ירח האיתנים· רבי אברהם הכהן רפפורט מבאהסלאב
גיטין
דף לה:
אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כו' גמרא אמר רב הונא לא שנו אלא בשלא ניסת כו' ע"ש בגמרא הסוגיא ובתוס' והוא כולו מוקשה וכתב הגאון מוהר"ם ז"ל שגם כן אין הבעל מיפר בקודמין אבל ארוס מיפר בקודמין כדאית' במשנה פרק נערה המאורסה ולהכי קתני ניסת:
והנה לכאורה יקשה מאוד לפי סברתו קשה קושית הגמרא כי לא ניסת נמי לכי מנסבא מיפר לה בעל ואי משום דאין הבעל מיפר בקודמין הא באירוסין מצי מפר לה אך כד מעיינת שפיר בגמר' דלא קשה כלל דהנה ע"כ צ"ל דרב הונא ס"ל דלאלמנה מן האירוסין אין לה כתובה דאל"כ קשה למה סתם ואמר לא שנו אלא שלא ניסת דמשמע בלא ניסת בכל גווני מצי לידור ולגבות כתובתה הא אף בלא ניסת נמי מצינן למימר דלא תגבה דהיינו כשהיא אלמנה מן האירוסין דקי"ל מת הבעל נתרוקנה רשות לאב וחוזרות לרשות אביה ומצי מיפר לה לחודיה ואם כן ניחוש ג"כ בלא ניסת דלמא מפר לה האב ותשבע על שקר ואיך מגבינין לה כתובתה ומתניתין סתמא קתני אין אלמנה וכו' ואמורא צריך לפרש דבריו וע"כ צ"ל ג"כ דלרב הונא לית לה כתובתה מן האירוסין ולדידיה ע"כ מתניתין איירי באלמנה מן הנשואין וכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה ואף שמת בעלה האב לא מצי מיפר ואם כן לפ"ז מאי קושיא דלמא מיפר קודם שישא אותה באירוסין כו' הא איתא בגמ' נערה המאורס' אביה ובעלה מפירין נדריה דא"ק ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה: ואיתא שם במשנה הפר האב ולא הפר הבעל או בהיפך אינו מופר ואם כן באלמנה מן הנשואין ליכא למימר הכי שיפר לה הארוס כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה ואם כן גם הארוס לא מצי מיפר לה דארוס מפר בשותפות האב ואין לומר דאפ"ה יקשה קושיא הנ"ל כי לא ניסת נמי דמפר לה הארוס ואי משום דאין הארוס מפר אלא בשותפות האב כנ"ל הא יש להמציא שהארוס לחוד יפר דהא איתא בגמ' בזה יפה כח הבעל מכח האב שהבעל מפר בבגר. והאב אינו מיפר בבגר היכי דמי אילימא שקדשה ונעשה בוגרת מכדי מיתה מוציא מרשות האב ובוגרת מוציאה מה מיתה לא נתרוקנה רשות לבעל אף בגרה לא נתרוקנה רשות לבעל אלא שקידשה כשהיא בוגרת ותנן הבוגרות וששהתה י"ב חודש רבי אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ואם כן אפשר להקשות כנ"ל אך לכי תיפוק דוק ותשכח דלא קשה מידי: דהנה איתא בגמרא הנ"ל אימא אב ליבעי ארוס וארוס לחודיה מפר וכ"ת אב דכתב רחמנא ל"ל הא מבעיא ליה דאם הקים הוקם ומשני אם כן בית אישה נדרה למאי כתב הא ק"ו ומה במקו' אב ארוס מפר לחודיה שלא במקום אב מבעיא אימא אם בית אישה נדרה לומר שאין הבעל מפר בקודמין ומניה ארוס מפר בקודמין אלא לאו משום שותפות דאב ופיר' הרא"ש ז"ל כלומר מהא דדרשת מניה דאין הבעל מפר בקודמין ממילא שמעת דארוס לחודיה אינו מפר. דהא ע"כ ארוס מפר בקודמין כדכתיב ונדריה עליה ואי אמרת דארוס לחודיה מפר אם כן תקשי לך בעל אינו מפר בקודמין ארוס מפר בתמיה וכי בשביל שנכנסה לגמרי לרשותו ונסתלק רשות האב ממנה הורע כחו ממה שהי' מפר בתחלה לבדו, אלא ע"כ מה שיפה כחו להפר בקודמין כשהוא ארוס היינו משום שותפות דאב וכשנשאה שמפר לבדו אינו מפר בקודמין:
ונמצא לפנינו אף דארוס היה יכול להפר בנדון שכתבתי לעיל אינו יכול להפר רק מה שנודרת תחתיו אבל לא בקודמין וא"כ לא קשה מידי אך אי קשיא הא קשיא דלפי זה למה ליה לרב הונא למימר דווקא ניסת. הא אף בנתארסה אין מדירין אותה וכנ"ל ואם כן הכי הוי ליה למימר לא שנו אלא שלא נתארסה כו' ואפשר לומר חדא דהיא היא דזיל בתר טעמא והוי ליה כמו שנשאת:
ועוד אמינא דע"כ הוצרך רב הונא למימר ניסת דוקא דאי הוי תני נתארסה לא הוה במשמעותיה טעמא דלא משו' שיפר לה בעל רק מטעמא אחרינא כמו שאכתוב לקמן. דהא ע"כ צ"ל דמדינא שתהא גובה כתובתה בלי שום שבועה דלא חשיד בעינינו שגובה כלום משל בעלה רק דהשבועה הוא להפי' דעת של היתומים דאלת"ה רק דהדין גופא היא שלא תגבה רק בשבועה דחשידא בעינינו שמא גנבה משל בעלה והדר גביא בחנם כתובתה קשה היכא תקנו תקנתא לרשיעא שתה' נודרת כל מה שירצו ותהא גובה כתובתה על שקר הא אמרינן בכמה דוכתי הלעיטהו לרשע וימות ולמה הקילו חכמים עליה שלא תשבע דשמא שלחה יד ותשבע על שקר. כדי שתגבה ואח"כ תמות בעון שבועת שוא דחמירא כמו שאירע מעשה שהיה ולכך הקילו עליה שתהא נודרת שאף שתדור בשקר לא חמירי כ"כ ולא תמות וא"כ תקנו תקנתא לרשיעא הלעיטהו לרש' כו' אלא ע"כ צ"ל כנ"ל דלא חשידא בעינינו שגנבה ותשבע על שקר רק דהשבועה הוא להפיס דעתן דשמא בזבזה דבר מועט משל בעלה כמ"ש הגמ' בדאטרחינן קמי יתמי וכמעשה שהיה שנשבעת כמעט באמת וגם היא תשבע באמת דוודאי לא גנבה כלום רק דשמא וויתרה כלום משל בעלה ומשו' דשבועה חמירא ולאו אדעתה ותמות חלילה על מגן לכך הקילו עליה שתהא נודרת ליתומים להפיס דעתם שאף שבזבזה כלום ולא אדעתא לא תחובו לה בתקנתן דלא חמירא כל כך ואף שמדינא היה שתגבה בלא שום שבועה החמירו עליה דלא תיתי לידי תקלה אף שתדור אותה משום דיפר לה בעל כדמפרשינן השתא וא"כ הפסידה כתובתה כיון דמדינא הוא שתהא גובה כתובתה בלי שבועה ולא חשידא בעינינו שגנבה ותדור על שקר ואי משום דשמא וויתרה ולאו אדעתה לא תיתי לידי תקלה וא' למה תיזל לגבי בעלה שיפר לה:
ועפי"ז תרצתי מה שיש להקשות על קושית הגמרא וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה דלכאורה יקשה מאי אריא הך קושיא. על רב הונא הא בלא זה על מתניתן נמי אפשר להקשות הך קושיא איך תקנו שתהא נודרת ותגבה כתובתה דלמא תיזול לגבי חכם ושרי אבל לפמש"ל לא קשה מידי על מתניתן רק על רב הונא כפי שאכתוב בסמוך:
נחזור לענינינו דלא היינו מפרשין אין מדירין דרב הונא משום דיפר לה בעלה וכו' רק ה"א דכך הוא הפירוש לא שנו שהתקינו שתהא נודרת ליתומי' להפיס דעתן וגובה כתובה אף דמדינא היה שתגבה בלא שבועה אעפ"כ החמירו עליה דוקא שתהא נודרת הוא דוקא בלא נתארסה דאין חבין לה בי שתדור אבל נתארסה אין מדירין אותה דנחוב לה במה שידוע לה דיאמר לה בעלה אי אפשי באשה נדרנית אף שקידשה סק בלי שום תנאי ואיתא ברמ"בם ובטור ושאר פוסקים שמקודשת בספק וצריכא גט מספק ותצא בלא כתובה. כשנמצא על נדרים קודם שנשאת ולישנא דאין מדירין אותה. הכי משא דהא לפי הטעם דגמרא דיפר לה בעלה דינא הכי הוא ש שנודרת מעצמה אפ"ה לא גביא כתובתה דמה בכך שנדרה כיון שיפר לה בעלה תידור על שקר והכי הל"ל אבל ניסת גביא אף שתדור אבל לפי הטעם שכתבתי הוי דינא הכי דאין מדירין אותה כדי שלא לחוב לה ואם תרצה האשה לידור תהיה לה לחוב תגבה כתובתה ואף כשלא תדור אפשר סברא הנ"ל שכתבתי מצי לגבות כתובתה דאפשר בנדון כזה העמידו על הדין שתגבה בלא שבועה כל זה הי' ה"א לפרש דה' דרב הונא סתמא קאמר הך לא שנו בלי שום טעם וטעמא דיפר לה בעל סתם גמרא קאמר לה בשקלי וטריא ומנא לה להגמרא לומר כן:
אבל השתא דאמר' רב הונא ניסת על כרח' צ"ל הטעם דגמרא דפירש דאין מדירן אותה משום דיפר לה בעל דאחר הנשואין לא אכפת לו במה שידירו אותה דהא הך דינא הוי דווקא קודם הנשואין ומצא עליה נדרים ואף שכנסה אח"כ סתם ופשיטא על תנאי תצא בלא כתובה אבל זאת לא מצינו בשום פוסק כשתידור לאחר הנשואין שתצא רק באם נודרת ולא מקימת כדאי' בש"ע א"ע סי' קט"ו והוה טעמ' הת' משום דבעון נדרים בנים מתים כדמשמע התם דאם הוא ג"כ עובר על נדרים לא איבדה כתובתה משום דהא גברא לא בעי בני וא"כ ע"כ צ"ל הטעם משום דיפר לה בעלה לכך אין מדיר אותה וא"כ לפ"ז ע"כ צ"ל דרב הונא ס"ל דחשידא היא בעינינו שתגנוב והשתא בניסת תידור על שקר ותגבה כתובתה בחנם ולכך אין מדירין אותה וא"כ השתא מקשה הגמרא שפיר וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ואי משום דלא ליחש לה דלא תמות וכנ"ל דהא בגמרא דגיטין איתא דרב הונא כרב ס"ל דלא מגבי כתובה לארמלתא ופריך הגמרא ולידרה ולגביה ומשני בשני דרב קילי נדרים וע"כ בימי הגמרא הוי עליהם אימת נדרים כדאי' בירושלמי ע"ש אך נוכל להקשות עוד דאעפ"כ ליתני נתארסה וכנ"ל ואי משום הא דכתבנא לעיל דה"א דטעמא דר"ה דאמר אין מדירין הוא משום דיאמר לה בעלה אי אפשי באשה נדרנית קשה הא איתא שם בגמרא המקדש אשה ע"מ שאין עליה נדרים כו' אמר ר"ש בן יהודא באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין ותנא נמי בברייתא הכי הוי בה רב פפא אהייא אלימא ארישא כיון דקפיד אפילו כל מילי נמי אלא אסיפא רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דקפדי אינשי הוי קפידא וכו' וכתב הרא"ש ז"ל וידוע דכר"א פסקינן שאף שאומר שמקפיד על כל נדרים ורוצה להוציאה לא צייתינין ליה רק דווק' בנדרי עינוי נפש שדרך בני אדם להקפיד עליהם כגון אכילת בשר כו' אף דלמסקנת הפוסקים קיימינין דהני שלשה נדרים הוא לאו דוקא מ"מ בהא כ"ע מודו דצריכי דוקא שיהא. נדרי עינוי נפש אבל בנדרים שאין בהן עינוי נפש וודאי לא קפדי אינשי כן הוא מסקנת כל הפוסקים וא"כ לפ"ז יקשה למה יאמר רב הונא אבל בנתארסה אין מדירין אותה כלל הא מצינן לידור אותה בדברים שאין בהם עינוי נפש וכנ"ל וא"כ. ע"כ יהיה צ"ל דטעמא הוא דאין מדירין משום דמפר להו בעל ולפ"ז אפשר דקושייתי נצב וגם קמה אך אפשר לתרץ בולטעמך הא גם לטעמא דגמרא יקשה קושיא זו ויתורצו שניהם דהא איתא בגמ' אלו דברים שהבעל מפר לאשתו נדרים שיש בהם עינוי נפש אף דלמסקנא קיימינן דאף נדרים שבינו לבינה גם שאר נדרים יש דמצי מפר לאשתו אף שאין בהם עינוי נפש מ"מ לכי תיפוק דוק ותשכח כמה נדרים שאין הבעל יכול להפר לה כדאי' במס' נדרים ובפרט שהרמב"ם וכל הפוסקים בכללם אי' להלכה דאין הבעל מפר רק נדרים של עינוי נפש ומביאין ראיה מספרי וירושלמי דתני בהדיא שגם אב לא מצי להפר לבתו רק דברים של עינוי נפש ובינו לבינה ע"ש באורך: וא"כ ג"כ על טעמא דגמרא נוכל להקשות הך קושיא דידורו אותה בדבר שאין בו עינוי נפש ולא יפר לה בעל וכנ"ל:
אלא ע"כ זאת לא תאמר דע"כ צריכין לידור אותה דוקא בדברים של עינוי נפש כדאי' בהדיא בגמרא ונודרת ואוסרת כל הפירות שבעולם עליה דלא קבילת מכתובתה. אף דהתוספת מקשין על זה משום דאינו יכול לקיים ואמרינן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר כו' ומצרכינן דוקא שתשייר שאפשר לחיות בו עכ"פ הרי מפורש לפנינו דצריך דוקא להדירה בדבר שיש בו עינוי נפש והנה אין מקום לקושיא זו וא"כ אם היה ר"ה אומר נתארסה הייתי אומר כנ"ל ולכך אמר ניסת אך לפי זה יקשה על תוספת במה שמקשים וידורה שלא תאכל ככר זה אם נהנה משל בעלה ותאכל לאלתר בפנינו הא בעי לידור אותה דוקא בדבר של עינוי נפש כדאיתא לעיל ונודרות ואוסרת כו' ובככר זה איתא בגמרא ובפוסקי' דלא הוי נדר עינוי נפש דאפשר לה שלא תאכל כל ימיה ותאכל ככרות אחרים:
ואפשר לתרץ ולומר ע"י הדקדוקם שיש לדקד' בתוספות בחדא מחתא דלכאורה הוא תמוה מאוד בקושיות התוספת שהביא הך דוכן קשה בסמוך דאין כאן מקומו לקושיא זו ואף כמעט סותר דברו כאשר אכתוב אי"ה בסמוך וביתר תימא רבתי שהפסיקו בקושיתו ואח"כ מביאין ולר"א דהוא מסקנא דקושייתו הראשונה ויש לומר דקושית התוספת אזלא כך על רב הונא דאמר אבל ניסת אין מדירין אותה בנדרי עינוי נפש משום דיפר לה בעלה הא אפשר בתקנתא וידירוה לה נדר עינוי נפש עוד בנדר זה שלא תאכל ככר זה דמפר למתענה ואינו מפר לשאינו מתענה כדאי' במס' נדרים וגם ברמב"ם לדינא: נדרה משתי ככרות באחת מתענה כו' מפר למתענה כו' ע"ש באורך דהלכה כר' יוחנן ובזה יוצא לכל הדעות דמדיר' אותה בעינוי נפש וגם בעלה אין יכול להפר לה על הנדר שלא תאכל ככר זה כדאי' סברא זו ברמב"ם אף שפסק בנדרה ממין רע שלא טעמה אותו כל ימיה ה"ז יפר כו' ובנדרה משתי ככרות כו' אינו מפר לאינה מתענה:
ומתרץ הכסף משנה דשאני התם דנודרת מהמין כולו ולכך מפר אבל מככרות אלו לבד לא וכתב ר"י דלא אמרינן דמותרת בשניהם מטעם שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרו כן אלא בהתר' חכם שהוא עוקר הנדר מתחלתו אבל לא בהפרת הבעל דאינו יכול להפר בדבר שאינו עינוי נפש:
וא"כ נוכל להדיר אותה בנדון זה לדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל בדנדרה מתאנים וענבים ביחד מה שהפר מופר ומכ"ש להרא"ש ז"ל דס"ל דג"כ לתאנים אינו מופר וכו'. אך משום דבבעל א"צ לומר שתאכל לאלתר בפנינו וכנ"ל לכך מביא הך וכן קשה בסמוך דבחכם ע"כ צ"ל דווקא שתאכל לאלתר דחכם שהתיר מקצתו התיר כולו ואי' בגמ' דשבועות אמר רבא נשבע על ככר זה שלא יאכלנה ואכלה אם שייר ממנו כזית נשאל עליה אכל' כולה אין נשאל עליה וא"כ כיון שתאכל לאלתר בפנינו אף שתשאל לחכם על הנדר דעינוי נפש ומתיר לה מ"מ הנדר שהדירה על ככר זה במקומו עומד לא יוכל להתיר לה כיון דכבר אכל' אותו דלא יהא עדיף מאלו היה נשאלת על הנדר בפ"ע אחר שאכלה וכנ"ל וא"כ הואיל דבחכם ע"כ צריך להקשות בענין זה וא"כ המקשה סירכא דלישנא נקיט ואתי והקשה גם כאן בזה הלשון וא"כ הך דוכן קשה בסמוך בא לתרץ הך דתאכל לאלת' בפנינו שא"צ וכנ"ל והוצרך בו להפסיק להקושיא ואח"כ מסיים הקושיא ולר"א דאמר בפ' נערה המאורסה שיכול בעל להפר כל נדרים שעתידה לידור אתי שפיר דאיכא למיחש שמא כבר הפר לה כל מה שעתידה לידור והכי פריך דאע"פי שאין הבעל יכול להפר נדרים שאין בהן עינוי נפש אחר שנדרה כדאמרינן ואינו מפר לאינו מתענה אפ"ה מצי הבעל למחות שלא תידור אף בנדר שאין בו עינוי נפש מסברא כיון דקפיד קפיד אכל מילי אף דבדיעבד לא הוי קפידו קפידא כדאיתא סברא זו בטור שהבאתי לעיל וא"כ לר"א אתי שפיר דיכול להפר בריש' כל הנדרים כנ"ל אבל לשאר תנאי קשה ואוסיף ידי לחזק עוד דברי רבא אף דאמימר פליג עליה וא"כ לאמימר יקשה לרב הונא ותוס' דהא אפילו שיאכל את כולו, מצי למשאל עליה כו' ע"ש:
אבל נלענ"ד לתרץ דחדא ועוד קאמר דר"ה לא מצי סב' כאמימר חדא כדאיתא לקמן דאמימר ס"ל הלכתא אף למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה אבל בעל דע' רבים מודה דאין לו הפרה וא"כ אם יסבור כאמימר יקשה למה אין מדירין הא מצי להדירה ע"ד רבים וכנ"ל ועוד הובא בספ"ב בשם הר"ן איתא בנדרים דף י"ז ע"א במשנה יש נדר בתוך נדר ואין שבועה כו' ואמר רב הונא לא שנו אלא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דמיגו דנתוסף יומא יתירא חיילי נזירות על נזירות אבל אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום אין נזירות חל על נזירות. מיתיבי מי שנדר שתי נזירות מנה הראשונה והפריש קרבן ונשאל עליה עלתה לו שניה בראשונה היכי דמי כו' אלא פשיטא דאמר הריני נזיר היום שתי פעמים ותיובתא דרב הונא ומשני שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת. ואיתא שם אמר רבא אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו אף בשבועה ממאי כו' לישנא אחרינא חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא למאי הלכתא לכדרבא כו'. לימא מסייע ליה מי שנדר שתי נזירות כו' וכתב הר"ן ז"ל מאן דמסייע ליה לרבא ע"כ כרב הונא ס"ל דאמר דבאומר הריני נזיר היום שתי פעמים אין נזירות חל על נזירות. דאי כשמואל ס"ל דפליג עליה דרב הונא דאמר בכה"ג חלה הנזירות על נזירות מאי קמסייע ליה לרבא דלמא שאני הכא דבשעה שנדר חלה על שתיהן ומש"ה כשנשאל על א' חלה שניה אבל בשבועות שבשעה שנשבע לא חלה שבועה שניה לעולם אימא כיון דלא חיילא השתא לא חיילא אף אחר שנשאל על הראשונה אלא ודאי כרב הונא סבירא ליה. דאף דאומר הריני נזיר היום שני פעמים דבשעה שנדר לא חייל נדר שני כי מתשיל על נדר ראשון חייל וכדרבא דהא מתניתין וודאי בהא מתוקמא דאמר שני פעמים דאי איירי באומר הריני נזיר למחר. אם כן היכי עלתה לו שניה הא איכא האי יומא יתירא ודחיא דהכא כגון שקיבל עליו שני נזירות בבת אחת שבשעה שנדר. היו שתיהן ראויים לחול עכ"ל הר"ן ז"ל:
הרי לפנינו דלרב הונא דווקא שקיבל עליו שני נזירות בבת אחת לכך עלתה שניה אבל באמר הריני נזיר היום שני פעמים לא חיילא נזירות שניה. אף אם נשאל על הראשונה משום דע"כ ס"ל משום דמנה הראשונה והפריש קרבן כבר א"כ ליכא שום שיור ושוב אינו יכול לישאול לחכ' והיינו משום דסבירא ליה כרבא ולא כאמימר ע"ש באורך לכך הוא מקשה דווקא בענין זה דתאכל לאלתר בפנינו וכנ"ל. אך קשה דלפי זה מאי מתרץ תוס' לפי שאינה חוששת אלא בנדר שעומדת עליו באיסור כל ימיה דזה התירוץ היה שייך דווקא לקמן על החכם וכו' כיון דלא מצי לארויי רק דתאכל לאלתר בפנינו. אבל בבעל מצי לארויי אף בהדירה לעולם מככר זה ולא מצי להפר לה מחמת שאינו עינוי נפש וכנ"ל ואם כן לא תופר לעינוי נפש וכנ"ל ולא משני התוספות מידי וקושית התוס' על רב הונא נצבה כמו נד:
ועוד אמינא מה שיש עוד להקשות על הוצעות התוספות לפמ"ש בפי' ולר"א ניחא דיכול להפר כל נדרים שעתידה לידור וכנ"ל ע"ש דהא איתא שם בגמרא ראיה על זה דהבעל יכול להפר וז"ל אמר רבי אליעזר ומה במקום שאינו מיפר נדרי עצמו משנדר מפר נדרי עצמו עד שלא ידור כדתנן בפרק ארבעה נדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו וכו' מקום שמפר נדרי אשתו משתידור. אינו דין שיפר נדרי' עד שלא תידור והביאו שם שגם חכמים דרשי הק"ו כהאי גוונא מכורה כבר יוצאה כו' אי לאו משום קרא דאישה יקימנו כו' ואם כן לפ"ז אפשר לומר דאיקלשה סברתי דלעיל דכיון דאיתא בק"ו אם כן אינו מוכח. אלא דווקא בנדר דעינוי נפש דיכול להפר משנדרה אם כן ק"ו הוא דעד שלא תידור שיכול להפר אבל בנדר שאין בו עינוי נפש דאינו יכול להפר משנדרה ליכא ק"ו ואם כן אף לר"א קשה על רב הונא קושית התוס' וידירוה מככר זה אף אי ס"ל לר"ה כר"א וכו'. אך נלענ"ד הקלושה לתרץ דע"כ גם בבעל לא ימצא לארויי ולהקשות רק דווקא בתאכל לאלתר בפנינו ואם כן אתי תירוץ התוספות הכל על נכון ולא יקשה גם הך קושיא. דהנה איתא בטור י"ד סי' רל"ד אלו דברים שהבעל מפיר כו' ודברי' שאינו עינוי נפש ואינם בינו לבינה א"י להפר וכתב הר"א אבל הוא מתירן כשאר חכם וכתב הבית יוסף ז"ל בפ"ק דנדרים גרסינן רבינא נדרה לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי א"ל בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו א"ל אי מכנפין אין כו' וכתב הרא"ש שפי' ר"מ שאשתו ש' רבינא אמרה לו שיתיר לה נדרי אשתו כו' דאמר בפ"ב דנגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו אף דפליג ר"י עלי' דת"ק ואמר דאין הבעל מפיר נדרי אשתו משום דאשתו כגופיה דמיא ואין אדם מתיר נדרי עצמו מ"מ הלכה כת"ק ומסיק שגם הרמב"ם והרשב"א פסקו כן שהרי כתב בפ"ו מה' שבועות אין אדם יכול להתיר שבועות עצמו וכלישנא דת"ק משמע דס"ל דאין הלכה כת"ק ע"ש:
א"כ למה הלך רבינא לר"א שיתיר לה נדרה וכתב שרבינ' חלק כבוד לרבו והלך אצלו שלא מדעתה ושאל מהו שיעשה בעל שליח לחרטת אשתו להביא הדברים לפניו שלא מדעתה שמא אם היתה יודעת היתה מתביישת שאביא הדבר לפניך ואדעתא דהכי לא נתחרטה אמר ליה מכנפין אין כיון שאין צריך לומר לפרסם הדבר אינה מופרת ואי לא מכנפא ואתה צריך לחזור אחריהם ולפרסם הדבר לא שאדעתה דהכי לא נתחרטה עד כאן. נמצא הרי לפנינו דהבעל יכול להתיר בנדר שאין בו עינוי נפש בתורת חכם גם לדינא אם כן לפי זה ע"כ צריך התוספות להקשות גם על הבעל בנדון זה דווקא שידירוהו שלא תאכל ככר זה ותאכל לאלתר לפנינו דאי לעולם מצי הבעל להפר לה ואי משום דאין הבעל מפיר בדבר שאין בו עינוי נפש. אף על פי כן יתיר לה כשאר חכם וכנ"ל. אך משום דתאכל לאלתר בפנינו שוב לא יוכל להפר לה כמש"ל גבי חכם משום דכרבא קיימינן אכלה אינו נשאל עליה ואם כן כיון דגם על הבעל אזלא קושית התוספות בנדון זה מתרצין התוס' שפיר שאינה חוששת בנדר שאין עומדת בו באיסור כל ימיה. וגם הקושיא מר"א מתורץ היטב כיון שיכול להתיר לא הוי הק"ו פריכא כנ"ל והשתא אזלא קושיא שניה של התוס' שפיר וא"ת וידירוה בפני בעלה ויאמר קיים לכי דאז אינו יכול להפר והכי פריך לחזק קושיא הראשונה דאעפ"כ וידירוה שלא תאכל ככר זה לעולם שתהיה באיסור כל ימיה וכנ"ל והבעל לא יוכל להפר משום דהוי נדר שאין בו עינוי נפש ולא יעלה לה אף לנדר עינוי נפש. ואי משום דיתיר לה בעלה בתורת חכם כשלא תאכל לאלתר בפנינו קשה נדירה בפני בעלה ויאמר לה קיים לכי ושוב לא יוכל להתיר לה בתורת חכם:
ואם נפשך לומר דמה בכך שקיים אפ"ה יוכל להתיר בתורת חכם כמו שאר חכם שיוכל להתיר אחר הקמתו של בעל'. בנדקדק עוד מקודם. דלהרא"ם שאמר שהבעל יוכל להתיר בתורת חכם איך יחלוק על מה דאיתא בגמ' הנ"ל בשם ר"י וליכא מאן דפליג כדאי' בטור בשם רא"מ ומהרי"ק דמפרשין מ"ש בגמ' יש שאלה בהקם פי' אחר קיומו של בעל מ"מ אחר העיון זאת לא תימא שיוכל להתיר אחר הקמ' עצמו דהנה איתא בגמ' בנדרים דף ע"ז ע"ב אמר ר"י כו' דתניא זה הדבר כו' החכם מתיר ואין הבעל מתיר שיכול. ומה חכם שאינו מפיר מתיר בעל שמפיר א"ד שיתיר ת"ל זה הדבר כו' ופי' שם בתניא אידך זה הדבר בעל מפיר ואין חכם מפיר כו' וא"כ לפ"ז אפשר לומר דהרא"מ ס"ל. כתניא אידך שבגמרא דמעוטא דזה הדבר הוא שאין חכם מפיר אבל זאת יוכל להיות שהבעל יתיר מכח הק"ו מחכם וכו'. כל זה נוכל לתרץ שלא יקשו הדקדוקים הנ"ל:
נמצא הרי לפנינו באם שנאמר שהבעל יוכל להתיר אחר הקמתו בעצמו הא כלל גדול בש"ס דאמרינן דיו דמהיכי תיתי מהפרה ובהפרה א"י להפר אחר הקמה וא"כ מקשה התוס' שפיר שיאמר לה קיים ליכי ושוב א"י להפ' כלל: ועוד אמינא דאפשר לתרץ הדקדוק הנ"ל על רא"מ ז"ל דאף שנאמר דמעוטא דזה הדבר הוא על שניהם על בעל וחכ' אפשר לומר דדברי רא"מ ז"ל הם כנים ואמיתי' ועולין אף להלכה דהא מעוטא דזה הדבר לא כתיב בתורה אלא דוקא בנדרי עינוי נפש שיכול הבעל להפר וא"כ אזלא מעוטא דזה הדבר על זה כמו שפירש"י ודברים ככתבן דאין הבעל מתיר ע"ש אבל בדברים שאין בהן עינוי נפש דאין הבעל יכול להפר מדברי תורה רק מדינא דגמ' כנ"ל וא"כ על זה לא אזלא מיעוטא דזה הדבר וא"כ יכול להתיר בתורת חכם. והטור בצחות לשונו נשמר מזה שכתב הך דינא דרא"מ דווקא בדברים שאין בהן עינוי נפש עיי"ש בטור ותמצא כדברי:
ואגב זה יתורץ מה שיש להקשות על הרב בית יוסף שהקש' על הטור שכתב בשם הרא"מ ז"ל שאין הבעל כשאר חכם מפני שאשתו כגופו. ואין אדם מתיר נדרי עצמו וכ"כ הרמב"ם ז"ל עכ"ל הטור וכתב הב"י וז"ל ומ"ש רבינו שגם הרמב"ם כ"כ דאין הבעל מתיר בתורת חכם איני יודע היכן כתב כך. שהרי בפ"ו מה' שבועות כתב אין אדם יכול להתיר שבועות עצמו וכלישנא דת"ק משמע דס"ל דאין הלכה כר"י עכ"ל הב"י ולא ידענא איך אשתמיטתיה מהרב ב"י הלכה מבוררת בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' נדרים וז"ל אבל אם אמר לה אי אפשי שתדור כו' הרי זה לא הפיר וכן האומר לאשתו או לבתו מחול לך או מותר לך או שרוי לך לא אמר כלום שאין האב והבעל מתיר כמו החכם עכ"ל:
אך לפי מש"ל יתורץ היטב ואפשר שהטור והרב הב"י ז"ל שניהם צדקו יחדיו שמ"ש בפי"ג מהל' נדרים שא"י להתיר כמו החכם איירי בנדרי עינוי נפש כנ"ל ולכך לא יוכל להתיר דעל זה יש מעוטא דזה הדבר וכנ"ל וראיה לזה דהא הטור מביא תיכף אחר זה להלכה וז"ל דין האב עם בתו, ככל דין הבעל עם אשתו חוץ מזה שהאב יכול להתיר לבתו כשאר חכם שהרי נשאלים לקרובים עכ"ל הטור וכתב הרב בית יוסף על זה זה פשוט דאפילו ר"י לא אמר אלא בעל משום דאשתו כגופו אבל אב וודאי מתיר כשאר חכם לכ"ע עכ"ל. נמצא הרי לפנינו לדינא אליבא דכ"ע שהאב מתיר כשאר חכם והרב ב"י הוא מדרכו תמיד לפסוק כהרמב"ם ז"ל א"כ איך כתב שהוא אליבא דכ"ע הא הרמב"ם ז"ל בפי"ג הנ"ל כתב שאין האב והבעל מתיר כמו החכם ולא הביא כלל דברי הרמב"ם ז"ל וכתב שזה פשוט וגם הטור לא הביא שום חילוק על זה ע"כ צ"ל כמו שכתבתי לעיל דשם בפי"ג הנ"ל איירי בנדרי עינוי נפש דשם שייך מיעוטא דזה הדבר ואליבא דכ"ע וגם שניהם לא יוכלו להתיר כמו החכם דגם על מימרא דר" גם כן ליכא מאן דפליג ואם כן הוא וודאי אליבא דהלכתא וגם הפוסקים הביאו להלכה בשם ר"י ולכן כ"ע סבירא ליה בנדרי עינוי נפש שאין יכולין להתיר כמו החכם אף האב אבל בנדרים שאין בהן עינוי נפש דבזה לא כתב מיעוטא כמש"ל בזה יש פלוגתא ומחלקים בין אב לבעל וסבירא ליה דהבעל אינו יכול להתיר משום דאשתו כגופו דמי. ולא מצי להתיר והרא"ם והרמב"ם ס"ל דאף הבעל יכול להתיר כמו החכם ולכן כתב בפ"ו מהלכות שבועות ודקדק בלשונו אין אדם יכול להתיר שבועות עצמו וכלישנא דת"ק וכמו שדייק הרב ב"י י"ל כך נראה לעניות דעתי ודו"ק: