יריעות שלמה על התורה· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
במדבר
פרק א
פסוק א
בד"ה באחד לחדש כו' אע"פ כו' נ"ב ואני אומר שכך הוא ההוצעה מתוך חבתן מנה כל שעה אף שאינו לצורך שהרי כשיצאו כו' היה לצורך וכן בעגל ורובן המינוי' של פה אינו אלא משום אחר שהשר' שכינה ודוק מהרש"ל:
בד"ה באחד בניסן כו' כי באחד כו' נ"ב ומהרא"י פירש משום ששלשים יום קרי קביעות לדירה וכן לשכינה וק"ל מהרש"ל:
פסוק יז
בד"ה את האנשים כו' בשמות והוסיף כו' נ"ב וקש' לפ"ז היה מספיק במה שפירש את האנשים האלה י"ב נשיאי' הללו ומה צריך עוד לפרש אשר נקבו לא כו' אלא נראה דק"ל לרש"י על המקרא גופ' מה צריך לכתוב אשר נקבו בשמות אלא ה"פ עכשיו נקבו לו פי' השמות של הנשיאים מן השמים שנקראו כך ע"ש מעלתן שראוים הם לאות' נשיאות הפך שמות המרגלים שכולן נקראו לגנאי ע"ש סופן כדאיתא ברבתי ע"ש מהרש"ל:
פרק ג
פסוק לט
בד"ה ודיין שיפקיעו כו' נ"ב י"מ מ"ש וכי גרע שהוא בכור הלא הלוים לא חטאו בעגל ונראה דלק"מ כי מן הדין שכל בכור פטר רחם צריך לפדות את עצמו מאותו הנס והלאה שנלקו כל הבכורים אלא שהלוים נתפטרו בזה מחמת שירותן וא"כ איך יפקיעו את עצמן ואת חבירן ודוק מהרש"ל.
פרק ד
פסוק כב
בד"ה גם הם כו' לראות כמה כו' נ"ב מקשין העול' מה משמיע לנו המקרא הלא בהדיא כתיב אח"כ שיהיו מבן שלשים ונ"ל דה"פ כי מן הדין לא היה למנות מבן שלשים אלא הקהתים נושאי דברים המקודשים וצריך להם שכל בעבודתם שלא ימעלו ח"ו וישחי' בהם הארון כמו שמצינו בעוזא אבל גרשון ומררי נישאי הקרשים והדומה להם היה ראוי למנות מבן עשרי' ומעלה מאחר שראוי לצאת לצבא למה לא יהא ראוי לעבודה אלא שלא להטיל קנאה בין האחי' שיראו בני הגרשני איך עבודתן קילא וזיל' וגדולה הקנאה כו' ע"כ נאמר בבני גרשון גם הם מבן שלשים כמו שציותיך על בני קהת ודוק מהרש"ל:
פרק ה
פסוק לא
בסוף ד"ה ונקה כו' ולפ"ז לא יצדק יפה סיפ' דקר' והאשה ההיא תשא את עונה דהא כתיב ואם לא נטמאה ונקתה ונזרעה זרע וצ"ל דלצדדין קתני ונקה האיש מעון בין אם נטמא' ובין אם לא נטמא' אבל האשה תשא עונה אם נטמאה ודוק כנ"ל:
פרק ז
פסוק א
מה שפרש"י כלות משה בצלאל וכל חכם לב עשו את המשכן כו' מה ק' לו לרש"י הלא משה לבדו הקים את המשכן וא"כ שפיר כתב כלות משה להקים את המשכן י"ל דק"ל לרש"י דהל"ל ויהי ביום כלות הקמת המשכן דמאי רבותא שמשה הקים את המשכן מאחר שלח עשאו ומתרץ לפי שמס' כו' לכן תלאו במשה ודוק כנ"ל:
פסוק פה
בד"ה כל כסף כו' שפירוש שיהיו כו' נ"ב ואין הלשון משמע כן ע"כ נראה דלק"מ כי כך היה הנס שכל א' היה מכוין משקלו בלי קלבון והיה במשקלו לאיזה סיד וכיונה שנימה ומ"ה מצא ר"מ הדרשן למצא טעם למשקנית הללו ורש"י הביאו בפי' החומש אף שאין דרכו בכך ומטעם זה נמי נתיישב מה שהקשני חכם אחד מפני מה נכתבו הפרטי' אצל כל הנשיאים מה שכבר נכתב דרך כלל שכל נשיא היה קרבנו כך ואם ללמוד סדר הקרבתן הל"ל ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב וביום השני נתנאל בן צוער וכן כולם אלא בא ללמוד שכל א' מהם לא ידע מה שיקריב חבירו וכיונו כולם למשקל אחד וידעו סוד פנימי לאיזה דבר שכיונו א"כ כיונו המשקלות ואף שנתנאל בן צוער נתן להם עצה להקריב היינו בסתם אבל לא על הסך משקלם ודוק מהרש"ל:
פסוק פו
בד"ה כפות כו' בפרטן ובכללן כו' ולי נראה דלק"מ דבודאי מאחר שזהב הקאי אכף א"כ הוי כאלו כתיב בהדי' כף אחת זהב עשרה משקלה וא"כ בודאי משקלה הי' של כסף דומיא קערת ומזרק של כסף שלא נאמר ג"כ בהן מאיזה מין היה משקלם וסמיך אסתם משקולו' שהיו של כסף ה"נ כן בכף אלא אי קשיא הא קשיא דלמא לעולם קרא קמא בא לומר שהמשקל היה של זהב וקרא דכפות זהב בא לומר דהכפות היו של זהב ואפשר דזה אין סבר' לומר שקרא קמא איירי שהמשקל היה של זהב ואכתי לא ידענו הכף עצמו מאיזה מין היה עד לבסוף בקרא בתרא דכפות זהב אלא ע"כ דקרא קמא איירי ג"כ שהכף הי' של זהב ואין להקשות א"כ בלא קרא בתר' ג"כ ידענו דזהב קאי אכף דאי קאי אמשקל א"כ היאך יזכור שהמשקל היה של זהב ועדיין לא ידענו מאיזה מין היה הכף עצמו דלק"מ דאי זהב קאי אמשקל בודאי אמרינן דהכף עצמו היה של כסף ואינו צריך להזכירו דכבר ידענו זה דמאחר דהקערות והמזרקות של כסף מהיכי תיתי לומר שהכף לא יהיה של כסף ודוק כנ"ל:
בא"ד ולא אירע בהן פסלות כו' ולי נראה דלק"מ דמה שפרש"י כפות זהב שתי' עשרה למה נאמר אין כוונתו אכפת זהב שתים עשרה קמא דבודאי קרא קמא בא ללמד שהם הם שהתנדבו ולא אירע בהן פסלות כמו שדרשו גבי קערות והכא דרשי כפות זהב שתי' עשר' יתיר' דכתיב הכא לכן דרשו דבא לומר שהכפות היו של זהב וא"ל אכתי לא לכתוב האי כפות זהב יתירא דמכפות זהב קמא ידעינן דכפות היו של זהב מדסמך זהב אצל כפות די"ל דא"כ לא הוי ידעינן גבי כפות שהם הם שהתנדבו ולא אירע בהן פסלות דה"א דהקרא בא לומר שהכפו' היו של זהב ודוק כנ"ל:
פרק ח
פסוק ב
בד"ה ועוד דרשו כו' נ"ב ולי נראה מדלא כתיב תעלה את הנרות כאשר כתב אח"כ העלה את נרותיה ש"מ שאינו מלשון ציווי הדלקה לחוד אלא מלמד שמעלה היתה לפניהם וזהו בהעלותך כאלו אמר בעלייתך ומ"מ מדלא כתיב בעלותך וכתיב בהעלותך שהוא פועל יוצא ללמד על המדליק שידליק עד שיעלה הלהב ודוק מהרש"ל:
פסוק ג
בד"ה ויעש כן כו' שלא שינה נ"ב והרמב"ן תירץ שהוא היה מדליקן ולא הניח לבניו אע"פ שבפרשת תצוה כתיב וערך אותו אהרן ובניו מ"מ לא שינה מן המצוה שנאמר לו בהעלותך ולא בהעלותכם אלא הוא לבדו משמע ובניו דכתיב היינו לאחר מותו ואני אומר לפי שלא מצינו שמחויב בהדלקת כל הז' נירות אלא נרות סתם א"כ בשני נרות הראשונות סגי וקרא מסייע דכתיב יאירו שבעת הנרות ולא שהוא ידליקם ואפ"ה לא שינה ועשה כל המוטל עליו בכל הז' נירות מהרש"ל:
פרק ט
פסוק א
בד"ה ולמה לא כו' היינו גנותן א"נ הא דקאמר גנותן היינו גנותן של הלוים שמלו את עצמן כדכתיב ובריתך ינצורו וכדפירש"י בפר' וזאת הברכה ואפ"ה לא עשו את הפסח א"נ כל ישראל היה להם למול כמו שמלו הלוים והיה להם לעשות את הפסח פענח רזא:
פסוק ב
בד"ה במועדו כו' דקא מפיק כו' נ"ב וק"ל הלא תלמודא דידן בפרק אלו דברים פריך מנלן שבא לטומאה ויליף מקרא אחרינ' בין לר"י בין לר"ל ולא יליף מבמועדו אלא ר"י דריש איש נדחה ואין ציבור נדחה ור"ל מקר' אחרינ' יליף והדר פריך בתמיד מנין אתיא מועדו מועדו וילי' פסח מתמיד לענין שבת ותמיד מפסח לענין טומאה ואולי מ"ה פירש דבחד מועדו כייל תרתי לפי שילפי' טומאה ושבת הכל בג"ש דחד מועדו אכן במקצת ספרים כתוב ברש"י תרתי במועדו א"כ בע"כ נקט דרש דספרי מהרש"ל:
פרק י
פסוק לה
בד"ה ויהי בנסוע כו' נ"ב רבים מפרשי' שהסימנים קאי על ההפיכות הנוני"ן ולא נהירא אלא אסימן פרשיות קאי שפרשה לפניה ולאחריה אע"פ שהוא מחובר למעלה ודוק והארכתי בזה בפרק כל כתבי בספרי מהרש"ל:
פרק יא
פסוק ח
מה שפירש"י לא ירד ברחיים כו' אלא משתנה כו' תימה דהא בפ' בשלח כתי' את אשר תאפו אפו וגו' ופרש"י מה שאתם רוצי' לאפו' כו' והכא אמרי' שלא היו אופין אותו ולא היו מבשלין אותו וצ"ע כנ"ל:
פסוק י
בד"ה ורז"ל אמרו כו' ולא ידעתי כו' נ"ב וחמי מהרר"ק ז"ל איש ירושלמי תירץ שבכיית' תלוי במן לפי שמצינו בפ"ב דיומא שע"י המן היה נודע אם זינתה אשה שאם נמצא העומר בבית בעלה היא מסרחת עליו כו' ולא נהירא דהתם לאו בזנות איירי אלא במרידה דאל"כ אם היא סרחה למה נמצא העומר בבית בעלה הלא אסורה לו אלא במורדת איירי ומ"ה כשהוא מורד עליה יש לו ליתן כתובתה ומ"ה נמצא העומר בבית אביה וכן משמע מפירש"י שם ועוד אפילו אם תפרש כן הלא לא בכו על איסור א"א שקיבלו עליהם בני נח אלא על עסקי משפחות קרובות כדאיתא להדיא בספרי ונרא' בעיני לפרש שהמן היה נבלע ברמ"ח איברים ע"כ נקרא לחם אבירים וממעט התאוה ע"כ לא היה אדם טועם באכילת המן אותן ה' מינים החריפי' הקשואים והאבטיחי' והבצלי' והחציר [והשומי'] כדאי' ביומא ומ"ה אמרינן שהמן שהיה יורד לישראל היה יורד תכשיטי נשים עמהן כדי להוסיף התאוה א"כ למפרע בכו על פריש' העריות כי מן הראוי היה להיות שישא אדם אחותו או דודתו אלא שנאסר מפני שהן מצוין אצלו תדיר וכדי שלא להרבו' בענין תאות המשגל כאשר פירש האבן עזר' וא"כ אמרו מאחר שהמן בלא"ה ממעט התאוה א"כ לא היה לנו לאסור הקרובות ודוק מהרש"ל ואני שמעתי ממורי מהר"ש מלובלין ז"ל דלכך תלו בכייתן על אכילת המן משום דעיקר זנות של עריות היה בשעת יציאתם לנקביהם דבתי כסאו' שלהם היו בשדה והמן היה נבלע באיברים כדפרישית וא"כ לא היו צריכין לצאת לנקביה' ולא היו מזנין לכן בכו דוקא עתה:
פסוק טו
בד"ה ואם ככה כו' במקום אתה כו' נ"ב גם אני שמעתי כן ויפה הוא לנערים והעיקר מה שפירש מהרא"י שתשש כחו שלא היה יכול להדגיש המלה לומר אתה אלא ברפיון הלשון כחולשת הנקבה אמר את במקום אתה מהרש"ל:
פרק יב
פסוק ו
בסוף ד"ה פה אל פה כו' נ"ב ומה שפרש"י והיכא א"ל בסיני לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי אלא מפה אל פה לחוד הוא דאפיק שהקב"ה אמר לו ומאן דדריש שם ואתה פה עמוד עמדי לא דריש פה אל פה ורש"י עייל תרווייהו בחדא מהרש"ל:
פרק יג
פסוק ב
בד"ה למה נסמכה כו' נ"ב ואפשר לומר תלת' זימני הוי חזקה א"כ למה נסמכה להיות ג' פורענות סמוכין זל"ז וק"ל מהרש"ל:
בד"ה ומשה נמלך כו' אינה סיפר מה שראוי כו' נ"ב ותימה הלא בתחילה לא כתוב אלא אפס כי עז העם הזה וגו' ע"כ נראה לפרש בע"א גם לתרץ מה שמקשין העול' מרע"ה נתן להם סימן החזק הוא וגו' אם בפרזים הם יושבים חזקים הם ואם בערים בצורות הם יושבים חלשים הם והם השיבו שעז העם דהיינו חזק הוא וגם ערים בצורות בשמים אלא כך אמרו גיבורי' הם ויושבין בשדות ועוזבים המבצרים שלהם פירש אינם יריאים כלל וזהו מה שאמר עז העם היושב בארץ ולא אמר היושב בערים וזה היה דיבה כי לא עשו האמורי' מחמת זריזות וגבורה אלא שהדבר היה בהם באותו פעם והוכרחו לברוח מן הישוב אל השדות והם לא השגיחו בזה ואדרבה גם על זה הערימו ואמרו לבסוף ארץ אוכלת יושביה ודוק מהרש"ל:
פסוק לא
מה שפרש"י כי חזק הוא ממנו כלפי מעלה כו' משום דאי ס"ד כפשוטו מאי רבות' הלא פרעה ועמלק ג"כ היו חזקים יותר מישראל ואפ"ה היו ישראל נוצחין אותן אלא ע"כ כלפי מעלה כו' ספר מתנות כהונה:
פסוק לג
בד"ה וכן היינו כו' שיבוש נפל כו' נ"ב ומהרא"י בשם דודו מהר"ר אהרן הקדוש פי' כי הנמלים שבא"י גדולים כחגבים שבכאן והנראה בעיני שכולן לא כיונו לדעת רש"י כי רש"י פירש ע"פ התרגום שפי' כקמצין וכן איתה בגמ' דסוטה דף ל"ה דמי' לקמצ' באילנ' דהיינו נמלה ותדע דהא בשמיני מתרגם החגב חגבה והכא פ' קמצין ובריש פרק הרואה פירש"י להדיא קמצין נמלין ואפשר דשם נמלין קרוין בלשון אמוריים חגבים וק"ל מהרש"ל:
פרק טו
פסוק לב
בד"ה ויהיו במדבר כו' בשנה ראשונ' כו' קושיא זו מצאתי בספר ישן נושן מוכתב על קלף שחיב' גדול בדורו פי' על הספרי ותירץ דט"ס הוא בספרי וצ"ל שלא שמרו אלא שנה ראשונ' ובשניי' בא זה וחיללה וקושיא הראשונה תירץ הוא ז"ל כי תנא דספרי לא חשיב ליה כ"כ חילול כי אע"ג שנצטוו על שבת עדיין לא נאמר עונשה עד סיני ואפי' נאמר להן עונשה מ"מ לא עשו בו מלאכה שהיו חייבין כליה שהרי לא מצאו ולא הביאו כלום ולא הענישן הכתוב אלא על שלא האמינו שמשה אמר להן היום לא תמצאהו בשדה וכתיב ויצאו מן העם ללקוט ותניא במכילת' אלו מחוסרי אמנה ואפי' את"ל שהוליכו כלים עמהן להביא בהן המן מ"מ לא מצינו שהתרו בהן והתירו עצמן למיתה כדאשכחן במקושש הכא ובפ' היו בודקין מדלא כתיב שקישש עצים אלא מקושש עצים שהתרו בו ועדיין מקושש כבתחילה כנ"ל עכ"ל וכן פרש"י בהדי' בפ' היו בודקין ולפ"ז אין אנו צריכין לדברי הרא"ם במה שכתב ד"ה המוצאי' כו' ע"ש.
פסוק מא
בד"ה על ארבע כו' ולי' לא ס"ל כו' ואני תמה וכי לא ראה מ"ש הרא"ש בהלכות קטנות וז"ל והא דתני' בספרי בפ' ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם אף בעלי ג' ובעלי ה' ובעלי ו' ובעלי ז' ובעלי ח' במשמע ת"ל ד' כנפות יצאו בעלי ג' ובעלי ה' ובעלי ו' ובעלי ז' ובעלי ח' ונ"ל דה"פ אי לא כתיב אלא על כנפי בגדיהם ה"א דכל כנפי' שיש לבגד אמרה תורה לעשות ציצית הן מעט הן הרבה ת"ל על ד' כנפות ונתמעטו מעט והרבה ובעלת ג' פסול אף אם הטיל ד' על ד' בעינן וליכא ונתמעט בעלת ה' ויותר שאין להטיל בכל ה' כנפים אלא בד' מהם עכ"ל ולפ"ז לא צריכין למימ' כמ"ש הרא"ם ז"ל דרש"י ז"ל לא ס"ל כבריית' זו אלא בוודאי ס"ל כבריית' זו ומפרש אותה כפי' הרא"ש ז"ל כנ"ל ודוק:
פרק טז
פסוק א
בד"ה פרשה זו כו' נצטרך לפרשו כו' בעירובין מאי דכתיב רועה זונו' יאבד הון נ"ב ויפה פירש דאל"כ הא דרשינן כל האומר הלכה זו נאה כו' מאבד הונה של תורה וק"ל מהרש"ל:
בד"ה ודתן ואבירם כו' כו' נ"ב אין זה מקושר למעלה ומאמ"ז קבלתי דה"פ כי אמר בתחילה שיעקב בקש רחמים והוקשה א"כ דתן ואבירם שיחסם אחר ראובן ולא אמר בן יעקב ולא מצינו שביקש יעקב על ראובן שלא יתייחסו בניו אחריו במחלוקתו של קרח ע"כ פי' אוי לרשע אוי לשכינו וממילא הם בכלל ודוק מהרש"ל:
בד"ה בני ראובן כו' שנעשו בו פלאות כו' נ"ב ואני אומר דבודאי כך הוא מאחר שלא מצינו שלפלת אב א"כ למה כתביה בשלמא בני אליאב מצינו ביחס של ראובן ובא לייחסם אחריו משא"כ בפלת ולכך פירש"י ואון בן פלת להודיע שאין זה יחום אלא שמו של און הוא ודוק מהרש"ל:
פסוק ג
בד"ה כלם כו' ולא ידעתי כי' ואנכי לא ידעתי למה לא ידע הלא לק"מ דקדושי' תהיו והתקדשת' והייתם קדושי' אינם רק ציווין וכדפרש"י הוו פרושין מן העריות וקרא דכי עם קדוש אתה וגו' הוא בפרשת ראה והיה זמן רב אחר מחלוקת קרח וגם אין לפרש דהאי כלם קדושים הוא קדושים ממש ר"ל צדיקים דא"כ יש פתחון פה לחלק מנא להו דכל העדה כלם קדושים וצדיקים לכן פירשו רז"ל כלם שמעו כו' כנ"ל:
פרק יח
פסוק א
בד"ה ויאמר יי' שרש"י ז"ל סובר כו' נ"ב אבל קשה מכ"ש שהיה לו לרש"י לפרש בפרשה שאחריה שהיא מקומה אלא נראה שרש"י לא הקשה מידי למי נאמרה אלא שחיבור המקראות בא ליישב דבפרשה שלפניה כתוב שבני ישראל באו אל משה ואמרו כולנו גוענו כו' ולא מצינו שהשיב להם משה ובודאי דיבר משה דבריהם אל ה' ולא מצינו שהשיב לו השי"ת על דבריו אלא בודאי א"ל ה' שיאמר לאהרן והחזקוני פירש שהפרשה נאמרה כבר ולא דק מהרש"ל:
(בד"ה) [בא"ד] ת"ל זכרון לבני כו' פירש האי קרא כתיב לעיל בשריפת עדת קרח ובסיפא כתיב כאשר דיבר יי' ביד משה לו ומשמע ליה שכל הדברים שדיב' לאהרן כולן דיבר לו ע"י משה מצאתי בספר ישן פירוש על הספרי:
פסוק ח
בד"ה ואני הנה כו' מן העולם כו' והא דתנן בפרק נגמר הדין שהקב"ה מיצר על דמן של רשעים שנשפך התם ברשעי ישראל ותימה דתנן בפרק אחד דיני ממונות גבי עדים שהיו הורגין את הנפש ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה והלא כבר נאמר באבוד רשעים רינה ובגמ' פריך ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים וכו' ומשני א"ר יוסי בר חנינא הוא אינו שש אבל אחרים משיש אלמא אפילו על רשעי אומו' העולם אינו שש ועוד פריך ליה מדכתי' שם ולא קרב זא"ז מעשה ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה ושמא שאני בין דור המבול לשאר רשעים מצאתי בס"י פי' על הספרי:
פרק יט
פסוק ב
בד"ה אדומה כו' קרי להו שחורים כו' א"נ שחורות לרבותא נקט שלא תימא כל מראה שחור אדום הוא אלא שנלקה כנ"ל:
פרק כ
פסוק יא
מה שפירש"י והם דברו לסלע אחר היינו קודם ההכאה הראשונה והחטא היתה משום ששגגת תלמוד עולה זדון שהיה להם להשים על לבם איזהו סלע הוא והחזקוני מפרש דברי רש"י מ"ש והם דברו לסל' אחר היינו אחר ההכאה הראשונה ולא דק כנ"ל:
פרק כא
פסוק כב
בד"ה אעבר' כו' כדכתבו התו' לא דק בתו' וכבר השגתי עליו בפר' שופטים ע"ש כנ"ל:
פרק כב
פסוק ד
בד"ה בעת כו' וליכא למימר שבלק כו' ובבמדבר רבה אית' בהדיא דצור היה בלק דכך איתא שם אמרה לו כך אמר אבא בלק כו' שמע מינ' שצור הוא בלק:
פסוק ה
מה שפירש"י מדברי רז"ל מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע כדי שלא ליתן פתחון פה כו' קשה אדרבה עכשיו יהיה להם פתחון פה שיאמרו נתת לנו נביא והטעה אותנו ואלמלא לא היה נביא לא היינו שומעין לו וי"ל דאין כאן פתחון פה שהרי לא הטעם בנביאות אלא בעצתו הטען ואדרבה אמ' להן שהקב"ה שונא זימה וא"כ מכ"ש שלא היה להם לשמוע להפקיר בנותיהן לזנות ודוק מהרש"ל:
פסוק כב
בד"ה ושני נעריו עמו כו' נ"ב עיין במה שכתבתי לעיל בפ' וירא מהרש"ל:
פסוק כו
מה שפירש"י מדברי רז"ל שהראה לו סימני אבות כו' נר' בעיני כי לאברהם אבינו לא נתן לו הקב"ה אלא ארץ הזאת כמו שכתי' לזרעך אתן את הארץ הזאת ליצחק הרחיב לו והציר לאומות ונתן לו הארצות האל ליעקב ופרצת וגו' והיא נחלה בלי מצרים ואין מקום לאומות אפי' בתפיסת היד בסי' המקומות שהראה לו וק"ל מהרש"ל:
פסוק מ
סד"ה בקר וצאן כו' נ"ב ויש טועין שפירשו משום דלא כתיב בקרא גבי זביחה או שחיטה כי אם צאן ובקר שינה הקרא ממשמעתו אלא שיהיה כפשוטו בקר א' וצאן א' ושכחו מה שכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך מהרש"ל:
פרק כה
פסוק יד
מה שפירש"י ד"א להודיע שבחו של פנחס כו' קאי חמה שלמעלה שפי' שיחס הרשע לגנאי דבר אח' לא משום יחוס הרשע לגנאי אלא להודיע שבחו של פנחס ולא קאי הד"א מה שפי' נשיא בית אב אחד לחמשה בתי אבות וק"ל א"נ יש לפרש שאף על זה קאי וה"פ ד"א להודיע שבחו של פנחס אע"פ שהיה נשיא כו' ונפ"ז צ"ל נשיא ממש ומ"ה היה לו לירא ביותר ואמת שלפי דברי רבותינו ז"ל בפרק אלו הן הנשרפין שאמרו הוא זמרי בן סלוא הוא שאול בן הכנענית הוא שלומיאל בן צורישדי א"כ היה נשיא גמור מהרש"ל:
פסוק טו
מה שפירש"י והוא היה החשוב שבכולן כו' עד מנאו שלישי מקשין העולם למה לשלישי ולא לרביעי או לשני ונרא' שגלוי לפני המקו' ששנים הראשונים לא הפקירו אבל שנים האחרוני' נמי הפקירו כמו הוא א"כ נמנה לשלישי מן הראוי וק"ל מהרש"ל ובספר מנחה בלולה איתא דלכך מנאו שלישי משום דכתיב בפר' מטות ואת מלכי מדין את אוי וגו' ומסיים חמשת מלכי מדין ואי הוי מנאו לבסוף הוי ג"כ לשון חשיבות דבסוף נזכר ג"כ מלכי מדין לכך מנאו מן הדין לשלישי דהוא באמצע:
פרק כז
פסוק ז
בד"ה והעברת כו' והג"א פי' כי עיקר הגירס' היא לשון העברה הוא ופי' דכשאין לו בן והבת יורשת אותו הוי כאלו עוברת לו הנחלה ולד"א הוי העברה ממש ואני תמה עליו דהא בהדי' אמרי' בגמ' בפ' י"נ דף קט"ו כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה ופרשב"ם בשם ר"ח כלומר הקב"ה שונא אותו ע"כ ולדעתי גם לרא"ם ז"ל אישתמועי גמ' זו דוק בדבריו כנ"ל:
פרק ל
פסוק ו
בד"ה ואם הניא כו' כלומר כו' פי' ולמעוטי אם אמר אי אפשי בנדר שנדרת או אין כאן נדר או מותר לך בכל ג' גווני אינו מועיל אלא בלשון הפרה וק"ל מהרש"ל:
פסוק טו
בסד"ה מיום אל יום כו' ואני מוסיף בתימה דבגמ' דנדרים פרק נערה המאורסה דף ע"ז ע"ב משמ' בהדיא דלא כרש"י ז"ל דז"ל הגמ' לשם חוזרו' הפרת נדרים כל היום ורבי יוסי בר יהודה וראב"ש אמרו מעל"ע מ"ע דת"ק אמר קרא ביום שמעו ורבנן מ"ט דכתי' מיום אל יום ולת"ק הא כתיב מיום אל יום איצטריך דאי ביום שמעו ה"א ביממא אין בלילה לא כתיב מיום אל יום ולמ"ד מיום אל יום הא כתי' ביום שמעו איצטריך דאי כתיב מיום אל יום ה"א מחד בשבת לחד בשבת ליפר לה כתיב ביום שמעו ע"כ הרי בהדיא דלכ"ע מיום אל יום משמ' מעל"ע ודלא כדברי רש"י וצ"ע כנ"ל:
פרק לא
פסוק ו
בד"ה ד"א שהלך לנקום נקמת יוסף כו' יש מקשין מה הם היו חייבין מאחר שאחרי' מכרו להם וא"ת אעפ"כ הם היו חייבין א"כ מכ"ש שהאבות חייבין שמכרו להם א"כ אתה מוציא לעז עליהם וק"ל אלא נרא' שראה מעשה של זנות ונזכר מה שעשו שמכרו אבי אמם למשכב זכור לפוטיפרע מ"ה סרסו המקום וק"ל מהרש"ל:
פסוק יז
בד"ה וכל אשה כו' דהכא בקטנה קמיירי כו' ולק"מ דא"כ לא הל"נ למכתב כלל אשה דמקושיות המקראו' ידעי' דוכל יודעת איש בטף קמיירי אלא בע"כ בראויה להבעל מיירי קרא ודוק כנ"ל:
פסוק מב
בד"ה וממחצית בני כו' נ"ב וי"מ למה חזר הכתוב ומנה המחצית של בני ישראל מאחר שכבר מנה המחצית האחת ואם רוצה הכתוב להאריך ולא לקצר א"כ כ"'ש שהיה לו לבאר כמה יעלה אחד מן החמשים וכמו שביאר גבי מחצית הראשון כמה יעלה אחד מחמש מאות ונ"ב שלא רצה הכתוב להאריך ובדין שהיה לו לקצר ולכתו' וממחצית בני ישראל אשר חצה משה מן האנשי' הצובאים לקח א' מן החמשים וגו' אלא שבא להודיע לנו שכבר מסר משה המחצי' לכל העדה בשלימות כפי המספר והם הפרישו ללוים ע"י משה וטוב' הנאה היה לה אבל לא שיקחו אנשי הצבא חלק החמשית ויתנו ללוים ע"י משה והמותר יתנו לישראל והטובה להם וק"ל ואולי אף לזה כיון רש"י שמחבר ויקח משה למעלה ר"ל שעיקר המספר של מחצית בני ישראל לא להשמיע לנו על ויקח משה וכדפי' ודוק מהרש"ל:
פרק לד
פסוק ג
אצל הציור נ"ב ותימה גדולה שצייר קדש ברנע חוץ למיצר והלא ע"כ הוא לפנים כמו שפירש"י גבי מעלה עקרבים וכן גבי קדם לעין ודוק סדר הציור הזה נ"ל ביה כמה טעיות ואין לשעון עליו נ"ל מהרש"ל: