אור ברסלב

ירח האיתנים· רבי אברהם הכהן רפפורט מבאהסלאב

פסחים

שבת

דף ב.

רש"י בד"ה בודקין שלא יעבור בב"י וב"י. תוס' ד"ה אור לי"ד וקשה לר' כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל ע"ש מה שתירצו:

ונלע"ד לתרץ בהקדם דברי הרמב"ם פ"ב מה' חמץ ומצה. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה הוא שיבטלנו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל עכ"ל וכתב הכסף משנה וז"ל ומה היא השבתה האמורה בתורה הוא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר זו היא הנוסחא שבספרי רבינו שבידינו משמע מפשט לשון רבינו דמדאורייתא תרתי בעינן ביעור וביטול ומפקינן לבטל מדאמרינן בספרי לא יראה לך בטל בלבך אי נמי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרופו כענין שפירש בע"ז השחת ושרוף וכלה וביעור נמי כיון שהחמירה בו תורה כחמץ בפסח לבטלו בלבו משא"כ בשאר איסורין שבתורה אית לן למימר דחמץ בפסח צריך ביעור כמו עכו"ם אלא מדאפקיה בלשון תשביתו גלי לן דהיכא דלא אפשר ליסגי ביטול ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו היכא סגיא ביטול והיכא דבעי ביעור והם פירשו דלחמץ ידוע בעינן ביעור ולחמץ שאינו ידוע סגי ביטול אבל מציאות השבתה והבדיקה מדאורייתא. ולפי זה היינו טעמא דבמתניתין לא תנן אלא בדיקה וביעור. בדיקה דתנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. וביעור אין ביעור חמץ אלא שריפה וסבירא ליה לתנא דמתניתין דכיון דביטול אינו אלא לחמץ שאינו ידוע וכבר בדק בל מקום שמכניסין בו חמץ א"צ ביטול אלא שרבי יהודא חידש דין זה. ואמר הבודק צריך שיבטל. אי נמי מש"ה ל"צ לאדכוריה משום דהוי דאורייתא ומה שהזכיר ביעור דהוי ג"כ מדאורייתא לאשמועינן פלוגתא דרבי יהודה ורבנן אם כן אי אפשר ליישב נוסחא זו דאמרינן בגמרא אהא דאמר רב יהודא אמר רב כו' שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה ופריך וכי משכח לה לבטלה ואי איתא דמדאורייתא בעי ביעור הכי הוי ליה למימר וכי משכח ליה לבעריה כו' ע"ש:. לכן אין שורש לנוסחא זו וטעות סופר היא עד כאן לשונו: ואני בער ולא אדע מקום לקושיא זו הא ע"כ השתא קיימינן דדווקא לחמץ ידוע בעי ביעור ולחמץ שאינו ידוע סגי ביטול והשתא נדון סוגיא הגמרא דאמר רב יהודה הבודק צריך שיבטל אחר הבדיקה. וכיון שבדק בחורין שפיר ע"כ אין כאן תו חמץ ידוע רק מחמת חמץ שאינו ידוע קאמר רב יהודא שצריך לבטל וכמ"ש בגמרא אחר כך שמא ימצא גלוסקא יפה אם כן השתא אינו יודע מחמץ הזה וא"כ אפשר לומר הואיל דאיירי בחמץ שאינו ידוע ודינו בביטול לכך מקשה למה ליה לבטל בשעת הבדיקה לכי משכח לה לבטלה אע"ג דלכשימצא דינו בביעור אפ"ה לא מצי למיפרך לכי משכח לה לבעריה דהא אמר ודעתו עליה שחש עליה לבערו וכמו שפי' רש"י בד"ה. ודעתו עליה חשובה בעינו וחס עליה לשורפה ומשהא אפי' רגע אחד ונמצא עובר עליה בב"י וב"י ולכך מבטלה ומשביטלה אינו עובר עליה בב"י ופריך אפ"ה למה ליה לבטל בשעת הבדיקה לכי משכח לה לבטלו. ואי תימא כיון דאמר ודעתו עליה שחס עליה מלבערו אם כן ע"כ חס עליה גם כן מלבטלו וכמו שהקשו התוספות בד"ה ודעתו עליה וז"ל ועל פי' הקונטר' קשה מה פריך כי משכח לה לבטלה הא פירש ודעתו עליה שחס עליה מלבטלה ע"כ וצריך ליתן טעם לקושיות התוספות למה חס עליה גם כן מלבטלה מאי ריעותא יהיה לו בביטולו וצ"ל דכיון דמבטלו מפקר ליה להחמץ שמבטלו וירא לבטלו שמא יזכה בה אדם אחר. אבל לכי תעיין בהגהת מיימוני שבצדי הרמב"ם אמינא דאין מקום כלל לקושיא זו דאיתא שם וז"ל ראבי"ה קיבל מר"י הלוי שיש לומר ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דביטול משום הפקר כך פירש ר"ת. אבל רבינו יואל הלוי לא היה אומר הפקר כדברי רבינו המחבר וכן ר"י אלפס וכן רש"י ז"ל סבירא להו גם כן הכי וכן רבי יוסף בסידורו עכ"ל:. נמצא מפורש בהדיא שרש"י ס"ל שא"צ להפקיר החמץ שמבטל וא"כ לא איכפת ליה לבעל החמץ במה שמבטל החמץ ולכך פריך שפיר לכי משכח לה לבטלה דאין בזה שום ריעותא ומשני דלמא משכח לה לבתר זמן אסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי לבטלה:

והשתא מתורץ קושיות התוס' דלעיל מה שהקשו כיון דבביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל. דהא השתא קאמינא דנוכל לקיים נוסחא שכתב בכסף משנה כמו שמשמע מפירש"י ז"ל שכתבתי לעיל ואם כן מהתם משמע דמדאורית' תרתי בעינן ביטול ובדיקה. ואם כן הא דתנן במתניתין אור לי"ד בודקין החמץ הוא מדאורייתא ולא מגזרת חכמים הוא כלל רק משום חמץ הידוע ואם כן פי' רש"י שפיר משום שלא יעבור בב"י וב"י ואין להקשות למה ליה להגמרא לומר גזרה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה אפילו בלא דעתו עליה נמי צריך לבטל בשעת בדיקה דהא אפילו אי מצי מבטלו מהאי שעתא שימצא יעבור עליו בב"י, וב"י קודם שיבטל ונוכל להקשות גם כן על התרצן דמשני דלמא משכח לאחר זמן אסורא ולא מצי מבטל לה הא אפילו מצי לבטולי הא עכ"פ בשעה שימצא יעבור עליו בב"י קודם שיבטל. ואגב שעסוקין אנו בו אמינא דלפירש"י לא קושיא זו דע"כ צ"ל הטעם משום דלמא משכח לבתר איסורא ולא מצי מבטל לה דאי הוי אמינא משום ב"י וב"י לא הוי משני מידי דה"א שקושית הגמרא כך היא למה ליה לבטל בשעת בדיקה שלא יעבור עליו בב"י וב"י דהא איתא בגמ' דף י' ע"ב רבי יהודה אומר בודקין אור לארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור וחכ"א לא בדק אור לי"ד יבדוק בי"ד שחרית לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ופירש"י בתוך המועד בתוך שעה ששית ולאחר המועד משש שעות ולמעלה וכתב המהרש"א בד"ה לאחר המועד נראה שדקדק לפרש לפי שיטתו דהבדיקה הוא שלא יעבור בב"י מש"ה בי"ט גופיה למה יבדוק משום ב"י דמה תיקן בבדיקה שע"י בדיקה נמי יראה ויעבור אבל משש שעות ולמעלה עד שתחשך מצי שפיר למבדק דאף אם ימצא אז אכתי אינו עובר בב"י וב"י לכך צריך לבדוק השתא כדי שלא ימצא בי"ט חמץ ובי"ט יעבור עליו בב"י. נמצא מוכח מכאן דלרש"י אינו עובר בב"י עד שתחשך וא"כ היה נוכל לומר דכך הוא קושית המקשן למה ליה לבדוק. תכף בשעת הבדיקה הא יש לו שעות כל היום עד שתחשך ואפשר לו לבדוק ולא יעבור בב"י וב"י ולכי משכח לבטלה:

ולכך משני דלא מצי מבטל לה משש שעות ולמעלה דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל לה וצריך ג"כ לומר. שמא ימצא גלוסקא יפה וק"ל כי פשוט הוא: אבל לפי מה שכתב המגדול עוז על מה שכתב הרמב"ם לפיכך אם לא בטל קודם שש ומשש שעות והלאה מצא חמץ ה"ז עובר בב"י וב"י והשיג עליו הראב"ד ז"ל אולי סובר זה המחבר שמשש שעות ולמעלה.

עובר בב"י ואינו כן שבעת ימים כתיב עכ"ל וכתב המגדול עוז וז"ל ואני אומר שגם רש"י ורוב המפרשים סבירא להו כן ופשיטא להו שעובר בב"י ע"ש באורך אם כן קשה קושיא הנ"ל ודו"ק ואי משום דכתיבנא לעיל דאי בשניהם מדאורייתא למה לא פי' ר' יהודא היפוך המבטל צריך שיבדוק:

י"ל דא"צ לפרש גם כן ההיפוך דכיון דהבדיק' עיקר המצוה לחמץ ידוע והיכא דלא אפשר ליה למבדק סמכינן אביטול ממילא ידעינן דלא סגי בביטול לחודי' וע"כ צדקו דברי רש"י בלי שום פקפוק:

רש"י בד"ה לאור הנר בגמרא מפרש טעמא שלא יעבור בב"י ע"ש:

שמעתי מקשין למה מציין רש"י על לאור הנר קודם שפירש על בודקין הא תנא בודקין ברישא ואחר כך לאור הנר. ונלע"ד לתרץ רק נקדים דאיתא בגמרא דף י' ע"ב ר' יהודא אומר בודקין או' לי"ד ובי"ד שחרי' ע"ש וחכ"א כו' עד יבדוק לאחר המועד. פיר"שי בתוך המועד בתוך שעה ששית ולאחר המועד לאחר ו' ולמעלה עד שתחשך וכו' ותוס' פירשו תוך המועד ממש:

ועיין במהרש"א שפי' למה דחק רש"י לפרש על תוך המועד שעה ו' דרש"י אזיל לשיטתיה דהבדיקה הוא שלא יעבור בב"י א"כ ע"כ לא שייך לפרש דקאי על המועד ממש מה יועיל בזה שיבדוק תוך המועד ממש הא כיון שימצא תכף יעבור בב"י ע"ש אבל משעה ו' עד שתחשך אינו עובר בב"י כו' ע"ש: והנה איתא לדינא בכל הפוסקים אם בדק אור לי"ג צריך לחזור ולבדוק אור לי"ד והטעם דכל שאפשר לסמוך הבדיקה לפסח טוב יותר רק אחר י"ד אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית כו' דא"כ אין לדבר סוף אבל לבדוק קודם פסח זמן מרובה זה אי אפשר דחוששין דהא יש לדבר סוף לבדוק סמוך לפסח ואי הוי רשאי לבדוק ביום י"ד בודאי היה אסור לבדוק גם לאור י"ד כדי לסמוך הבדיקה טפי לפסח אך משום דלא אפשר משום שהבדיקה צריכה שתהי' לאור הנר כדאמר ר"נ בר יצחק שרגא בטיהרא לא מהני לכך אוקמוה לאור י"ד מתחלת הלילה בשעה שב"א מצוים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה ומדויק סברא זו בגמרא דיש לדקדק דמקשה מכדי חמץ אינו אסור אלא מו' שעות ולמעלה ונבדוק בשית כו' וכ"ת כו' ונבדוק מצפרא וכו' מאי אכפת ליה להמקשן במאי דבדקינן באור י"ד דקשייא ליה ונבדוק בשית כו' אימתי שיבדוק יבדוק וישמור החדרים מן החמץ אך צ"ל דקושית המקשן הוא לפ"ד הנ"ל הא ע"כ מאי דאפשר לסמוך הבדיקה לפסח עדיף טפי כנ"ל וא"כ פריך שפיר נבדוק בו' כו' ונבדוק מצפר' כו' ומשני משום שאור הנר יפה לבדיקה וכו' ע"ש אך אחר התירוץ דגמרא יש להקשות למה תיקנו החכמים לבדוק באור י"ד משום אור הנר הוי להו לחכמים לתקן לבדוק באור. ט"ו בתחלת הלילה משתחשך ויהיה ג"כ לאור הנר וסמוך טפי לפסח וא"ת דחיישינן דלמא אתי למיכל מניה הא איתא בגמ' כיון דמחזר עליה לשורפו לא אתי למיכל מניה הואיל דמחזר עליה לבערה ויזכור שהחמץ אסור לאכול כנ"ל ואין לומר דע"כ א"א לבדוק באור ט"ו דהא ר"י אמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ובי"ט א"א לשרוף דאפי' שריפת קדשים א"א בי"ט:

דמשום הא לא אריא דאי' בגמ' דף י"ב ע"ב אמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י שלא בשעת ביעורו בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו בשבע שמוזהר עליו מן התורה מדכתיב אך כו' השבתתו בכל דבר וטורח זה למה כו' ע"ש וא"כ כ"ש באור ט"ו דאפשר להשבית אותו בכל דבר או להטיל לים או בשאר השבתה דמותר בי"ט וא"כ קושייתי במ"ע. אע"כ צ"ל מוכח דהבדיקה הוא משום שלא יעבור עליו בב"י וב"י וא"כ לפ"ז אין מקום כלל לקושייתי דהא עד שתחשך אינו עובר בב"י אבל משתחשך מיד עובר בב"י כדאי' במהרש"א הנ"ל וא"כ איך יבדוק באור ט"ו דהא תכף אם יבדוק וימצא ע"כ יעבור בב"י ומה יתקן בבדיקה זו לכך תקנו באור י"ד דאור הנר כו'. נמצא מכח הקושיא הנ"ל הכריח רש"י ז"ל דהבדיקה ע"כ שלא יעבור בב"י וב"י לפי פירושו שפירש במילתא דר"י שהבאתי לעיל. אבל התוס' אזלי לשיטתם שפירשו על אימתי שלא בשעת ביעורו דהיינו משש והלאה דינו בשריפה וטעמם דילפינן מנותר ע"ש אבל בשעת ביעור דהיינו בשש הואיל שאין מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר ולשיטתייהו אין מקום לקושייתי הנ"ל דע"כ א"י לבדוק באור ט"ו דהא הוא לאחר אסורו ודינו בשריפה ובי"ט לא מצי שריף ליה כנ"ל. ואין מוכח אליבייהו דהבדיקה הוא משום ב"י וב"י כפירש"י רק משום דלמא אתי למיכל מניה פי' ג"כ תוך המועד ממש ולאחר המועד אחר הפסח כדי שלא יתערב חמץ שעבר עליו הפסח בשל היתר ויאכלנו. היוצא מזה דהוכחת רש"י ז"ל דהבדיקה הוא משום שלא יעבור בב"י משום דחזינן בגמ' דע"כ מוכח שהבדיקה צריך לסמוך לפסח מדפריך ונבדוק בשית כו' רק משום דצריכין לבדוק לאור הנר שיפה לבדיקה קבעו זמן בדיק' החמץ לאור י"ד וא"כ כיון דצריך לסמוך הבדיקה קשה קושייתו הנ"ל ע"כ צ"ל דהבדיקה היא משום ב"י וב"י:

והשתא יובן דברי רש"י לאור הנר בגמ' מפרש טעמא כו' אע"ג דהיה בדין לבדוק סמוך לפסח רק משום דצריך להיות לאור הנר א"כ ע"כ צ"ל דהבדיקה הוא משום שלא יעבור בב"י וב"י לכך מפרש בודקין שלא יעבור בב"י וב"י. דבל"ז היה קשה דלמא הבדיקה היא שלא ליתה למיכל מיניה כפי' התוס' אבל לפמ"ש יובן כי הדברים פשוטים לפענ"ד וק"ל:

דף ב:

מיתביה ר' יהודא אומר בודקין אור לי"ד ובי"ד שחרית ובשעת הביעור מדקאמר ר"י כו' אלמא אור אורתא היא ש"מ. מיתביה מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה ראב"י אומר משעת האור ר"י אומר משעת הנץ החמה כו' מדקאמר ר"י משעת הנץ החמה אלמא אור דקאמר ראב"י אורתא הוא ומשני לא אור עמוד השחר כו' ועוד הוצרך להביא ראיות דאור אורתא הוא ודקדקתי בלימוד השיעור לפום ריהטא וכי כעורה להתנא הך קושיא מבודקין אור לי"ד דלעיל דקאמר אלמא אור אורתא ש"מ דלית בי' שום פירכא ולמה צריך להביא עוד ראיות אחרות עוד דאור אורתא הוא:

אך אמינא לתרץ שנדקדק עוד דקדוק אחד למה דחק התנא להקשו' דוקא מר' יהודא ולא מחכמים ג"כ הא לכאורה משמע דלא פליגי חכמים עם ר' יהודא רק בתוך המועד ולאחר המועד וכדמפרש פלוגתייהו בגמ' דר' יהודא גזר דלמא אתי למיכל מני' כו' ע"ש. אבל במשמעות דאור אורתא הוא משמע לכאורה דלא פליגי ולמה הוצרך לומר מדקאמר ר"י כו' ובי"ד שחרי' אלמא אור אורתא הוא הא אליבא דכ"ע הוי מצי להקשו' ולמה ליה שפת יתר ולהבי' הך די"ד שחרי' פעם שני' בסוף הקושיא כו' אך אמינא דחדא מתורצת בחברת' דעיקר הקושי' והוכח' היא ממה דאמר שחרי' דאי לאו דקאמ' האי תיבת שחרי' הוי אמינא דמאי דקאמר בודקין אור לי"ד פירושו בנץ החמה וי"ד פירושו בשעת איסורו ולחכמים עדיף טפי לפרש הכי דלא קאמרי כלל ובשעת הביעור רק ובתוך המועד וה"א דפירושו כמו שמפרשי' התוס' דמועד ממש קאמר וארבעה עשר פירושו בסוף שש זמן ביעור דהא לא מצינן למבדק החמץ רק בשעה מסויימת כדאי' בגמ' ובפוסקים או בתחלת הלילה או בצפרא או בשע' הביעור ולר"י הייתי מחלק בין זמן הנץ החמה לזמן ביעורו וכנ"ל ולא הייתי אומר כלל דאור לי"ד משמעותיה אורתא דלמא הנץ החמה:

אבל מדאמר בי"ד שחרית ע"כ פירושו דאור לי"ד אורתא הוא:

נמצא דעיקר ההוכחה הוא מדאמר י"ד שחרית לכך הוצרך לומר מדקאמר ר"י בודקין אור לי"ד ובי"ד שחרית כו':

א"כ לפ"ז אפשר לומר דחכמים פליגי עלי' דר"י גם בזה דהא בדברי חכמים לא כתוב כלל בי"ד שחרית רק סתמא וחכ"א בודקין אור י"ד ובי"ד לא בדק כו' יבדוק בתוך המועד כו' וא"כ קשה למה שינו בלשון ממה דאמר ר"י. הא לא פליגי כלל רק בתוך המועד וכו' אע"כ מדשינו בלשונם אפשר לומר דפליגי ג"כ על ר"י בפירושו דאור לי"ד דלר"י פירושו אורתא מדאמר שחרית ולחכמים י"ל דהפי' הוא נץ החמה לכך פריך דוקא מר' דמחכמים לא פסיקא לי' כנ"ל:

וא"ש דהוצרך להביא ראיות דאור אורתא הוא דאי מהכא קשה אדפרכת מר"י לסייע מחכמים דס"ל אור יממא הוא וכנ"ל לכ"נ להביא עוד ראיות דאור אורתא הוא וק"ל:

שם ב' תוס' ד"ה אור לי"ד כו' פי' בקונטרס שלא יעבור בב"י וב"י וקשה לר"י כיון דצרי' ביטול כדאמר בגמרא דף ז' הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמ' סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל ויש לדקדק למה לי' לר"י להביא הך דאמרינן הבודק צריך שיבטל ולמה לא מקשה בל"ז בפשיטות הא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. למה הצריכו חכמים לבדוק ותרצתי בלימוד השיעור בעזה"י בדרך הפשוט דבל"ז לא היה יכול להקשות מידי דאיתא בדף ד' ע"ב בתוס' בד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי פי' בקונ' מדכתי' תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא וקשה לר"י הא וודאי השבתה הבערה הוא ולא ביטול דתניא בשמעתתא ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה כו' ועוד אמרינן לקמן דילפינן מאך חלק שהיא משש שעות ולמעל' ואחר אסורו לא מהני ביטול ואור"י דמדאוריית' בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו כו' ע"ש:

היוצא מזה מדברי התוס' הנ"ל דהבדיקה היא עיקר המצוה דתשביתו הבערה משמע ולא ביטול דביטול דמועיל הוא מטעם הפקר. והשתא בלא זה דהבודק. צריך שיבטל לא היה יכול להקשות אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל ה"א מנ"ל לומר דבדיקות חמץ הוא מתקנת חכמים הא מפורשת בקרא דהבדיקה היא עיקר מצוותו ולא ביטול והביטול אינו מועיל אלא מטעם הפקר ולכתחלה צריך לקיים המצוה כתיקונה ולכך הוצרך התנא לאשמעינן אור לי"ד בודקין את החמץ כדינו ולא היה מקשה מידי:

אבל השתא פריך מדקאמר ר"י הבודק צריך שיבטל אחר הבדיקה ע"כ מוכח דהבדיקה היא אינה עיקרת המצוה מדהצריך אחריה ביטול והביטול הוא עיקר דתשביתו משמע בלב והבדיקה היא מתקנת חכמים. ואין לומר דלמא באמת הבדיק' והביטול שניהם הם מדאוריית' ואין מועילין זה בלא זה קשה א"כ היה לו לר"י לפרש היפוכו המבטל צריך לבדוק אלא ע"כ מוכח דביטול בעלמא סגי דבדיקה אינה אלא מתקנות חכמים דלמא אתי למיכל מניה והשתא פריך שפיר לרש"י דאי הטעם הוא משום שלא יעבור בב"י וב"י למה הצריכו חכמים כלל לבדוק וק"ל ופשוט הוא:

דף ד.

והשתא דקיי"ל אור אורתא לכ"ע מכדי חמץ בין לר"י בין לר"מ אינו אסור אלא משש ולמעלה ונבדוק בשית וכ"ת זריזין מקדימין למצות נבדוק מצפרא דכתיב ביום השמיני ימול בשר ערלתו ותנא כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין שנא' וישכם אברהם בבוקר ע"כ הגמ' ומביא מהרש"א ז"ל גירסת הרי"ף וז"ל וכ"ת זריזין מקדימין כדכתיב וביום כו' נבדוק מצפרא דלפי אותו גירסא של הרי"ף לא יליף הכא מאברהם אלא הזריזים מקדימין כדיליף לענין מילה והא דסגי הכא מצפרא מסברא אמר כן ע"ש ואני בעניי הכינותי בלימוד השיעור ולהבין את זה דלמה ליה להרי"ף ז"ל לגרוס גירסא אחרת בגמ' שלנו ולמחוק הגירסא שבגמרא שלנו והייתי אומר לפום ריהטא דאפשר דזהו כוונתו דאם הגירסא כך כמו שאיתא לפנינו בגמרא וא"כ יליף הכל מאברה' דמצפרא וזריזין מקדימין הוה ליה להגמ' להביא בקיצור נבדוק מצפרא שנא' וישכם אברהם בבוקר ולמה ליה השפת יתר בגמר' להביא ממילה ואחר העיון אמרתי שרצה לתקן ולא אהני ליה מידי דעדיין קושיא זו במ"ע דלמה ליה להגמרא להביא כלל ראייתו ממילה אף על הזריזין דמאי אולמא האי ילפותא גבי מילה מהך דהכא והוי ליה לגרוס כך וכ"ת זריזין מקדימין שנאמר וישכם כו' נבדוק מצפרא, והיה בה"א ג"כ שמסברא אמר כן רק הזריזין יליף מאברהם:

ואמינא לתרץ לענ"ד בדרך הפשוט לקיים הגירסא של הרי"ף ז"ל רק נבין מקודם מה שיש לדקדק על קושית המקשן בגמר' מכדי חמץ כו' ונבדוק בשית דמאי נפקא מני' דאף דמדינא אין החמץ אסור רק מו' ולמעלה אם תקנו חכמים לבדוק מקודם זמן זה ולשמור הבתים והחדרים מחמץ מאי גריעותא הוא זה שהחמירו חכמים בדבר זה דלפי הסברא נראה יותר לבדוק מקודם ולא להניח הבדיקה על זמן קצר כזה שמא יפשע ומו' שעות ולמעלה אינו ברשותו של אדם אך נ"ל לומר דקושית המקשין עולה שפיר וטעמא רבה איכא בזה דלא ליתי החומרא לידי קולא דאיתא בגמ' אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבי' וממקום למקום דא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף וכו' ע"ש הרי לפנינו באם היה לדבר סוף בוודאי היינו צריכין לחשוש חשש זה ואפשר לומר דמטעם זה ע"כ מה שהיה באפשרי לאחר הבדיקה סמוך לפסח עדיף טפי דשמא יגרור החולדה החמץ דבזה יש לדבר סוף רק בעת הבדיקה מדאורייתא היינו שש אין אנו צריכין לחשוש חשש זה דאחר שש אינו ברשותו ואם באנו לחשוש אין לדבר סוף. ואפשר לומר דמטעם זה העלו הפוסקים לדינא בהלכות פסח המכבד חדרו בי"ג בניסן כו' ונזהר מלהכניס עוד שם חמץ אעפ"כ צריך לבדוק בליל י"ד עיין בתוס' ובפוסקים. אך בליל י"ד הבדיקה מועלת אף דלדינא הוא בשש מ"מ התקנה היתה בזה כדאיתא במסקנא הטעם על זה אבל לפי ס"ד דהמקשן היתה הסברא הזאת אף ליל י"ד עד שש באופן שמה שמאחרין הבדיקה טפי עדיף וא"כ אפשר לומר דקושיית המקשן אזלא על דרך זה מכדי חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה נבדוק בשית ומטעם שכתבתי לעיל דהחומרא אתיא לידי קולא אך לפי זה לכאורה יקשה במאי דאמר וכ"ת זריזין מקדימין למצות לבדוק קודם זמן זה דלטעם זה שכתבתי מאי זריזות למצוה איכא הכא אדרבא דלאחר עדיף טפי וכדי לתרץ זה נלע"ד לומר דהביא הך וביום השמיני והתניא כו' דאף בענין זה שייך שפיר לומר זריזין מקדימין למצות דהנה ראיתי במדרש רבה שאלו את ר"א תינוק לכמה ימים נימול אמר להם לשמונה שנאמר וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים והוא פלאי דלמה לא אמר להם מפסוק הקודם דכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכ':

ואמינא לתרץ בדרך פשוט דהנה יש לדקדק על מה ששאלו על דבר זה הלא מפורש ומקרא מלא הוא וכי בי רב. לא קראו וכה"ג איתא בגמ' מנוח ע"ה היה דאפילו בי רב לא קרא דכתיב ותקם רבקה וגו' ע"ש אך נ"ל לומר.

דבאמת ידעו מהקרא אך שאלתם היה דבאמת מקרא ידעינן דנימול לשמונה אך שאלו אם דוקא לשמונה ולא מקודם או אם. רוצה אדם להקדים למצוה מותר לו לימול אף קודם ח' והשתא ניחא ועולה שפיר דמקרא דבן שמונת ימים לא היה יכול לפשוט להם מידי דלכאורה יש לדקדק בפסוק דבן שמונת ימים דלמה הוצרך הקב"ה לומר לאברה' האי שפת יתר כל זכר והוא מיותר בקרא רק הל"ל ובן ח' ימים ימול לכם זכר לדורותיכם. אך י"ל דהכי פירש הפסוק דבאמת לשמונה הוא סיום הדבר:

ולא לאחר אבל אם רוצה להקדים עצמו ולזרז הרשות בידו לכך אמר הפסוק ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר ולא לאחר. אף דבאמת נוכל לומר דקרא אתי לכדאמרינן בגמרא דשבת יש יליד בית נימול לח' ע"ש ובהכי איירי קרא אך יש לבעל דין מקום לטעות לכך לא היה יכול לפשוט מקרא זה על שאלתם ששאלו וכמש"ל אך מקרא דוימל אברהם. את יצחק בנו בן ח' ימים פשט להם שפיר דהנה לפנינו דזריזין מקדימין למצות יליף לה מאברהם אבינו ע"ה ואי ס"ד דמותר למול קודם ח' בוודאי היה אברהם מזרז את עצמו לקיום המצוה בשלימות בזריזותיה דאברהם אלא ודאי מוכח מזה דדוקא לשמונה וקודם לזמן זה אסור למול ונפשטה שאלתם אבל מקרא הקודם דלדורות נאמר לא היה יכול למפשט להם מידי וכמש"ל:

והנה איתא כמה טעמים מפני מה תינוק נימול דווקא לשמונה הא' כדי שלא יהיו כל העם שמחים ואביו ואמו עצבין הב' שיעבור עליו השבת: ועוד איתא טעם אחר דעד ח' ימים לא איבלע בי' דמיה או לא נפל בי' דמיה וכדאיתא במס' שבת דף קל"ד דאף לאחר שמונה לא איבלע ביה דמיה במעשה דנתן הבבלי ע"ש ועוד דמחמת הלידה נתרסקו איבריו ואינו חוזר לבוריו עד ח' ימים. וגם דהשווה אדם לבהמה דמיום השמיני והלאה וכו' ע"ש בהרבה מקומות. וא"כ לטעם דאכתי לא איבלע דמא או מחמת שנתרסקו איבריו אסור למול מקודם דאיכא ספק נפשות כמו שאירע המעשה בגמרא כו' הנ"ל וכדאי' בש"ע י"ד סימן רס"ג קטן שהוא ירוק כו' וצריך לזהר מאוד באלו הדברים כו' דסכנ' נפשות דוחה את הכל ואפשר למול אח"ז וא"א להחזיר נפש א' מישראל. ולפ"ז יובן דהנה יש לדקדק דחזינן גבי אברהם דזריז נפשיה גבי סדום כדכתיב וישכם אברהם כו' אע"ג דלא הוי מצוה כדאי' בתוס' בפסחים ולמה לא כתב גבי מילת בנו וישכם אברהם רק כתיב וימל אברהם כו' בן ח' ימים דמהלשון משמע שהיו שלימים מדלא כתיב וימל ביום השמיני אע"כ משמע שהיו שלימים וע"כ צ"ל דמהאי טעמא דכתבינן לעיל שלא רצה להכניס עצמו בספק נפשות וא"כ קשה האיך ילפינן גבי מילה כיון דכל היום כשר למילה. למול בבוקר מחמת שמצינו גבי אברהם שהשכים עצמו בבוקר דעקידה כדאיתא בתוספות במסקנא דהאי וישכם כתיב בעקידה הא שם לא היה שום סכנה כלל ואיך ילפינן להיותינו זריזין גבי מילה דאיכא סכנת נפשות הא אברהם גופיה לא השכים גבי מילה וכ"נל והוה מצוה הבא בעבירה:

אלא ע"כ דניתנה תורה ונתחדש הלכה כיון דחזינן דכתיב בקרא פרשת תזריע וביום השמיני ימול בשר ערלתו ולא קפיד קרא להיות שלימות אלא דמניה ילפינן דכל היום כשר למילה מ"מ כיון דאיכא למדרש הכי ואיכא למידרש הכי ילפינן הזריזות מאברהם במקום אחד שהשכים עצמו בבוקר עבדינן עובדא כוותיה אע"ג דאברהם עצמו לא הקדים עצמו למילת בנו רק המתין עד שיהיו שלימים אפשר לומר כיון דלאברהם נאמר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם דמשמע שלימים. לכך לא הקדים עצמו בדבר זה ונוכל לומר דזה נרמז בפסוק וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים אע"ג דידע אברהם מקר' נאמר דמצינו דהאבות למדו כל התורה כולה מכל מקום גדול המצווה ועושה כו'. אבל אנן לא ילפינין מניה רק הזריזות ובגופא דעובדא לא עבדינין כוותיה ומזרזינין עצמנו למול בשחר אף דאיכא סכנה מעט וכנ"ל:. והקרא איכא למידרש לכל היום כשר למילה מ"מ מקדמינן נפשין לקיום המצוה בזריזות אף דהוי עבירה קצת להכניס עצמינו לסכנת נפשות וא"כ הוא הדין בנדון דידן גבי חמץ נמי. אע"ג דעדיף טפי לאחר ולבדוק מחשש שמא גיררה חולדה מ"מ מקדמינן עצמינו לבדוק מצפרא ומסברא ולא ילפין מאברהם אלא הזריזות. והשתא יתורצו כל הקושיות והגירסא של הרי"ף היא נכונה וכ"ת זריזין מקדימין למצות דאם נפשך לומר דמאי זריזות איכא הכא הלא לאחר עדיף טפי לכך מביא הך ברייתא לתרץ זה כדחזינן גבי מילה אע"ג דלאחר עדיף טפי מקדמינן עצמינו למול בשחר הוא הדין הכא נבדוק מצפרא והדברים ברורים לכל מבין:

ומידי דברי בו זכור אזכרנו עוד לתרץ מה ששמעתי שמקשין העולם ברש"י ד"ה ונבדוק חמץ בתחלת שש וקודם איסורו יבערנו למה לי לאקדומי כולי האי דבשלמא אם אור יממא הוא איכא לתרוצי דמתניתין נמי בשש קאמ' אבל השתא תקשי ומקשין העולם למה ליה לרש"י לתרץ דמתניתין בשש קאמר הא למ"ד אור יממא לא קשיא מדי קושית הגמרא כלל דנבדוק בשי' הא על זה נוכל לתרץ הך וכ"ת זריזין מקדימין כו' והוא באמת תמוה לפום ריהטא: אבל לכי תיפוק דייקת ואשכח דלא קשה מידי דהנה יש לדקדק לכאורה על הגמרא במאי דקאמר וכ"ת זריזין מקדימין למצות לתרץ קושית הגמ' דנשתנו לו סדרי הש"ס כדאמרינן בכמה מקומות ובברכות מאימתי קורין את שמע בערבית דפריך הגמ' תנא היכא קאי דקתני מאימתי דברישא היה לו למכתב דינא דקורין ק"ש בשחר ובערב ואח"כ למשמע הזמן ק"ש אימת וסוגיא זו איתא בכמה מקומות בש"ס וכן הכא נמי גבי מילה אשמעינן שפיר ברישא כתב הדין כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין כו':

ואיך נוכל לומר דהתנא בא לאשמעינן בהתחלת המשנה אור לי"ד בודקין חמץ בזריזין מקדימין ולא פירש הדין גופא עד השתא רק כך הוה להתנא לכתוב בודקין החמץ בשית אלא שזריזין מקדימין למצוה. וא"כ קשה במאי דקאמר וכ"ת זריזין וכו' האיך שייך לומר זה וכמש"ל. ואפשר לומר דבאמ' המקשן היה יכול לדחות הך וכ"ת דהגמרא קא שקיל וטרי בדבר זה אך לא היה צריך לכל זה דבלאו הכי פריך שפיר דאף אם תאמר כן קשה נבדוק מצפרא דזה הקושיא עדיף טפי וכדאיתא סוגיא זו בכמה מקומו' בש"ס אבל באמת אי לא היה ליה להמקש' קושיא עצומה מזה בוודאי דהוי פריך ליה הך קושיא דאין סדר למשנה כזו לאשמעינן הזריזות ברישא ולא לפרש הדין כלל:

והשתא יתורץ דע"כ הוצרך רש"י ז"ל לפרש ולתרץ דבשלמא אי אור יממא הוא איכא לתרוצי דמתניתן בשש קאמר דאי הוה מתרץ בתירץ הגמרא כדמקשין העולם הוי קשה קושיתי דמאי וכ"ת הוא זה וכנ"ל דהשתא אי אמרינן אור יממא הוא ליכא להקשות קושיא אחרינא עדיפא מזו ויוקשה שפיר קושייתי וק"ל בעזה"י והוא פשוט לפענ"ד:

דף ט.

אין חוששין שמא גיררה חולדה כו' וכתב המהרש"א ואגופא דמתניתן בלא חזינא דשקיל דקתני ביה טעמא דא"כ אין לדבר סוף לא קשיא ליה בלאו הני טעמא נמי לא לבעי בדיקה ע"ש עד סוף הדיבור:

רבים נתחבטו בזה להבין דברי המהרש"א הנ"ל ונ"ל לפרש דבריו דוודאי אי הוי טעמא דאין לדבר סוף שייך אף ממקום למקום לא הוי מקשה הגמרא מידי דנימא אכלתיה בטעמא דמתניתין דמאי סניא ליה בטעמא דאין לדבר סוף, ומנ"מ בטעם דאכלתיה רק דעיקר קושית הגמרא דלמה למתניתין לומר הטעם דאין לדבר סוף דלא שייך האי טעמא בממקום למקום דיש לדבר סוף רק במבית לבית וכ"ש מחצר וכו' דשם אין חילוק ואף בחזינא מחמת דאין לדבר סוף ובמקום למקום בחזינא ע"כ בעי בדיקה כיון דיש לדבר סוף וע"כ צריך אתה לאוקמי במקום למקום בלא חזינא ולכך אין חוששין ואם כן צריך לאוקמי מתניתין בתרי גווני ממקום למקום בלא חזינא ומבית לבית וכו' אף בחזינא ולכך מקשה הגמרא שפיר דנימא הטעם דאכלתיה דהוי בחד גוונא ובחזינא כולא מתני' ודו"ק ואמינא לפי עניות דעתי לתרץ קושית המהרש"א דהמתני' ע"כ צ"ל הטעם דאם כן אין לדבר סוף דהנה איתא בתוספות ד"ה אין חוששין כו' וא"ת והא מרישא שמעינן דקתני כל מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה ותירץ דהוה מוקמינן בשאין חולדה וברדליס יכולין להלוך לשם:

והשתא שפיר דע"כ צ"ל הטעם דא"כ אין לדבר סוף דאי הוי אמר משום דנימא אכלתיה הוי קשה קושיות התוספות הא מרישא שמעינן לה כנ"ל. ואין לומר תירץ התוספות דאיירי שאין חולדה וברדליס יכולין להלוך שם וכאן אשמועינן אף על גב דהולכין לשם אפ"ה אין חוששין שמא גיררה חולדה דמש"ה לא הוי איצטריך לאשמועינן דמאי ריעותא שייך בהא דחולדה וברדליס הולכין הא אמרינן אכלתיה והוי ספק ספיקא ספק שמא לא גררוה שם להחמץ ואת"ל גררוה אימר אכלוהו לחמץ ואין לומר דהיא גופא קמ"ל דאמרינן אכלתיה הא לא איצטריך לאשמעינן דהא משנה מפורשת היא במס' אהלות הא דמדורות עכו"ם הנ"ל ומה לו לאשמועינן שנית הך מילתא ואך אפשר להקשות דהל"ל אכלתיה כקושיות המהרש"א ז"ל ואי משום קושיות התוספות הנ"ל אפשר לומר דטובא אתי הך מתניתין לאשמועינן דאף דחזינא דשקלי אפ"ה אין חוששין ואין צריך בדיקה וע"כ צריך לומר דבחזינא דשקיל ע"כ חיישינן ובעי בדיקה והשתא הוה קושיות הגמרא כך טעמא דלא חזינא דשקיל הא חזינא דשקיל חיישינן ובעי בדיקה לכך עתה צ"ל הטעם במתניתין אין לדבר סוף כמש"ל דבחזינן אתה סובר דחיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן דא"כ קשה דלמה ליה למימר במתניתין הטעם משום דאין לדבר סוף הל"ל טעמא משום דנימא אכלתיה ואי משום קושיות התוספות הנ"ל דלא איצטריך לאשמועינן הא אפשר לומר דטובא אתי לאשמועינן כנ"ל דאע"ג דחזינן אפ"ה אין חוששין כו' וכנ"ל וקל להבין: משנה שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום רשב"ג אומר שתי שבתות. מ"ט דת"ק שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני שנאמר ויעשו ב"י את הפסח במועדו וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כו' תוספות בד"ה כו' אע"ג שע"י שאלתם הוזקק לומר להם מ"מ לא היה צריך להאריך אלא אל תעשו פסח ותו לא עכ"ל וקשה לי קושיא עצומה דהנה המפרשים מקשים על שאלת האנשי' ההמה אשר היו טמאים לנפש אדם למה נגרעו הלא תשובתם בצדם מחמת שהיו טמאים לנפש ותירצו דהנה איתא בילקוט פ' בהעלותך וז"ל עד שלא יאמר יש לי בדין מפרה אדומה מה פרה אדומה שאינה דוחה שבת דוחה טומאה פסח דדוחה שבת אינו דין שידחה טומאה ואמרו שם פסח שני תוכיח שדוחה שבת ואינו דוחה טומאה ועפ"ז מתרצין דהא הם לא ידעו מפסח שני כלום דהא לא אמרו משה עד אחר שאלתם דיני פסח שני וא"כ לא ידעו מזה התוכיח וא"כ היה להסהק"ו הנ"ל מפרה אדומה יתד תקוע לסמוך עליו שיעשו בטומאה ולכך שאלו למה נגרע אף שהיו טמאים לפי סברתם ודעתם היה שיעשו בטומאה ולפי דברי המפרשים האלה ק' מאי טעמא דת"ק כקושיות התוספות שע"י שאלתן הוזקק לומר להם ואין לומר כתירוצם שלא היה למשה לומר רק אל תעשו פסח ותו לא הא לפי הנ"ל אמרו לו למה נגרע מכח הקל וחומ' מפרה לא היה שאלתם מתורץ באל תעשו פסח לדחות הק"ו שלהם ולכך הוצרך לומר להם דיני פסח שני בשביל התוכיח על הק"ו שלהם. ונלע"ד הקלושה לתרץ זאת דהנה איתא בפסחים דף צ' ע"ב שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כיפורי' ואין שוחטין וזורקין על טומאת שרץ כו' ע"ש ואיתא שם במסקנא סבר לה כרבי יצחק דאמר טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהם בערב פסח שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא הוא דלא יכלו לעשות אבל למחר יכולין לעשות ואמר רחמנא לידחו תוס' ד"ה שחל שביעי שלהם ע"ש ובסוף הדיבור וא"ת למה אמר להם לדחות לפ"ז יטבלו בו ביום וישחטו עליהם וי"ל דשמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין וא"ל משה אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני. הרי לפנינו שהיו יכולין לעשות הפסח בטהרה כשיטבלו רק בשעה ששאלו לא טבלו עדיין ושמא כן עשו והנה אי' בכמה מקומות בש"ס כל מה דאפשר למיהדר לעשות בטהרה אף למ"ד טומאה הותרה בציבור מהדרינן לעשות בטהרה וא"כ לפ"ז מוכיח שפיר דשואלין ודורשין שלשים יום קודם לפסח ואי משום שכתבתי לעיל דע"י שאלתם הוזקק לומר להם מחמת הק"ו לא היה צריך לומר להם. אלא אל תעשו פסח בטומאה ותו לא כיון דאפשר היה להם שיטבלו ויעשו בטהרה דכל כמה דאפשר כו' מהדרינן אלא ע"כ מוכח שאמר להם להורות דשואלין ודורשין שלשים יום קודם הפסח ודו"ק:

ועפ"י הדברים האלה תרצתי קושיא עצומה שהקשה לי הרב המאה"ג אב"ד דק"ק טריינוב מוה' מנחם מענדיל נר"ו מדי עברו דרך קהלתי פה ק"ק באהסלוב. והקשה על הרמב"ם ז"ל דלמה לא רמז לנו בשום מקום הך דינא ששואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום. רק דהטור כתבו בא"ח אף שאינו מדרכו לכתוב איזה דין הנהוג בזמן המקדש כדאיתא שם טעמו בב"י דשואלין ל' יום מפני הקרבן וזה אינו מדרכו. רק להביא דין הנהוג בזמנינו והוצרכו כל הפוסקים למצוא טעם להטור איזה נפקא מניה הנהוג לנו דמאי כתבו ובראשם הגאון בעל טורי זהב ע"ש והרמב"ם ז"ל השמיט דין זה ולא רמזה בשום מקום והוא שינה סדרו בכל המקומות להשמעינו אף דינים הנהוגים בזמן הבית ולמה השמיטו עכ"ד אך לפי מ"ש לעיל נלע"ד לתרץ זאת בדרך פשוט דהרמב"ם השמיט אותו בכוונה ולשיטתו אזיל דהנה איתא ברמב"ם פ"ו מהל' קרבן פסח וז"ל טמא מת שחל שביעי שלו להיות בי"ד אף על פי שטבל והוזה עליו והיה ראוי לאכול בקדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא לפי ששביעי שלה' היה וע"ז שאלו אם לשחוט עליהם והם יטבלו לערב ויאכלו ופירש להם שאין שוחטין עליהם עכ"ל נמצא מפורש לפנינו דלהרמב"ם לא היו יכולין לעשות הפסח בשום צד אף לאחר שיטבלו דהא יליף מהתם הדין שלו שכתב אף על פי שטבל והוזה עליו וא"כ קשה עליו קושיות המפרשים למה שאלו הלא תשובתם בצדם וע"כ צ"ל כתירוצם דהיה להם קל וחומר מפרה שיעשו בטומאה ואם כן הוצרך לו למשה לומר להם דיני פסח שני שיהיה להם תשובה על שאלתם פסח שני תוכיח שאע"פ שדוחה שבת אינו דוחה טומאה ולא סגי להם באל תעשו פסח ותו לא ואם כן קשה קושייתי הראשון מנ"ל לת"ק דהא ליכא שום הוכחה דשואלין ודורשין שלשים יום קודם לפסח. משום דהוצרך לומר להם דיני דפסח שני וא"ל כתרוצי הנ"ל דהא להרמב"ם לית ליה האי סברא. שהיה ראוי לאכול כשיטבלו, כי אף אם יטבלו לא היו יכולין לעשות ופליג על סברת התוספות שהבאתי לעיל והשתא יתורץ שפיר קושיות הרב הנ"ל בטוב טעם ודו"ק:

דף נח.

תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בט' ומחצה.

בערבי פסחים נשחט בז' ומחצה וקרב בח' ומחצה בין בחול בין בשבת:

גמרא מנה"מ אמר ריב"ל דא"ק את הכבש א' תעש' בבוקר כו' לשני ערבים ב' שעות ומחצה לכאן וב' שעות ומחצה לכאן ושעה' א' לעשייתו. מתיב רבא בערבי פסחים נשחט בז' ומחצה כו' ואי ס"ד בח' ומחצה דאורייתא היכי מקדמינן ליה אלא אמר רבא כו' פירש"י בד"ה בין הערבים דה"ל למכתב בערב ושני בדבוריה וכתיב בין הערבים לדרשה כו':

והקשא המהרש"א וז"ל קשה כיון דדרשת האי בין הערבים לדרשה מדשני קרא בדיבוריה הא בפסח נמי כתיב בין הערבים ותצטרך ג"כ לפרש כן וזה א"א דהא הפסח אחריו כו' וא"כ איך אפשר כו':

ונלע"ד לתרץ בהקדם דקדוק א' בלישניה דריב"ל דאמר א"ק את הכבש א' תעשה בבוקר כו' דלכאורה הוא שפת יתר דלא ה"ל להביא רק סיפא דקרא דבין הערבים וכשאתרץ דקדוק זה יתורץ ג"כ קושי' מהרש"א הנ"ל דהנה איתא בגמ' דזבחים די"ב ע"א הפסח ששחטו שחרית בי"ד שלא לשמו ר' יהושוע מכשיר כאלו נשחט בי"ג בן בתירא פוסל כאלו נשחט בין הערבים אר"א אמר רבי יהושוע מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בי"ד לשמו דכולא יומא זמניה הוא כו' ופריך והא בין הערבים אמר עולא כו' בין שני ערבים פירש"י מעלות השחר עד שקיעת החמה דהיינו בין סוף ערב דאתמול כו' ודאמר מעלות השחר צריך לפרש דא"א להקריב בלילה כו' ע"ש ופריך תמיד נמי דכתיב בין הערבים ה"נ דכולא יומא כשר. התם מדכתיב את הכבש א' תעשה בבוקר כו' מכלל דבין הערבים בין ערבות ממש אימא חד בבוקר אידך כולא יומא ומשני א' בבוק' ולא ב':

נרות דכתיב בהו בין הערבים ה"נ. שאני התם דכתיב מערב עד בוקר כו' התם נמי כתיב שם תזבח הפסח בערב האי ליאוחר דבר הוא דאתא כו' ופריך ומי איכא מידי דאלו שחיט ליה מצפרא אמרת זימניה הוא וכי מטי בין הערבים אמרת יאוחר כו' אין דאמר רבי יוחנן הלכה מתפלל של מנחה כו' נמצא לפנינו דהיכא דאפשר לפרש בין הערבים בין ערב דאתמול כו' מפרשינן והיכא דלא אפשר לפרש כך כמו בתמיד ונרות מפרשינן בין הערבים ממש ובתמיד נמי הוי מפרשינן כך אי לאו דכתיב את הכבש אחד תעשה בבוקר והשתא יתורץ דקדוק הנ"ל דהא מקשה הגמרא מנה"מ שתשחט בח' ומחצה כו' ואי לא היה מביא ריב"ל רישא דקרא רק את הכבש השני תעשה בין הערבים חלקוהו כו' היה לבע"ד לחלוק מנ"ל לומר דבין הערבים פירושו בין הערבים ממש דלמא פירושו בין ערב דאתמול כו' לכך מביא רישא דקרא את הכבש הא' תעשה בבוקר להורות שפירושו של בין הערבים ממש. והשתא מתורץ גם כן קושית המהרש"א היטב מאי קושיא הא בפסח נמי כתיב בין הערבים ותצטרך לפרש גם כן הכי וזה א"א לפרש כן, דהא הפסח אחריו כדקתני לקמן בדף השני יאוחר דבר כו' אמינא הכי דבאמת דינא הכי דכי מטא זימניה דתמיד הפסח אחריו אבל קודם זמניה דתמיד מותר ערב הפסח כל היום משום דפירושו של בין הערבים גבי פסח היינו בין ערב דאתמול ובין ערב דאורתא דבשלמא גבי תמיד מוכרח לפרש פירושו של בין הערבי' בין הערבים ממש משום דכתיב את הכבש א' תעשה בבוקר כנ"ל אבל גבי פסח אפשר לפרש פירושו של בין הערבים בין ערב דאתמול לבין ערב דאורתא ואי משום יאוחר דבר כו' נוכל לפרש כדמפרשינן בזבחים כמש"ל ונסתלק קושית מהרש"א הנ"ל וק"ל. ובזה יתורץ ג"כ מה שיש לדקדק עוד בגמרא אי יליף ריב"ל דתמיד קרב בט' ומחצה מדשני קרא וכתב בין הערבים לישנא דבין הערבים משמע הכי א"כ קשה כיון דלישנא הכי משמע בין שני ערבים ממש א"כ קשה מאי פריך רבא ממתניתן בערבי פסחים כו' ואי ס"ד דאורייתא כו' א"כ קשה מאי דריש רבא משינוי קרא דבין הערבים כיון דמשני שכולה תקנתא דרבנן הוא כו' ע"ש א"כ מאי דריש ממשמעותיה דבין הערבים אבל לפי מ"ש לעיל יתורץ היטב כנ"ל ודו"ק:

איתא ברמב"ם פ"א מהל' תמידין ומוספין וז"ל תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל וירא' לכולם שהאריך ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בח' שעות ומחצה. ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחלת זמן שחיטתו מפני הקרבת של יחידים או של צבור לפי שא"א שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות עכ"ל וקשה לי לפום רהטא למה ליה להרמב"ם ז"ל לבדות מלבו טעם אחר וכי כעורה זה הטעם שהביא הגמרא על זה מקרא מפורש א"כ קשה יהודא ועוד לקרא דאיתא בגמרא ר"פ תמיד נשחט תנו רבנן תמיד קודם לפסח ופסח לקטורת וקטורת קודם לנרות יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים לבד אי הכי קטורת ונרות נמי לקדמו לפסח יאוחר דבר כו' התם דמיעט קרא אותו דתניא מערב עד בוקר תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר דבר אחר אין לך עבודה שכשרה מערב עד בוקר אלא זו בלבד מ"ט אמר קרא יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר אותו מערב כו' ואין לך דבר אחר כו' ואתקש קטורת לנרות ע"כ: הרי לפנינו טעם איחור הפסח מחמת יאוחר דבר כו' ומניין להרמב"ם ז"ל לבדות טעם אחר אשר לא נזכר בגמרא:

אחר זה מצאתי און לי שהגאון בעל לחם משנה הקשה קושיא זו ועוד קושיא אחרת והניח בצ"ע והנאני מאוד שכוונתי לדבריו והנה נלע"ד הקלושה לתרץ קושיא זאת בדרך פשוט דהרמב"ם ז"ל הוכיח מגמרא זו שיש טעם לאיחור הפסח מחמת איזה קושיא שיוקשה על הגמרא זאת ולכך הביא אותו הטעם דהנה איתא בתוס' ד"ה יאוחר דבר אע"ג דתמיד תדיר איצטריך כו' שהפסח יקדים משום עליה השלם וא"כ אי לאו משום עליה השלם הוי סגי בטעמא דתדיר להקדים התמיד ולכאורה יש להקשות בגמרא זו דפריך א"ה קטורת ונרות נמי נקדמו לפסח דיאוחר דבר כו' האיך שייך הך קושיא על הטעם דיאוחר דבר דמקשה אי הכי הא אי הוה אמינא הטעם דתדיר הוה נמי קשה קושיא זאת להקדים קטורת ונרות לפסח מהאי טעמא וא"כ הוה ליה להגמרא להקשות תיכף על התנו רבנן תמיד קודם לפסח ופסח לקטורת ונרות למה התמיד קודם ומאחר הקטורת ומאי האי דפריך אי הכי אטעמא דיאוחר דבר וא"כ אפשר לומר דמכח קושיא זו שהי' עוד טעם אחר וזו הוא שהביא הרמב"ם לפי שא"א שיקריבו כל ישראל פסחיהם בשתי שעות לכך מאחרינן לפסח אחר התמיד. והשתא נוכל לומר אי לא היה מביא הגמרא הטעם לאיחור הפסח מטעם דיאוחר דבר לא היה קשה אהא דת"ר למה הקדים התמיד לפסח ומאחר הקטורת לנרות שהוא כטעם הרמב"ם ז"ל דבאמת הדין היה להקדים הפסח גם לתמיד ולהקרי' התמיד במועדו וזמנו של כל ימות השנה רק לפי שא"א שיקריבו כל ישראל פסחיהם בשתי שעות לכך אחרוהו וא"כ תו לא יקשה למה הפסח קודם לקטורת ונרות דהא לפי משמעו' טעם היה בדין להקדימו אף לתמיד ואין דנין אפשר משא"א:

אבל השתא דנותן הטעם לאיחור הפסח מתמיד מטעם יאוחר דבר פריך הגמר' שפיר א"ה דמטעם זה הקדימו לתמיד מפסח קשה קטורת נמי נקדמו מהאי טעמא וא"כ מכח קושיא זו מפשטא דהגמרא מוכח הטעם של הרמב"ם ז"ל:

ולכך צדקו דברי הרמב"ם ואם נפשך לומר למה לא הביא הגמרא הטעם של הרמב"ם יש לך להשיב דלטעם זה שא"א שיקריבו כו' היה במשמע אף שלכתחלה מותר להקריב הפסח קודם התמיד ואחריו ולכך הביא הגמרא טעמא דמאוחר דבר שאסור להקרי' לכתחלה קודם התמיד אף שבדעבד אם שחטו קודם לתמיד כשר כדאיתא במשנה לקמן בהדיא מכל מקום רמז לן איסור לכתחלה מיאוחר דבר:

אך על הרמב"ם ז"ל יש לפקפק למה לא הביא עוד הטעם דהגמרא מטעם הנ"ל שכתבתי:

אך נלע"ד לתרץ דלהרמב"ם ז"ל ע"כ לא סבירא ליה הטעם דיאוחר ולשיטתו אזיל רק מקודם נתרןץ מה שמקשין העולם בגמרא זו במה דמשני התרצין שאני הכא דמיעט רחמנא אותו דתניא מערב עד בוקר תן לה מידתה כו':

דבר אחר אין לך כו' דלכאורה הוא שפת יתר במה שהבי' הך פירושא דתן לה מידתה דהא עיקר התירוץ הוא מהדבר אחר והך פירושא הוא נגד סברת התרצין. ובעהי"ת יש לאל ידי תירוץ על זה הקושיא באריכות:

אר לפום ריהטא נלע"ד לתרץ לפי פשוטו:

דהנה איתא בתוס' ד"ה קטורת ונרות נמי נקדמו לפסח:

הקשה ריב"א והלא בנרות כתיב נמי מערב עד בוקר ומה לי בערב ומה לי מערב:

ויש לומר דמערב עד בוקר איצטריך לתן לה מידתה ולא לאיחור ונוכל. לומר דלכך הביא הך לימודא דתן לה מידתה בכדי שלא יקשה על המקשן וכי בי רב לא ידע ומאי קושיא:

ולכך מביא זאת לתרץ דהאמת שגם המקשן ידע מזה דכתיב מערב כו' אך בזאת מחולקין המקשן והתרצין בילפותא דהאי קרא רק דהמקשין שהקשה יליף מינה לתן לה מידתה ולכך הקשה קושייתו ומשני ליה דה"נ סבירא ליה כהך ילפותא מדבר אחר ותו אמינא לתרץ זאת בדרך הפשוט יותר דלכאורה יש לדקדק במאי דמשני שאני הכא דמיעט רחמנא אותו דיקשה בעיניך למה לי דמיעטה רחמנא אותו לאחר:

אי נמי דהמקשין לא ידע מקרא דמערב הוי סגי להתרצן לתרץ זאת דה"נ כתיב מערב דמה. לי מערב או בערב ותו לא מצי להקשות לאחר הפסח מקטורת כיון דבשניהם כתיב בערב מהיכא מנ"ל להקשות ואם נפשך לומר דקושית המקשין אזלא אף דכתיב בערב להקדים קטורת מחמת סברת התוספות דתדיר קודם א"כ יוקשה על התוס' מה שהקשה ריב"א והא בנרות נמי כתיב מערב דמה לי מערב או בערב דלמא קושית המקשין אף דכתיב מערב מכל מקום הוה ליה להקדים קטורת מכח תדיר ומאי מקשין התוספות:

אלא ע"כ זה אינו ואם כן יוקשה למה לי המיעוט אותו לכך מביא הך דתן לה מדחה ולכך הוצרך לילפותא אחריתא וכדמבי' במסקנא בהך דתניא כי קושיין רק אי נימא האי ילפותא חדא אתיא אותו למעט אותו מערב כו' ואיתא ברמב"ם פ"ג מה' תמידין הלכה י"א וכמה שמן הוא נותן לכל נר חצי לוג שמן שנאמר מערב עד בוקר תן לה כמדה שיהא דולק מערב עד בוקר כו' ע"ש וא"כ ע"כ הרמב"ם לא ס"ל כהך ילפותא מדבר אחר וגם לא רמז בשום מקום הך ילפותא דאין לך כו' ולא ס"ל דאותו בא למעט. א"כ לפי סברת הרמב"ם קושית הגמר' דמקשה על הך דרשה דיאוחר דבר במקומו עומדת. אי הכי קטורת ונרות נמי לקדמו לפסח. והשתא יובן דיתורץ בעזה"י קושיתי על הרמב"ם דלמה לא הביאו להך דרשה דיאוחר דבר כו' דוק היטב ותשכח כדברי אך אי קשיא הא קשיא על הרמב"ם דפסק בהלכות קרבן פסח פ"א ז"ל שחיטת הפסח אחר חצות כו' ואין שוחטין אותו אלא לאחר התמיד של בין הערבים לאחר שמקטירין קטורת של בין הערבים ואחר שמטיבין הנרות מתחילין לשחוט את הפסחים עד סוף היום עכ"ל וא"כ פסק כהך דתניא כי קושיין כדאיתא בהדיא בכסף משנה שהוא פוסק כהך ברייתא דבאמת קטורת קודם לפסח וצריך עיון. עוד שם בגמרא הנ"ל מקשין העולם למה הביא הגמר' הך דרשא דתן לה מידחה הא עיקר הראיה היא מהדבר אחר ונלע"ד לתרץ דהנה איתא בספרי להעלות נר תמיד תמיד אפילו בשבת:

תמיד אפילו בטומאה ע"כ. ולכאורה קשה על הספרי הנ"ל למה לי קרא דנרות דוחים שבת מהיכי תיתי יגרע משאר קרבנות ציבור דדוחין שבת הא כללא הוא בש"ס דכל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אך צ"ל דהנה איתא בפרק כיצד צולין דע"ז ע"א וז"ל למימרא דכולהו ממועד אתיא מנה"מ דת"ר וידב' משה את מועדי ה' בני ישראל מה תלמוד לומר לפי שלא למדנו אלא לתמי' ופסח שנאמר בהו במועדו אפילו בשבת אפילו בטומאה שאר קרבנו' צבור מנין שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם מנין לרבות עומר ושתי הלחם וכל הקריבין עמהם ת"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל הכתוב קבע מועד א' לכולן וכל הני למה לי צריכי דאי כתב רחמנא תמיד ה"א שכן תדיר וכליל אבל פסח לא קמ"ל ואי כתב פסח ה"א מפני שענוש כרת כו' ואי כתב רחמנא הני תרתי ה"א הני הוא יש בהן צד חמור אבל שאר קרבנות צבור אימא לא קמ"ל אלה תעשו לה' במועדיכם ואי כתב רחמנא אלה תעשו כו' ה"א שאר קרבנות צבור הבאי' לכפר אבל עומר ושתי הלחם דאין באין לכפר.

אלא להתיר בעלמא אימא לא קמ"ל ואי כתב רחמנא הני תרתי הוי אמינא אדרבא עומר ושתי הלחם עדיפא ליה דבאין להתיר אבל הני לא קמ"ל ע"כ הגמרא ולפי זה אפשר לומר דשפיר איצטרך תמיד בנרו' שידחה שבת דבנרות ליתנייהו לא מכפר ולא מתיר וה"א דלא ידחו שבת לכך איצטרך תמיד להורות דאפילו בשב' אך קשה דהנה כתבו המפרשים דמוכח מגמרא דמנחות דא' לא הדליקו נרות אין רשאין להקטיר קטורת וראיה. לזה דלא הקטירו קטורת כל שבעת ימי המילואי' אלא ע"כ היינו טעמא דלא היו יכולין להטיב הנרות משום שהיו מפרקין המשכן וכיון שלא הדליקו הנרות לכך לא היו יכולין להקטיר קטורת דהא בהא תליא לפי זה קושייתי הראשונה במקומה עומדת למה לי קרא שנרות ידחה שבת הא כלל כמ"ש לעיל וא"ל דה"א דלא ידחה שבת משום דבנרות ליכא לא מכפר ולא מתיר כמש"ל דהא ע"כ קטורת דחיא שבת דהא מכפר הוא כדאיתא בכמה דוכתי בגמרא יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי וא"כ א"צ קרא להורות דנרות ידחה שבת דע"כ דחו שבת דאם לא ידחו שבת ע"כ גם קטורת לא יקטירו בשבת וזה. לא יכול להיות דהא מכפר הוא ובלאו הכי ידעינן דנרות ידחו שבת וא"כ קשה למה לי קרא דתמיד דלעיל אך אפשר לומר דבאמ' על זה שידחה שבת ל"צ קרא רק דקרא דתמיד. אתי לאוריי' שנרות ידחו את הטומאה ואין להקשות הא גם על זה ל"צ קרא דהא כללא הוא כל שזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה ואי תימא משום הא דלעיל דבנרות ליתנייהו לא מכפר ולא מתיר הא ע"כ קטורת דחיא טומאה דהא מכפר הוא וא"כ איך מצי' למימר דנרות לא ידחו טומאה האיך רשאין להקטיר קטורת דהא בהא תליא כמש"ל וא"כ ע"כ בלאו האי קרא ג"כ צ"ל דתדחה טומאה וא"כ למה לי קרא זה אינו דהא ידוע בגמרא דבדעבד לא יופסל כשהקטיר קטורת ולא הטיבו נרות אח"כ וא"כ אפשר לומר דקרא אתי לאוריי כשנטמאו הכהנים אחר הקטרת הקטורת דהשתא קטורת כבר הקריבו וה"א שהטבת נרות לא ידחו שבת וטומאה דלא הוי לא מתיר ולא מכפר לכך איצטרך קרא דתמיד. ובדברינו אלה יתורץ קושיא עצומה מה שיש להקשות בגמרא הנ"ל דאיתא שם דף הנ"ל ותניא כי קושיין תמיד קודם לקטורת וקטורת לנרות ונרות לפסח יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים לבד. ופריך והכתיב אותו ומשני האי אותו מבעיא לי' עבודה שמבפנים ומאי ניהו קטורת דסד"א הואיל וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה אימא נדלוק נרות ברישא והדר נקטיר קטורת להכי מיעט רחמנא אותו אלא בין הערבים יקטירנה למה לי הכי קאמר בעידן דמדליק נרות תהא קטורת מקטרא עכ"ל הגמ'. וא"כ לכאורה יש לדקדק על הגמרא הנ"ל שהבאתי לעיל דמקשה הגמרא אי הכי קטורת ונרות נמי לקדמו לפסח ומשני שאני הכא דמיעט רחמנא אותו הא אותו מבעיא ליה למעוטי עבודה שמבפנים כמו שדרשה הגמרא הנ"ל שהבאתי שיהא קטור' קודמת לנרות וא"כ קושית הגמרא במקומו עומדת דליקדמו לפסח. אך לפי דברינו אלה ניחא דע"כ האי אותו ממעט עבוד' חוץ דהיינו פסח דאי לעבודת פנים אתי דהיינו למעט שתהא הדלקת נרות אחר הקטרת קטורת דסד"א שתהא קטורת מאוחרת הואיל וכתיב ובהעלות אהרן כו' קשה למה לי אותו על זה הא ממילא ידעינן מדאיצטריך קרא דתמיד גבי נרות שידחה שבת מהיכי תיתי משאר קרבנות ציבור ואי משום דבנרות ליכא מתיר ומכפר הא אי לא מדליק נרות ע"כ אין יכולין להקטיר קטורת כמש"ל דהא בהא תליא וקטורת ע"כ דחיא שבת דהא מכפר הוא וא"כ אי אמרינן שקטורת יהא מאוחרת א"כ ע"כ גם נרות דחיא שבת כנ"ל וא"כ למה לי אותו אע"כ צ"ל דאותו קאתי לעבודת חוץ ומשני הגמרא שפיר שאני הכא דמיעט רחמנא אותו ואין לומר דאיצטרך קרא דתמיד להורות כשנטמאו הכהנים אחר הקטורת אפ"ה הטבת נרות דוחה שבת הא לפי הסד"א שתהא קטור' מאוחרת מהדלקת נרות הואיל וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות יקטירנה לא מצי קיימא הך סברא הנ"ל וא"כ למה לי אותו אלא ע"כ צ"ל דאותו בא למעט עבודת חוץ ומשני הגמר' שפיר אך אפשר להקשות עוד דלמא לעולם אותו אתי למעט עבודת פנים ואי תימא דאי לעבודת פנים אתי למה לי אותו על זה הא מוכח מקרא דנרות דאי אמרינן דנרו' קודם לקטורת א"כ ממילא מוכח דנרות דוחה שבת וטומאה אע"ג דליכא לא מתיר ולא מכפר מחמת קטורת דמכפר הוא והא בהא תליא כנ"ל הא איתא בתוספות דנדה דמשקין אפילו לטומאת עצמן צריכין רביעית והתוס' כתבו בפסחים בשיטת ר"ח סגן הכהנים דשמן הוא משקה וא"כ לפ"ז י"ל דקר' דתמיד איצטרך להורות דלא תימא דיקויים מצות הטבת נרות כך דיתן שמן פחות מרביעית במנורה ויהא רשאי אח"כ להקטי' קטורת. אבל הא ה"א דלעולם הטבת נרות לא דוחה טומאה שיה' רשאי ליתן כשיעור המנורה שמן לכך איצטרך קרא דתמיד להורות שיהא רשאי ליתן שמן אפילו כשיעור כמ"ד דטומאה הותרה בציבור ולעולם אותו אתי למעוטי עבודת פנים וא"כ אפשר לומר דקשיא חדא מתורצת בחברתה דלכך הביא הך דתניא מערב עד בוקר תן לה מידתה. שתהא דולקת מערב עד בוקר פירש"י דהיינו חצי לוג לכל נר כי היכי דלא תקשי לך אמאי דמשני שאני הכא דא"ק אותו אימא דאותו אתי למעוטי עבוד' פנים:

אבל השתא דמביא הך דתן לה מדתה א"כ ע"כ לא משכחת תו שיתן פחות מרביעית דהא בעינן שתהא דולקת מערב ועד בוקר:

וא"כ אי אמרינן דאותו אתי למעט עבודת פנים קשה למה לי אותו הא ע"כ ממילא ידעינן הא מכח קרא דתמיד דקטורת קודם לנרות וה"א כשנטמאו הכהנים בין קטור' לנרות דהדלק' נרות לא ידחה שבת וטומאה דאי אמרינן כדקס"ד דה"א דנרות קודם לקטורת מכח האי קרא דובהעלות אהרן כו' א"כ קשה למה לי ג"כ קרא דתמיד להורות דנרו' דחיא שבת וטומאה הא ע"כ ממילא נרות דחיא טומאה משום קטורת דמכפר והא בהא תליא. וגם הך סברא לא מצי אמרי דקרא אתי כשנטמאו הכהנים בין קטורת לנרות כיון דאמרינן דנרות קודם לקטורת אלא ע"כ צ"ל דאותו אתי למעט עבודת חוץ וא"כ עיקר ראייתם מהך דתן לה מידתה כו' ודו"ק היטב כי נכון הוא למבין בעזהי"ת:

דף פח:

חמשה שנתערבו פסחיהן זה בזה ונמצאת יבלת באחת מהן כולן יוצאת לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני כו' ע"ש אמר מר ופטורין מלעשות פסח שני. והא איכא חד דלא נפיק משום דלא אפשר היכי ליעבד ליתי כל חד וחד פסח קא מייתי חולין לעזרה דארבעה מנייהו עבדי להו ליתי כולהו חד פסח נמצא פסח נאכל שלא למנוייו:

ופריך האי מאי ניתי כל חד מנייהו פסח וניתני ונימי אי דידי ב"מ כו' נהוי שלמים ומשני לא אפשר משום דאיכא חזה ושוק דכהנים הוא דאכלי לה. וניתי כל חד וחד כהן בהדיה האי כהן היכי דמי כו' וניתי כל חמשה כהן דלא עביד פסח כו' אלא משום דממעט באכילת שלמים כו' ע"ש כל השקלי וטריא באורך עד אימר דאמרינן דעבד אבל לכתחלה לא תוספות ד"ה הני מילי דעבד כו' ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה כו' יכנס לידי ספק כרת כו' דטוב שידחה ספק כרת בשב ואל תעשה ממה שיעשו רובם שלא כהוגן ע"ש:

ושמעתי העולם מקשין לפי דברי התוספות הנ"ל על הגמרא דף צ"א ע"א מתניתין האונן והמפקח את הגל כו' לפיכך אם אירע בה פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח את הגל שהוא טמא מתחלתו כו' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא על גל עגול אבל על גל ארוך פטור מלעשות פסח שני:

ומקשין העולם דלפי דברי התוס' דטוב שידחה כו' משיעשה רובו שלא כהוגן אם כן קשה על מפקח גל ארוך למה יהיה פטור מלעשות פסח שני יעשה פסח שני על תנאי כמו גבי חמשה עורות וכקושיות התוספו' דמשום שלא יהיה נותר כו' יכנס לספק כרת ותירץ התוס' לא שייך הכא דלא יעשו רובם שלא כהוגן:

ונלע"ד הקלושה לתרץ בדרך פשוט רק נקדים לתרץ קושיא אחת דהא יש להקשות בגמרא הנ"ל במאי דקאמר ואי לא עביד פסח דלמא שלמים הוא ולא עביד פסח הלכך לא אפשר ופטור מלעשות פסח שני וקשה וכי לא מצינן למשכח תקנתא גם לכהן שיביא גם הכהן אח"כ פסח ויתנה גם כן אם הפסח שהביא הבעה"ב הוא פסח גמור יהיה פסח שלי שלמים. ואי מה שהביא הבעה"ב הוא שלמים יהיה פסח שלי פסח גמור ובכהן ליכא חששא זו משום חזה ושוק וכנ"ל ולא יצטרך למנות עוד עם אחר כו' ואם כן למה יפטרו אותו מפסח שני אך נלע"ד לתרץ הני שני קושי' בחדא מחתא:

רק נבין מה שיש לדקדק עוד בגמרא במאי דקאמר פטורין מלעשות פסח שני. למה דקדק בלשונו לומר ופטורין מלעשות פסח שני הל"ל סתמא ופטורין מלעשות פסח דבשלמא גבי מפקח את הגל אצטריך למימר פטורין מלעשות פסח שני דתיכף בפסח ראשון לא מצי להביא פסח אחר משום שהוא ספק טמא ולא מצי לעשות כלל פסח ביום ההוא לכך צריך למיתני פטורין מלעשות פסח שני אבל גבי נידון דידן דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בא' מהן דהפסול הוא בפסחים אבל גברא חזי הוא ויכול לעשות תיכף פסח אחר ביום ההוא רק מחמת דלא אפשר וכמ"ש בגמרא קשה דהל"ל סתם פטור מלעשות פסח ולמה ליה למימר פטורין מלעשו' פסח שני כנ"ל אך נ"ל לתרץ דע"כ צ"ל דפטורין מלעשו' פסח שני ולא פטו' מלעשו סתמ' דאפי' אי היה בה"א שחיי' לעשו' פסח לא היה יכול לעשות תיכף פסח אחר. דהא ע"כ א"א לו להביא פסח אחר רק מכח התנאי שמפורש בגמרא שיתנה אם ההוא שעבר היה פסח האי דאייתי השתא נהוי שלמים דא"א בענין אחר וכיון דצריך להביא ע"כ בענין זה דספק שלמים לא מצי להביא פסח אחר דהא איתא בגמ' דף נ"ח שם תמיד קוד' לפסח יאוחר דבר כו' ע"ש בדף זה מנין שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבי' ת"ל והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כו' ע"ש. אך אפשר לומר מהך גמרא דלכתחלה קאמר אך איתא שם בתוס' ד"ה העולה עולה ראשונה ע"ש בסופו דמביא בהדיא מפורש בתוספתא דמכילתא וז"ל כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר או שעיכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין שאין לך דבר קוד' לתמי' של שחר אלא קטורת ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים כו' ע"ש דפסולין וא"כ אפשר לומר דלכך לא מצי להביא תיכף פסח אחר ביום ההוא דהא ע"כ הפסח היה קרב כדינו אחר תמיד של בין הערבים ואם כן האיך יכול להתנות כו' שיהא שלמים הא שלמים שקרבו אחר תמיד של בין הערבים פסולים ואם כן הוי האי פסח שמביא בספק פסול גם כן וע"כ אסור למיכל מיניה וא"ת מה בכך יביאו פסח ולא יאכלו ממנו זה אינו דהא אפילו למ"ד דאכילת פסחים לא מעכבא והוא ר"ש ע"ש בדף ע"ח ע"ב מ"מ סבירא ליה ולכל התנאי' דדווקא בעינן שיהא ראוי למיכל מניה בשעת שחיטה ורק מחמת שנטמא הדם אח"כ לא מצינן למיכל מניה בהא סבירא ליה דלא מיעכבא אכילה אבל אי לא מצינן למיכל מניה ס"ל לכ"ע דאסור לשחוט הפסח כלל אא"כ חזי לאכילה. דהא אפילו בפסח הבא בטומאה שרינן למיכל מניה בטומאה כדאיתא מפורש במתניתין הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה כו' ע"ש ברש"י דמפורש בהדיא דצריכין שיהא חזי למיכל מניה ולכך לא מצינו לומר שיבי' ביו' ההוא פסח אחר כמש"ל ולא היה לאשמועינן כלל שפטורין אבל בפסח שני מצי שפיר להביא ולהתנות ובאופן זה שיקריבו הפסחים שלהם קודם לתמיד של בין הערבים ואם כן יכולין שפיר להתנות בשלמים ובספק פסח ואי משום דתנינן דתמיד קודם לפסח הא מפורש בהדיא במתניתין שחטו קודם לתמיד כשר עיין שם בדף ס"א ע"א: ואע"ג דלכתחלה בעינן שיקריבו תמיד קודם לפסח ויעשה חד דצריך בוודאי להביא פסח שלא כהוגן מכל מקום אמינא דזה עדיף שיעשו רובם כהוגן וכדינו שיקריבו שלמים קודם לתמיד של בין הערבים דהא ארבעה עבדי בוודאי פסח והוי פסחיהן בוודאי שלמים ומוטב שיעשה חד שלא כהוגן כו' וא"כ אי לאו הני טעמי דגמרא היה אפשר לו להביא פסח שני וכנ"ל ולכך אצטרך שפיר לאשמעינן דפטורין מלעשות פ"ש והשתא מתורץ שפיר הני שני קושיות מאי קושיא וכי לא מצינן למשכח תקנתא גם לכהן שיביא גם הכהן אח"כ פסח ויתנה ג"כ. אם הפסח שהביא בעה"ב כו' ע"ש מ"ש לעיל ע"ז נוכל לומר, דהא ע"כ צריך ליקח כל א' וא' כהן דלא עביד פסח, וא"כ ע"כ הכהנים צריכים לצאת בו בוודאי משום פסח דהא לא עבדי להו פסח כלל ויוצרכו הכהנים ג"כ להקריב אח"כ גם פסחיהם קודם לתמיד של בין הערבים ויעשו רובם שלא כהוגן שיקריבו פסחיהם קודם לתמיד וכנ"ל. ואחר התמיד של בין הערבים אינם יכולים להקריב משום דצריכים. להתנות בספק פסח ושלמים וא"כ יהיה הפסח פסול לגמרי. שלא יהא נאכל כלל וכלל משום דקדשים שהקריבו אחר תמיד של בין הערבים פסולין וכנ"ל ועיין היטב בכל הצדדים ולא תמצא בשום אופן שיוכלו להקריב פסחיהן בפנים אחר כלל וכלל וא"כ מתורץ קושיא הנ"ל ולפ"ז נוכל לומר דגם הקושיא שמקשין העול' יתורץ בעה"י דהא גם במפקח את הגל אינו יכול להביא כלל פ"ש דהא גם הוא צריך להביא פסח בספק פסח ושלמים ולהתנות וא"כ קשה קושית הגמרא הא איכא חזה ושוק וצ"ל ע"כ תקנתא דגמר' דניתי כהן בהדיה דלא עביד פסח, וא"כ יקשה דלמא שלמים הוא ולא עביד פסח כלל וא"כ ע"כ צ"ל תקנת' כמש"ל הגמרא שגם הכהן יביא אח"כ פסח. ויתנה ג"כ בספק פסח ושלמים באם זה שהקריב המפקח הגל הוא שלמים יהיה שלי פסח גמור ובאם הוא פסח גמור יהיה פסח שלי שלמים וא"כ ע"כ כיון דצריכים גם שניהם להתנות בספק שלמי' ע"כ צריכי' להקריב פסחיהם קודם תמיד של בין הערבים דאי אחר תמיד של בין הערבים יהיו פסולים לגמרי ואי אפשר למיכל מנייהו כנ"ל וא"כ כשיקריבו פסחיהם קודם לתמיד יעשו שניהם שלא כהוגן דהא לכתחלה הוא תמיד קודם לפסח וכו' ע"ש רק בדעבד איתא שם במתניתן ואם שחטו קודם לתמיד כשר וא"כ נוכל לומר כסברת התוס' דמוטב שלא יעשו פסח כלל ויהיו שב ואל תעשה משיעשו כולם שלא כהוגן וכ"נל ועיין היטב כי הדברים ברורים למבין כל זה העליתי לפום ריהטא בתוך כדי דיבור שהיה נראה לפי עניות דעתי בעזה"י:

מסכת ראש השנה במשנה פ"ב אם אין מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו בראשונה היו מקבלין. עדות החודש מכל אדם משקלקלו המינים התקינו שלא יהיו מקבלים עדות החודש אלא מן המכירין. גמרא מאי אחר חד וחד מי מהימן והתניא מעשה שבא הוא ועדיו עמו אלא מאי אחר זוג אחר הכי נמי מסתברא דאלת"ה אם אין מכירין אותו מאי אותו אילימא אותו חד וחד מי מהימן משפט כתיב ביה. אלא מאי אותו אותו הזוג ה"נ מאי אחר זוג אחר וחד לא מהימן והתניא מעשה בר' נהוראי כו' ומשני ר' נהוראי אחרינא הוי בהדיה כו' והלך ר' נהוראי לאצטרופי בהדיה אי הכי מאי למימרא מהו דתימא מספיקא לא מחללינן שבתא קמ"ל ובתוס' ד"ה וחד מי מהימן תימא כי לא מהימן נמי מחלל את השבת כדאמרינן אב ובנו שראו את החודש ילכו כו' יצטרף השני עם אחר ומשני דעל הלשון פריך ע"ש בתוס' הגמרא הנ"ל הוא פליאה חדא דיש לדקדק לפי המסקנא דאותו משמע אותו הזוג ואחר נמי משמע זוג אחר קשה למה ליה לתנא לדקדק בלשונו ולמתני אותו ואחר כדי שיקשה לך וחד מי מהימן ויצטרך לפרש מאי אותו אותו הזוג כו' הוי ליה לתנא למתני ולפרושי אם אין מכירין את העדים משלחין עמהם שנים אחרים להעידן כמ"ש הרמב"ם ז"ל אכתבנו בסמוך אי"ה כיון דלא נ"מ מידי לדינא במה ששינה בלשונו:

ותו יש לדקדק למה לא הקשה המקשן בקושיא ראשונה על אחר מדכתיב משפט כמו שהקשה בקושיא שניה כשמקשה על אותו אך לפום ריהטא היה אפש' לתרץ דהנה איתא ברמב"ם הלכות ר"ח וז"ל דין תורה שאין מדקדקין בעדות החודש כלל שאפילו קידשו ב"ד את החודש עפ"י עדים. ונמצאו זוממים בעדות זו ה"ז מקודש לפיכך בראשונה היו מקבלים עדות החודש מכל אדם מישראל שכל ישראל בחזקת כשרות הם עד שיוודע לך שפסול הוא משקלקלו האפיקורסים כו' לפיכך אם לא היו ב"ד יודעין את העדים שראו את הירח משלחין אנשי העיר עמהם עדים אחרים כו' ומודיעים. שאלו כשרים הם ואח"כ מקבלים מהם עכ"ל הרמב"ם והקשה המפרש דהא אמר הרב ז"ל בפי"א מהל' עדי' שכל עם הארץ פסול עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הכשרים ותירץ שמה שאמר כאן שכל ישראל בחזקת כשרות היינו מן התורה ובהלכות עדים הוא שפסלן מדבריהם עכ"ל. וכתב הלחם משנה וז"ל ואני אומר אם קושייתו קושיא תירוצו אינו תירוץ דמ"מ כיון דפסול מדבריהם איך מקבלים עדות החודש ממנו והא בריש הפרק כתב רבינו שהפסול מדבריהם פסול לעדות החודש וכן משמע לי מהגמרא דר"ה לפי המסקנא מתוס' ז"ל ג"כ אבל באמת קושייתו אינו קושיא דמסתמא אין אנו מחזיקין אותו לעם הארץ כו' ע"ש אבל מ"מ אני תמיה קצת דמשמע מדברי רבינו ז"ל דוקא הכא משום דאפילו היו מזומם היה החודש מקודש לפיכך אין אנו צריכין להכיר את העדים אבל בעלמא בדיני ממונות דאם הוזמו עדותן בטלה צריך שיכירו העדים ולא ראינו לרבינו ולא לשום פוסק אחר שהוצרך שהדיינים יכירו לעדים או שיבאו עדים להעיד שהם כשרים וקידוש החודש מרבינן ממשפט וא"כ קשה אלא משמע שהם סוברים כפשט' החודש מפני שקלקלו אבל בעלמא וודאי א"צ. וא"כ לפ"ז אפשר לתרץ לפום ריהטא דע"כ בקושיא ראשונה לא הוי מצי להקשות משפט כתיב ביה דהיה אפשר לומר דהא חזינן בדיני ממונות דא"צ שהדיינים יכירו העדים או שיבאו עדים להעיד עליה' כלל וא"כ האיך תסלק אדעתיה למימר דעדות של קידוש החודש יהא עדיף מדיני ממונות הא מחמת משפט ילפינן שיהא שוה לדיני ממונות כדפירש"י בד"ה משפט כו' ואי משום מעשה דאפקורסי' סגי בחד לגילוי מלתא בעלמא לב"ד שהעדי' כשרי' הם וא"כ לא היה מקשה מידי וחד מי מהימן דלגלוי מלתא בעלמא סגי אפילו בחד כנ"ל אבל על אותו פריך שפיר תסגי בחד דעל פי שנים עדים כתיב והכא משפט כתיב ביה: אבל קשה לפענ"ד דלסברא זו א"כ מאי ראיה דקא מביא הגמרא הכי נמי מסתברא דאחר משמעותה זוג אחר דאל"ה קשה מאי אותו כו' אלא מאי אותו אותו הזוג ה"נ מאי אחר זוג אחר הא לא דמי דבאותו ע"כ צ"ל הכי מחמ' משפט אבל באח' אפשר דליסגי בחד משום דלגילוי כנ"ל לא עדיף מדיני ממונ' א"כ קשה ממה נפשך האיך שתאמר אי משפט שייך בתרווייהו א"כ קשה למה לא פריך ברישא ממשפט ואי לא שייך משפט ברישא א"כ מה ראיה:

אך נלפע"ד הקלושה דבאמת משפט שייך בתרווייהו ואפ"ה לא יוכל להקשות ברישא ממשפט:

רק מקודם נתרץ דקדוק אחד ועוד כמה דקדוקים ואח"כ יתורץ הכל על נכון דהנה יש להקשות למה מציין המקשן דווקא על אחר להקשות ברישא מאי אחר חד ומי מהימן הא אותו כתוב במתני' ברישא הוה ליה להמקשה להקשו' תכף מאי אותו חד ומי מהימן כו' ומאי הפשיטות הוה ליה באותו טפי מבאחר דמקשה עליו ויתורץ הכל בחדא מחתא רק מקודם צריך לתרץ דקדוק א' מנ"ל להתוס' דהך מתניתין דאין מכירין איירי בשבת וגם על הגמרא יש להקשות מאי פריך אמתניתין דהכא. מהך בריתא והא תני מעשה שבא הוא ועדיו עמו ופירש"י ז"ל בשבת היה מעשה וא"כ קשה מאי פריך וחד מי מהימן דלמא באמת לא מהימן רק דאזיל לאצטרופי עם אחר ובחול איירי דמותר לילך מספק אבל באמת אם יארע בשבת צריך שני עדים שילכו להעיד עליה דאסור לחלל שבת מספק דלמא לא ימצא אחר לאצטרופי ונמצא זה חילל שבת בכדי ולכך בהך ברייתא דבשב' היה הך מעשה כדפירש"י ז"ל לכך בא ועידיו עמו כנ"ל אך צ"ל דעל כרחך מוכרח דהך מתניתן ואיירי ג"כ בשבת דלכאורה יש לדקדק על התנא דמתניתן דשביק סדורא דש"ס. והקדים סיפא לרישא דהא בכל שיטת הש"ס דרך התנא למיתני ברישא איך הדין היה ואח"כ התקנה כמו בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום כו' ע"ש במס' ר"ה וה"ה הכא הוי ליה ג"כ למיתני בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אד' ולאשמעינן הדין דמותר לקבל מכל אדם ואח"כ משקלקלו המינים התקינו שלא יהיו מקבלין אלא מן המכירין ואיך שיעשו באם אין ב"ד מכירים את העדים וכמו שדקדק הרמב"ם ז"ל בצחות לשונו הבאתיו לעיל ברישא דין תורה כו' ותו יש לדקדק דלא מצינו בכל שיטת הש"ס לסיים הפרק במתניתן כמו שסיים כאן במתניתן מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש ולא תני שו' גמרא ואח"כ מתחיל תיכף הפרק אם אין מכירין אותו והוא הפלא ופלא: אבל לפי קט שכלי נלע"ד דהתנא רצה להורות דהך מתניתן דאם אין מכירין איירי בשבת דאטו תנא כי רוכלא לאשמעינן בכל פעם דבשבת איירי ולכך הקדים התנא סיפא לרישא וגם סיים הפרק ראשון במשנה ועלה. קאי הך מתניתן דאין מכירין דלא תימא דוקא העדים שראו את הלבנה מחללין שבת אלא אפילו אין מכירין את העדים שראו הירח משלחין עמו אחר ואותו אחר נמי מחלל את השבת ואלו הוה מפסיק בהך בראשונה דקתני בסיפא לא הוה מוכח מידי דאותו אחר נמי מחלל השבת:

היוצא מזה דמוכח דהך מתניתן איירי ג"כ בשבת דומי' דהך ברייתא דלעיל דמקשה מניה:

והשתא יתורצו כל הני קושיות דלעיל בחדא מחתא דבאמת דמשפט שייכא בתרווייהו כמו שהוכחתי לעיל ועל אותו דרישא לא הוה מצי למפרך מידי וחד מי מהימן הא משפט כתיב ביה דה"א דבאמת זה לא תעלה על שום דעת דחד מהימן רק דאזיל לאצטרופי עם אחר להעיד על העד אם ימצא דמשום ספק אחר מותר לחלל שבת ועל אחר לחוד ג"כ לא מצי להקשות מידי דה"א כנ"ל: אך קושית הגמרא אזלא מאחר משום דתנא אותו והכי מקשה מאי אחר חד וחד מי מהימן וא"כ האיך מחלל שבת. וא"ת דאזיל לאצטרופי וכו' והתניא מעשה שבא הוא ועדיו שנים עמו להעיד עליו דהשתא לא היה אלא חד ספק דלמא לא ימצא העד שראה החודש להצטרף עם עד אחר להעיד על החודש ומשום ספק א' מותר לחלל שבת אבל הכא בהך מתני' תנא אם אין מכירין אותו דמשמע דגם על הירח נמי ליכא אלא חד ואזיל לאצטרופי ומשום ספק מחלל שבת וא"כ איך תנ' עוד משלחין עמו אחר חד וחד לא מהימן וא"כ ע"כ צ"ל דאזיל ג"כ לאצטרופי וא"כ איכא כאן תרי ספיקות אם ימצא העד להצטרף על החודש וגם אחר להעיד על אותו העד שהוא כשר ובכמה ספיקות וודאי לא מחללינן שבתא. ומשני מאי אחר זוג אחר וא"כ לא הוי רק ספק א' דומיא דהך ברייתא הנ"ל הוא ועדיו וא"כ מצי קאים דאותו הוא חד וא"כ יקשה לך מאי אם אין מכירין אותו כו' אלא ע"כ תצטרך לומר דאותו הזוג כדי שיהיה לך חד ספיקא וכנ"ל וא"כ תיקום אדוכתיה לדחוק דאחר משמע זוג אחר ולא תצטרך לדחוקי באותו דתהוי משמע אותו הזוג דאפי' אי תימא דאותו משמע חד מתוקמי ג"כ שפיר כנ"ל דמשום חד ספיקא וודאי מחללין שבתא והדברים ברורי' למבין ותבין המשך הגמרא בעצמך:

אך קשה דלפ"ז לא מקשי' התוס' מידי דלפי הוצעתי שהצעתי השקלי וטריא דגמרא דעיק' קושית המקשין משום דהוי תרי ספיקא וא"כ מאי מקשין התוס' תימא כי לא מהימן נמי מחלל שבת כדתנן אב ובנו שראו את החודש ילכו כו' דהא לא דמי להתם דהתם חד ספק והכא תרי ספיקי ע"ש ונלע"ד לתרץ בטוב טעם רק מקודם נתרץ מאי שמחולקים רש"י והרמב"ם באותו מתניתן דאב ובנו כו' ואח"כ יתורץ הכל בעזה"י על נכון דהנה איתא שם במתניתן אב ובנו שראו את החודש ילכו לא שמצטרפין זע"ז אלא שאם יפסול א' מהם כו' וזה לשונו שמא יכשול לפנינו בפיו כשיבדקוהו והרמב"ם פי' טעם אחר מחמת ערעור דגזלנותא והוא תמוה בעיני למה ליה להרמב"ם ז"ל ליתן טעם אחר וכי כעורה זו ששנה רש"י ז"ל טעם מספיק אבל נלע"ד לתרץ, דע"כ היה להרמב"ם איזה קושיא ומכח זאת הקושיא הוכרך ליתן טעם אחר דהא יש להקשות אטעמא דרש"י דאף דבאמת דקידוש החודש צריך להיות בבית דין הגדול שביבנה או בשאר מקום מושב ב"ד כדמשמע בקרא החודש הזה לכם ע"ש אך עכ"פ זאת היה להם לתקן שהב"ד שבאותו העיר שהעד ראה את החודש יבדקוהו בחקירות ודרישות היטיב ובוודאי כשיהיה מנוסה בב"ד שבעירו ולא יכשל בפיו בוודאי לא יוכשל. ג"כ בב"ד הגדול דהא השאלות והבדיקות מפורשות במשנה כמה היה גבוה לפני החמה וכו' וא"כ גם ב"ד שבכל מקום יודעים לתקוני לנסותו ולבודקו אם יוכשל בפיו אם לאו ולמה יצוו הב"ד לחלל שבת מספק במלתא דאפשר לתקוני לנסותו. כאן כל השאלות באר היטיב ובוודאי יצא בדימוס בב"ד הגדול וא"כ אפשר לומר שזה הקושיא היה קשה להרמב"ם על טעם דרש"י דספק זה היה אפשר לתקן כאן ולא יצטרכו לחלל שבת שניהם מספק כיון דאסורים יחד להצטרף ולהעיד על עדות החודש לכך הוצרך הרמב"ם ליתן טעם אחר שמא יופסל מחמת ערעור דגזלנותא שם לכך אנו מתירין לשניהם. לחלל שבת משום קיום עדות החודש וא"ת איך עלה על דעת רש"י ז"ל לפרש כך הא לפי סברתו היה אפשר לתקוני כנ"ל אך אפשר לתרץ דרש"י והרמב"ם לטעמייהו אזלי דלרש"י ז"ל אפשר להיות דאף שיבדקו אותו ב"ד שבעירו אעפ"כ יתרמה שיוכשל שם שיבדקוהו כמו שאכתוב בסמוך ולהרמב"ם לא יומצא בשו' פעם שיתרמי כך שיוכשל דאיתא ברמב"ם הלכות קידוש החודש וז"ל ב"ד שישבו כל היום שלשים ולא באו עדים והשכימו ועיברו את החודש ואחר ד' וה' ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו החודש בזמנו שהוא ליל ל' ואפילו באו בסוף החודש ע"ש החילוק שביניהם הדין הוא שמאיימין עליהם איום גדול ומטריפין אותן בשאלות ובבדיקות ומדקדקין בעדותן ומשתדלין ב"ד שלא יקדשו את החודש הואיל ויצא שמו מעובר ואם אחר כל הבדיקות עמדו העדים בעדותן כו' ע"ש מקדשין ומונין לאותו החודש יום ל' הואיל ונראה הירח בזמנו ואם הוצרכו כו' ע"ש. ויש מגדולי המורים שחולקין בדבר זה ואומרים לעולם אין מעברין את החודש לצורך הואיל ובאו עדים מקדשין ואין מאיימין עליהם כלל עכ"ל הרמב"ם ז"ל וכתב הלחם משנה ז"ל הקושיא בגמרא על הא דאמרינן התם דמעברינן לאלול משום ירקא ומשום מתיא איני והתני רבה בר שמואל יכול כשם שמעברין השנה לצורך כך מעברן. החודש לצורך ת"ל החודש הזה לכם ראש חדשים כזה ראה וקדש ומשני כאן לעברו כאן לקדשו וה"ק כו' ע"ש:

וכי הא דאמר ריב"ל מאיימין על העדות שנראה בזמנו לעברו ואין מאיימין כו' ע"ש באריכו' ופירש"י מאיימין על העדים עדות החודש שנראה בזמנו ביום ל' בשביל לעברו ואין כו' ע"ש ובאמת אין שיטת רבינו ז"ל דומה לשיטת רש"י ז"ל דלפי פי' רש"י מאיימין כו' ולפי' רבינו לא ס"ל הכי דוודאי אית ליה דאם ראו את החודש בזמנו וודאי לא יעברוהו בין לצורך בין שלא לצורך ולא נאמר עבור לצורך אלא היכא דנתעבר בתחלה בטעות דאז אם הוצרכו לעבר כיון דכבר נתעבר מוקמינן ליה אחזקתו ופירש הלחם משנה טעמו דבעיבור החודש כיון דעשו סעודה בעבור כדכתב רבינו ז"ל לעיל איפרסמה ליה מילת' טפי ואיכא זילותא דב"ד לסתור מה הואיל ויצא שמו מעובר:

היוצא לנו מזה שהרמב"ם ס"ל שאסור לאיים על העדים שראו הירח בליל ל' לעברו בין לצורך כנ"ל משום ירקא ומשום מתיא אעפ"כ אסור לאיים כלל רק תכף כשיבואו ויעידו עדות החודש מקדשין:. אבל רש"י ז"ל ס"ל דמאיימין על העדים שראו בזמנו בשביל לעברו אם צריכים לכך. והא במתניתן ע"כ מוכח שראו החודש בזמנו בליל שלשים מדמתירין להם לחלל השבת ועדות החוד' מעובר אסור לחלל השבת דבלא"ה יקדשוהו ב"ד כו' ע"ש וא"כ לרש"י ז"ל דס"ל מאיימין אפשר לומר שפיר. דלכך מתירין לשניהם לחלל השבת דלמא יתרמי דב"ד יהיו צריכין לעבר החודש וא"כ אף שב"ד שבאותו מקום יבדקוהו, מ"מ אפשר שיוכשל שם כשיאיימו עליו ויטרחוהו בשאלות ויטרפוהו בבדיקות וכנ"ל ובהא מפורש שכ"ע מודים באם יכולין שיקויים העדות שפיר ע"כ צריכין לקדשו בזמנו כשיעידו העדים בעדותן לכך מתירין לשניהם לחלל השבת מספק כדי שיקויים העדות שפיר אבל הרמב"ם ז"ל לא ס"ל הכי רק דאסור לאיים כלל. באם באו עדים ביום שלשים אף שצריכין לעבר כנ"ל א"כ כשלא יוכשל בפיו בשאלות ובדיקות פשוטים בב"ד שבאותו מקום גם בב"ד הגדול ג"כ לא יכשלוהו וא"כ קשה קושיא הנ"ל ע"כ צריך לבוא לטעם אחר מחמת ערעור דגזלנותא ודו"ק:

תוכן העניינים

ירח האיתנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה