ירח האיתנים· רבי אברהם הכהן רפפורט מבאהסלאב
פסחים · דף ב.
רש"י בד"ה בודקין שלא יעבור בב"י וב"י. תוס' ד"ה אור לי"ד וקשה לר' כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל ע"ש מה שתירצו:
ונלע"ד לתרץ בהקדם דברי הרמב"ם פ"ב מה' חמץ ומצה. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה הוא שיבטלנו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל עכ"ל וכתב הכסף משנה וז"ל ומה היא השבתה האמורה בתורה הוא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר זו היא הנוסחא שבספרי רבינו שבידינו משמע מפשט לשון רבינו דמדאורייתא תרתי בעינן ביעור וביטול ומפקינן לבטל מדאמרינן בספרי לא יראה לך בטל בלבך אי נמי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרופו כענין שפירש בע"ז השחת ושרוף וכלה וביעור נמי כיון שהחמירה בו תורה כחמץ בפסח לבטלו בלבו משא"כ בשאר איסורין שבתורה אית לן למימר דחמץ בפסח צריך ביעור כמו עכו"ם אלא מדאפקיה בלשון תשביתו גלי לן דהיכא דלא אפשר ליסגי ביטול ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו היכא סגיא ביטול והיכא דבעי ביעור והם פירשו דלחמץ ידוע בעינן ביעור ולחמץ שאינו ידוע סגי ביטול אבל מציאות השבתה והבדיקה מדאורייתא. ולפי זה היינו טעמא דבמתניתין לא תנן אלא בדיקה וביעור. בדיקה דתנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. וביעור אין ביעור חמץ אלא שריפה וסבירא ליה לתנא דמתניתין דכיון דביטול אינו אלא לחמץ שאינו ידוע וכבר בדק בל מקום שמכניסין בו חמץ א"צ ביטול אלא שרבי יהודא חידש דין זה. ואמר הבודק צריך שיבטל. אי נמי מש"ה ל"צ לאדכוריה משום דהוי דאורייתא ומה שהזכיר ביעור דהוי ג"כ מדאורייתא לאשמועינן פלוגתא דרבי יהודה ורבנן אם כן אי אפשר ליישב נוסחא זו דאמרינן בגמרא אהא דאמר רב יהודא אמר רב כו' שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה ופריך וכי משכח לה לבטלה ואי איתא דמדאורייתא בעי ביעור הכי הוי ליה למימר וכי משכח ליה לבעריה כו' ע"ש:. לכן אין שורש לנוסחא זו וטעות סופר היא עד כאן לשונו: ואני בער ולא אדע מקום לקושיא זו הא ע"כ השתא קיימינן דדווקא לחמץ ידוע בעי ביעור ולחמץ שאינו ידוע סגי ביטול והשתא נדון סוגיא הגמרא דאמר רב יהודה הבודק צריך שיבטל אחר הבדיקה. וכיון שבדק בחורין שפיר ע"כ אין כאן תו חמץ ידוע רק מחמת חמץ שאינו ידוע קאמר רב יהודא שצריך לבטל וכמ"ש בגמרא אחר כך שמא ימצא גלוסקא יפה אם כן השתא אינו יודע מחמץ הזה וא"כ אפשר לומר הואיל דאיירי בחמץ שאינו ידוע ודינו בביטול לכך מקשה למה ליה לבטל בשעת הבדיקה לכי משכח לה לבטלה אע"ג דלכשימצא דינו בביעור אפ"ה לא מצי למיפרך לכי משכח לה לבעריה דהא אמר ודעתו עליה שחש עליה לבערו וכמו שפי' רש"י בד"ה. ודעתו עליה חשובה בעינו וחס עליה לשורפה ומשהא אפי' רגע אחד ונמצא עובר עליה בב"י וב"י ולכך מבטלה ומשביטלה אינו עובר עליה בב"י ופריך אפ"ה למה ליה לבטל בשעת הבדיקה לכי משכח לה לבטלו. ואי תימא כיון דאמר ודעתו עליה שחס עליה מלבערו אם כן ע"כ חס עליה גם כן מלבטלו וכמו שהקשו התוספות בד"ה ודעתו עליה וז"ל ועל פי' הקונטר' קשה מה פריך כי משכח לה לבטלה הא פירש ודעתו עליה שחס עליה מלבטלה ע"כ וצריך ליתן טעם לקושיות התוספות למה חס עליה גם כן מלבטלה מאי ריעותא יהיה לו בביטולו וצ"ל דכיון דמבטלו מפקר ליה להחמץ שמבטלו וירא לבטלו שמא יזכה בה אדם אחר. אבל לכי תעיין בהגהת מיימוני שבצדי הרמב"ם אמינא דאין מקום כלל לקושיא זו דאיתא שם וז"ל ראבי"ה קיבל מר"י הלוי שיש לומר ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דביטול משום הפקר כך פירש ר"ת. אבל רבינו יואל הלוי לא היה אומר הפקר כדברי רבינו המחבר וכן ר"י אלפס וכן רש"י ז"ל סבירא להו גם כן הכי וכן רבי יוסף בסידורו עכ"ל:. נמצא מפורש בהדיא שרש"י ס"ל שא"צ להפקיר החמץ שמבטל וא"כ לא איכפת ליה לבעל החמץ במה שמבטל החמץ ולכך פריך שפיר לכי משכח לה לבטלה דאין בזה שום ריעותא ומשני דלמא משכח לה לבתר זמן אסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי לבטלה:
והשתא מתורץ קושיות התוס' דלעיל מה שהקשו כיון דבביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל. דהא השתא קאמינא דנוכל לקיים נוסחא שכתב בכסף משנה כמו שמשמע מפירש"י ז"ל שכתבתי לעיל ואם כן מהתם משמע דמדאורית' תרתי בעינן ביטול ובדיקה. ואם כן הא דתנן במתניתין אור לי"ד בודקין החמץ הוא מדאורייתא ולא מגזרת חכמים הוא כלל רק משום חמץ הידוע ואם כן פי' רש"י שפיר משום שלא יעבור בב"י וב"י ואין להקשות למה ליה להגמרא לומר גזרה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה אפילו בלא דעתו עליה נמי צריך לבטל בשעת בדיקה דהא אפילו אי מצי מבטלו מהאי שעתא שימצא יעבור עליו בב"י, וב"י קודם שיבטל ונוכל להקשות גם כן על התרצן דמשני דלמא משכח לאחר זמן אסורא ולא מצי מבטל לה הא אפילו מצי לבטולי הא עכ"פ בשעה שימצא יעבור עליו בב"י קודם שיבטל. ואגב שעסוקין אנו בו אמינא דלפירש"י לא קושיא זו דע"כ צ"ל הטעם משום דלמא משכח לבתר איסורא ולא מצי מבטל לה דאי הוי אמינא משום ב"י וב"י לא הוי משני מידי דה"א שקושית הגמרא כך היא למה ליה לבטל בשעת בדיקה שלא יעבור עליו בב"י וב"י דהא איתא בגמ' דף י' ע"ב רבי יהודה אומר בודקין אור לארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור וחכ"א לא בדק אור לי"ד יבדוק בי"ד שחרית לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ופירש"י בתוך המועד בתוך שעה ששית ולאחר המועד משש שעות ולמעלה וכתב המהרש"א בד"ה לאחר המועד נראה שדקדק לפרש לפי שיטתו דהבדיקה הוא שלא יעבור בב"י מש"ה בי"ט גופיה למה יבדוק משום ב"י דמה תיקן בבדיקה שע"י בדיקה נמי יראה ויעבור אבל משש שעות ולמעלה עד שתחשך מצי שפיר למבדק דאף אם ימצא אז אכתי אינו עובר בב"י וב"י לכך צריך לבדוק השתא כדי שלא ימצא בי"ט חמץ ובי"ט יעבור עליו בב"י. נמצא מוכח מכאן דלרש"י אינו עובר בב"י עד שתחשך וא"כ היה נוכל לומר דכך הוא קושית המקשן למה ליה לבדוק. תכף בשעת הבדיקה הא יש לו שעות כל היום עד שתחשך ואפשר לו לבדוק ולא יעבור בב"י וב"י ולכי משכח לבטלה:
ולכך משני דלא מצי מבטל לה משש שעות ולמעלה דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל לה וצריך ג"כ לומר. שמא ימצא גלוסקא יפה וק"ל כי פשוט הוא: אבל לפי מה שכתב המגדול עוז על מה שכתב הרמב"ם לפיכך אם לא בטל קודם שש ומשש שעות והלאה מצא חמץ ה"ז עובר בב"י וב"י והשיג עליו הראב"ד ז"ל אולי סובר זה המחבר שמשש שעות ולמעלה.
עובר בב"י ואינו כן שבעת ימים כתיב עכ"ל וכתב המגדול עוז וז"ל ואני אומר שגם רש"י ורוב המפרשים סבירא להו כן ופשיטא להו שעובר בב"י ע"ש באורך אם כן קשה קושיא הנ"ל ודו"ק ואי משום דכתיבנא לעיל דאי בשניהם מדאורייתא למה לא פי' ר' יהודא היפוך המבטל צריך שיבדוק:
י"ל דא"צ לפרש גם כן ההיפוך דכיון דהבדיק' עיקר המצוה לחמץ ידוע והיכא דלא אפשר ליה למבדק סמכינן אביטול ממילא ידעינן דלא סגי בביטול לחודי' וע"כ צדקו דברי רש"י בלי שום פקפוק:
רש"י בד"ה לאור הנר בגמרא מפרש טעמא שלא יעבור בב"י ע"ש:
שמעתי מקשין למה מציין רש"י על לאור הנר קודם שפירש על בודקין הא תנא בודקין ברישא ואחר כך לאור הנר. ונלע"ד לתרץ רק נקדים דאיתא בגמרא דף י' ע"ב ר' יהודא אומר בודקין או' לי"ד ובי"ד שחרי' ע"ש וחכ"א כו' עד יבדוק לאחר המועד. פיר"שי בתוך המועד בתוך שעה ששית ולאחר המועד לאחר ו' ולמעלה עד שתחשך וכו' ותוס' פירשו תוך המועד ממש:
ועיין במהרש"א שפי' למה דחק רש"י לפרש על תוך המועד שעה ו' דרש"י אזיל לשיטתיה דהבדיקה הוא שלא יעבור בב"י א"כ ע"כ לא שייך לפרש דקאי על המועד ממש מה יועיל בזה שיבדוק תוך המועד ממש הא כיון שימצא תכף יעבור בב"י ע"ש אבל משעה ו' עד שתחשך אינו עובר בב"י כו' ע"ש: והנה איתא לדינא בכל הפוסקים אם בדק אור לי"ג צריך לחזור ולבדוק אור לי"ד והטעם דכל שאפשר לסמוך הבדיקה לפסח טוב יותר רק אחר י"ד אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית כו' דא"כ אין לדבר סוף אבל לבדוק קודם פסח זמן מרובה זה אי אפשר דחוששין דהא יש לדבר סוף לבדוק סמוך לפסח ואי הוי רשאי לבדוק ביום י"ד בודאי היה אסור לבדוק גם לאור י"ד כדי לסמוך הבדיקה טפי לפסח אך משום דלא אפשר משום שהבדיקה צריכה שתהי' לאור הנר כדאמר ר"נ בר יצחק שרגא בטיהרא לא מהני לכך אוקמוה לאור י"ד מתחלת הלילה בשעה שב"א מצוים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה ומדויק סברא זו בגמרא דיש לדקדק דמקשה מכדי חמץ אינו אסור אלא מו' שעות ולמעלה ונבדוק בשית כו' וכ"ת כו' ונבדוק מצפרא וכו' מאי אכפת ליה להמקשן במאי דבדקינן באור י"ד דקשייא ליה ונבדוק בשית כו' אימתי שיבדוק יבדוק וישמור החדרים מן החמץ אך צ"ל דקושית המקשן הוא לפ"ד הנ"ל הא ע"כ מאי דאפשר לסמוך הבדיקה לפסח עדיף טפי כנ"ל וא"כ פריך שפיר נבדוק בו' כו' ונבדוק מצפר' כו' ומשני משום שאור הנר יפה לבדיקה וכו' ע"ש אך אחר התירוץ דגמרא יש להקשות למה תיקנו החכמים לבדוק באור י"ד משום אור הנר הוי להו לחכמים לתקן לבדוק באור. ט"ו בתחלת הלילה משתחשך ויהיה ג"כ לאור הנר וסמוך טפי לפסח וא"ת דחיישינן דלמא אתי למיכל מניה הא איתא בגמ' כיון דמחזר עליה לשורפו לא אתי למיכל מניה הואיל דמחזר עליה לבערה ויזכור שהחמץ אסור לאכול כנ"ל ואין לומר דע"כ א"א לבדוק באור ט"ו דהא ר"י אמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ובי"ט א"א לשרוף דאפי' שריפת קדשים א"א בי"ט:
דמשום הא לא אריא דאי' בגמ' דף י"ב ע"ב אמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י שלא בשעת ביעורו בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו בשבע שמוזהר עליו מן התורה מדכתיב אך כו' השבתתו בכל דבר וטורח זה למה כו' ע"ש וא"כ כ"ש באור ט"ו דאפשר להשבית אותו בכל דבר או להטיל לים או בשאר השבתה דמותר בי"ט וא"כ קושייתי במ"ע. אע"כ צ"ל מוכח דהבדיקה הוא משום שלא יעבור עליו בב"י וב"י וא"כ לפ"ז אין מקום כלל לקושייתי דהא עד שתחשך אינו עובר בב"י אבל משתחשך מיד עובר בב"י כדאי' במהרש"א הנ"ל וא"כ איך יבדוק באור ט"ו דהא תכף אם יבדוק וימצא ע"כ יעבור בב"י ומה יתקן בבדיקה זו לכך תקנו באור י"ד דאור הנר כו'. נמצא מכח הקושיא הנ"ל הכריח רש"י ז"ל דהבדיקה ע"כ שלא יעבור בב"י וב"י לפי פירושו שפירש במילתא דר"י שהבאתי לעיל. אבל התוס' אזלי לשיטתם שפירשו על אימתי שלא בשעת ביעורו דהיינו משש והלאה דינו בשריפה וטעמם דילפינן מנותר ע"ש אבל בשעת ביעור דהיינו בשש הואיל שאין מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר ולשיטתייהו אין מקום לקושייתי הנ"ל דע"כ א"י לבדוק באור ט"ו דהא הוא לאחר אסורו ודינו בשריפה ובי"ט לא מצי שריף ליה כנ"ל. ואין מוכח אליבייהו דהבדיקה הוא משום ב"י וב"י כפירש"י רק משום דלמא אתי למיכל מניה פי' ג"כ תוך המועד ממש ולאחר המועד אחר הפסח כדי שלא יתערב חמץ שעבר עליו הפסח בשל היתר ויאכלנו. היוצא מזה דהוכחת רש"י ז"ל דהבדיקה הוא משום שלא יעבור בב"י משום דחזינן בגמ' דע"כ מוכח שהבדיקה צריך לסמוך לפסח מדפריך ונבדוק בשית כו' רק משום דצריכין לבדוק לאור הנר שיפה לבדיקה קבעו זמן בדיק' החמץ לאור י"ד וא"כ כיון דצריך לסמוך הבדיקה קשה קושייתו הנ"ל ע"כ צ"ל דהבדיקה היא משום ב"י וב"י:
והשתא יובן דברי רש"י לאור הנר בגמ' מפרש טעמא כו' אע"ג דהיה בדין לבדוק סמוך לפסח רק משום דצריך להיות לאור הנר א"כ ע"כ צ"ל דהבדיקה הוא משום שלא יעבור בב"י וב"י לכך מפרש בודקין שלא יעבור בב"י וב"י. דבל"ז היה קשה דלמא הבדיקה היא שלא ליתה למיכל מיניה כפי' התוס' אבל לפמ"ש יובן כי הדברים פשוטים לפענ"ד וק"ל: