אור ברסלב
ירח האיתנים קידושין

ירח האיתנים· רבי אברהם הכהן רפפורט מבאהסלאב

קידושין

גיטין

דף ד:

ותנא מייתי ליה מהכא דתניא כי יקח איש אשה וגו' אין קיחה אלא בכסף וכה"א וכו' והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף כו' יבמה תוכיח כו' מה ליבמה שכן אינה נקנית בשטר כו' ת"ל כי יקח הא למה לי קרא הא אתיא לה אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא כו' מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף כו' ת"ל כי יקח כו' ע"ש:

ומקשין העולם למה ליה להגמרא להביא התוכיח מיבמה וכל אריכות הלשון מה ליבמה שכן אינה נקנית בשטר הוי ליה להגמרא תיכף לומר האי מעיקרא דדינא פירכא מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף כו' ותו לא. ונלע"ד לתרץ בדרך הפשוט דהנה איתא בגמרא לקמן ומנין שאף בשטר ודין הוא וכו' א"ק ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר ונקיש נמי יציאה להויה אמר אביי יאמרו כסף מכניס כסף מוציא ואין סניגור נעשה קטיגור אי הכי שטר נמי וכו' מילי דהאי שטרא לחוד וכו' ה"נ האי כספא לחוד וכו' טיבעא מיהו חד הוא. רבא אמר א"ק וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף ואימא בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה הא כתיב ויצאה והיתה כו' ומה ראית מסתברא קאי בגירושין ממעט גירושין קאי בגירושין ממעט קידושין ע"כ נמצא לפי הגמרא הנ"ל יש משמעות דורשין בוכתב לה או וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה או דוכתב לה בא להורות בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף ובהקישא דויצאה והיתה גם כי שני משמעות דורשין כנ"ל. והשתא יובן דבלא זה השקלי וטריא דיבמה תוכיח הנ"ל לא היה יכול להקש' הך פירכא דמעיקרא דדינא מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף דהוי אמינא דגם אשה יוצאה בכסף ואי משום דכתיב וכתב לה להורות דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף הוי אמינא דלמא וכתב לה אתיא להורות בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה אבל אשה יוצאת בכסף מחמת הקישא דויצאה והיתה אבל השתא דמביא הך דיבמה תוכיח ופריך מה ליבמה שכן אינה נקנית בשטר פריך שפיר דממה נפשך באיזה הפירוש מהמשמעות דורשין ה"ל יש פירכא על הק"ו מאמה העבריה הנ"ל ודו"ק ותבין מעצמך:

דף יד:

עבד עברי נקנה בכסף מנא הני מילי דאמר קרא מכסף מקנתו מלמד שנקנה בכסף אשכחן עבד עברי הנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף נמכר לישראל מנלן א"ק והפדה שמגר' פדיונ' ויוצאה אשכחן אמה העבריה הואיל ומקדשת בכסף מקניא בכסף ע"ע מנלן א"ק כי ימכ' לך אחיך העברי או העברי' מקיש עברי לעברי' אשכחן מכרוהו ב"ד מוכר עצמו מנלן יליף שכיר שכיר הניחא למאן דיליף שכיר שכיר אלא למ"ד דלא יליף שכיר שכיר מא"ל כו' ע"ש השקלי וטריא בחיפוש אחר חיפוש למצוא תנא דלא יליף שכיר שכיר ובמסקנא אלא הכי הוא דתניא אם לא יגאל באלה ר' אומר באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש שיכול והלא ק"ו הוא ואי ס"ד יליף שכיר שכיר כו' אמר ר"נ בר יצחק לעולם יליף הג"ש וש"ה דא"ק יגאלנו לזה ולא לאחר ומכאן והלא לא מקש' תו מידי מאן תנא דלא יליף שכיר שכיר והוא תמוה:

אבל נלע"ד לתרץ והסיגנון הוא כך דע"כ מוכח מדרשא דאם לא יגאל באלה ה"ל דרבי הוא האי תנא דלא יליף שכיר שכיר ותו לא איצטרך למפרך מאן האי תנא דהא ידעינן דרבי הוא והך תירוצא דר"נ בר יצחק אזלא לפי הוכחת הגמרא אבל לפי מאי שמוכח לקמן לא שייך תירוצא ה"ל ויהיה מוכח דרבי לא יליף הך ג"ש רק נקדים מה שהקשו התוס' לעיל בד"ה מוכר עצמו מנלן כו' עיי"ש קושיא ראשונה וקושיא שניה היא וא"ת אמאי איצטרך והפדה לענין כסף לישתוק מניה ותילף עבריה מע"ע הנמכר לישראל וע"ע הנמכר לישראל מע"ע הנמכר לנכרי מג"ש דשכיר כו' וי"ל אין הכי נמי אלא אצטריך לדרשא אחרינא לגרעון כסף, וכתב המהרש"א לכאורה קשה דהא גופיה מילתא דגרעון גבי גוי כתיב וחשב עם קונהו מכסף מקנתו כו' וא"כ לא איצטרך להך מלתא דבגרעון כסף דהא נמי נפקא מהך ג"ש דשכיר שכיר מגוי ועבריה מע"ע מהקישא כקושייתם ותירץ דגרעון כסף דגוי אינו אלא לפי שנות היובל דהא אינו יוצא בשש וא"כ איצטרך שפיר גרעון כסף גבי עבריה לפי שנות שש עכ"ל המהרש"א והשתא יובן דע"כ מוכח דרבי הוא האי תנא דלא יליף שכיר שכיר דאי יליף שכיר שכיר קשה קושית המהרש"א ל"ל קרא והפדה גבי אמה העבריה נילף מע"ע הנמכר לנכרי ואי משום גרעון הא גופא מלתא דגרעון כתיב גבי נכרי כקושית המהרש"א ואי משום תירץ המהרש"א דמחלק בין גרעון דיובל לגרעון דשש קשה ל"ל באלה להורות דבאלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש הא בל"ז ידעינן דאינו נגאל בשש דאל"ה רק נימא דנגאל בשש קשה ל"ל והפדה להורות על גרעון כנ"ל הא עיקר גרעון כתיב גבי נכרי ואי משום דיש חילוק בין גרעון דיובל כו' הא השתא קיימינן דע"ע הנמכר לנכרי נמי נגאל בשש דהא לא כתיב באלה וכנ"ל והוי גבי גוי נמי גרעון בשש ומצי למילף שפיר עבריה מעבד עברי כנ"ל אלא ע"כ מדכתי' באלה להורות שאינו נגאל בשש ע"כ מוכח דלא יליף שכיר שכיר וא"כ ע"כ איצטריך והפדה דאי לא הוי כתיב והפדה ה"א לחלק בין גרעון דיובל ובין גרעון דשש דהא השתא כתיב באלה להורות שאינו נגאל בשש ולא הויין שוין לכך איצטרך והפדה כנ"ל ונמצא מוכח ע"כ דרבי הוא האי. תנא דלא יליף שכיר שכיר מדאיצטריך באלה להורות שאינו נגאל בשש כך נלע"ד הקלושה והדברים ברורים למבין:

סוטה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' סוטה פסק כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר. שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו שאסור מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו שנאמר ונקה האיש מעון וגו' בזמן שהאיש מנוקה מעון אשה נושא עונה ע"כ והשיג עליו הראב"ד וז"ל אפי' בא על ארוסתו כו' האי דלא כהלכתא הוא משמעתא דר"פ ארוסה ושומרת יבם עכ"ל:

ופירש הכסף משנה קושיתו של הראב"ד וז"ל טעמו מדאמרינן בר"פ ארוסה ושומרת יבם טעמא דכתיבא הני קראי הא לאו הכי ארוסה שתיא והא כי אתי רב אחא בר חנינא מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל אמר רמי בר חמא משכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית חמיו משמע מהכא דאע"ג דבא עליה ארוס בבית חמיו הוי שתיא אי לאו דמיעטה קרא ואם איתא דבא עליה ארוס בבית חמיו הוי ליה אינו מנוקה מעון קשה למה לי קרא למעט ארוסה תיפוק ליה משום דאין האיש מנוקה מעון אינה יכולה לשתות עכ"ל ונלע"ד לתרץ הרמב"ם ז"ל דהנה איתא בש"ע אה"ע סימן ל"ג ס"א בביאה כיצד אמר לה בפני שנים הר' את מקודשת לי בביאה זו ונתייחד עמה בפניהם ה"ז מקודשת אע"ג דחוצפא היא ואין דינה אלא כמאורסה ולא כנשואה:

הג"ה וי"א דוקא כשבא עליה בבית חמיו אבל כנסה לביתו ובא עליה או שקידש כבר ובא עליה דינה כנשואה עכ"ל:

וגם הרמב"ם בפרק י' מהלכות אישות פסק כן וז"ל הארוסה אסור' לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה. והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכות מרדות ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שניה עד שיביא אותה לתוך ביתו והשתא נ"ל פשוט דצדקו דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דנוכל לומר דכך הוא תירץ הגמרא אמר רמי בר חמא דע"כ צריך קרא למעט ארוסה דאינה שותה דאי משום מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל משכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית חמיו ולא תאמר שבא עליה אחר הקידושין דאם בא עלי' אחר הקידושין אין המים בודקין אותה כמו שפסק הרמב"ם מחמת דאין האיש מנוקה מעון רק דהכי פירוש הגמרא כגון שקידשה בביאה וא"כ קדמה שכיבת בעל לבועל ואי תקשי לך הוי ליה להגמרא לתרץ כך ולמה ליה להגמרא להאריך כגון שבא עליה בבית חמיו נוכל לומר דמלתא אגב אורחיה קמ"ל דדוקא שבא עליה בבית חמיו לכך דינה כארוסה אבל אם כנס' לביתו ובא עליה דרך קידושין הוי לה תכף דינה כנשואה והכא צריך למצוא שתהא ארוסה בשעת שתיית המים המאררים לכך משני שבא עליה בבית חמיו:

אבל הרמב"ם ז"ל איירי בביאה שניה אחר הקדושין או שקידשה בכסף ואח"כ בא עליה דבא עליה באיסור והראיה שהרמב"ם פסק כך דכתב הא דאין המים בודקין את האשה כשבא עליה בבית חמיו גבי כל איש שבא ביאה אסורה מימיו כו' לכך נראה לי דע"כ איירי בביאה שניה דאלו לקדש את האשה בביאה גם הרמב"ם ס"ל שיוכל לקדש אותה כמו שהבאתי לעיל ואין עליו שום קושיא מגמרא דסוטה הנ"ל כך נראה לע"ד ודו"ק. שם ת"ר בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא נתעסק בעצמות יוסף שנאמר חכם לב יקח מצות ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור אמרו שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור ואמרה ליה שהוא בנילוס כו' ע"ש מקשין העולם הוי ליה להגמרא להקשות על הפסוק דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו מנין היה משה יודע היכן וכו' ומה שייכא הקושיא לכאן. ונלע"ד לתרץ בדרך הפשוט רק נדקדק מקודם דהנה איתא ברש"י בחומש והעלית' את עצמותי מזה אתכם לאחיו השביע כן למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם שנאמר אתכם:

א"כ לפי' זה קשה ממ"נ אי לקח מרע"ה אף עצמות כל השבטים עמו א"כ למה כתיב בקרא רק עצמות יוסף לבדו וא"ת מדלא כתיב בקר' רק עצמות יוסף לבד ע"כ לא לקח משה עצמות כל השבטים רק שאר אדם מישראל לקחם א"כ קשה מאי רבותא דמשה רבינו ע"ה על השאר בני אדם שלקחו שאר עצמות השבטים דקאמר בא וראה כמה חביבות מצות על משה כו' ע"כ נ"ל דהרבות' של מרע"ה דכל ישראל נתעסקו בביזה בתחלה ואח"כ בלכתם לקחו עצמות שאר השבטים ומרע"ה היתה מחשבתו תחלתו בפועל רק להיות עוסק בעצמות ולא בביזה ואם כן שפיר נאמר עליו חכם לב יקח מצות אך אם נאמר דמרע"ה בל"ז לא היה בדין להתעסק בביזה כלל א"כ יקשה קושייתי הנ"ל דמאי רבותא דמשה דהנה איתא בפ' בא דבר נא באזני העם וישאלו כו' פירש"י אין נא אלא לשון בקשה בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום ועינו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם ואיתא ברש"י פ' שמות ע"פ לכו לסבלותיכ' למלאכתכם שיש לכם בבתיכם אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היה על שבטו של לוי תדע לך שהיו משה ואהרן יוצאי' ובאי' שלא ברשות ועכ"פ אף שאין כ"כ ראיה על כל השבט עכ' זה אמת שמשה ואהרן לא היו עובדים נמצא לפי זה היתה כמעט גזילה באם שמשה היה לוקח שום ממון ממצרים כדאיתא בסנהדרין במעשה דאלכסנדרס שהטענה היה שנאמר ומושב ב"י בארץ מצרים ד' מאות שנה תנו לנו שכר עבודה וכדאיתא ברש"י פ' בראשית היה לו להתחיל התורה מהחודש הזה לכם כו' אלא שמא יאמרו האומות לסטים אתם והוצרך לספר המאורע להצדיקם:

נמצא מוכח שמרע"ה לא היה יכול להתעסק בביזה מטעם הנ"ל וא"כ מאי רבותיה כנ"ל. אך אפשר לומר כדאיתא בספר נפתלי שבע רצון על ההגדה זרע בכורי פתרוס מחצת בחצי הלילה חילם לא מצאו בקומ' בלילה וקשה הא כתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' וא"כ למה נטלו ממונם ומתרץ שמה שקנא עבד קנה רבו שהמצרים באו מכנען שנאמר בו עבד עבדים וגו' והתיר להם ממונם וא"כ היה מותר למרע"ה ליטול חלק בביזה משום האי טעמא דמה שקנה עבד קנה רבו כנ"ל:

אך קשה הא איתא במדרש על פסוק וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים שפלטן הים ליבשה שלא יאמרו ישראל כשם שאנחנו עולים כו' ע"ש ואמר שר של ים כלום רבו נותן מתנה לעבדו וחוז' ונוטל הימנו, א"ל הקב"ה אני אחזיר לך בימי סיסרא נוסף שליש כדאיתא נחל קישון גרפם כו' ע"ש נמצא נסתר האי סברא דמה שקנה עבד כו' וא"כ היה אסור למרע"ה ליטול שום ביזה וכנ"ל וא"כ קשה קושייתי הנ"ל:

אך אפשר לומר דאיתא ברש"י פ' בשלח ויסע משה הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישראל מוצאין אותם בים וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים וא"כ אפשר לומר דבאמת לא על ביזת מצרים קאמר רק על ביזת הים שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא היה עסוק בעצמות יוסף וביזת הים היה מותר לכולם מחמת הפקר וכדאיתא בפוסקים שטף נהר כו' ואפשר לומר דזהו כוונת הפסוק ויקח משה את עצמות יוסף עמו דלכאורה האי תיבת עמו הוא מיותר אף שדרשו חז"ל עמו במחיצתו להורות דמת מותר במחנה לויה דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע להוסיף בפסוק תיבת עמו לרמז שלא היה עמו רק עצמות יוסף לבד בכל הדרך ולא שום ביזה כלל וק"ל. ועפ"ז אמרתי שהוא פירוש הפסוק בתהלים ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל שלא תאמר הואיל ונתעסקו בביזה לשלול כסף זהב ושמלות ובמרע"ה כתיב רק עצמות יוסף לבד ולא שאר שבטים תאמר חלילה יש כושל בשבטיו כדאי' ברש"י בחומש פ' ויחי מה שהשביע יעקב אבינו ע"ה לבניו שישאו אותו תכף לא"י ע"ש בד"ה אל נא תקברני במצרים הטעם ע"ש וחלילה לומר שעלתה לעצמות השבטים כך לכך העיד הכתוב שאע"פ שהוציאם בכסף וזהב:

אעפ"כ אין בשבטיו כושל כי נשאו שארית ישראל את עצמותיהם עמהם לארץ ישראל ולפענ"ד נראה שהוא קרוב לאמת שלזה כיון דהמע"ה בפסוק הנ"ל סנהדרין משנה הבא על נערה המאורסה אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה כו' באו עליה שנים הראשון בסקילה והשני בחנק גמרא ת"ר נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשאה אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכ"א נערה אפילו קטנה במשמע א"ל רב אחא לרבינא ממאי דמתניתן ר"מ דלמא רבנן ולמעוטי בוגרת ותו לא א"ל האי אינו חייב עד שתהא כו' אינו חייב אלא על נערה כו' מבעי לי' ע"כ הגמרא:

הרמב"ם בהלכות אסורי ביאה פסק כך הבא על נערה המאורסה שניהם בסקילה ואינן חייבים סקיל' עד שתהא נערה בתולה מאורסה היתה בוגרת כו' ה"ז בחנק והבא על קטנה מאורסה הוא בסקילה כו' עכ"ל הרמב"ם. וקשה לי הא פסקי' כרבנן דנערה אפי' קטנה במשמע וא"כ למה כתב עד שתהא נערה אינו חייב אלא על נערה הוה ליה למכתב כקושית הגמרא ונראה לע"ד לתרץ דהרמב"ם אזיל לשיטתו דהרמב"ם פסק בפ"א מה' נערה המאורסה ואלו. שאין להן קנס הבוגרת והממאנות והאיילונית וכתב הראב"ד ז"ל גם זה טעות גדול שהאיילונית לדברי חכמים יש לה קנס עד שתהא בת עשרים שמקטנותה יצאה לבגר וכו':

והכסף משנה רוצה לתרץ הרמב"ם הנ"ל ומביא הגמ' בפי' וז"ל הגמר' הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי הא קטנה בעלמא אית לה מני רבנן היא דאמרי קטנה יש לה קנס אימא סיפא כו' אתאן לר' מאיר דאמר קטנה אין לה קנס כו' רישא ר"מ וסיפא רבנן וכ"ת כולה ר"מ כו' והתניא עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות דברי ר"מ ר"י אומר עד שירבה השחור על הלבן כו' האי תנא ס"ל כר"מ בחדא ופליג עליה בחדא ופירש"י איילונית שאין לה סימני נערות לעולם לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא ב' שערות לעולם כל ך' שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך היא בוגרת ובממאנת ס"ל כר"י דאמר נערה ממאנת והכי תידוק מינה נערה ממאנת אין לה קנס הא נערה בעלמ' אית לה קנס וכו' ופליג עליו בממאנת ואמר עד שירבה השחור והכי תנא הממאנת אין לה קנס הא הראוי למאן יש לה קנס עכ"ל: משמע בהדיא דלרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס איילונית יש לה קנס ולר"מ דאמר קטנה אין לה קנס כו' ורבינו שפסק בקטנה יש לה קנס ובאיילונית אין לה קנס הוה כמזכה שטרא לבי תרי ותירץ הכ"מ דאפשר לומר שסובר רבינו שכיון דגבי קנס נערה כתיב אע"ג דלחכמים קטנה בכלל כיון דכתיב נערה חסר ה' מפקינן לה כדאיתא בגמר' איכא למימר דהיינו דוקא קטנה דאתיא לידי נערות אבל איילונית דלא אתיא לידי נערות לא וא"כ נוכל לומר דכך הם דברי הרמב"ם בהלכות אסורי ביאה הנ"ל דבאמת הרמב"ם פסק כרבנן דנערה אפילו קטנה במשמע והאי עד שתהא נערה הכי פירוש' הא דכתבתי לך דאפי' קטנה במשמע דוקא קטנה דיכולה לבא לידי נערות אבל איילונית דאינה יכולה לבא לידי נערות לא:

אבל הגמרא שני לה בגוונא אחרינא א"נ ס"ל להגמרא דגם איילונית אית לה קנס לא מצי לשנוי כך כנלע"ד עיי"ש היטב והוא פשוט:

תו אמינא באותו ענין אגב ריהטא בעי מניה רב אדא מרב הבא על קטנה מאורסה מהו לר"מ לגמרי קא ממעט לה או מסקילה קממעט לה א"ל מסתברא כו' ופירש"י ז"ל לר"מ דאוקמי מתני' אליבא דממעט קטנה ע"ש. וקשה מאי בעי רש"י בזה הא בלא"ה אי לא מוקי מתני' אליבא דר"מ נמי מצי למבעי הך בעיא לר"מ:

ואגב ריהטא אפשר לומר דהנה אי' בגמ' דכתובות מתקיף לה רב אחי טעמא דכתיב הנערה הא לאו הכי ה"א אפילו קטנה במשמע הא כתיב ואם אמת כו' וקטנה לאו בת עונשין היא אלא כ"מ שנאמר נערה אפילו קטנה במשמע ופירש תוס' ור"מ נמי הוה דריש כך אי לאו משום דכתיב ולו תהיה לאשה דדרשינן במהווה עצמה הכתוב מדבר ומקשין תוס' וא"ת הואיל ומסתבר למדרש אפי' קטנה במשמע נימא לר"מ דוקא באונס ומפתה דגלי קרא דלא משום ולו תהיה לאשה אבל בכל מקום אפילו קטנה במשמע הוי ליה למדרש ותירץ שם התוס' מה שתירצו וקשה לי מאי מקשין התוס' אימא דבאמת ס"ל לר"מ בעלמא דאפי' קטנה במשמע הא לא מצינן שיהא סובר ר"מ נערה למעט קטנה באיזה מקום עיי"ש במהרש"א מה שכתב שם וגם כאן קשה קושיא זאת מה מבעיא בא על הקטנה לר' מאיר מהו לגמרי קא ממעט כו' לא שמעינן באיזו מקום שימעט ר' מאיר קטנה ממשמעותיה דנערה לכך פירש"י כיון דאוקמא למתניתן דממעט קטנה אליבא דר"מ א"כ מוכח דר"מ ס"ל נערה למעט קטנה לכך מקשה תוס' לבעל האיבעי' שפיר ודו"ק:

תוכן העניינים

ירח האיתנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה