טו
בד"ה עלי הדבר כו' ופירש אלי נ"ב ול'נ דדייק מדכתיב אלי שהוא מיותר גם הנגינה מסייע וק"ל מהרש"ל:
פסוק יט
בד"ה ולקבל חצים ובליסטראו' ונ"ב ביש ספרים כתוב לקבל והוא מחובר למעלה וזהו מ"ש אח"כ מלאך אלהים רמז למדת הדין שהיתה גוברת ומדת הדין הוצרך למלאך להצילם שלא יזוקו מחצים ובליסטראות וק"ל מהרש"ל:
בא"ד ושקיבל החצים כו' ובפרשת יתרו בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרי' כרש"י בהדי' שהענן היה מקבל החצים והבליסטראות לכן צ"ל דרש"י ס"ל ששניהם ביחד המלאך והענן היו מצילם מחצים ובליסטראות כמו שהוא במכילת' כנ"ל:
פסוק כד
בד"ה שלשת חלקי כו' אשמורת כו' נ"ב ומ"ש אח"כ ואומר אני כו' היינו שסובר שלשון אשמור' הוא מלשון וישמר ושמירת וא' שבאשמורת נוספת וכן פירש הראב"ע ולכך הביא התרגום שפירש מטר' גבי והיה לכם למשמרת ממילא הכא ג"כ פי' מטר' וק"ל מהרש"ל:
פרק טו
פסוק ב
מה שפירש רש"י אלהי אבי זה משום דקשי' ליה וי"ו וארוממנהו וק"ל מהרש"ל נר"ל דהאי אלהי אבי קאי אזה דתחילת המקרא דמלת זה מושך עצמו ואחר עמו כנ"ל:
פסוק ה
מה שפירש רש"י יכסימו כמו יכסום פירש ו' האחרונה כאלו היא כתובה באמצע והוי יכסום והנה אף שלא כתוב כן מ"מ משמ' בלשונו כמו יכסום וכן הוא יאחזמו כמו יאחזום ומ"ה כתב שהיו"ד יתיר' וכתב נמי אח"כ שאין לו דומה בנקוד' והיה ראוי לנקו' יכסימו וי"ו האחרונ' בחולם שהיא מלאפום של רש"י ודוק מהרש"ל:
פסוק יח
מה שפירש"י ועד היא פתוחה כו' ר"ל הוי"ו ועד ולא העי"ן ורבים טועין בזה וכן קבלתי מאמ"ז וטעות אחרים גרמה ספרים מוטעין שנקוד ועד בקמ"ץ ומ"ה דחקו לפרש דקאי הפתיחה על העי"ן שנקודה בסגו"ל שהיא פתח קען לאפוקי ועד בצירי שהיא קמץ קטן ואין לשון של רש"י משמע כן ועוד וכי לא נודע ששם הוא לשון עד ומשום הכי הוא בציר"י אלא עיקר אשינויא דוי"ו קדייק ועוד לע"ד פירש של הראב"ע הטעה אות' שהוא פי' ויפתחהו כמו שור וכשב כו' ור"ל קמ"ץ ואין זה ראייה כי הוא פי' אדרב' שהוי"ו הוא וי"ו של שימוש כמו שפירש להדיא ומ"ה הוא נפתח לאפוקי שלא תהא נקודה בשו"א בוי"ו של שימוש אבל לרש"י שפירש שהוא מן היסוד אין לו סברא זו ולא שייך בה ודוק מהרש"ל:
פרק יז
פסוק ח
בד"ה ויבא עמלק כו' בסופו נ"ב ולי נראה דדייק מדכתיב ויקרא שמו מסה ומריבה על ריב בני ישראל כו' היש יי' בקרבינו אם אין לא היה לו לסיים ברעה אלא הי' לו לכתוב היש יי' בקרבינו וגו' וע"כ קרא שמו מסה ומריבה אלא לסמוך וכן משמע מלישנא דרש"י מהרש"ל ולי יראה דדייק מדכתיב הכא ויקרא שם המקום מסה ומריבה וגו' ה"ל למכתב גבי וירב העם עם משה וגו' כי שם הוא מקומו הראוי אלא לכך נסמך לכאן לומר מאחר שאמרו היש יי' בקרבינו אם אין לכך נענשו ויבא עמלק וכן דייק לישנ' דרש"י דנקט סמך פרשה זו למקרא זה כו' ודוק נ"ל:
פרק יח
פסוק א
בד"ה לכשנתגייר כו' ב' מ"ב כו' ואפשר הא דכתב רש"י ז' שמות שנקראו לו לא איירי בזמן אחד אלא בשני זמנים והיינו כמו הד"א דמכילתה וכ"ה בספר מעשי יי':
פסוק ז
בד"ה כשהוא אומר כו' כמ"ד רעואל כו' נ"ב ול"נ דלק"מ כי לשם גבי יתרו הוי איש שם כינוי לאדם אבל גבי משה הוא תואר למעלה האיש שהרי הזכיר משה וכתב ג"כ והאיש משה והיה לו לכתוב ומשה לחוד אם לא לתוארו וא"כ הכא דכתיב בסתמ' ולא ידענו מי אוקימנ' אמי שקאי איש בתוארו לאפוקי בכינוי שכל העולם קרוין כך ודוק מהרש"ל:
פסוק יג
בד"ה ואין פרשה כו' נוסח משובשת כו' נ"ב ול"נ שהנוסח' ואף לדברי האומר היא עיקר וה"ק פשיט' שלמ"ד אחר מת"ת בא א"כ וישמע יתרו מתחינה אינה על הסדר א"כ מפרשינ' ויהי ממחרת אחר י"כ נאמ' אבל למ"ד קודם מת"ת בא א"כ נדחק ונאמר שהכל קודם מ"ת נאמ' ומ"ש והודעתי את חוקי האלהי' ואת תורתיו היינו מקצת דינים שלמד במרה דא"א שלא היה שום סדר ודין ביניהם עד מת"ת ע"כ אמר ואף למ"ד וכו' כלומ' ע"כ מוכרח שאינ' כסדר כו' א"כ נפרש ויהי ממחרת אחר י"כ ודוק מהרש"ל: