אור ברסלב

ירח האיתנים· רבי אברהם הכהן רפפורט מבאהסלאב

מכות

קידושין

דף ה:

אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמור את הדין כו' תנא ברבי אמר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין אמר אביי בני לאו ק"ו היא א"ל למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין וטעמא דמלתא דכתיב כאשר זמם לעשות ולא כאשר עשה ע"ש חייבי מלקות מנלן אתיא רשע רשע כו':

הרמב"ם ז"ל בהל' עדים פרק עשרים פסק וז"ל נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא ממון כ' עיי"ש וכתב הכסף משנה בד"ה אבל אם לקה וז"ל צריך לבקש טעם מאין לו לרבינו לחלק בין מיתה לממון ומלקות דלכאורה משמע דלא שנא מיתה או ממון ומלקות בכולייהו בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואף כי אפשר לחלק בין מיתה לממון דממון אפשר בחזרה וכיון שכך כך לי עשה כמו זמם כו' עיי"ש באורך מכל מקום בין מיתה למלקות אין סברא לחלק וכנראה שלזה כיון הראב"ד ז"ל שכתב שיבוש הוא זה כו' ע"ש ותירץ שם מה שתירץ ע"ש:

אבל נלע"ד הקלושה לתרץ בדרך פשוט דבאמת אי אמרינן למידרש הך דרשא. דכאשר זמם ולא כאשר עשה במיתה אין סברא לחלק בין מיתה למלקות וה"ה הכא במלקות מהך טעמא ולא צריך הרמב"ם ז"ל לאשמעינן כלל במלקות דמהי תיתי לחלק דהא ה"ה והוא הדרש במלקות כמו במיתה. אף דברי הרמב"ם ז"ל כפטיש יפוצץ סלע לאשמעינן מלתא אגב אורחיה דדוקא במיתה לא מצינן למשכח בשום אופן אם הרגו נהרגין וכו' אבל במלקות אף דוודאי לא מסתבר לחלק בין מיתה למלקות ודרשינן קרא דכאשר זמם כו' אפ"ה מצינן למשכח באופן שאכתוב שאע"פ שעשו כבר המעשה שלקו על פיהם אפ"ה מלקינן אותם באופן זה דהיינו שבאו עדים ואמרו ראינו שאדם זה עבר עבירה שחייבין עליה כרת ולא התרינו בו למלקות כלל ובגמרא אמרינן וגם ברמב"ם וכל הפוסקים איתא הכי לדינא מתר' שאמרו אפילו מפי עצמו אפילו מפי השד כו' דהיינו ששמע קול המתרה ולא ראוהו הרי זה נהרג או נלקה ופירש"י ז"ל אפילו ההרוג עצמו התרה בו כו' והגאון בעל כסף משנה ז"ל פירש דהכי פירוש מפי עצמו דהיינו שההורג התרה בעצמו שאמר ראוי לי לימנע מלעשות דבר זה שאם אעשה זאת יהרגוני ב"ד או ילקו אותי ואח"כ גבר יצרו עליו ועשאה אפ"ה חייב כו':

נמצא דעדים אינם צריכים להתרות כלל וזה שעבר העבירה ואפילו התרה בעצמו כנ"ל כו' אפ"ה חייב וא"כ אפשר לומר דהעדים שבאו לא ידעו כלל מההתראה שלא התרו בו כלל אח"כ באו עדים שהתרו בו על הדבר הזה למלקות אך לא ראו שעשה המעשה נמצא מתוך הני תרי העדות היה נתחייב מלקות דהא התרו בו למלקות דהא קיי"ל לדינא דחייבי כריתות שהתרו בהן למלקות שלקו נפטרו מידי כריתתן וכן פסק הרמב"ם להלכה דדוקא גבי כריתות נפטר במלקות שב"ד מלקין אבל לא גבי מיתות ב"ד וכר"ע דאמר טעמא דמסתבר דחייבי כריתות ישנם בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה ב"ד שלמעלה מוחלין להם אבל חייבי מיתות ב"ד כו' ע"ש וא"כ כשהתרו בו למלקות ואתו עדים שראו המעשה ע"כ מלקינן ליה אבל העדים שראו המעשה אבל לא התרו בו לא היו מחייבין אותו כלל למלקות דהא יכולין לומר לחייבו כרת באנו ולפסול אותו כו' וא"כ לא לקו כלל על פיהם וא"כ אפשר לומר דאיירי באופן זה שכתבתי לעיל שבאו שני כיתי עדים וכנ"ל ולקו הב"ד אותו ואח"כ הוזמו כל העדים וא"כ להני שהעידו שהתרו בו אינם יכולין ללקות כלל דהא לא ראו המעשה שעשה ולהני עדים שראו המעשה אין יכולים ללקות כלל משום שיכולין לומר לחייבו כרת באנו כו' וכדאיתא סברא זו בכמה מקומות בש"ס במלקות ע"ש אך מסתבר לומר מדרשה דכאשר זמם שהשי"ת יעניש אותו בכרת מדה במדה וא"כ דין הוא שהעדים שראו המעשה שהוזמו שילקו כדי לפטרם מכריתות וכמש"ל דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן כו' וא"ת דהא הך דמלקין לחייבי כריתות ע"כ בשהתרו בו למלקות הא לאו הכי אינם לוקין על זה נוכל לומר דהא איתא בגמרא עדים זוממין א"צ התראה ומביא הרמב"ם פיסקא זו להלכה וז"ל ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה לפיכך אינם צריכים התראה כו' ע"ש אע"פ שהראב"ד ז"ל משיג עליו ע"ש אבל עכ"פ הרמב"ם ז"ל אזיל בשיטתיה וגם הגאון בעל מגדול עוז קאי בשיטת הרמב"ם ז"ל ומביא ראיות לדבריו מהגמ' ומסלק תמיהת הראב"ד ז"ל ע"ש וא"כ כיון דקיימינן לדינא דעדים זוממין א"צ התראה א"כ אע"פ שלא התרו להעדים שראו המעשה שהוזמו על מלקות אפ"ה מלקינן אותם וא"כ מצינן שפיר למשכח דין זה של הרמב"ם ז"ל הנ"ל דאם לקה זה שהעידו עליו לוקין ג"כ לעדות בכגון זה שכתבתי לעיל דמלקינן אותם לפטרם מידי כריתות וכנ"ל ודו"ק ואעפ"י שכתבתי דבר זה בלי צילותא מ"מ המבין יבין השגיאה באם שגיתי וק"ל כי הדברים פשוטים למבין:

תוכן העניינים

ירח האיתנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה