אור ברסלב

ירח האיתנים· רבי אברהם הכהן רפפורט מבאהסלאב

חגיגה

יומא

דף ד.

ת"ר זכור להוציא את הנשים זכורך להוציא טומטום כו' אמר מר זכור להוציא את הנשים הא ל"ל קרא מצות עשה שהזמ"ג כו' נשים פטורות: ומשני אצטרך סד"א נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות כו' קמ"ל:

תו איתא שם בגמרא בשלמא נשי' כדאמרן אלא עבדים מנ"ל:

אמר רב הונא א"ק אל פני האדון כו' מי שאין לו אלא אדון א' יצא זה שיש לו אדון אחר:

הא ל"ל קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה כו' דגמר לה לה מאשה אמר רבינא לא נצרכה. אלא למי שחציו עבד וחציו ב"ח כו' ע"ש:

והנה תמוה מאוד לפע"ד חדא דלמה ליה להגמרא להביא הך בשלמא נשים כדאמרן אלא עבדים מנ"ל הא על נשים לא פריך מידי דהא הביא לעיל קרא דזכור כו' רק דפריך על עבדים לבד הל"ל בפשיטות עבדים מנ"ל בלא האי בשלמא ותו יקשה על המקשין במאי דפריך תחלה עבדי' מנ"ל דפטורין ממצות ראיה והוצרך רב הונא לתרץ דמוכח מקרא דאל פני האדון ה' ואח"כ פריך המקשן הא ל"ל קרא מכדי כל מצוה וכו' דגמר לה לה מאשה ואם כן קשה כיון דהמקשין ידע מהג"ש מאי פריך בתחלה מנ"ל.

ונלע"ד הקלושה לתרץ בפשיטות דהנה לכאורה יש לדקדק במאי דפריך ארב הונא הא ל"ל קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת כו' דגמר לה לה כו' למה לא פריך אחר שהביא רב הונא האי קרא דאל פני האדון כו' דלמה לי קרא דזכור להוציא הנשים כיון דכתיב מעוטא דאל פני האדון גבי עבדים דפטורין ממילא נדע דגם נשים פטורים מג"ש דלה לה ונילף נשים מעבדים. אך אפשר לומר דלא מצי למפרך דל"ל האי קרא דזכור להוציא הנשים דנילף מעבדים דהנה הגמרא מקשה לעיל על הא דאמר זכור להוציא הנשים הא ל"ל קרא מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות ומשני איצטריך סד"א נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות כו' קמ"ל:. נמצא מפורש לעיל דאי לאו קרא דזכור להוציא נשים ה"א דנילף ראיה מהקהל לחיובא אע"ג דמ"ע שהז"ג הוא וא"כ נוכל לומר דעפ"ז יתורץ קושייתי הנ"ל כיון דכתיב מיעוטא גבי עבדים מאל פני האדון ל"ל קרא דזכור להוציא הנשים ונילף מג"ש דלה לה מעבד לפטורא דאפשר לומר אי לא הוי כתיב זכור להוציא נשים ה"א מאי חזית דנילף נשים לפטורא מג"ש דלה לה נילוף ראיה ראיה מהקהל לחיובא כדאי' סברא זו בכל הש"ס דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ואם כן ה"א דנילף טפי לחיובא לכך איצטריך קרא דזכור להוציא נשים. אבל אקרא דכתיב גבי עבד פריך שפיר נמצא דבנשים אי לאו קרא דזכור ה"א דנילף ראיה ראיה מהקהל:

והשתא שפיר אפשר לומר דה"פ בגמרא בשלמא נשים איצטרך לאשמועינן לפטורא כדאמרן אע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא אפ"ה ה"א שיהיו חייבין דסד"א דנילף ראיה ראיה מהקהל. אבל עבדים לא איצטריך למתני במתניתין דפטורין דפשיטא הוא דהא אפילו אי גמרינן לה לה מאשה ובנשים לא היה כתיב זכור להוציא הנשים. וה"א דנשים חייבים בראיה מג"ש ראיה ראי' מהקהל אפ"ה הוי אמינא דעבדי' פטורי' דהא קיי"ל דאין ג"ש חוזר ומלמד בג"ש וא"כ אפי' אי גמרינן עבדים מנשים בג"ש דלה לה אפ"ה עבדים פטורין דהא נשים. לחיובא ילפינן בג"ש ראי' מהקהל ואינו חוזר ומלמד הנ"ל ואם כן אע"ג דהמקשן היה יודע מגזרה שוה דלה לה מאשה אפ"ה פריך שפיר כנ"ל:

וא"כ כיון דפשיטא הוא למה ליה לאשמעינן גבי עבדים דפטורים וא"ל דלהכי איצטריך לאשמועינן גבי עבדים דפטורין דה"א דסברא חיצונה גבי עבדים לחיוב כישראל רק דג"ש דלה לה מאשה אתיא לפטורא במה דאשה פטורה אף עבדים פטורים להוציאם מסברא חיצונה וא"כ אי לא הוי כתיב גבי נשים זכור להוציא וה"א דנשים חייבות בגזרה שוה דראיה מהקהל הוי אמינא דגם עבדים חייבין ולאו משום ג"ש דלה לה דהא אין חוזר ומלמד. רק דהוי קאי אסברא חיצונה לחיובא ולכך איצטריך לאשמועינן במתני' דפטורה על זה קשה מנ"ל דסברא חיצונה הוא לחיובא דאצטרך למתני להוציא. ומשני אמר רב הונא דא"ק אל פני האדון מי שיש לו אלא אדון א' כו' להורות דעבדים פטורים מראיה ואם כן ע"כ מוכח דסברא חיצונה היא לחיובא דאי לפטורא. ל"ל קרא דאל פני האדון להורות דפטורין הא סברא חיצונה לפטורא אע"כ סברא חיצונה לחיובא לכך אצטרך קרא להוציא מסברא חיצונה ופריך הא ל"ל קרא מכדי כל מצוה כו' דגמר לה לה מאשה, וה"פ דבאמת אי לא הוי כתיב בנשים זכור להוציא וה"א דגמרינן ראיה מהקהל דנשים יהיו חייבים הוי מצריכינן ליה לקרא דאי לאו קרא הוי אמינא דעבדים חייבין בראיה אע"ג דלא הוה גמרינן לה לה מאשה כמש"ל אפ"ה הוה חייבין דהוי אוקימנא אסברא חיצונה ולחיובא ולכך הוי מצריכינן ליה לקרא להורות דפטורים העבדים מראיה:

אבל לפי האמת דכתיב גבי נשים זכור להורות דנשים פטורות אם כן קשה ל"ל קרא דאל פני האדון להורות דעבדים פטורין הא על פטורא גמרינן לה לה מאשה כמש"ל ואם כן נגמור עבדים מנשים לפטור ול"ל קרא דאל פני האדון ומשני אמר רבינא לא נצרכה אלא לחציו עבד וחציו בן חורין דלא גמרינן ליה בג"ש דלה לה מנשים ואם כן על זה איצטרך הך קרא דאל פני האדון להורות דפטורין מראיה דבחציו עבד וחציו ב"ח הוה וודאי סברא חיצונה לחיובא דכישראל מעליא הוי ואתי קרא להוציא מהסברא חיצונה וק"ל כי דברים פשוטים הם:

דף יז.

בתוס' ד"ה עצרת יש לו תשלומין בירושלמי איתא אמר רבי יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר כלומר מהתם מוכח שהיה לו תשלומין וקשה להר' אלחנן תיפוק ליה דבלאו הכי לא הקריבו בראשון כיון שהיה שבת כדמשמע בפ' במה מדליקין דף ל' דבשבת נפטר דוד ושמא הך דהתם לית ליה הכי ופליג אהא עכ"ל התוס' ויש לדקדק בזה חדא דמקשין תיפוק ליה שהיה שבת מאי נפקי ליה מניה אם היה אומר הטעם משום שבת או זה הטעם מאי קשיא ליה על הטעם של הירושלמי ועוד במאי דמשני ושמא הך דהת' לית ליה הכי אלא פליג אהא לכאורה הוא מיותר רק הל"ל ושמא פליגי אהדדי או כך הל"ל הך דהכא פליג אהתם אך נלע"ד פשוט דע"כ. אף אם אומר הטעם משום שהיו אוננין צריכין אנו לבא להטעם משום שבת והשתא פ"ש וגם משני שפיר דהא איתא במס' הנ"ל הכל חייבין בראיה ופריך הכל לאתויי מאי ומשני לאתויי חיגר ביום א' ונתפשט ביום ב': הניחא למ"ד כולן תשלומין זל"ז אלא למ"ד כולן תשלומין דראשון הכל לאתויי מאי ומשני לאתויי סומא ע"ש אם כן לפ"ז יש גם כן להקשות אהירושלמי הנ"ל למ"ד כולן תשלומין דראשון האיך הקריבו למחר כיון דלא הוו חזי בראשון משום שהיו אוננין א"י שוב להקריב בשאר ימו' החג מחמת תשלומין דראשון כנ"ל אך אפשר לומר דע"כ הירושלמי סבירא ליה כאידך מ"ד דהוו תשלומין זל"ז אך קשה דאיתא בתוספות דף ט' ע"א בד"ה תשלומין זל"ז והאי דלקמן דילפינן תשלומין לחג השבועות מחג המצות כל שבעה לא מסתבר לומר תשלומין זל"ז כיון דחול גמור הוא ע"כ ואם כן לפי זה קושיא ראשונה במקומה עומדת האיך הקריבו למחר כיון שלא היו ראוין ביום ראשון וכולן תשלומין דראשון כנ"ל רק צריכין אנו לומר דע"כ היה חל באותו פעם עצרת בשבת וא"כ מה שלא היו יכולין להקריב ביום הראשון אפ"ה היו יכולין להקריב למח' דאי' בתוס' דף הנ"ל ד"ה יום טבוח שלו אחר השב' ואע"ג דלא חזיא בראשון מ"מ מייתי ליה בשני אפילו למ"ד תשלומין דראשון כיון דאין העכבה אלא בשביל היום כדפי' לעיל חזיא מיהו קרינן ביה ע"ש בתוס'. וא"כ לפ"ז היו יכולין להקריב למחר כמ"ש התוס' והשתא אפשר לומר דקושית הר' אלחנן כך הוא תיפוק ליה דבלא"ה לא הקריבו למה לך לומר הטעם דלא היו יכולין להקריב משום שהיו אוננין הל"ל הטעם משום שהיה עצרת באותו פעם בשבת מחמת הקושיא שהבאתי לעיל דע"כ צריך לבא להטעם דשבת כנ"ל ולמה לך להטעם דאוננין הנ"ל כדמשמע בפ' ב"מ דשבת דבשבת מת דוד:

ומשני התוס' ושמא הך דהתם לית ליה הכי אלא פליג אהא פי' הך דהתם ס"ל דלא היה הטעם משום אוננין רק מחמת שהיה שבת והשתא יובן דלא הוי מצי התוס' ז"ל למימר הך דהכא פליג אהתם הא לא אפשר לומר כן דהא דע"כ אף דאמ' הטע' משום אוננין ע"כ צ"ל דס"ל להירושלמי שעצרת היה באותו פעם בשבת החמת הקושיא שהבאתי לעיל ודו"ק:

תו אמינא לתרץ בעה"י באופן אחר דהנה איתא במשנה דף ה' פלוגתא דב"ש וב"ה בעצרת שחל להיות בערב שבת ביום טבוח ע"ש. ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת אין כהן גדול מתלבש בכליו כו' ופיר"שי בכלים נאים בביתו ובשוק ולא בשעת עבודה קאמר ולא בבגדי כהונה קאי אלא שאל יתנאה באותו יו' טבוח ע"ש מפני הצדוקים כו' תוס' ד"ה אין כה"ג כו' פירש"י וכו' וקשה למורי חדא דלישנא לא משמע הכי דהל"ל בכלים נאים ועוד מאי איריא כה"ג אפילו שאר אדם נמי ונראה לו דבשמונה בגדים איירי שבי"ט היה רגיל כה"ג לעבוד בשביל כבוד היום אבל ביום טבוח כו' ומייתי ראיה מירושלמי בשם ריב"ל כו' ע"ש:

והנה לכאורה יקשה על הירושלמי הנ"ל דדוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר הא לפי פי' התוס' הנ"ל בשבתות וי"ט היתה העבודה בכה"ג תמיד משום כבוד היום הא משנה מפורשת הוא שכה"ג מקריב אונן ואינו אוכל וא"כ קשה על הירושלמי במ"ש והקריבו למחר משום שהיו אוננין הא כה"ג מותר להקריב באנינות ואין לתרץ ולומר דבאמת לא היתה העכבה מחמת הכה"ג רק העכבה היתה מחמת שהיו ישראל אוננין ולכך הקריבו למחר הא גם זה מפורש בהדיא דאונן משלח קרבנותיו והדרא קושיא לדוכתא כנ"ל ולמה לא הקריבו באותו היום הראשון של עצרת וע"כ צ"ל דבשביל זה לא יכלו להקריב בראשון מחמת שבאותו הפעם היה חל עצרת בשבת כדאיתא בפ' במה מדליקין כו' והשתא נוכל לומר דהכי אזלא קושיות הר"ר אלחנן תיפוק ליה דבלאו הכי לא הקריבו בראשון כיון שהיה שבת וה"פ למה ליה להירושלמי ליתן טעם אחר משום אנינות דלא קאי אליבא דהלכתא מחמת הנך קושייתא שהבאתי לעיל וע"כ צריך לבא להטעם דהעכבה היתה מחמת שהיה שבת לכך מקשה הר"ר אלחנן שפיר קושייתו דתיפוק ליה כו' וכנ"ל ומשני דשמא התם לית ליה הכי אלא פליג אהא וק"ל כי דבר פשוט ונכון הוא בעזה"י סוכה דף כ"ז ע"ב ת"ר מעשה בר' אלעאי שהלך להקביל פני ר"א בלוד ברגל אמר לו אלעאי אינך משובתי הרגל שהיה ר"א אומר משבח אני את העצלנים שאינם יוצאים מבתיהם ברגל דכתיב ושמחת בחגיך אתה וביתך איני והאמר ר"י מנין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת מכלל דבחודש ושבת מחייב אינש כו' רבים מקשים בזה הגמרא ויוצאים דחופים לתרץ בדברים שונים ולפרש פשטא דגמרא זו מאי דקאמר ר"י מניין שחייב להקביל פני רבו ברגל ומבי' ראיה מהפסוק על חודש ושבת והוא לכאור' פליאה נשגבה וביותר מאי דמקשה על ר"א מהך מימרא דר"י ובשבת ר"א גופא מודה דמותר להקביל כדאיתא בדף זה בסופו במעשה דר"א ששבת בגליל העליון ומסקנא דמלתא דבשבת היה והוא תמוה: ואגב אמינא לתרץ ג"כ מה שיש לדקדק אליבא דדינא בפסוק מדוע את הולכות כו' דמשמע מפסוק זה שגם הנשים מחויבות להקביל פני הרב ברגל כדפירש"י בעלה של שונמית אמר לה כו' הא איתא במפרשים טעמא דהא מילתא דחייב להקביל פני רבו ברגל דמורא רבך כמורא שמי' ובראיה מחויבים ג' פעמים בשנה כדכתיב כו' וא"כ גם פני רבם חייבים להקביל וא"כ לפ"ז הא משנה שלימה היא הכל חייבים בראיה חוץ מנשים כו' וממעטינן מדכתיב זכור להוציא נשים וא"כ מהיכי תיתי שתהיה חייבת להקביל פני רבה דיו לעבד שיהיה כרבו ואני בעניי נלע"ד לתרץ בדרך הפשוט בנדקדק עוד בקרא ויתורץ בחדא מחתא דהנה יש לדקדק מה דאמר לה בעלה של שונמית מדוע את הולכת אליו דהאי את מיותר הוא דהא דיבר עמה פא"פ וא"כ ה"לל מדוע הולכת אליו:

תו יש לדקדק במה שאמר היום לא חודש ולא שבת דלכאורה איפכא ה"לל לא חודש ולא שבת היום דהוה מבורר טפי שמלת היום מורה על מ"ש קודם חודש ושבת ועוד יש לדקדק במ"ש ברישא לא חודש ואח"כ לא שבת הא לכאורה נראה פשוט דבשבת יש חיוב יותר להקביל פני רבו מראש חודש וא"כ איפכא הל"ל לא שבת ולא חודש היום אך נלע"ד לתרץ כל הנ"ל בפשיטות גדול דהנה איתא בהמגיד פי' על הפסוק לא חודש ולא שבת שעדיין לא שלמו לא חודש ושבת כשראית את איש האלהים וא"כ מדוע את הולכת אליו היום אף אם היה י"ט ג"כ פטור אתה מהקבלת פניו והוא לכאורה דברי נביאות לפרש כך אך לפי הדקדוקים שכתבתי לעיל מוכרח לפרש כן והשתא הוי שבת רבותא טפי לא חודש ואף לא שבת שראית אותו ופירוש הפסוק כך מדוע את הולכת חדא דאת אשה ואשה פטורה מהקבלת פני רבה ברגל וכנ"ל ועוד דאף אם היה חיוב גם בנשים להקביל פני רבה וגם אם היה היום י"ט אעפ"כ פטורה את מהקבלת פניו דעדיין לא חודש ולא שבת כשראית אותו ונמצא יתורץ הכל בטוב טעם פירש הגמרא מנין שחייב להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת ופי' כנ"ל מכלל דבחודש ושבת כשלא ראה פני רבו מחייב אינש לאקבולי אפי' רביה ברגל והראיה דהפסוק אינו עולה רק על רגל. ולא על שבת וחודש דבשבת וחודש א"צ להקביל אפי' רביה והראיה דלא הוי משתמיט בשום פוסק מהפוסקים להביא לדינא דחייב להקביל גם בשבת וחודש רק ברגל לחוד אלא ע"כ דליכא חיוב בשבת וחודש וגם יתורץ מה שיש לדקדק בפירש"י בד"ה מדוע את הולכת וגו' בעלה של שונמית אמר לה כשאמרה אלכה וארוצה עד איש אלהים ואשובה דזה אינו מדרך רש"י ז"ל להורות בקיאות על איזה ענין הפסוק קאי דוק ותשכח אבל רש"י ז"ל בא להורות פי' הגמרא בצחות לשונו שלא הביא רק הנך ג' תיבות מדוע את הולכת וגו' לתרץ הקושיא דתיבת את מיותר כמ"ש ודו"ק כי הדברים ברורים למבין. בגמרא מנין לעוסק במצוה פטור מן המצוה דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כו' מי היו חד אמר נושאי ארונו של יוסף היו וחד אמר מישאל ואלצפן היו ור"ע אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר ואם מישאל ואלצפן היו כבר היו יכולין ליטהר ומסיק שם טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהם בערב פסח שנא' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כו' אבל למחר היו יכולין לעשות הפסח וא"כ מוכח דעוסק במצוה פטור מן המצוה דאל"כ האיך טמאו את עצמן כו' ע"ש:

ומקשין העולם למה ליה להגמרא להביא הך דיוקא דביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות למידק מנה דעוסק במצוה פטור מן המצוה הא אדרבא אם לא היו יכולין לעשות גם למחר מוכח יותר הך דינא מחמת שהאיך טמאו את עצמן הא לא יהיה יכולין לעשות הפסח במועדו ותו לא מידי: ונלע"ד הקלושה לתרץ בטוב טעם ודעת דעיקר הדיוק הוא דוקא מהך ביום ההוא דאין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות. דאי בלאו הכי לא היה מוכח מידי:

דהנה איתא בילקוט פ' בהעלותך וז"ל עד שלא יאמר יש לי בדין מפרה אדומה מה פרה אדומה שאינו דוחה שבת דוחה טומאה פסח שדוח' שבת אינו דין שדוח' טומא' ואמרו שם פסח שני תוכיח שדוחה שבת ואינו דוחה טומאה עכ"ל הספרי בילקוט הנ"ל ועפ"ז מתרצין קושית המפרשים דמקשין על שאלת האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ששאלו למה נגרע הלא תשובתן בצדן מחמת שהיו טמאים לנפש אד' דהא המה לא ידעו עדיין מפסח שני כלום דלא אמר מש' להם דיני פסח שני עד אחר שאלתן וא"כ לא ידעו מזה התוכיח כלל והיה להם הק"ו מפרה אדומה יתד תקוע. שלא תמוט לסמוך אק"ו הנ"ל שיעשו בטומאה. והנה לפ"ז יקשה על הגמר' הנ"ל דרוצה להוכיח דין זה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה מהך קרא דויהי אנשים וגו' דהאיך טמאו א"ע הא לא יהיו יכולין לעשות הפסח במועדו הא לפי סברא הנ"ל שלא ידעו מהתוכיח הנ"ל היה להם הק"ו מפרה אדומה יתד תקוע שהפסח דוחה טומאה ולכך טמאו א"ע וא"כ יקשה מנין לעוסק במצוה פטור מן המצוה אך אפשר לומר דאעפ"כ מוכח מכאן דעוסק במצו' פטו' ממצו' ממה שטמאו א"ע דנהי דליכ' הוכח' מפסח כנ"ל איכא שפיר הוכחה מחגיגה דאינ' דוחה שב' לא ידחה גם את הטומא' וא"כ לא יהיו יכולין להבי' קרבן חגיג' והאי' טמאו א"ע אלא מוכח דעוס' במצו' כו':

אך נוכל לומר אחר שנדקדק היטב הדק דקושיתי במ"ע דהנה אי' בגמ' עשר עטרות נטל בו ביום וקא חשיב שם ראשון למעשה בראשית וראשון להקמת המשכן וראשון לנשיאים כו' ע"ש נמצא דבאותו הפעם היה ר"ח ניסן ונמצא היה ערב פסח חל בשבת ואיתא במתניתן אימתי מביא חגיגה עמו כשבא בחול ובטהרה ובמועט וכשבא בשבת ובמרובה ובטומאה אינו באה חגיגה עמו ולפי סברא הנ' בלא"ה לא היו יכולין להביא חגיגה מחמת שהיה חל באותו פעם ערב פסח בשבת ואם כן היו רשאין לטמא א"ע דעל הקרבן פסח היה להם הק"ו ועל החגיגה בלא"ה לא היו יכולין להביא בשבת ע"פ הנ"ל וא"כ יקשה קושייתי על הגמר' מנין לעוסק במצוה דפטור מן המצוה אך אמינא לתרץ דהנה איתא באשר"י מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא ואריזאי רב יוסף אמר צריך שני מיני בשר א' זכר לפסח וא' זכר לחגיגה ונראה כשחל פסח בא' בשבת שלא יביא כ"א תבשיל א' דאין חגיגה באה עם הפסח דאינה דוחה את השבת דלא כתיב בה במועדו ואם יביאנה בע"ש תפסל בלינה במוצאי שבת הלכך לא יביא תבשיל שני לחגיגה משום. מהרה יבנה בהמ"ק ויאמר אשתקד מי לא הביאנו זכר לחגיגה אע"פ שחל י"ד בשבת השתא נמי נביא חגיגה בשבת והרר"י מאורליינ"ש והרר"י מקורב"ל ז"ל היו אומרים דצריך ב' תבשילין וכשחל י"ד להיות בשבת מביאין החגיגה מע"ש ואינה נפסלת בלינה במ"ש דאמרינן אוקי לילות בהדי ימים והוה להו שני לילות ויו' אחד כנגד ב' ימים ולילה אחד ע"ש שמביאין ראיה לזה באשר"י נמצא לפי הנ"ל יכולין היו להביא החגיגה באותו הפעם מערב שבת ואמאי טמאו א"ע אלא ע"כ מוכח דעוסק במצוה פטור ממצוה:

אך אפשר לומר דגם לפי זה האשר"י קושייתי במקומ' עומדת דמנין לעוסק במצוה פטור ממצוה ואי משום דהיו יכולין להביא החגיגה מערב שבת. ולמה טמאו א"ע נוכל לומר דאפשר לאחר שהביאו החגיגה מקודם בע"ש טמאו א"ע ואין כאן הוכחה כלל דהעוסק במצוה פטור ממצוה דמחמת הקרבן הפסח היה להם הק"ו מפרה אדומה כנ"ל והחגיגה הביאו מקודם בע"ש ואח"כ טמאו א"ע וא"כ יקשה מנין לעוסק במצוה כו':

לכך הוצרך הגמרא להביא הך דווקא דביום ההוא הוא דאין יכולין לעשות הא למחר היו יכולין לעשות וא"כ מוכח שפיר האי דינא דעוסק במצוה פטור ממצוה דהאיך טמאו א"ע ואין לומר סברא הנ"ל שטמאו א"ע בע"ש אחר הקרבת החגיגה מחמת הדיוק מהפסוק דביום ההוא כנ"ל ודוק היטב ואחר שחדשתי זאת מצאתי און לי בכתבי קודש של ש"ב הרב הגאון המפורסם המנוח מו' דוב בערוש ז"ל בהרב הגאון המפורסים בעל המחבר פני יהושוע מצאתי דבר זה בשינוי לשון קצת ושמחתי כמוצא שלל רב שכוונתי לדברי גדול כמי"ב. יבמות במתניתן כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה וחולקים חלק א' בגורן ואין מטמאין למתי' כו' הגדילו התערובו' ושחררו זא"ז נושאין נשים הראויו' לכהונ' ואין מטמאין למתי' ואם נטמאו אינן סופגי' כו' תוס' ד"ה ואין מטמאין למתי' תימ' לרבינו יצחק אמאי לא קתני נמי ואין סופגין מ' כדקתני בסיפא ואי משום דקתני בסיפא לא חש לשנותו הא קתני ואין מטמאין למתים אע"ג דתני בסיפא:

ונלע"ד לתרץ קושית התוס' דאיתא ברמב"ם פ"ט מה' עבדים וז"ל ישראל שבא על שפחה כנענית אע"פ שהיא שפחתו ה"ז הולד כנעני לכל דבר ונמכר ונקנה ומשתמשים בו לעולם כשאר עבדים וכתב הראב"ד וז"ל לא נהירא ומהו לכל דבר ע"כ וכתב עליו הכסף משנה נראה שטעמו של הראב"ד ז"ל מפני שכתב הרי"ף בפ' ד' דיבמות בשם קצת גאונים שאם בא על שפחתו הולד חשיב בנו וקצתם מספקא להו ומפני כך כתב דלא נהיר' ומ"ש רבינו בפשיטות שאע"פ שהיא שפחתו הוא עבד לכל דבר דספיקא הוא ואזלינן ביה לחומרא שהוא זוקק את אשת אחיו לחליצה ואינו פוטר את אשת אחיו ורבינו אזיל לטעמיה שכתב בפירוש דפשיטא ליה שאינו זוקק ואינו פוטר עכ"ל:

היוצא מזה שהוא מוסכם לקצת גאונים שהוא חשוב בנו וודאי ולקצתם מספקא להו אבל זה מוסכם אליבא דכל הגאונים דאזלינן ביה לחומרא כמ"ש הכסף משנה הנ"ל. וא"כ לפ"ז נ"ל לתרץ קושיא הנ"ל מאי אמרת אמאי לא קתנ' נמי ברישא ואין סופגין מ' על זה נוכל לומר כיון דלא מפליגנן במתניתן באיזה שפחה איירי ע"כ צ"ל דאיירי בכל ענין וכיון דאיירי בכל ענין לא שייך למיתני ואם נטמא אינו סופג מ' דאפשר לומר דבהאי גוונא שבא הכהן על שפחתו והוליד ממנה בן ואח"כ נתערב ולד אשתו עם אותו ולד דלקצת פוסקים ס"ל שהוא בנו ממש ולקצתם מספקא להו ואפ"ה מודו שאזלינן ביה לחומרא ואפשר לומר דמש"ה לא קתני ואין סופגין את הארבעי' דע"כ בכהאי גוונא ע"כ סופגין אותו לחומרא דממ"נ בנו הוא ואיכא תרי ספיקי לחומרא לכך לא יוכל לשנות ואם נטמא שאין סופג את הארבעים:

אבל בסיפא מוכח ע"כ דלא איירי מתניתן בכהאי גוונ' לכך קתני בסיפא דאין סופג מ' דהא קצת יש לדקד' למה כתב בסיפא הגדילו התערובות ושחררו זא"ז ולא אמר ששיחרר' אביו אלא ע"כ שמת אביו ולא שיחרר אות' ואשמעינן דיוכלו לשחרר עצמן בלא אביו וכיון שאיירי שמת אביו והיה קשה איזה קושיא וע"כ צ"ל דלא איירי בכהאי גוונא ולכך יוכל לשנות אם נטמא דאיתא שם משנה ז' מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון כו' היה א' ישראל וא' כהן נושא אשה ראויה לכהן ואינו מטמא למתים ואם נטמא אינו סופג את הארבעי' וכל החומרות כו' ע"ש:

ובסיפא קתני היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם והם אוננין אליו הוא אינו מטמא להם והם אינם מטמאין לו וכתב הברטנורא הוא אונן עליהם שמא הוא אביו וביום מיתתו אסור לאכול בקדשים והם אוננים עליו וביו' מותו אסורים שניהם בקדשים ומשכחת שרואה במיתת שניהם וכהן כשר הוא דהא קתני הוא אין מטמא להן כגון שנתקדשה קידושי טעות על תנאי ולא נתקיים התנאי דנפקא מיניה בלא גיטא ונשאת בתוך שלשה ובכהאי גוונא משכחת לה דשניהם חיים ויוכל לראות במיתת שניהם וכהן כשר הוא וברישא לא קתני הך מלתא דהוא אונן עליו משום דרישא איירי בחד ישראל וחד כהן ולא שייך למתני ע"ש:

וא"כ בנידון דידן בכהאי גוונא שבא כהן על שפחתו כיון דסבירא לן דבנו הוא לחומרא כך הוא אביו לחומרא ואסור לטמא לו אבל אנינו' ע"כ נוהג דהא בנו הוא לחומרא א"כ יקשה כיון דמתניתן סתמא איירי ומיירי אפי' בכהאי גוונא שבא כהן על שפחתו ומתני ביה כל החומרות שאינן מטמאין למתים ואפי' נטמא נאמר שסופג מ' כמש"ל א"כ קשה ליתני ג"כ חומרא זו דהם אוננים עליו והוא אונן עליהם דנוכל למשכח בפשיטות שיהיו שניהם רואים במיתת אביהן ואביו יוכל לראות במיתת שניהם ולא עפ"י דחק כמו שדחק באידך מתניתן ע"ש. אלא ע"כ צ"ל דמתניתן לא מיירי בכהאי גוונא וא"כ לא יוכל למתני הוא אונן עליהם דחד הוא בן עבד כמו שאינו כותב דין זה במתניתן הנ"ל ברישא בחד ישראל וחד כהן ע וא"כ כיון דלא איירי בכהאי גוונא לכך קתני בסיפא ואם נטמאו אינם סופגין את הארבעים משום דהוי חד ספיקא דשמא הוא בן העבד ומספיקא לא מלקינין ובזה מתורץ קושיות התוס' והדברים ברורים למבין וק"ל:

דף יז:

האיתנים על חגיגה דף עא/א:

הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה. גמרא תניא הערל כו' אר"א מנין לערל שאינו אוכל בתרומ' נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה כו' מופנה דאל"כ איכא למפרך מה לפסח שכן חייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא כו' הי מופנה אי דתרומה מצרך צריכא דתניא תושב זה קנוי קנין עולם שכיר זה קנוי קנין שנים כו' עד בא שכיר ולימד על תושב כו' אלא דפסח מופנה כו' אלמא לא קני לי' רביה הכא נמי לא קני ליה רבי' אלא לאפנויי והקשה מהרש"א הוה ליה לאוקמי בהיפך דתושב ושכיר דגבי פסח אתי לגופא ומיירי בתושב ושכיר ממש ולא יאכל בו משום דקני ליה רביה וא"כ תושב ושכיר דגבי תרומה אמאי לא יאכל הא קני ליה רביה אלא לאפנויי ע"ש מה שתירץ על זה ולפענ"ד נראה לתרץ בפשיטות דהנה התוס' בד"ה אלא לאפנויי מקשים וא"ת וכי בשביל אפנויי כתב שקר דכתיב לא יאכל בו והא אוכלים ואומר ר"י דאיכא לאוקמי קרא בתושב ושכיר נכרי ומכל מקום לגופיה לא אצטרך דלא עדיף מערל ובן נכר כו' ע"ש ואם כן לפי פי' התוס' הנ"ל נוכל לומר דקושיית המהרש"א מתורץ דע"כ לא נוכל לאוקמי בהיפוך דתושב ושכיר דכתיב גבי תרומה יהא מופנה א"כ יקשה קושיות התוס' וכי בשביל אפנויי יכתב שקר דכתיב לא יאכל בו והם אוכלין ואין לומר כתירוץ התוס' דאיכא לאוקמי בתושב ושכיר נכרי דהא מקרא מלא הוא וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ודו"ק היטיב כי קצרתי:

תוכן העניינים

ירח האיתנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה