אור ברסלב

יריעות שלמה על התורה· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

דברים

במדבר

פרק א

פסוק יא

מה שפירש"י יוסיף יי' עליכם וגו' זו משלי אבל הוא יברך כו' קשה ס"ס מה השיב להן מ"מ נתן קצבה לברכתו ומה תועלת בברכתו ונראה לי דה"פ זו משלי כלומר אני מוסיף על ברכת יי' שיהיה אלף פעמי' ר"ל מה שאתם עתידים להיות בברכת ה' יוסיף ה' עוד עליכם אלף פעמים וזהו מה שאמר זו משלי כו' ודוק מהרש"ל ועיין בפירש"י דספר שמואל ב' סימן כ"ד בפסוק ויאמר יואב דשם משמע דלא כוותיה ע"ש כנ"ל .

פסוק טו

בד"ה נכנס אחרון כו' והקשה מורי מהר"ל מפראג נר"ו הלא אסור לעשות כן מדכתיב גבי זקן ויראת כדאיתא בקידושין לכך פירש הוא דלכך נכנס אחרון משום שאין דרך כבוד לת"ח שימתין הוא על אחרים ויצא ראשון משום שאין כבוד שילכו ממנו ויניחו אותו לבד ולפ"ז הא דכתבו הרמב"ם והטור ואין שבח נתלמיד חכם שיכנס באחרונה א"כ עדיין הקושיא במקומה עומדת דהכא אמרינן שהת"ח יכנס באחרונה ואלו הרמב"ם והטור כתבו שאין שבח לת"ח שיכנס באחרונה וצ"ל לפי' מורי דודאי נכנס אחרון משום כבודו אבל מ"מ לא יהיה מחשבתו כדי שיעמדו מלפניו כך צ"ל לפי דעתו אמנם ג"כ לפירש הרא"ם ז"ל י"ל דודאי הת"ח לא יכנס באחרונה כדי שלא יעמדו לפניו והא דאמרי' הכא נכנס אחרון היינו שהעם מחויבין לחלוק לו כבוד ולקרות לו באחרונה לב"ה כדי שיהא נכנס אחרון וכל העם עומדים בכניסתו וכן יאמרו לו שיצא ראשון כדי שיהיו כל העם עומדין ביצאתו כנ"ל ליישב דברי הרא"ם ז"ל אמנם בספרי שלנו ובילקוט נאמר נכנס ראשון ויצא אחרון ובודאי כך היתה גירסתם של הרמב"ם והטור לכך כתבו ואין שבח לת"ח שיכנס באחרונה ומצאתי בספר ישן נושן מוכתב על קלף דלכך יצא אחרון כדי שכל העם ימתינו עליו וילוו לביתו ואפשר דכפשוטו הוא דלכך יצא אחרון כדי שלא יעמדו מלפניו ביציאתו ודוק כנ"ל:

פסוק כה

בד"ה ויאמרו כו' בסופו ובאמ' לדעתי שהרא"ם ז"ל לא דק שרש"י ז"ל כתב שמה שנאמר בפר' דברים ויאמרו טובה הארץ לא היתה הכוונה רק על יהושיע וכלב לפי שהמרגלי' האחרים מעולם לא אמרו על הארץ שהיא טובה אבל אמרו זבת חלב ודבש היא ולא אמרו טובה היא רק יהושיע וכלב שנאמר ויהושיע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים וגו' טובה הארץ מאד כי לא תקרא הארץ טובה בהיות ארץ זבת חלב ודבש אדרבה ארץ אוכלת יושביה ואין מקום לטענת הרא"ם על רש"י לשון ספר מעשה יי':

פרק ב

פסוק יח

בד"ה אבל משילוח מרגלים כו' ז"ל פענח רזא הקשה מהר"ח הרי אשכחן טובא וידבר יי' אל משה ותירץ דמצות עשה ודאי נאמרו בלשון וידבר אבל היכא דאינה מצוה לא נאמרה רק באמירה בר מהכא והדיבור יותר בחוזק ומפורסם מן האמירה דדיבור בקושי הוא כדכתיב דיבר אדוני הארץ אתנו קשות עכ"ל ולפ"ז ג"כ יתורץ קושיו' הרא"ם ז"ל אך תימה דהא הכא ג"כ מצוה היא וצ"ע אמנם במקצת ספרים וכן בדפוס פראג גרסי ברש"י אבל משלוח מרגלים ועד כאן לא נאמר בפ' זו וידבר יי' ור"ל דבפר' דברים לא נאמר משילוח מרגלים וע"כ לשון דיבור רק לשון אמירה א"נ אף דמקודם נאמרו לשון דיבור לא נתייחד עמו בדיבו' בלשון חיבה כו' וכן משמע מלשון רש"י דבס"פ בג' פרקים דגרסי' שם עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה ופרש"י שם לא היה הדיבור עם משה ביחוד וחיבה דכתיב וידבר יי' אלי לאמור אלי נתייחד בדיבור ואע"ג דמיקמי הכי כתיבי קראי וידבר איכא דאמרי לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה עכ"ל ודוק כנ"ל:

בסה"ד נכתב בצידו ואין זה קושיא כי כל מקום שכתו' דיבר אצל יי' מיוחד הוא חיבה בפרט כשמספר הדיבור מה שמדבר עמו עיין בפר' כי תשא גבי וידבר יי' אל משה גבי מעשה עגל ועיין בתחילת פר' וארא מהרש"ל:

פסוק כה

מה שפירש"י תחת כל השמים למד שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג כו' תימה דמקרא זה איירי במלחמת סיחון ולמה הזכיר עוג והאמת דבגמ' פר' אין מעמידין נאמר סתמא שעמדה חמה למשה ושם פירש"י במלחמת סיחון ע"כ נראה דט"ס הוא בכאן וצ"ל ביום מלחמת סיחון ובבחיי פר' זו נאמר ג"כ במלחמת עוג ובודאי ג"כ ט"ס הוא כנ"ל:

פסוק ל

בד"ה כאשר עשו כלה כו' לא קאי אלא אעמוני ובפר' כי תצא פירש הרמב"ן בהדיא דטעמא דעל דבר אשר לא קדמו אתכם לא קאי אלא אעמוני וטעמא דאשר שכר עליך קאי אמואבי ע"ש כנ"ל:

פרק ה

פסוק יז

מה שפירש"י לא תנאף אין לשון ניאוף כו' מקשין העולם הלא כבר פירש"י זה בפר' יתרו ולמה חזר ופיר' זה בכאן יותר מבכל עשרת הדברות ונראה לי שלא תימא משנה תורה לאסופי קאי ולא תנאף דהכא איירי אפילו בזנות פנויה ונאמ' ג"כ שיהיה באזהרת לא תנאף לכך פירש"י שאין לשון לא תנאף אלא בא"א אבל בפנויה אינו בלאו והא דלא מפרש ג"כ דלא תגנוב איירי בגונב נפשו' שלא נאמר דאיירי בגונב ממון משום דמשנה תורה לאסופי קאתי משום דלא נ"מ בזה דבגניבות ממון ג"כ הוא בלאו מדכתיב לא תגנבו משא"כ בזנות דפנויה דאינו בלאו כנ"ל ובביאורי מהר"י העכנג ז"ל ראיתי משום דכתיב כאן לא תרצח ולא תנאף בוי"ו וה"א לא תרצח הבעל ולא תנאף עם אשתו וא"כ איירי בפנויה לכך הוצרך לפרש דאיירי בא"א ודוק:

פרק ו

פסוק ט

מה שפירש"י מזוזת חסר כתיב שאין צריך אלא אחת אין הפירוש שאם היו הרבה פתחים לבית אחד אינו חייב אלא במזוזה אחת דבהדיא פסקי' בגמ' דכל השערים חייבין במזוזה חוץ ממקצתן השנוי' שם אלא ה"פ שאם לא היה לבית רק פצים אחד דהיינו מזוזה אחת אפ"ה חייב הבית במזוזה והיינו כר"מ דבפ' הקומץ רבה ואף שחכמים פליגי עליה התם וס"ל דאינו חייב במזוזה אלא כשיש לבית שני מזוזות מ"מ תפש רש"י כר"מ משום דתלמודא מייתי שם דרבי ישמעאל ור"ע ס"ל כר"מ אבל מהרר"א מפראג ז"ל הגיה ברש"י שא"צ אלא על אחת ור"ל שאין עושין מזוזה רק במזוזה אחת של הבית ולא נימא שעושין שני מזוזות בשני מזוזות הבית ולא נהירה דפשיטא דאין עושין שתי מזוזות בשני מזוזות הבית מדאיצטריך ביתך דדרשינן מיניה במנחות דרך ביאתך וכי עקר אינש כרע' דימינ' עקר ברישא ועוד קשה לפי פירושו דדין זה לא אישתמט לא בתלמוד ולא בשום מדרש אמנם בספר ישן והוא פיר' על הספרי מצאתי שהבין ג"כ דאיירי במזוזה הנכתבת ולא מיירי במזוזת הבית וכתב עוד וא"ת טעמא למזוזה אחת ל"ל תפ"ל מדכתיב ביתך דדרשינן דרך ביאתך כו' וי"ל דאי לאו טעמא למזוזה אחת לא הוה דרשינן דרך ביאתך מן הימין א"נ ה"א לעולם ליבעי שני מזוזות והא דקאמר דרך ביאתך מן הימין היינו להניח בימין ברישא עכ"ל וז"ל הבחיי ודרשו רז"ל מזזת כתיב שאין צריך מזוזה אלא באחת כלומר מצד אחד בלבד והוא צד ימין וזהו שאמרו ביתך דרך ביאתך זהו מימין כניסתך דכי עקר אינש כרע' דימינא עקר ברישא ע"כ והיינו כפירש מהר"א ז"ל דלעיל כנ"ל:

פסוק יב

בד"ה מבית עבדים כו' אלא עבדים ולא נהירא אלא דקשה לרש"י הלא לא היו עבדים רק לפרעה וקרא משמע שהיו עבדים לעבדי' וכן פרש"י גופא בהדיא בפ' וישמע יתרו ע"ש כנ"ל:

פרק ח

פסוק ח

בד"ה זית שמן זתים העשיה כו' נ"ב כאן פירש רש"י כפשוטו ולא ירד לדקדק כ"כ מאחר שאין נפקותא בענין אכן לקמן בפר' כי תבא ירד לדקדק אחר שורש העניין מהרש"ל:

פרק ט

פסוק יח

בד"ה ואתנפל פי' מפני שבשלהי כו' עיין מ"ש לעיל בפ' כי תשא בשם הרש"ל:

פרק י

פסוק יז

בד"ה לא ישא פנים כו' לא ידעתי כו' וקושיא זו הקשה הרמב"ם בפי' למס' אבות פרק בן זומא ופירוש דפירש ולא יקח שוחד המצוה במקום העבירה כמו שפירש המחבר וכן פירש הרמב"ן ואפשר ליישב פירש"י דמצינו דממון נופל אצל השי"ת במס' ברכות פרק תפילת השחר גבי כשחלה ריב"ז כו' עד ואיני יכול לשחדו בממון ולא לפייסו בדברים כו' כנ"ל:

פרק יב

פסוק טו

בד"ה כי ירחיב כו' וכן לר"ע כו' הנה משמע מדבריו דר"ע יליף מקרא דכי ירחיב לאסור בשר נחירה ותימה דבחולין בפ"ק אמרי' בהדיא דר"ע יליף לה מקרא דכי ירחק דכתיב ביה וזבחת ואכלת גם מה שכתב דלר"י ור"ע צריך לומ' דקרא דכי ירחק קאתי לדרוש ברחוק מקום כו' ורש"י פירש שם בהדיא דדוקא לר"י הוא דאמרינן הכי ולא לר"ע ודוק כנ"ל:

פסוק טז

בד"ה תשפכנו כמים כו' עוף אין בהמה לא ולא ראה מה דאיתא בפ' כיסוי הדם דף פ"ד וז"ל אמר לי' יעקב מינאי לרבא קי"ל חיה בכלל בהמה לסימנין אימא נמי בהמה בכלל חיה לכיסוי א"ל עליך אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים מה מים לא בעי כיסוי אף האי נמי לא בעי כיסוי ע"כ כנ"ל:

פסוק כח

מה שפירש"י הטוב בעיני השמים והישר בעיני אדם ולא פירש איפכא כמשמעות המקרא דישר קאי אעיני יי' נראה משום דכתיב ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם ר"ל שצריך האדם בתחילה לצאת ידי שמים ואח"כ ידי הבריות וכן הוא בהדיא בפסיקתא בפר' זו וכן הוא בספרי ובילקוט בפ' זו לפי"מ שצריכין להגיה אותן דהנוסחאות שלנו מוטעין הן דוק ותשכח והג"א לא ראה הפסיקת' כנ"ל:

פרק יד

פסוק א

בד"ה ובמקום אחר כו' לשום דרשה איצטריכא ואני תמ' עליו וכי נעלם ממנו מה ששנינו בפר' הקומץ רבה והביאו הסמ"ג עשין בהל' תפילין נאמר כאן בין עיניך ונאמר להלן לא תשימו קרחה בין עיניכם מה להלן בגובה של הראש מקום שעושה קרחה אף כאן כנ"ל:

פסוק ג

בד"ה כל תועבה כו' דדבר שתעבתי לך כו' ונראה לי דהכי דעת התוס' מאחר שרחמנא שרנהו לקדשים שהוממו דהיינו שנפל המום מעצמו ש"מ שאינו מתועב אף אם הפיל הגוי את המום ודוק כנ"ל:

בא"ד הבא מכחה קדוש ונראה דאי בישול שבת מיקרי תועבה גופ' א"כ הו"ל לתלמוד' למימר ג"כ ק"ו זו ומה שבת דתועבה גופא היא ומעשיה מותרין הני לכ"ש ודוק כנ"ל:

פסוק יג

בד"ה והראה והאיה כו' מפני הראה בלבד וכבר כתב רש"י ז"ל בפרק א"ט וז"ל והוא הדין דהוי בעי למיתני האיה ודיה אלא חדא מינייהו נקט עכ"ל:

בא"ד השם החדש כו' ולא זכר מש"כ התו' בפרק א"ט וז"ל וי"ל דה"ט דבשלמא דאה ואיה לא רצה לכתוב שניהן במשנה תורה אע"פ שמן הדין הי"ל לכתוב במשנה תורה כל השמות דאתא לאסופי ולפרושי משום דא"כ ה"א דאה וראה תרתי נינהו ולאסופי קאתי אבל באיה ודיה אין לטעות אע"פ שכתוב שניהם דמדכתיב למיניהו אאיה ובמשנה תורה כתיב למיניהו אדיה ש"מ חדא היא עכ"ל:

פרק טז

פסוק יט

בד"ה ולא תקח שוחד כו' ואין צורך ותימה דהא בגמ' פרק שני דייני גזירות איתא ממש כמו שפירשו הי"מ וכן פירש"י גופא בפר' משפעים כנ"ל:

פרק יז

פסוק א

בד"ה לא תזבח בסופו ואני תמה עליו וכי לא ראה מש"כ התו' בפרק המפקיד בשם ר"י בדף מ"ד בד"ה החושב שמחשבה הנאמר בקדשי' היינו דוקא בדיבור ולא במחשבה שבלב והביא כמה ראייות ע"ז מהתלמוד וכ"כ הסמ"ג לאוין בס"ס של'ז ובעשין סימן ע"ג וא"כ בודאי מ"ש רש"י הכא ע"י דיבור רע דוקא הוא ודוק כנ"ל:

פסוק טז

בד"ה שלא ישיב כו' משאר ארצות כו' ולי נראה ליישב דהקרא הזהיר בעת שהיו ישראל בנים של מקום והקב"ה רצה שיהיו לו לעבדים אבל האידנא בלא"ה אנו בגלות לא קפיד קרא עד שיקבץ אותנו מד' כנפות הארץ לשון מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג לאוין:

פרק יח

פסוק א

מה שפירש"י ושל סיחון ועוג אמוראי וכנעני תימה דבפר' משפטים פירש דשל סיחון ועוג הוא חתי וכנעני וצ"ע כנ"ל:

פסוק ב

בד"ה אשי ה' ושבעה לבד ומצאתי בספר אחד ישן נושן והוא פירש על הספרי שכתב על דברי רש"י הללו וז"ל ואני אומר ואי גרסי' ונחלה לא יהיה לו זו נחלת שאר פי' שאר שבטי' שאינם אחי לוי מאמו בקרב אחיו זו נחלת ה' שהם אחי לוי מאמו ואי כתב קרא אחד הוה מוקמינן ליה דוקא עם שא' אחיו שאינ' מאמו לא ירש אבל אחיו מאמו ירש לכך צריכי תרויהו ולספרים דגרסי ונחלה לא יהיה לו זו נחלת שבע' והיינו נמי שאר מג' אמהות דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון וגו' אפרים על שם יוסף ומנשה וחמשה משל אמו הרי י"ב בלא לוי עכ"ל:

פסוק ד

מה שפירש רש"י ר"ע אומר ראשית הגז שתים גז צאנך ארבע תימה היאך קאמ' גז צאנך ארבע הלא כבר מפיק הגז ונראה לי דלא גרסינן גז ומצאנך הוא דמפיק שתים דצאנך הוא לשון רבים וכן בספרי בפר' זו לא גרסינן גז אכן בתוספתא בפרק ראשית הגז מביא נוסחא אחריתי ראשית שתים שאין ראשית בלי אחרית וגז צאנך שתים ולפ"ז ל"ג הגז קמא אך קשה היאך מפקינן מגז אפילו חד דהא איצטריך לגופיה ולא יתירא הוא ואפשר דמראשית מפקינן תרתי וכן מצאנך מפקי' תרתי ודוק כנ"ל:

פרק כ

פסוק ט

בד"ה כי תקרב כו' כדכתבו התו' בפ' השולח ותימה גדולה הלא איתא בתו' בפר' השולח דף מ"ו ע"א ממש להיפך דדוקא בקושיות התוס' אמרינן האי סברא לחלק בין עד שלא נכנסו לארץ ובין משנכנסו לארץ אבל לפי שינויא דתו' אינו כן אלא אף משנכנסו לארץ היו יכולין להשלים וכמש"כ הרמב"ן ז"ל דאלת"ה למה הוצרכו רבנן לומר מי חלה שבועה עלייהו כלל כיון דאמרי מארץ רחוק' באנו תיפ"ל דלכך לא חלה שבועה עלייהו דהוי נשבע לבטל את המצוה דכתיב לא תחי'כל נשמה אלא עכ"ל כמש"כ התו' דע"כ באין רוצים להשלים כתיב לא תחיה כל נשמה כדמוכח קראי כו' ולפ"ד התוס' והרמב"ן ז"ל דס"ל דקריאת השלום איירי אפי' במלחמת מצוה א"כ קשה למה הוצרכו הגבעונים להערים ואפשר שהגבעונים לא ידעו זה שיהושע עדיין לא שלח להם מי שרוצה להשלים ישלים או שהיו מתייראין שמא יתגרשו מעריהן ודוק כנ"ל:

פסוק יח

בד"ה למען אשר כו' שאפילו נתגיירו כו' נ"ב לא דק ואני אומר אדרבה קשה מאי מועיל הגירות הא אמרי' בפרק אלו נאמרין דדווקא כנענים שבחו"ל מקבלין אבל אותן שבא"י אין מקבלין אלא הן בכלל לא תחיה כל נשמה וכן פי' שם רש"י להדיא והתו' חילקו דדוקא אותן שנתגיירו קודם שכתבו התורה על האבנים וקודם המלחמה שאז היו מקבלין כולם אפילו אותן כנענים ומ"ה קבלו רחב הזונה אבל אחר שהתחילו המלחמה כבר נאמר עליהן לא תחיה כל נשמה וא"כ הכא בגרים ממש איירי וקמ"ל שאינן בכלל לא תחיה כל נשמה מהרש"ל ודע שדברי רש'"י ז"ל הם בספרי וכבר פירש הרמב"ן דברי הספרי כפירש הרא"ם ז"ל והביאו הרא"ם ז"ל לעיל בד"ה כי תקרב כו' כנ"ל:

פסוק יט

בד"ה ימים שנים כו' מאן דכר שמיה נ"ב ושרי ליה מרי נעלם ממנו הברייתא דספ"ק דשבת שמאי היה דורש עד רדתה אפילו בשבת מהרש"ל:

פסוק כ

בד"ה עד רדתה על חומתיה ותימה דהא רש"י פירש לקמן בפר' כי תבא בפסוק עד רדת חומתיך לשון רידוי וכיבוש והמחבר הזה גופא הסכים שם עם רש"י וצ"ע כנ"ל:

פרק כא

פסוק ב

בד"ה אל הערים כו' בסופו ותימה הלא שנינו בהדיא בברייתא בפר' עגלה ערופה ומדדו שאפילו נמצא בעליל היו מודדין שמצוה לעסוק במדידה ופי' רש"י בעליל לעיר במגולה ופשוט שאין עיר קרובה מזו ונרא' שדעת הרא"ם ז"ל דדוקא אם לא יודעין העיר אז מודדין עד כל עיר ועיר אשר סביבותיו אבל אם יודעין בבירור איזה עיר קרובה אל החלל אז משום מצות מדידה מודדין מן החלל לאותה העיר אבל לא עד כל עיר ועיר אשר סביבותיו ודוק כנ"ל:

פסוק י

בד"ה כי תצא כו' הכ' מדבר אבל בסוטה פ' אלו נאמרין דייק רש"י מלשון כי תצא דה"ק כשתעלה על דעתך לצאת ר"ל במלחמת רשות דאי במלחמת חובה הל"ל והיה כי תבא למלחמה ודוק מהרש"ל:

פסוק יד

בד"ה והיה אם כו' בסופו והג"א פירש מדכתיב בלשון והיה ולא כתיב ואם לא חפצת משמע שהוא דבר ההוה ורגיל להיות ולא ידעתי מה יעשה בפסוק והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' וכן בהרבה מקומות אלא נראה דק"ל דהל"ל והיה אם לא תחפוץ כמו שפיר' התרגום תתרעי בלשון ספק ומדכתיב חפצת בלשון ודאי ש"מ שהכתוב מבשרך כו' ודוק כנ"ל:

פרק כב

פסוק כא

בד"ה אנשי עירה במעמד כו' תימה למה לא פירש"י הכי לעיל בבן סורר ומור' דכתיב שם ג"כ ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ה"ל לפרש במעמד כנ אנשי עירו והאמת דבספרי נאמ' לעיל בבן סורר ומורה ג"כ הכי ונראה לישב דגבי בן סו"מ דכתי' ורגמהו כל אנשי עירו באבנים פשיט' דפירושו במעמד ולא הוצרך לפרש דאיך יתכן שירגמהו כל אנשי עירו באבני' דהא כתיב יד העדים וגו' ומעולם לא שינה בה אדם אבל הכא דכתיב אנשי עירה יש פיתחון פה לומר דאנשי עירה ר"ל העדים לכן פירש במעמד והטעם שסוקלין אותה במעמד אנשי עירה כדי לראות שלא יעשו כמעשיה דבודאי לא היתה כבודה בת מלך פנימה ולזה כתב רש"י בתר הכי ומצאה איש בעיר פרצה קורא לגנב שהוא ראייה אלעיל ובזה ניחא שמהפך רש"י פירושו ובזה סרה תמיהת הרא"ם ז"ל כנ"ל:

פרק כג

פסוק ח

מה שפירש"י לא תתעב אדומי לגמרי העולם מקשין למה שינה אח"כ הל' לא תתעב מצרי מכל וכל ונ"ל דה"ק דבאדום הזהיר אותו התורה שלא לתעבו לגמרי יותר מג' דורות כמו עמון ומואב אבל מ"מ הנקבות לא היו אסורות לעולם שהרי אין דרך של נשים לצאת בחרב כמו שדרשו רז"ל גבי עמון ומואב על דבר אשר לא קדמו אין דרכן של נשים לקדם אבל גבי מצרי הזהיר שלא לתעב מכל וכל הזכרים והנקבות לעולם שכולם היו משעבדין בישראל ודוק מהרש"ל ותימה עליו וכי לא ראה משנה שלימה ביבמות בפרק הערל מצרי ואדומי א' זכרים וא' נקבות אסורין עד ג' דורות וכן פסק הטור א"ע סי' ד' ואפשר דה"ק דבאדום אינו מזהיר מלתעב לעולם רק הזכרים אבל הנקבות בלא"ה לא תיסק אדעתין לתעב לעולם דאין דרכן של נשי' לצאת בחרב אבל מ"מ אסורין עד ג' דורות דעזרו קצת לבעליהן אבל גבי מצרי הזהירם הכתוב שלא לתעב לעולם הזכרים והנקבות לפי שכולם היו משועבדין בשוה בישראל ודוק כנ"ל:

פסוק ט

מה שפירש"י הא למדת שהמחטיא לאדם קשה יות' מן ההורגו יש מתמיהין מנ"ל לרש"י הא דלמא שקולין הן והא דלא נתעבו האדומים והמצרים לעולם הלא תשובתן בצידם אדומי כי אחיך הוא ומצרי כי גר היית בארצו ואפשר דגם עמון ומואב נקראים אחיך כדכתיב כי אנשים אחים אנחנו אמנם לי נראה דהוכחת רש"י הוא מדלא כתי' גבי אדום ומצרי ג"כ לא יבא אדומי ומצרי בקהל יי' עד דור שלישי וגו' ולמה כתיב גבי דידהו לא תתעב וגו' דהיינו הקירוב וגבי עמון ומואב כתיב הריחוק אלא הא למדת כו' כנ"ל:

פרק כו

פסוק ב

בד"ה מראשית כו' אין בדבריו כלום משמע שס"ל דביכורי' הוי כמו חלה ותימה הלא שנינו במשנה שלימה בפ"ב דביכורים העושה כל שדיהו ביכורי' הרי הוא ביכורים וצ"ע כנ"ל:

בד"ה זית שמן כו' אגור בתוכו נ"ב כאן פירש לדקדק אחר שורש הדבר וכמו שפירש בירושלמי ונ"מ שאין מביאין ביכורים אלא מזית אגורי ודייק מזית שמן וס"ל דכל פירות עושה שמנים ואף אם ימצא אחד ממאה שאינו עושה שמן מ"מ משום זה לא היה צריך זית עושה שמן ומ"ה דורש זית שמן זית אגור ולעיל בפר' עקב פירש כפשוטו ודוק מהרש"ל ומש"כ הרא"ם ז"ל לעיל בפ' עקב על פירש"י במה שנאמר זית שמן זתים שעושין שמן שפירש הרא"ם שיש זתין שאין עושין שמן דלא כמו שפירש הכא היינו שכיון שלמדו ארץ ארץ לגז"ש בביכורים הרי הוא כאלו נכתב בענין ביכורים זית שמן וא"כ כיון שכבר נתברכה הארץ שכל הזיתים שבא"י עושין שמן מה יצטרך לומר בביכורים זית שמן שהרי בא"י כל הזתים עושין שמן ולכך דרשו דאיצטריך בביכורים זית שמן לומר זית אגורי לשון ספר מעשה יי':

פרק כז

פסוק יב

בד"ה ששה שבעים נ"ב מה שפירש"י י"א ארורים וכנגד שמעון לא רצה להזכיר כו' ותימה ס"ס היה לו להזכיר י"ב ארורים דהא אפרים ומנשה הם שני שבטים לכל דבר ונראה לי מאחר שכבר קילל יעקב את שמעון ולוי ארור אפם כי עז לא רצה להזכיר עוד ארור כנגדם ודוק מהרש"ל:

פרק כח

פסוק כב

בד"ה שדפון וירקון כו' כמו השחפת נ"ב וק"ל דא"כ לא הו"ל לפרש אלא בתבואה ומדפי' מכת ש"מ דדייק רש"י שיהיו שמות ויהיה שם שדפון כמו שם ירקון והם שמו' של מכות שקרוי' כך ולא מלשון התפעל כמו שידפון דמקץ ע"ש ואף שפירש נמי שם שידפון לאו שפירש שהוא מתפעל אלא שאותה מכה באה מקידום ודוק מהרש"ל:

פסוק ל

מה שפירש"י ישגלנה לשון שגל פלגש והכתוב כינהו לשבח ישכבנה לכאורה משמע לישנא דרש"י והכתוב כינהו לשבח היינו ישגלנה דהוא הכתיב ולא ישכבנה דהוא הקרי אכן בגמרא דמגילה איתא בהדא דאדרבה ישכבנה הוא לשון שבח וישגלנה הוא לשון גנאי ומה שפירש"י והכתוב כינהו לשבח ר"ל הכתוב דהיינו המקר' כינה שיקראו אותו לשבח ישכבנה ולא לגנאי ישגלנה ועיין בפירש"י דישעיה סי' ל"ו וי"מ דמתחלה פירש ישגלנה לשון שגל דהיינו פלגש ושוב ק"ל לרש"י למה לא כתיב יפלגשנה לזה אמר והכתוב כינהו לשבח ישכבנה ר"ל הכתוב מכנה אותו השבח של ישכבנה בלשון ישגלנה שהוא יותר לשון טוב מיפלגשנה ותיקון סופרים הוא זה שתקנו לכתוב ישגלנה ולא יפלגשנה אבל ברא"ם ז"ל משמע כפי' הראשון ודוק כנ"ל:

פסוק נב

בד"ה עד רדת כו' נעתק ממקומו והג"א תמה עליו וכי לא ראה יורידו המשכן וברדת המשכן דפירושו שיורידהו מהקמתו לארץ אף כאן יירידו החומה לארץ ואני אומר דלא דמי דיורידי המשכן וברדת המשכן אין שייך לפרש לשון ירידה וגם אין שייך לפרש לשון רידוי וכיבוש אלא הוא פירוש שלישי לשון פריקה וכדפירש רש"י בהדיא וכן התרגום ודע כי הג"א הסכים כאן עם פירש הרד"ק דרדת דהכא לשון ירידה ממש ולא נהיר' דהא התרגום מפרש נמי לשון רידוי וכיבוש כדפירש"י ודוק כנ"ל:

פרק ל

פסוק ג

מה שפירש"י ושב יי' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר כו' והקשה ר"ת והא גבי עמון נמי כתיב ושבתי ולא כתיב והשיבותי וכדפירש"י גופא בתר הכי ונראה לר"ת ושב לא נאמר פעם אחת אלא ושב ושב תרי זימני ושב יי' אלהיך גו' ושב וקבצך ולהכי בחרוז יצוה צור חסדו י"ל ושב לא נאמר כי אם ושב ושב וקבץ ומורי פירש דהכי דייק מדכתיב ה' יתירה דהא ברישא כתיב ושבת עד יי' אלהיך וא"כ הול"ל ושב את שבותך ופשיטא דעליה קאי אלא ה"ק ושב יי' ר"ל ה' בעצמו ישוב אבל בעמון לא כתיב יי' יתירא עכ"ל פענח רזא:

פרק לא

פסוק ב

מה שפירש"י אנכי היום היום מלאו ימי ושנותי כו' מקשין למה מהפך רש"י פירושו דמתחילה פיר' לא אוכל עוד לצאת ולבא ולבסוף פיר' אנכי היום שלא כסדר המקרא ונראה משום דבתחילה פירש לא איכנ עוד לצאת ונבא אין פירושו משום שתשש כחו אלא משום שאינו רשאי ודייק זה כמי שהוא מבואר בדבריו ושוב ק"ל א"כ מהי שכתיב בתר הכי וה' אמר אלי משמע שהוא ענין בפ"ע ולא אוכל עוד לצאת ולבא הוא כפשוטו לכן מפרש וה' אמר אלי זהו פירו' לא אוכל עוד לצאת ולבא לפי שה' אמר אלי ושוב ק"ל א"כ דפירושו של לא אוכל עוד לצאת ונבא הוא שאינו רשאי א"כ למה אמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום דמשמע שמשו' שהוא בן ק"כ שנה וחלשו כחותיו בזקנתו לכך לא היה יכול עוד לצאת ולבא וכדפי' האב"ע לכך פירש אנכי היום היום מלאו ימי וכו' כנ"ל:

פרק לב

פסוק מא

בד"ה אם שנותי כו' ופירש ברק למען כו' נראה מה שהביאו לידי דוחק זה משום שבספרו לא היה כתוב בפירש"י כמו למען היות לה ברק וחשב שמדברי רש"י בעצמו הוא אמנ' בספרי' שלנו נאמר כמו למען היות לה ברק והוא קרא ביחזקאל ורש"י מביא ראייה ממקרא זה דברק הוא לשון להב ודוק כנ"ל:

בא"ד ואל יקשה כו' נראה דלא היה גורס ברש"י ד"א ודוק כנ"ל:

פרק לג

פסוק יב

מה שפירש"י אין לך נאה בשור יותר מכתיפיו תימה הלא כתיפיו קאי אבנימין ושור מאן דכר שמיה וצ"ע כנ"ל:

פסוק יט

מה שפירש"י זבולון ויששכר היה נותן להם ממון בשפע הגירסה הנכונה ברש"י הים נותן להם ממון בשפע כן מצאתי מוגה במקצת רש"י וכנ"ל:

פסוק כו

בד"ה רוכב שמים בעזרך כו' ואין זה מושך עצמו ואחר עמו פירש לומר מלת בעזרך נמשך אלמעלה ואלמטה כלומר רוכב שמים בעזרך ובעזרך אשר בגאותו שוכן שחקים ודוק כנ"ל:

שבח לאל אדון כל המערכה

על ידי משה בן מהר"ר יוסף בצלאל כ"ץ זצ"ל מחוקק

על ידי הפועל במלאכת הקודש נאם מרדכי בן לא"א יעקב זצ"ל זעציר מק"ק פרוסעיץ.

וע"י הפועל במלאכת הקודש נאם יונה בן לא"א יהודא שלי"ט מק"ק פראג:

סוף הספר

תוכן העניינים

יריעות שלמה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה