אור ברסלב

יריעות שלמה על התורה· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

בראשית

הקדמה

פרק א

פסוק א

בד"ה ומה טעם כו' ולפי זה כו' נ"ב ולי נראה דה"ק אפילו אם ת"ל שמחוייב להתחיל בספירת האבו' ותולדותיהן איך נתייחסו ולספר כל מקרה שלהן וכל גילגוליהן עד שקבלו התורה ס"ס מ"ט פתח בבראשית ודוק מהרש"ל

בד"ה משום כח כו' הוא משכר כו' נ"ב ולי נראה דאם ירושת הארץ היתה גזילה ובמול ח"ו א"כ תפול התורה וישראל בכללה ודוק מהרש"ל.

בד"ה בראשית כו' אפשר לפרש נ"ב ונ"ל דה"ק אף אם תרצה לדרוש אחר פשוטו מ"מ מוכרח אתה להודו' מה שדרשו רבותינו דאם לא כן למה לא כתבה התורה כפשוטה או לא היה לו לכתוב אלא בבריאת אלהים את השמים ואת הארץ כו' ודוק מהרש"ל.

בד"ה ה"ג בראשית כו' ואחר זה יבאר נ"ב ואני קבלתי דה"פ תחילת בריאת של שמים וארץ כלומר צורך ותיקון שלהם כאשר היותם תהו ובהו כו' מה היתה תחילת הבריאה אור כלומר דרך משל אם החדר בנוי כל ד' דפנות ועדיין לא בנוי מבפנים מה תחילת בניינו החלונות ומשום הכי כתב ויאמר הקב"ה שהוא הבנאי האמיתי יהי אור ודוק מהרש"ל:

בד"ה בראשי' כו' והרי"ש בחולם נ"ב גם בנוסחא שלנו אינו כן מהרש"ל:

בד"ה ולא נאמר כו' שאמר בסוף נ"ב ותימה א"כ מה היינו דקאמר רש"י אחר כך ודוק לכן נ"ל דה"ק ע"כ לא ברא את העולם במדת הדין דא"כ כבר היה העולם כלה ולא היה ארך אפים ושום ריצוי אלא ע"כ בהכרח ברא השם במדת הרחמי' א"כ למה לא נאמר ברא יי' ודוק מהרש"ל:

פסוק ב

בד"ה תהו שאדם כו' אינו פי' של מלת ובהו כו' נ"ב אבל לי נראה שודאי רש"י פי' אחר דקדוק לשון הקודש ואל תשגיח בדברי אונקלוס או בדברי ב"ר שהם מפרשים לפי תואר הענין ובעבור זה פי' רש"י ריקות וצדות כלומר להודיע שלשון צידות שפי' התרגום על תהו אינו לפי דקדוק לשון הקודש אלא אף הוא משמש בבהו אבל תהו לשון המתאה את האדם ומשמם אותו בבלבול הדעת ואינו כלשון שממה שנופל עליו ריקות ודוק מהרש"ל:

בד"ה כסא הכבוד כו' שלא יתכן לפרש כו' נ"ב ולי נראה שעל הרוח ממש של הקב"ה אינו שייך לו יחוד מקום וגבול מה שאין כן בכסא הכבוד לפי דעת המקובלים ואל תשגיח בדעת הפילוסוף ודוק והעיקר נראה בעיני שאין שייך לומר רוח אצל השם אם לא כשמשפיע על האדם אבל לא שיהיה עומד בעצמו כמו כאן ורוח אלהים מרחפת על פני המים דאם כן הוה מורכב הוא והרוח שבו ודוק הטיב מהרש"ל:

פסוק ה

בד"ה לפי סדר כו' בב"ר אמרו כו' נ"ב פי' מאחר שלא כתב שני ימים ג' ימים ודוק מהרש"ל:

פסוק ו

בד"ה שאף על פי כו' ברא את נ"ב אין צורך לפי מה שפרשתי לעיל מהרש"ל:

בד"ה בתוך המים כו' איננו באמצע כו' נ"ב ואני אומר לשם נמי היו באמצע דאל'כ היו יורדין עד התהום והיו מאריכין בהילוכן זמן רב ודוק ומה שלא פירש התרגום באמצע הים דא"כ הוי משמע אמצעית הים בשטח ארכו ורחבו ודוק מהרש"ל:

פסוק ז

בד"ה כמו ועשתה כו' אין זה סותר נ"ב ואני אומר זה תיקון שלה שתהיה אחר כך מותרת לבעלה מהרש"ל:

בד"ה על הרקיע לא נאמר אלא מעל כו' נ"ב דומיא דמתחת לארץ דג"כ לא נא' תחת ודוק מהרש"ל:

בד"ה ואין זה סותר נ"ב וא"ל הלא כבר שמעינן מתוך המים כו' וי"ל דה"א שהוא באמצע דהיינו עובי המים שהיו על השמי' מגיע גובהן לשיעור גבהות השמים מהמים התחתונים ודוק מהרש"ל:

בד"ה שלא נגמרה כו' נ"ב נ"ל דהכי הקשר ברש"י בשלמא אי הוי המים אשר מעל השמים ממש ולא היו רחוקים מן הרקיע כמו המים אשר מתחת א"כ היה קנאה במעשה בראשית משום הכי לא נאמר כי טוב אבל עכשיו קשה ודוק מהרש"ל:

פסוק ח

בד"ה שא מים כו' ונקרא כן כו' נ"ב ונ"ל שכך ההצע' ברש"י שמים אנו קוראין שא מים בקמ"ץ וא"כ הוי פירושו שא מים טעון מים והיינו שם מים כר"י בר חנינא א"נ שא מים פירש אש ומים כתנא דמתני' ושא מתחלף באש כלא באל ודוק מהרש"ל:

פסוק י

בד"ה אינו דומה כו' מימי בראשית כו' נ"ב ולא שנפרש לאו דוקא אוקיינוס קאמר מהרש"ל:

פסוק יא

בד"ה לא דשא כו' שנ"ל שאינה כו' נ"ב ולי נראה דלק"מ דכי היכי שכתב מינים שייך נמי לשון דשאים כמו מיני בגדים ודוק מהרש"ל:

בד"ה שיגדל כו' בסוף הדיבור נ"ב יתור מהרש"ל ור"ל כל הדיבור מיותר:

בד"ה נפקדה על עונה כו' נ"ב ולי נראה שעיקר קללת האדמה שמוכרחת להוציא גידולין חוץ לטבע ואם כן לפי מעשיה היה לקללה שהוציאה חוץ לטבע בעילוי יותר ולא בגריעו' רק שקללת האדמה גרמה לגריעות ומשום קללת האדם לבד בלא חטאה לא היתה נקלל רק בכינוי אחר כמו שאומרים העולם אבל להיותה נלקית באמת אינו בלא חטא ודוק מהרש"ל:

פסוק יד

בד"ה אבל בשבעה כו' ואין זאת טענה כו' נ"ב ואני תמה על תמיהת הרמב"ן כי בודאי רש"י כיון באמרו שבעת ימי בראשית מקצת ימים ולא כולן ודרך בראשי' רבה ומ"ה לא אמר שבעה ימים הראשונים ודוק מהרש"ל:

פסוק טו

בד"ה עוד זאת ישמשו שיאירו כו' נ"ב נראה לי לפרש שיאירו לעולם כלומ' לא די שהם העדרת החושך כיום המעונן אלא אפי' יאיר כאלו אדם מאיר בנר לרבים דהיינו בעת זריחתה ומ"ה אמ' לעולם במקום לארץ ודוק מהרש"ל:

פסוק כ

בד"ה נפש חיה כו' לא נפש החיה כו' נ"ב ולי נראה שקשה לרש"י דלא תימא שהמים ישרצו ויפעלו נפש חיה כי החיות לא בא אלא מן יוצר הכל ולא מן האדמה ודוק ומה שרש"י פי' בפעם השנית נפש שיש בה חיות היינו משום דדייק לישנא דנפש החיה ה"א המורה כלומר אותו נפש שיש בה חיות ובפעם השלישית גבי אדמה פי' שיש בה חיות ולא אמר שיהא בה חיות אע"פ שגם הוא ציווי נ"ל משום דנפש הוא הגוף בלא חיות ועל המים אמר שיהא כלומר שלא תוציא שום גוף וגוש בלי שיהא בה חיות אבל גבי אדמה שמוציאה כמה גושים וגידולין בלי חיות מוכרח לפרש שיש בה חיות ודוק מהרש"ל:

פסוק כב

בד"ה ועץ פרי הוסיף ו' כו' נ"ב ולי נרא' שבתחלה אמת בלא ו' כי באמת שניהם היו ראוים להיות שוים ביצירתן שהרי הקלחים של עשבים הם ראוים לאכילה אף עתה כן היה גזירת הש"י על העץ אבל בפעולה לא היו שוים ודוק. ומ"ה כתב למינהו ומ"ה אפש' לא הוציא' דלמד' ק"ו מעשבי' שראוין הקלחין לאכילה ואפ"ה אינו שוה טעמו כו' ק"ו בעצי אילן כו' ואפ"ה נענשה דבהדי כבשי דרחמנא למה לך מהרש"ל:

בד"ה לפי שמחסרין כו' הוצרכו לברכה כו' נ"ב דאל"כ מ"ש הני וק"ל מהרש"ל:

בד"ה אלא מפני כו' לאקשוי מן החיה נ"ב ולי נראה בודאי אינם כ"כ בריבוי כמו הדגים ומה שבירך האדם הוא לרוב מעלתו ומה שהיו במצרים מתרבי' אינו בדרך טבע ודוק מהרש"ל:

פסוק כד

בד"ה תוציא הארץ כו' במקום ישרצו יוציאו נ"ב ולי נראה דשריצת המים אינו בכלל תולדות שמים וארץ וכן גידול העשבים אינו בכלל תולדות הארץ אלא גידול הארץ וכחה שהשפיע לה שהרי כל ימיה כך היא נוהגת וכן במים מה שאין כן ביציאת נפש בהמה וחיה שהיא לשעה והוא תולדות הבריאה ואינה תלויה בכחה ובריאת האדם אינו מתולדו' הארץ אלא ממעשה השם בכבודו ובצלמו ודוק מהרש"ל:

פסוק כה

בד"ה תקנם בצביונם כו' קומתן מתחילתן נ"ב ולי נראה דקומתן מפיק מויעש כפירש רש"י וצביונם מלשון צבאם או כפירש רש"י שהוא מלשון רצון ובחירה או כפי' הערוך שהוא לשון יופי מלשון צבי ותפארת מהרש"ל:

פסוק כו

בד"ה יש בעליונים כו' נ"ב פירש בזה הטענה בא על המלאכים וזה נעשה כו' כלומר ראוי לעשות כך ומ"מ קרוי נטילת רשות וק"ל ומה משמיע לנו הפסוק בזה אלא דרך ארץ כו' כמו שפירש רש"י ודוק מהרש"ל:

פסוק כז

בד"ה בצלמו העשוי לו כו' נ"ב נ"ל פירש העשוי לאדם דאי קאי אקב"ה אין נופל הלשון אחר כך בצלם אלהים ודוק מהרש"ל:

פסוק כח

בד"ה ועוד למדך כו' אינו אומר זה כו' נ"ב ולי נראה שרש"י תפש שני הדיעות כי כולן אמת דע"כ לאו למעוטי אשה מפריה ורביה לחוד קאתי דא"כ ה"ל לכתוב קרא דוכבשה קודם פרו ורבו ודוק ואי ללמדך שהאיש כובש את אשתו שלא תהא יצאנית לחוד קאתי לא הי' שייך כאן גבי ברכה ויברך אלהים בפרט דלעיל מיניה איירי בברכה פרו ורבו ולבסוף איירי בברכה ורדו בדגת הים וא"כ האי עניינא איך סליק באמצע אלא ע"כ איירי נמי במילי דברכה ודוק מהרש"ל:

פסוק כט

בד"ה השוה להן כו' נ"ב ולי נר' כפשוטו כדאיתא בפרק ד"מ אמר רב יהודא אמר רב אדם לא הותר לו לאכול בשר דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם וזהו לשון השוה כלומר שמאכל אחד יהיה לשניהם אבל לא שיהא לאדם מעלה נוספת להמית בריה כו' אבל אין לפרש מה החיה לא הותר לה לאכול רק עשבים דכתיב ורדו בהם ולא הם בכם דהא עינינו רואות שהותר להם וכל דאלים גבר ודוק מהרש"ל:

פרק ב

פסוק ג

בד"ה ברכו במן כו' שאף על פי שקדש כו' נ"ב ולי נרא' דבודאי בירך את יום השבת כי ביום הששי ירד שתי עומר ועשו ממנו ד' חלות אחד אכלו ביום הששי בבקר וג' אכלו ביום השבת כי איתא בהדיא בירושלמי והטור הביאו וא"כ שפיר בירך אותו ודוק ויש מקשים דמ"מ זה אינו מברכת השם אלא מציווי שמירת שבת הוא ע"כ נראה בעיני דעיקר הברכה שירד בששי כפל והניחו אותו עד בקר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו כמו בשאר ימים וכך היה טבעו ואל תשיבני מצנצנת המן דג"כ בנס היה עומד ע"כ היה ראוי לאפות ולבשל הכל ביום הששי כדי שלא יבאש ואפילו הכי ברכו השם שירד בששי כפל במקום השביעי כאלו ירד בשביעי וקרא מסייע את אשר תאפו אפו כו' ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר ויניחו אותו עד הבקר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וזהו עיקר מהרש"ל:

פסוק ח

בד"ה ה' הוא כו' פי' שם העצם נ"ב שלא יתרבה ולא יתפעל ודוק הטיב מהרש"ל:

בד"ה מקדם במזרחו כו' פליגי אההיא כו' נ"ב ולי נראה דלא פליגי אלא מחלק בין גן עדן לשאר מקומות וקרא מסייע ליה מקדם וכן איתא בב"ר ודוק מהרש"ל:

בד"ה וא"ת הרי כו' אף על פי שמקדם כו' נ"ב ולי נראה שכך הקשר אף ע"פ שכמה תנאים דרשי בב"ר מקדם קודם יצירת האדם מ"מ מוכרח אני לפרש לשון מזרח דהרי קשה וא"ת כו' ואי אפשר לתרץ אלא בסיפור מעשיו שסתם כבר אם כן משמע דכל הני מעשי' איירי אחר יצירת האדם ודוק מהרש"ל:

פסוק יח

בד"ה שלא יאמרו כו' לא עוב היות האדם לבדו כו' נ"ב פירש מדלא כתיב לא עוב לאדם להיות לבדו מהרש"ל:

פסוק כא

בד"ה מצלעותיו כו' הדרך הזאת כו' נ"ב ולי נראה לפי האמת דמתרץ תלמודא מקום חתך יכילנא לומר לדברי כולם מקום חתך הוא ושני פרצופין שלימין היו ומחוברין במקצת היו ולא היו צריכין לשום תשלום אלא למקום חתך ומ"ה פירש רש"י הכי אליבא דכ"ע ודוק מהרש"ל:

פסוק כב

בד"ה ויבן כו' באופן להיות אשה כו' ולי נראה לפרש כפשוטו דלכך פירש"י הכי שלא תאמר ויבן את הצלע לאשה הוי כאילו כתיב ויבן את הצלע אל האשה וזה אינו דהא עדיין לא היתה אשה בעולם לכן מפרש לאשה להיות אשה וכן ויעש אותו גדעון לאפוד אין הפי' כמו אל האפוד אלא להיות אפוד ודוק כן נ"ל:

פסוק כג

בד"ה זאת הפעם כו' אחרים שמש נ"ב אף שאין משיבין את הארי מ"מ נ"ל דלאו דוקא שימש אלא בא במחשבה ודוק מהרש"ל:

פרק ג

פסוק א

בד"ה מה ענין כו' מאיזה סיבה כו' נ"ב יש מקשין מה מלמדינו הלא באותו פעם לא היה לו בושה ונ"ל דבא להשמיענו שאסור לשמש בפני כל חי אף שאין כאן בושת שהרי אדם ששימש נמי במקום שלא היה לו בושה ובא ממנו תקלה ודוק מהרש"ל:

בא"ד בב"ר בשם ר"י כו' נ"ב וק"ל דא"כ למה ואירא כי עירום אנכי או וידעו כי ערומים הם ואפשר למ"ד כציפורן חלקה על בשרו אם כן עדיין היה ערום ודו"ק ול"נ דהכי פי' על כל פנים ויהיו שניה' ערומין כו' והנח' היה ערום כו' לא שייכי אהדדי ואם באת לומר שרצה הכתוב להתחיל בסיפורו של אדם איך הוא ערום מתחילה עד סופו שנתלבש על ידי המקום אם כן היה לו לסמוך מיד ויעש לאדם וגו' דהיינו לסתום ואח"כ יפרש מעשיו והנחש היה ערום עד שלבשו המקום ודוק מהרש"ל:

בד"ה אף כי אמר שמא כו' נ"ב ונרא' לי דהוי כמו שכתיב כי אף אמר לכם והיינו פי' שמא אף זה אמר לכם ודוק מהרש"ל:

פסוק ד

בד"ה דחפה עד שנגעה כו' נ"ב יש מקשין מה סברה חוה בראותה שהנגיעה לא היתה מזקת לה הלא ידעה האמת שהמקו' לא גזר על הנגיע' ונראה לי דלק"מ כי בלא זה קשה למה אמרה לא תגעו בו פן תמותון והקב"ה אמר בודאי תמות אלא הכי אמרה מאחר שציוה הקב"ה מיתה על האכילה מיסתפינא דגם כן אנגיעה הוי עונש מיתה והוא הראה לה שבנגיע' ליכא פחד ועונש ואז הוקל לבה שאף באכילה ליכא חשש והיינו כל המוסיף גורע אע"פ שהוסיפ' לאיסור ודעתה היתה לטובה ודוק מהרש"ל:

פסוק ו

בד"ה ראתה דבריו וה"פ כיון כו' נ"ב ולי נראה לפ' דה"ק ראתה דבריו של נחש היינו דכתיב אחריו כי טוב העץ. וכי תאוה הוא לעינים היינו והנאו לה ונחמד העץ להשכיל היינו והאמינתו כו' ודוק מהרש"ל:

פסוק ז

בד"ה לענין החכמה כו' נ"ב ולי נראה דהכי דייק מדכתיב אחר כך וידעו כי ערומי' הם ולא כתי' ותפקחנ' עיניהם ויתבוששו דאין לומר כבר לא ידעו כי ערומים הם מאחר שעיניהם לא נתפקחו הלא אין זה תלוי בראייה שאף הסומא ידע כו' אם כן מה שכתב וידעו כי ערומי' הם היינו שנתערטלו במצוה אחת אם כן ותפקחנה נמי איירי בהאי חכמה ודוק ומ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו ואף לענין הבושה איירי מדלקחו להם חגורות והא דאמר אחר כך ואירא כי עירום אנכי משום דס"ס הוא ערום וגנאי הוא כלפי מעלה מאחר שאינו מלובש בכתנות וק"ל מהרש"ל:

פסוק ח

בד"ה לאותו רוח שהשמש בא משם כו' נ"ב ונ"ל דלא צריך לפי' דשוקעת אלא ה"פ השכינ' היתה במערב והיה לע"ע השכינה ברוח שהשמש באה דהיינו במערב בשעה העשירית ודוק מהרש"ל:

פסוק יג

בד"ה כמו אל כו' מלשון הטעאה כו' נ"ב ולי נראה דחד לשון הוא אלא דלשון הסתה הוא בכאן מלשון הטעאה ודוק מהרש"ל:

פסוק יד

בד"ה היה לו להשיב כו' של מסית דקאמר נ"ב ושרי ליה מרי שכח מה שכתבו התוס' בפרק זה בורר וז"ל שאני מסית שנצטוה שלא להסית ואם כן כשמסית עובר אבל הנחש לא נצטוה רק שתקלה בא על ידו כו' מהרש"ל:

בד"ה רגלי' היו כו' הכי הוי נ"ב ומה שפי' נתקוצצו משו' שעינינו רואו' שאין לו עתה רגלי' מהרש"ל:

פסוק טו

בד"ה אתה לא כו' ותשא אשתו נ"ב וא"ל ס"ס ידע שהיא נמי תאכל ותמות וי"ל דסב' מאחר שאדם נצטוה מפי הגבורה עצמו ימות מיד והיא שלא נצטוית מפי המקום אלא מפי בעלה לא תמות כ"כ מהר ואם כן להאי שעתא ישגלנה ודוק מהרש"ל:

בד"ה ואף משם תמיתנו כולו נ"ב ואני אומר דמ"ה פירש ואף משם תמיתנו משום דהוא ישופך ראש הוא סיבת על גחונך תלך אבל תשופנו עקב אין לפרש כך דאם היה בעל קומה מכ"ש שהיה נושף בו למעלה אלא אף משם תמיתנו קאמר מהרש"ל:

פסוק טז

בד"ה עצבונך כו' בעל הערוך כו' נ"ב ולי נראה לפרש עצבונך צער וסת והרונך כפשועו והיינו שכתב אחריו בעצב תלדי בנים כלומר דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם מהרש"ל. ואין להקשות לפירש רש"י הל"ל בתחילה הרונך ואחר כך עצבונך כסדר משום דגבי חוה הוה צער גידול בנים קודם צער העיבור דהא כבר היה נולד קין כדאיתא בסנהדרין שעה ח' עלו למטה שנים וירדו ארבעה שמעתי:

בד"ה תשוקתך כו' הכל ממנו כו' נ"ב פירש מ"ה אינה יכולה לתבעו שבלתי תאוותו וקישויו א"א לשמש מש"כ בו דכשהוא מתאוה לתשמיש אף על פי שהיא אינה מתאוה יכול לשמש וזהו הכל משלו וממנו ודוק מהרש"ל:

פסוק כא

בד"ה ויש אומרים כו' צמר ארנבת כו' נ"ב ול"נ דהוכרח רש"י לפרש זה משום דק"ל למה לא כתב ויעש כתנות עור וילבישם מקודם ויקרא האדם שם אשתו חוה כדי לגמור כל הענין ואחר כך לחזור לעניינו של ראשון אלא ללמדך שלאו משום שהיו ערומים לחוד עשה כתנות עור אלא אף משום הצינה ואפשר אי לא היו חוטאין היה מציל אות' מן הצינה אבל עכשיו שהוכרח לעשות להן כתנות מפני הבושה עשה אותן מצמר ארנבת רך וחם אף לצינה ודוק. ועוד נראה לפרש ועיקר דמכתנות עור דייק דאם לא כן היה לו לכתוב ויעש לו כתנות ותו לא אלא עור של ארנבת ודוק מהרש"ל:

פרק ד

פסוק ג

בד"ה ויש אגדה כו' סופן פשתן נ"ב ואני אומר אולי מזה סמכי מדכ' מפרי האדמה ולא כתיב פרי האדמה אלא ר"ל מפרי סתם שהוא פרי העץ ועיקרו פרי האדמה דהיינו פשתן שהוא פרי האדמה דלא הדר מפיק גוזא והתורה קראו עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ודוק מהרש"ל:

פסוק ד

בד"ה ואל ישעו כו' אל יפנו נ"ב ונראה לומר דשפיר גרסינן ליה וה"ג וכן לא ישעה וכו' והוא פסוק שבישעיה לא ישעה אל המזבחות ולא קאי על ואל ישעו בדברי שקר שבפרשת שמות. ספר פענ"ח רז"א:

פסוק י

בד"ה דמי אחיך כו' ודם זרעותיו נ"ב ומה שפירש עוד שעשה בו הרבה פצעי' כו' היינו משום דכתי' ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת דמי אחיך כו' והנה האדמה לא קבלה דמי זרעותיו אלא אפצעים הרבה קאי וזה לא יתכן שאם כן מהו דמי אחיך צועקים ס"ס אין כאן אלא צעקה אחת אלא אזרעותיו קאי ודוק מהרש"ל:

פסוק יג

בד"ה אתה טוען עליונים ותחתונים נ"ב ע"ד כי עמך הסליחה למען תורא כמו שמפרש בספר עיקרי' ודוק מהרש"ל:

פסוק טו

בד"ה חקק לו אות כו' תי"ו על מצחו נ"ב ולי נראה דאף הכא נפרש בתי"ו והיינו אות אחת משמו של קין שקראו אמו קניתי את ה' ודוק א"נ הי"א והיינו אות משמו של הקדוש ברוך הוא והי"א רמז לתשובה כדאיתא במנחות ורומז נמי כל הורג קין ודוק מהרש"ל:

פסוק כב

בד"ה תובל קין כו' כי כלי אומנות כו' נ"ב ושרי ליה מרי' כי דבריו לא נראין לי כי מה שפירש רש"י כלי אומנות הוא פירש של חרש ואם היה נקוד חרש היה פירושו אומן עצמו ועכשיו פירושו כלי אומנות ודוק מהרש"ל:

פרק ה

פסוק כט

בד"ה ינחמנו כו' עצבון ידינו נ"ב מה שדרש בב"ר שתיקן כלי מחרישה ועוד שפסקה הקללה ולא סגי בחד משום דבקרא תרתי רמיזה מעשה ידינו היינו כלי מחרישה שמציל מטורח מעשה ידינו ועצבון ידינו היינו הקללה שהיה לעצבון ומה שפירש"י ינח ממנו את עצבון ידינו ולא הזכיר מעשה ידינו משום שקריאת השם נח לא היה אלא בעבור העצבון שפסק מיד כשהיה נולד לאפוקי תיקן כלי מחרישה היה כשהגדיל ודוק מהרש"ל:

פסוק לב

בד"ה כדי שלא כו' יפת הגדול נ"ב עיין במה שכתבתי בסוף נח מהרש"ל:

פרק ו

פסוק ו

בד"ה עלה במחשבה כו' שהיא תחילת דיבור ואינו פירש כצ"ל ונ"ב שהרי הזכיר שם המיוחד מהרש"ל:

בד"ה נתאבל על כו' ובשביל הצדיקים נ"ב ונ"ל דה"ק זו כתב לתשובת המיני' בשעת חדוה כפי מובן המשל אבל חלילה לדמות הקב"ה לב"ו ששייך עליו לומר בשעת חדוה כי הוא מביט מה שלפניו ולא מה שלאחריו אבל ממ"ה אחרית לפניו כראשית רק שר' יהושיע דחה המין כמו שמצינו כה"ג בתלמוד כמה זימני אבל לפי האמת פירש רש"י מפני הצדיקים וזו היא האמת ודוק מהרש"ל:

פסוק ז

בד"ה אף הן השחיתו נ"ב ושניהן אמת דאי כפי' הראשון מאדם ל"ל הלא כבר כתיב אמחה את האדם ואי כפי' השני ה"ל למכתב מאדם ובהמה ודוק מהרש"ל:

פסוק ט

בד"ה הואיל וסיפר בשבחו כו' נ"ב נ"ל מיתורא דנח נח קאתי שמשמע דמדהזכיר נח צריך לומר איש צדיק ודוק ואחר כך ק"ל הלא בלא יתורא דנח נמי שמעינן דאם לא כן קשה פתח בתולדותיו וסיים בשבחיו על כן משני שעיקר הפסוק לד"א קאתי ולפי זה הפירש יהיה לשון תולדות מאורעות ודוק ושני הפירושים בהכרח הן הפי' הראשון מלשון נח נח וגם הפי' השני אמת דאם לא כן ה"ל לכתוב בפ' בראשית אצל ויולד נח ודוק מהרש"ל:

בד"ה יש מרבותינו כו' אותו לגנאי נ"ב ואפשר שנוכל לקיים שניהם כאחת ודוק מהרש"ל:

בד"ה ובאברהם הוא כו' נ"ב זהו חיבור וקשר אלעיל כלומר יש דורשין אותו לגנאי משום סיוע דהאי קרא אבל בזולת זה חלילה לדרוש על הצדיק לגנאי ומאן דדריש לשבח אמר בעבו' זה לא נאמר אצל אברהם את האלהים לפי שכל הילוכו היה עם הבריות להכניסם תחת כנפי השכינה אבל נח אנשי דורו רשעים היו על כן הרחיק מהם כמו שדורש בב"ר אשרי האיש אשר לא הלך כו' זה נח הצדיק ודוק מהרש"ל:

בד"ה הופכו להבא נ"ב פירש מזה דייק רש"י מדכתיב ובא והתפלל ולא כתיב ובא התפלל אלא שאם כתב כן ה"א שאפילו התפלל כבר בבית ואחר התפילה בא אל הבית ש"מ שבלא וי"ו היה משמש לשעבר ודוק מהרש"ל:

פסוק יא

בד"ה כי השחית כו' נזקקין לשאינן כו' נ"ב אף ע"פ שותשחת הארץ נמי בע"ז איירי מ"מ עיקר הבטה וקצף של מקום היה על הזנות ולא על העבודה זרה וכך החיבור וירא אלקים והנה נשחת' כלומר בע"ז ובערוה ומ"מ עיקר הבטה על הזנות שנאמר כי השחית כל בשר ולשון כי השחית כו' דומה לגזר דין כמו כי מלאה הארץ חמם ודוק והא דלא כתיב וירא אלהים את החמם נראה לי משום שהיא עבירה שבין אדם לחבירו ולא יכול הקדוש ברוך הוא למחול וראה הקב"ה עבירות שבינו כגון ע"ז וזנות ודוק מהרש"ל:

פסוק יד

בד"ה ע"י שהיו כו' נ"ב בתיבתו של משה כו' כך נ"ל הקשר אף על פי שוכפרת תרגם המתרגם ותחפי ועל בכופר תרגם כופרא מלשון זפת ולמה ג"כ לא נתרגם מלשון וכפרת לכך אומ' ע"כ מוכרחין לפרש זפת דלא גרע מתיבתו של משה שהיה לשם זפת וא"כ מקשה מ"ש מתיבתו של משה שהיה לשם מבפנים חמר ומשני בתיבתו של משה כו' מהרש"ל:

בא"ד זפתה מבפני' נ"ב פירש אף מבפנים נ"ל מהרש"ל:

פסוק טז

בד"ה שהוא קצר כו' ששית אמה נ"ב לא קבלתי הכי אלא למעלה היה אמה על אמה וק"ל מהרש"ל:

פסוק יז

בד"ה שבלה את הכל נ"ב ולי נראה לפי שלשון בילה אינו נופל אלא על דבר דק המתערב ממש כגון קמח אבל עירוב גופות אינו נופל לשון בילה אלא בלבול ודוק ולפי שגם בלבול לא היה שמי בלבלם אם לא ע"י הבלה שהוביל אות' ממקום גבוה וכו' וע"י כן נתבלבלו ומ"מ שורש הלשון של מבול הוא לשון בילה ודוק מהרש"ל:

פסוק יח

בד"ה ברית היה כו' שלא ירקבו נ"ב נראה לי דצריך רש"י לזה דאי על הפירות לחוד אתך ל"ל ואי עליו לבד ה"ל למכתב ואת בריתי אקים והקימותי את בריתי משמע שבשכבר כרת ודוק מהרש"ל:

פסוק כ

בד"ה ומאליהן באו כו' נ"ב הבאין מאליהן כל אותן שבאו אל התיבה מאליהן באו ובהן הכיר אותן שבאו שבעה שבעה ידע שהן טהורין ושבאו שנים שנים ידע שהן טמאים ר"פ חטאת ומה שפירש רש"י כאן באו מאליהן קודם מה שאמר וכל שהתיבה קולטתו ובגמר' הוי להיפך לפי שס"ל האי שינויא עיקר דקרא מסייע ליה והבאים זכר ונקבה הובאו לא נאמר כו' וכמו שפירש"י לקמן ואגב אורח' הביא וכל שהתיבה קולטתו במקום יש מפרשים מהרש"ל:

פסוק כב

בד"ה ויעש נח זה ביאתו לתיבה נ"ב נראה לי דעת רש"י כאבן עזרא כלומר הקרבתו אל התיבה ולא כניסתו ודוק מהרש"ל:

פרק ז

פסוק ב

בד"ה למדנו שלמד כו' ותפש דרך כו' נ"ב ולי נראה דתרוייהו צריכי דאי לא למד תורה אם כן מה דיבר עמו טהורה הלא לא יבין לשון טהרה וטמאה ששניהם נאסרו לו לנח שעדיין לא אכל בשר בפרט מאחר שהקדוש ברוך הוא חפץ להוסיף עמו בדברים דאם לא כן לא היה צריך לשום דיבור אלא לומר כנוס סתמא והתיבה קולטת ודוק אלא שלמד תורה כפירש"י ואי לאו שהתיבה כו' לא הוי ידע איזה שמשו וסרחו דרכן ומה שהוא סובר שבתלמודא מפרש טעמא דהתיבה קולעת כו' אטהורין קאי שעתידין ליטהר אינו כן וז"ל הגמרא טהורין וטמאיי בהאי שעתא מי הוי אמר ר' שמואל בר נחמני טהורין מאותו שלא נעבדה בהן עבירה ל"א מאותן שעתידין ליטהר מנא ידע כדרב חסדא דאמר רב חסדא העבירן לפני התיבה כו' והנה רש"י תפש לו הלשון אחר דפי' שעתידין ליטהר אבל הטמאין נמי לא סרחו דרכן אלא מאות' שדבקו במיניהם ויליף מינייהו כדפירש לעיל ומ"ה פירש שלמד נח תורה כדפירש ותלמודא הוא דמקשה לר"ש בר נחמני דפי' טהורין שלא סרחו כו' מנא ידע ומשני כדר' חסדא דלא בעינן לטהורין אלא לענין כולם לידע איזה מהן שלא סרחו ודוק א"נ נראה דמ"ה לא הספיק תיבה קולטתו לחוד דאם כן לא ידע נח מתי גמרן כל ביאתן לתיבה וישב ויצפה עד שאמר לו מכל הפחות שנים ומן הטהורין שבעה ודוק מהרש"ל:

פסוק ז

בד"ה האנשים לבד כו' נ"ל שיבוש כו' נ"ב ול"נ דקאי אז' ימים שעדיין לא נכנס בתיבה ואפ"ה אסרו עצמם בתשמיש מפני שהעולם שרוי בצער שכבר בא עת הגזירה ודוק ולכך הוסיף רש"י כאן הטעם שהעולם שרוי בצער לפי שהמקום לא ציוה ועדיין לא נאסר ורש"י דייק מיתורא דקרא ויבא נח ובניו כו' שה"ל לכתוב ויבא נח וכל אשר לו אלא ללמדך שקודם הכניסה היו הוא ובניו יחד ודוק מהרש"ל:

פסוק ט

בד"ה כולם הושוו נ"ב ונ"ל מ"ה כתב כאן כולם הושוו במנין ושינה הלשון משום דק"ל שנים שנים ל"ל אלא ה"ק שנים מכולם כלומר אפילו אותן שהיו שבעה זוגות לא היו באין בערבוביא אלא בשנים שנים איש ואשתו ודוק מהרש"ל:

פסוק יד

בד"ה דבוק הוא כו' פירש כל צפור נ"ב ונ"ל דא"כ חגב אינו בכלל שאר ציפור אבל עכשיו שעיקר השם הוא כנף א"כ חגב בכלל ודוק מהרש"ל:

פסוק כב

בד"ה נשמה של רוח חיים נ"ב ונ"ל שצריך רש"י לפרש כך דאם לא כן קשיא למ"ד בפרק עגלה ערופה שהנשמה בעיבור ולא בנחיריו א"כ למה אמר קרא רוח חיים באפיו אלא כלומר שהנשמה של רוח חיים דהיינו הנשימה ולא רוח חיים ודוק מהרש"ל:

פסוק כג

בד"ה גונח וכו' וחציו חולה נ"ב וד"א שפירש שהכישו הארי יפרש אך מלשון ואך אותך ודוק מהרש"ל:

פרק ח

פסוק ז

בד"ה יבשת המים י"מ בפסוק מרומז יבשת הוא תשבי ונראה לי כפשוטו מדכתיב עד יבשת המים מעל הארץ ולא כתיב יבשת הארץ ודוק מהרש"ל:

פסוק יא

בד"ה לכן קוריהו פעמים לשון זכר נ"ב ונראה לי מה שהודיע כאן שהוא זכר כדי להשמיע לנו אף על פי שכבר חשדו העורב אפ"ה לא נמנע מלשלוח פעם שנית הזכר לפי שהעורב קילקל בזנות ופרוץ בעריות על כן חשדו כי כל הפוסל כו' אבל יונים אינם פרוצי' בעריות ע"כ ידע שלא יחשד אותו ודוק מהרש"ל:

פסוק יב

מה שכתב רש"י וייחל הוא ויתמתן נראה לי דהיינו החילוק דפעל היינו שהוא המתין עוד מדעתו אבל ויתמתן כלומר מורגש ומושג מעצמו מאחר שקלו המים כבר אם כן בשבעה ימים ישתנה מאוד ודוק מהרש"ל:

פסוק יז

בד"ה הוצא נ"ב מה שפירש רש"י קרי היצא כי הוי"ו קריאתה עומדת במקום יו"ד כמו חוה חיה הוה גביר היה גביר לאפוקי שלא תקרא הוצא בחולם בנח הוי"ו בלא תנועה ודוק וכן דעת מחבר זה נרא' לי עיקר מהרש"ל:

פסוק כ

תוכן העניינים

יריעות שלמה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה