אור ברסלב

יריעות שלמה על התורה· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

ויקרא

שמות

פרק א

פסוק יד

בד"ה מן התורים כו' כבר כתבו התו' כו' אינו שם בתו' אלא בגמ' גופ' ע"ש כנ"ל:

פרק ו

פסוק יג

בד"ה המשיח כו' מבניו תחתיו כו' והא דכתי' בפ' תצוה הכהן תחתיו מבניו ולא מפרש שם רש"י שהוא מהופך משום דהתם ניגון תביר נמשך לבניו וממילא תחתיו דבקה עם מבניו כדפרש"י שם בהדיא ודוק כנ"ל:

פסוק כג

בד"ה וכל חטאת וגו' שאם הכניס כו' נ"ב העתקתי ישחטו ריבה שחיטות הרבה לפי שמצינו אשם בציבור נאמר ישחטו ברבים ותלאו בעולה להבי' עולת ציבור לצפון תו' וזהו מן התימה הלא לא נמצא אשם ציבור בכל התורה וגם לא היה וכ"כ הרמב"ם בהקדמת קדשים וגם הלשון מגומגם לכן נ"ל דט"ס הוא וכך הוא ואף שלא מצינו ודוק מהרש"ל:

פרק י

פסוק ג

בד"ה ומה שכר כו' נ"ב רבים מקשים מה ק' לרש"י שפי' כן וה"ל לפרש גבי שתויי יין מפני מה נאמרה לו לבדו מפני שקיבל שכר כו' ועוד מה פי' ומה שכר קבל כו' דמורה כאלו פה מוכח שקבל שכר מתוך פשוטו של מקרא ואומר אני שקשה לו מהו לשון וידום וישתוק והיכן בכה כבר קודם שדיבר עמו משה וה"ל לכתוב בקרא בכייתו כמו שכתב שתיקתו לכך פי' שקבל שכר כו' ומ"ה אין לכתוב בכייתו פה במקרא דהוי משמע שדיבר לו משה הוא הדבר אשר דיבר יי' בקרובי אקדש הוי המחאה והוכחה נגד בכייתו עד שהוצר' לשתוק וזה לא היה מן הראוי שיקבל שכר על השתיקה אבל השתא דלא כתיב בכייה בקרא א"כ יראה להדיא שדברי משה אינן אלא תנחומין ומעצמו שתק כששמע שהשם יתברך רצה להתקדש בקרוביו לפיכך קבל שכר ודוק מהרש"ל:

פרק יא

פסוק לד

בד"ה ולמדנו עוד כו' אלא מדאורייתא כו' והתו' בפ' העור והרוטב כתבו דרש"י ס"ל בעלמ' דלקבלת טומאה סגי בכל שהוא ע"ש כנ"ל:

פרק יב

פסוק ח

בד"ה אחד לעולה כו' בעלמא שנקראת כו' נ"ב ואין הלשון משמ' כן ועוד לאיזה תועלת הקדימה הכתוב אלא נרא' לפרש שלכך הקדימה לקריאה שלפעמים קדמה העולה לקריאת השם כגון שהפריש שנים וקרא להן שמות אחד לחטאת ואחד לעולה ונאבד החטאת אז יפריש אחר במקומו ויקרא לו שם חטאת ונמצא שהעולה קדמה לקריאה ולתועלת זו הקדימה שלא תאמר שצריך שנים אחרים כדי שיקדים בקריאה חטא' לעולה ודוק מהרש"ל:

פרק יג

פסוק נד

בד"ה את אשר כו' בלשון וכבסו כו' נ"ב אחרי הוכבס את הנגע כך נ"ל להגיה אבל איני יודע מי דחקו לפרש רש"י בע"א מפי' הת"כ מהרש"ל:

פרק יד

פסוק מט

יש מקשי' מפני מה מביא צפרים לטהרת הבתים בשבוע שנית שנתרפא הנגע והאדם שנרפא בשבוע שני' אינו מביא כלל קרבן לטהרתו כי אם מצורע מוחלט ונרא' דלק"מ כי האדם אינו מביא כלל קרבן לטהרתו אלא כשנעשה בו כבר מעשה טומאה דהיינו מצורע מוחלט שהוציאו מחוץ למחנה ובבית נמי אחרי החלץ האבנים ואחרי הקצוע והמעש' טומאתו וכשנתרפ' אחרי הקצוע והנוחו מביא קרבן לטהרתו ודוק מהרש"ל:

פרק טו

פסוק ח

בד"ה וכי ירוק הזב בטהור כו' קמל"ן אלא במשא מהי תיתי דהוי אשרץ פירש כמו שהשרץ מטמא במגע ולא במשא אף זה במגע ולא במשא אמר ר"ל תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא ע"כ כצ"ל ונמחק מלת ומשני ה"א קמל"ן דאי לאו שט"ס הוא וצ"ל כמו שהגהתי לא היה מצא הרא"ם ז"ל ידיו ורגליו בביהמ"ד ולא הוי עיין כלל בסוגי' דהתם מדברי הרב ר' אברהם היילפרין ז"ל:

פרק טז

פסוק טו

מה שפירש"י יצנוף כתרגומו כי' יש מקשין למה הביא התרגום אם בעבו' שלא תאמר הבי"ת של ובמצנפת יתהפך פירושו ותאמר שיצנוף דבר אחר על ראשו עם המצנפת ע"כ מביא התרגום שפירש שהמצנפת גופ' הוא מה שצונף על ראשי א"כ ה"ל להביא התרגו' על ובמצנפת כי' ולמה הביאו על יצנוף אלא נראה לפרש שלכך הביא התרגום לפי שבא לומ' שהצניפה היא על הראש ומאחר שהביאו צריך לפרש מהו לשון יחית ודוק מהרש"ל:

פרק יז

פסוק ח

בד"ה אשר יעלה כו' לפי' לחייב כו' נ"ב וק"ל לפירושו ה"ל לפרש על ואליהם וגם דוחק לשבש הספרי' ועוד כשנשחט בחוץ הל'ל ועוד מאי זה שאם שחט בחוץ כו' ע"כ נראה לפר' דק"ל לרש"י למה כתיב אשר יעלה עולה או זבח למה לא כ' שור או כשב כו' כמש"כ גבי שוחט בחוץ אלא ללמד שאפי' אם העלה איברים של עולה בחוץ חייב אף שעולה כולה כליל ולא תאמר שאינו חייב במקטיר בחוץ אלא כשנשחט לשם עולה או זבח דהיינו בפנים אבל לא כשנפסל כבר ונשחט בחוץ ע"כ פי' שזה אינו שהרי אם שחט אחד כו' ודוק מהרש"ל:

פרק יט

פסוק ב

בד"ה קדושים תהיו כו' ומן העבירה כו' נ"ב פי' הפרישה היא מדות חסידות והפרישה שייך בעריות שמביא' לידי קדושה והוא קדוש בפריש' באופן שאין עבירה בידו אבל אם יש שום עבירה בידו לא תועיל הפרישה להיות נקרא קדוש ודוק מהרש"ל:

פסוק ג

בד"ה ואת שבתותי כו' על מורא האב כו' נ"ב בכאן מקשין העולם מה שפירש"י אח"כ איזהו מורא כו' ואיזהו כיבוד כו' איך הוא מקושר ונ"ל דדייק מלישנ' דבריית' דכולכם חייבין בכבודי דפתח במורא וסיים בכביד ונראה דבודאי מאני יי' דייקינן ששייך על הכיבוד שהוא שם של רחמים משא"כ במורא דכתיב ויראת מאלהיך אני יי" א"נ את יי' אלהיך תירא אבל לא מצינו מורא בלתי שם אלהות אלא שבא הכתוב ללמדנו לא זו שאם יאמר לך אביך לחלל שבת שאל תשמע לו משום שרשע היא אלא אפי' אם יאמר לך תן לי לאכול ולשתית ולא תוכל להשתדל לו אותן הדברים בלתי חילול השבת כגון לחתוך מן המחובר או להביא דרך ר"ה אפ"ה אל תחלל את השבת כי כולכ' חייבין בכבודי לכך אין לך לחוש אם תעבור על כבודו ודוק מהרש"ל:

פרק כ

פסוק כ

בד"ה אשר ישכב כו' ואין זרעו נכרת כו' והנה לא היה לו לתנות דבר זה בדברי עצמו שהרי כבר קדמוהו הסמ"ג ז"ל שסתר פרש"י ז"ל מכח קושיא זו כמ"ש בהדיא בחלק ל"ת סי' ק"ט וכתב עוד שם דפרש"י ז"ל נסתר ג"כ מהא דאמרינן שם רב יוסף כי מטא לשתין שנין עבד יומא עבא לרבנן אמר פלטי לי מכרת אמרו ליה אי מכרת דשני פלט מר מכרת דיומי מי פלט מר דאמרינן מת בשלשה ימים זו מיתת כרת יש ללמו' משם כיון שלא אמרו מכר' דבני מי פלט מר שהוא בכרת ואין זרעו בכרת ודלא כפרש"י ע"כ:

פרק כא

פסוק ה

בד"ה וילמדו ישראל כו' וצ"ע ועיין במה שכתב המחבר עצמו בפ' ראה דף רצ"ד ע"ד כי שם יישב קושיא כנ"ל:

פרק כג

פסוק כז

בד"ה מקרא קדש כו' דמה נשתנה כו' ולא הוצרך לומר זה דבלא"ה א"א לומר שהמקרא קדש הזה שפי' בו הוא הכתוב בחג הסוכות דא"כ למה נחלק חג הסוכות משאר י"ט לענין מאכל ומשתה ואפשר דלכך פירש"י מקרא קדש אחר שפי' קרא דכל מלאכה וגו' משום דבזולת זה אפשר לפרש מקרא קדש האמור ביוהכ"פ לענין איסור עשיית מלאכה אפי' אוכל נפש משא"כ בשאר י"ט דמותרין במלאכ' אוכל נפש לכן מפרש זה אחר קרא דכל מלאכה וגו' כנ"ל:

פסוק מב

אזרח זה אזרח האזרח להוציא את הנשים שלא תלמד מט"ו כו' בישראל לרבות את הגרים כך פרש"י במדויק' וכן הביאו הרמב"ן ז"ל והא דקאמ' אזרח שלא היה צריך דזיל קרי ביה רב הוא י"ל דאגב סיפא נקט ליה לומר דכיון דהאזרח זה אזרח א"כ עכ"ל בישראל בא לרבות הגרים דלגופיה לא איצטריך כיון דאזרח זה אזרח עכ"ל מהר"ן שפיר' בספר אמרי שפר ואני תמה עליו דהא אות באו' כמו שהביא רש"י בכאן הוא ברייתא בפ' הישן ושם לא הזכיר מידי מגרים וא"כ ע"כ ליכא לפרש הכי כמו שהוא מפר' דברי רש"י דהכא דז"ל הברייתא לשם ת"ר אזרח זה אזרח האזרח להוציא את הנשים כו' אלא עכ"ל דה"פ אזרח זה אזרח אי הוי כתיב אזרח הוי משמ' כל תולדות ישראל אנשים ונשים כתב האזרח מיומן שבאזרחי' להוציא את הנשים וכן פירש"י בפ' הישן וא"כ בודאי דעת רש"י דהכא ג"כ הכי דלא כדברי הרב ז"ל ודע שדברי רש"י ז"ל הם ממש לשון הספרי וקשה היאך שביק תלמודא דידן וכתב דברי הספרי דבתלמודא דידן בפ' הישן מסיק תלמוד' דלהוציא את הנשי' מהלכתא הוא דנפקא והי"א יתירא דהאזרח קאתי לרבות את הגרים ובריית' דקתני להוציא את הנשים מהאזר' אסמכת' בעלמא הוא והיותר תימה דבגמ' פ"ק דקידושין דף ל"ד פריך תלמוד' ל"ל האזרח להוציא את הנשים תפ"ל דמ"ע שהזמ"ג היא ונשים פטורו' קשה והא בסוכה אית' המסקנה דהלכתא היא וקרא אסמכתא בעלמ' וצ"ל דבקידושין פריך ל"ל ההלכתא ודוק כנ"ל:

פרק כה

פסוק יד

בד"ה אל תונו שהוא בממון כו' ונ"ל לפרש דל'ת אסור להטעות אותו בדברים מחמת המקח איך שקנה ביוקר או להונות המוכר שמכר בזול לשון מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג לאוין סימן ק"ע:

פסוק לב

בדיבור הראשון עד פ' שמטה נ"ב ואני אומר בודאי על כל המצות קאי דאל'כ תרי קראי ל"ל שהרי כתיב בסוף התוכחה אלה החקים והתורה וכו' ופסוק זה היה לו לכתוב לבסוף ומדכתיב אלה המצות וכו' לריבוי כל המצות שבעולם וא"כ בהר סיני ל"ל בשמיטה יותר מבשאר המצות אלא לאשמועינן אף הפרטו' ולמה השמיע לנו חידוש זה יותר בשמיטה משום שלא מצינו שנשנית בערבות מואב ואף שכתוב שם ברמיזה השמט תשמט לרבות שמיטות קרקע ולא כתב להדיא שם לא כלל ופרט לרבות על הראשונות כדרך פרשה שנשנית ודוק מהרש"ל:

פרק כו

פסוק ד

בד"ה בעתו כו' דרשי הכי נ"ב ולי נראה דאל"כ פשיט' דהא גשמים שלא בזמנם סימן קללה הם ואמאי קחשיב ליה בברכות מהרש"ל:

פסוק ח

ורדפו מכם חמשה מאה וגו' הקשה רשב"ם הא קיי"ל דמדה טובה יתיר' על מדת פורענות ולקמן בפ' האזינו כתי' איכה ירדוף אחד אלף ותירץ דהכא גבי מדה עובה כתיב ונפלו אויביכם דהיינו הריגה משא"כ התם דלא כתיב רק רדיפה פענח רזא ונראה דלפרש"י לק"מ דפי' מכם קאי על החלשים וא"כ איכא למימר דגיבור אחד מישראל ירדוף רבבה מאומות משא"כ התם דכתיב איכה ירדוף אחד דהיינו המיוחד שהוא גיבור ודוק כנ"ל:

פסוק ט

בד"ה והרבתי אתכ' כו' מתרבי' הם כו' ואינו מספיק דהא בב"מ מצינו לשון פרו ורבו ולא דרשינן יתור' אלא נראה לי דק"ל לרש"י יתור' דאתכם דהל"ל והפרתי והרבתי אתכם כמו בכל מקום דכתיב פרו ורבו גבי הדדי אלא ע"כ לומר דתרי ברכות הן והרבתי קאתי לקומה זקופה וק"ל כנ"ל:

פסוק י

בד"ה וישן כו' נ"ל שט"ס הוא כו' ולי נראה דאין כאן ט"ס וה"פ ואתם מקפידין ר"ל שיהיה קשה בעיניכם לעשות דבר זה להוציא הישן מפני החדש ומ"מ אתם מוכרחין לעשות ודוק כנ"ל:

פסוק יד

מה שפירש"י ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים כו' הוכרח לפרש כן דאל"כ הל'ל ואם לא תלכו בחקותי ודוק מהרש"ל:

פסוק כ

בד"ה וכ"ש כו' דעילוי קא מעלוי כו' נ"ב ולי נראה דלק"מ דטוב ברע היינו פי' תם בבע"מ אבל לעולם הבע"מ של הקדש מעולה בדמים הרבה מן התם אבל הרע שהוא בע"מ שהוא מעולה בדמים ה"א שיחליפו בתם של הקדש הגרוע לכך כתב רע בטוב ומ"ה פירש"י טוב ברע תם בבע"מ או רע בטוב ר"ל או הבע"מ בתם כדפי' וא"ל היכא שהוא תם וגם מעולה בדמים מנלן שלא יחליפנו בבע"מ הגרוע י"ל דמאחר שהראה לנו הכתוב שלא יחליף אפי' הוא מעולה כגון שהוא תם וראוי להקרבה וכן אם הוא מעולה בדמים א"כ ה"ה היכי דתרוייהו מעול' גבי הדדי דלא קפיד קרא עלייהו ודוק מהרש"ל:

פסוק כה

מה שפירש"י ויש נקם שאינו בברית פי' שיש נקמה שאינה אם הפר את הברית ואותה נקמה אינה כ"כ גדולה אבל נקמה זו הוי כמי שעושה נקמה במי שהפר בריתו והי נקמ' גדול' ומ"ש רש"י וזהו סימוי עיניו של צדקיה ר"ל ששם היה נקמה בברית מפני שצדקיה הפר בריתו של נבוכדנאצר וזהו שאומר בתוכחה נקמת נקם ברית שרוצה להביא עליהם נקמה גדולה כנקמת צדקיה כך פי' הג"א נר"ו ואין לשון רש"י משמע כדבריו ועוד דבת"כ ובילקוט איתא בהאי לישנא ואיזהו נקמה שאינה בברית זהו סימוי עיניו של צדקיה ולפי דבריו הוי סימוי עיניו של צדקיה נקם ברית לכן נראה דה"ק ויש נקם שאינה בברית ר"ל יש נקמה במי שלא הי' כורת ברית עמו וזהו כדרך שאר נקמות שרגיל אדם לנקום ממי שלא היה כורת ברית עמו וזהו סימוי עיניו של צדקיה שבשעת נקמה לא היה בברית עם נבוכדנאצר דצדקיה הפר בריתו אבל הקב"ה אמר בתוכחה שיביא עליהם נקמה שהיא נקם בברית שאותן אומות שיהיו כורתין ברית עם ישראל ואפ"ה ינקמו מהם כמו שהיה בזמן החורבן כדכתיב מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם וא"כ נקמה כזו שיניו של אדם קיהות שמעתי מהרב ר' אברהם היילפרין ז"ל:

תוכן העניינים

יריעות שלמה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה