אור ברסלב

ירח האיתנים· רבי אברהם הכהן רפפורט מבאהסלאב

חולין

זבחים

דף ד:

אמר רב ענן אמר שמואל מומר לעכו"ם מותר לאכול משחיטתו שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודתו של אחאב כו' לימא מסייע ליה והעורבים מביאים לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב ואמר רבי יהודא אמר רב מבי טבחי דאחאב. ומשני על פי הדיבור שאני מאי עורבים אמר רב הונא עורבים ממש כו' עכ"ל הגמרא:

והקשה התוספות בד"ה על פי הדיבור שאני ולמאי דסלקא דעתך דלא הוי ע"פ הדיבור תקשי דהא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור מקשין העולם למה מציין התוספת על התרצין הוי להו לציין אמקשין דאמר ר"י אמר רב מבי טבחי דאחאב הוי להו להקשות דרב אדרב ותו יש לדקדק במאי דפריך בכאן מאי עורבים ה"ל להקשות על הפסוק:

ונלע"ד דחדא מתורצת בירך חברתה דלא היה יכול להקשות בל"ז על המקשין מידי דהנה איתא דף צ"ה ע"א אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור מתיביה רבי אומר מקולון וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עכו"ם מותר וקשה לרב ומשני נמצא ביד עכו"ם שאני אם כן על המקשין לא היה קשה מידי האיך אכל מה שהביאו העורבים הא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור ה"א דקרא דכתיב והעורבים הביאו פירושו גברי דהוי שמיה עורבים ואם כן הוי נמצא ביד עכו"ם ולא הוי בשר שנתעלם מן העין הלכך אכל:

אבל אתרצין קשה דמשני תירוץ אחר על פי הדיבור שאני. ולמה לא משני כתירוצא. דהוי גברי עורבים והוי נמצא ביד עכו"ם ולכך אכל. ומדלא משני הכי ע"כ לא סבירא ליה דהעורבים פירושו גברי כו' וא"כ מקשה התוספות שפיר האמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור. ואם כן גם קושיא זו מתורצת מה שהקשיתי הוי ליה להקשות על הפסוק מאי עורבים דה"א גברי דשמיה עורבים אבל השתא מקשה שפיר מאי עורבים דע"כ מוכח מכאן דלא הוי פירושו כך ומשני באמת עורבים ממש וק"ל:

דף יג:

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אין מינים באומות למאי אלימא לשחיט' השתא שחיטת מין דישראל אמרת אסירא דנכרי' מבעיא אלא למורידין השתא דישראל מורידין דנכרים מבעיא אמר רב עוקבא בר חמא לקבל מהם קרבן דתניא מכם ולא כולכם להוציא את המומר מכם בכם חלקתי ולא באומות:. ממאי דלמא ה"ק מישראל מצדיקי קבל מרשיעי לא קבל. אבל באומות העולם כלל כלל לא:

לא ס"ד דתניא איש מה ת"ל איש איש לרבות שנודרים הנכרים נדרים ונדבות כישראל תוספות ד"ה אבל באומות העולם כלל כלל לא וא"ת אם כן לשתוק קרא מניה דמה"ת דמקבלין הא איצטריך איש איש לרבינהו. וי"ל דמ"מ ס"ד דמצדיקי אומות העולם נקבל להכי אתי קרא דמכם למעטינהו לגמרי. וקשה לענ"ד הא כיון דסברא חיצונה היא אפילו אי לא הוי קרא כלל לא איש איש ולא מכם הוי אמרינן דמצדיקי אומות העולם נקבל ומרשיעי אומות העולם לא נקבל אם כן קשה ל"ל מכם להורות דבכם חלקתי ולא באומות ומותר לקבל אפילו מרשיעי הא ע"כ מדכתיב איש איש לרבינהו ולצדיקי לא איצטריך דסברא חיצונה היא וע"כ אתי רבויא לרשיעי שיהא מותר וא"כ ל"ל מכם. ואח"ז ראיתי במהר"ם ז"ל דמקשה גם כן קושיא זו ושמחתי שכוונתי לדבריו. ונלע"ד לתרץ קושיא זו בהקדם מה שהקשיתי עוד בקושיא שניה של תוספות הנ"ל וא"ת הא כתיב ומעוך וכתות ונתוק וגו' וכתיב מיד בן נכר לא תקריבו את אלה הא תמימים תקריבו וי"ל דלעולם תמימים נמי לא, ואתא קרא לבעל מומין לעבור עליו בלאו ועשה וקשה לי מאי פריך התוספות על המקשין הא ע"כ דלא ידע אם כן מאי מקשה תוספות אך אפשר לומר. דהא ע"כ לא מצינן למימר דהמקשין לא ידע מהקרא דזה אי אפשר מכח סברא רק מקרא דאיש איש אינו קשה עליו דאפשר לומר כמה דאיתא בכמה מקומות סברא זו דדיברה תורה כלשון בני אדם ולא היה דורש מאיש איש מידי רק דהתרצין משני דאיש איש הוי דרשא:

אבל מקרא הנ"ל דמעוך וכתות כו' את אלה לא תקריבו על כרחך קשה דהאיך לא ידע מקרא הנ"ל דהא אפילו בי רב ידעי קראי ומשני התוספות דה"א דהך קרא אתי לעבור עליו בלאו ועשה אבל באמת קשה לפי המסקנא ל"ל תרי קראי איש איש והך קרא דאת אלה לא תקריבו וכנ"ל וצ"ל דאי הוי כתיב ואת אלה כו' ה"א כתירוץ התוספות לכך כתיב איש איש ואי הוה כתב איש איש ולא הוי כתיב הך קרא דואת אלה לא תקריבו הוי אמינא דאיש איש אתי לריבויי דמותר להקריב אפילו בעלי מומין לכך כתיב ואת אלה לא תקריבו כו':

והשתא מתורצת הך קושייתי דלעיל שפיר דע"כ איצטרך מכם להורות שבכם חלקתי ולא באומות דאי לא הוי כתיב מכם רק דהוי מרבינן מקרא דאיש איש ה"א דלעולם מרשיעי לא תקבל. כסברא חיצונה אבל מצדיקי נקבל ואי קשה א"כ לא איצטרך קרא, דאיש איש כלל דהא מסברא חיצונה ידעינן דלא נקבל רק מצדיקי ה"א דקרא דאיש איש אתי לארויי דמצדיקי או"ה מותר לקבל אפילו בעלי מומין ואי משום הך קרא דואת אלה לא תקריבו דמשמע מניה דאסור להקריב בעלי מומין ה"א דהך קרא אתי לרשיעי דלא נקבל ואי תקשי לך הא מסברא חיצונה ידעינן הך דלא נקבל מהם אפשר לומר כתירוץ התוס' דקרא אתי לעבור עליו בלאו ועשה אבל לעולם מצדיקים נקבל אפילו בעלי מומין ומרשיעי לא נקבל אפילו תמימים לכך אתי מכם להורות דבכם חלקתי ולא באומות ואף מרשיעי תקבל וא"כ ע"כ. השתא לא מצינן למימר דמצדיקי יהא מותר לקבל אפילו בעלי מומין דהא כתיב ואת אלה לא תקריבו ואין לומר דהך קרא אתי לרשיעי דמהיכי תיתי הא תמימים בתרוייהו מקבלין וא"כ שוין הסא"כ מוכח שפיר דבעלי מומין אף מצדיקים לא נקבל וא"כ איצטרך מכם כמו שכתבתי לעיל ודו"ק:

שם בגמרא כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן מלמד שהיו האבנים מריבות זע"ז כל א' אומרת עלי יניח צדיק את ראשו תנא וכולן נבלעו באחת:

ומקשין העולם שהוא תמוה ביותר שמסיים במסקנא בלשון תנא דמשמע דהוא ענין בפ"ע הא עדיין לא סליק תירוציה במאי דמשני שהיו האבנים מריבות זע"ז עד דמשני שנעשו אבן א' כו' ע"ש ונלע"ד בדרך הפשוט דהנה איתא במדרש ויקח מאבני המקום כמה אבנים נטל פליגי בה ר"י ור' נחמיה ורבנן ר"י אומר י"ב אבנים נטל אמר כך גזר הקב"ה שהאבות יעמדו י"ב שבטים אברהם לא העמידן יצחק לא העמידן אני אם מתאחזות זה לזה אעמיד ואם לא כו' וכיון שנתאחזו ידע כו' רבי נחמיה אמר שלשה אבנים. נטל אמר אברהם יחד הקב"ה שמו עליו יצחק כו' וכיון ורבנן אמרי שני אבנים נטל אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל כו' ע"ש וח"א עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות כו' והקשה היפ"ת למ"ד י"ב אבנים נטל לידע אם יעמוד י"ב שבטים קשה וכי האחוה גורם הא החלוקה גורם וא"כ הוי ליה ליקח אבן אחת לסימן אם יחלוק לי"ב חלקים יעמיד י"ב שבטים ואם לאו כו' ע"ש מה שתירץ לידע אם יהיה לגוי אחת ונלע"ד לתרץ קושיות היפ"ת בדרך פשוט דע"כ היה צריך ליקח י"ב אבנים לסימן דאפשר לומר שהיה יעקב אבינו מתיירא ליקח אבן א' פן לא יחלוקו משום האי טעמא שיניח צדיק את ראשו עליו ובוודאי לא היו מחלקין אך עדין קשה מה הועיל שלקח י"ב אבנים לסימן מנא ידע שהאחוי היה משום שיעמיד י"ב שבטים דלמא היה האחוי משום שהיו מריבות שיניח עליו ראשו ואם כן עדיין לא הואיל כלום עם הסימן שעשה:

אך אפשר לומר סברא נכונה דבזה היה יעקב אבינו יודע שהיה עשאן האבנים הנ"ל כמין מרזב סביב לראשו. והשתא היה יכול לידע באם שיבלעו כולם באבן התחתון שהיה מונח תחת ראשו ע"כ היה האחוי משום עלי יניח כו' ואם יתאחו ויהיו עומדים כמין מרזב סביב לראשו ע"כ יהיה הטעם משום שיעמיד שבטים והשתא יתורץ בעה"י בטוב טעם ודעת דאפשר לומר דהגמרא מקשה קושיות בעל היפ"ת ז"ל כתיב מאבני המקום והדר כתיב ויקח את האבן דמשמע שהיה לקח מתחלה אבנים רבים כמ"ד י"ב לסימן ואח"כ נעשו אבן אחת הוי ליה לכתוב שלקח אבן אחת והדר ויקח מאבני לידע כשיחלוקו לי"ב אבנים כמו שהקשה היפ"ת וכי האחוי גורם כו' לכך משני מלמד שהיו אבנים מריבות זה עם זה כל אחד אומרת עלי יניח צדיק את ראשו ואם כן היה יעקב אבינו מתיירא ליקח אבן א' לסימן דע"כ לא יתחלקו משום הך טעמא. אך קשה קושייתי דמה הועיל במה שלקח י"ב אבנים ויתאחו וכנ"ל דלמא יהיה האיחוי משום האי טעמא דעלי יניח כו' לזה משני תנא וכולן נבלעו באחת והכי פירוש באם שהיה האיחוי משום האי טעמא דגמ' היו כולן נבלעין באחת ואם כן היה יכול יעקב ע"ה לעשות סימן טוב וכמש"ל על הקושיא יפה תואר הנ"ל והשתא אתי שפיר מה שאמר בלשון תנא דע"כ הוא ענין בפני עצמו ובא לתרץ קושיא חיצונה שקשה לפי תירוצו של הגמרא וכנ"ל ולא תפתר שהגמרא מקשה בדרך פשוט מפני מה נבלעו ונעשו אבן אחת דאם היה מקשה כך ע"כ לא היה מחלק התירוץ לשנים ולשנות בלשון תנא: והשתא יובן גם כן דקדוק במה שפירש"י בחומש עשאן כמין מרזב כו' מיד נעשו אבן א' ובגמרא תנא בלשון וכולן נבלעו באחת דהוא תמוה ביותר במה ששינה רש"י מלשון הגמרא. אך לפי מה שכתבתי לעיל יתורץ.

בעזה"י דהגמרא תנא באם היה הטעם משום עלי יניח כו' כתירוץ הגמרא היו כולן נבלעין בא' לתרץ הקושיא שהקשיתי מנא ידע יעקב באמת שיעמיד י"ב שבטים וכנ"ל:

אבל באמת שנתאחו כמין מרזב לידע שיעמיד י"ב שבטים ואם כן פירש"י שפיר מיד נעשו אבן א' ונשארו כמין מרזב סביב ראשו ודו"ק:

דף פט:

בריש פרק גיד הנשה נוהג בארץ ובח"ל בחולין ובמוקדשין כו'. גמרא במוקדשין פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד מניה וכ"ת קסבר יש בגידין בנותן טעם ואתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד האי מוקדשין נוהג בגיד מבעי ליה. אלא קסבר אין בגידין בנותן טעם ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא וסבר תנא דידן אין בגידין בנ"ט והתנן ירך שנתבשל בו גיד הנשה אם יש בו בנ"ט הרי זה אסורה אלא הכא בוולדות קדשים עסקינן כו' תוספות ד"ה אם יש בנותן טעם אסורה תימא דלמא אסורה משום שמנו של גיד ולפירוש הר"ר מאיר אתי שפיר דפי' דאין להחמיר ולאסו' בשומן שבגיד כיון שהגיד עצמו אינו אוס' אבל לפי' ר"ת דפי' דלשמנו של גיד לא הוי קרא גיד סתמא קשה לפירושו דלקמן דף צ"א. גבי ההוא דגידין ישרפו לששה עשר מוקי ליה רב אשי בשומן של גיד עכ"ל התוספות וקאי בתימא ונלע"ד לתרץ דעל כרחך הך מתני' דירך שנתבשל בו גיד הנשה לא מצי איירי בשמנו של גיד. דהנה יש לדקדק בדברי התוספות. שכתבו לפי' הר"ר מאיר ניחא דאין להחמיר ולאסור בשומן שבגיד כיון שהגיד עצמו אינו אוסר הא ע"כ מוכח דאף שהגיד עצמו אינו אוסר אפי' הכי שמנו של גיד אוסר. דהנה איתא בגמרא דף צ"א ע"א אמר רבי יוסי בר חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה. והכן טול גיד הנשה בפניהם כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח והקשה בעל המחבר בית לוי למ"ד אין בגידין בנותן טעם למה צווה יוסף ליטול גיד הנשה בפניהם הוי ליה לבשל גם כן עם גיד הנשה וכשיבואו לאכול יטלו בעצמם הגיד הנשה מהירך דהא אינו יכול לאסור כיון דאין בו טעם:

ומשני משום שמנו של גיד הוצרך יוסף לצוות שיטלו הגיד הנשה ע"ש: אם כן לפירוש הר"ר מאיר שפירש דאין להחמיר ולאסור בשומן הגיד כיון שהגיד עצמו אינו אוסר אם כן קשה קושית הבית לוי הנ"ל דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם למה צווה יוסף ליטול הגיד בפניהם וא"ל משום שמנו הא אין לאסור משום שמנו כיון שהגיד בעצמו אינו אוסר אלא ע"כ צריך לומר דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם. ע"כ סובר דאף דאין הגיד עצמו אוסר אפ"ה שמנו אסור. ולכך הוצרך יוסף לצוות טול גיד הנשה בפניהם קודם הבישול כדי שלא יאסור הבשר נמצא מוכח מכאן דלא כסברת הר"ר מאיר ואם כן לפי זה אף להר"ר מאיר קושית התוספות במקומו עומדת דלמא אסורא משום שמנו של גיד ולעולם אין בגידין בנותן טעם והך מתניתין דירך שנתבשל ג"כ סבירא כך רק מה שאסורה משום שמנו של גיד. אך נראה דלשניהם לא קשה מידי דע"כ הך מתניתין לא מצי איירי בשמנו של גיד רק נציע מקודם השקלי וטריא של הגמרא הנ"ל:

דאיתא שם דף צ"א ע"א וז"ל ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד איני והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו ומשני שאני חלב דמפעפע ע"ש:

תוס' ד"ה שאני חלב כו' וא"ת א"כ במתניתן איכא נמי שומן הגיד דמפעפע ואפילו נצלה נמי ליתסרי כולה ותירץ התוספת ונראה לר"ת דלשמנו של גיד לא הוי קרא גיד סתמא וע"כ איירי הך מתניתן בלא שומן והר"ר מאיר מפרש כיון דשומן הגיד לא מתסר אלא מדרבנן דגזרו ביה אטו הגיד וכשאין הגיד אוסר גם בו לא החמירו עכ"ל התוס' אבל לפי מה שהוכחתי לעיל דסברא זו של הר"ר מאיר היא דחויה דאף שאין הגיד עצמו אסור אפ"ה שמנו של גיד אסור א"כ קושית התוס' במקומו עומדת הא ה"נ איכא שומן הגיד דמפעפע א"כ האיך אמר שמואל דוקא נתבשל אבל נצלה קולף כו' לחסר משום שומנו של גיד ומ"ש מהא דא"ר הונא גדי שצלאו בחלבו אסור אלא ע"כ צ"ל דהך דמתניתן ע"כ איירי בלא שומן הגיד ואפ"ה בנתבשל אסורה מחמת הגיד עצמו אבל נצלה קולף ואוכל א"כ מקשה הגמרא השתא שפיר וסבר תנא דידן אין בגידין בנ"ט והתניא ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט אסורה וע"כ משום דס"ל להתנא דיש בגידין בנ"ט. דאי משום שומנו הא ע"כ הך מתניתן לא מצי איירי בשומן הגיד דא"כ אפילו נצלה נמי לתסר דשומנו מפעפע ג"כ כמו חלב כנ"ל ודו"ק:

עוקצין בסיומא א"ר יהושוע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנא' להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא:

וכתב הגאון תוספות י"ט בשם בנו מו' משה דלכך אמר כפל לכל צדיק וצדיק לפי שמצינו שני מיני צדיקים א' צדיק גמור וא' צדיק שאינו גמור כמ"ש רז"ל בצדיק וטוב לו צדיק ורע לו כו' ואני בער ולא אבין שיחתו נאה שרוצה לתרץ הכפל לשון מתנא דמתניתן ולא הועיל כלו' דלפי דבריו אדרב' תגדל הפליא' על התנא דמתני' מה ראה על ככה לפסו' מדעת' דנפשי' דלצדיק שא"ג יתנו ש"י עולמו' לעתיד לבא בשוה עם צדיק גמור וכי משוא פנים יש בדב' והלא אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה והצור תמים פעלו לשלם לכל אחד ואחד כפי הטורח והעמל והיגיעה וכמה משניות מפורשות במסכת אבות אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה ועוד אמר שם במשנה לפום צערא אגרא וא"כ יקשה על התנא ריב"ל הנ"ל בפסקא דיליה שהוא נגד כמה משניות ומאמרי רז"ל וכי לשוא עמל ויגע הצדיק גמור ויאכל באבוס א' עם הצדיק שאינו גמור:

והנה לפום ריהטא היה נ"ל לתרץ וליתן טעם לשבח על פיסקא דריב"ל דהנה איתא בגמרא דמס' יומא גדולה שנאת חנם יותר מע"ז וג"ע וש"ד מקדש ראשון מפני חרב שהיה בה ג' עבירות הללו ומקדש שני היה חרב על שנאת חנם כו' ללמדך כו' עדותן בירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים ואמר שם בגמר' דכ"ש שלא יבנה הבהמ"ק אשר יתוקן העון הזה ובעו"ה עדיין מרקד בינינו ע"ש. איתא בגמ' דלעתיד לבא לא יהא קנאה ושנאה ותחרו' כו' והנה לפ"ז נוכל להצדיק הדין של ריב"ל הנ"ל מטעם זה עתיד הקב"ה להנחיל אף לצדיק שאינו גמור בשוה צדיק גמור בכדי שלא יבואו לידי שנאה וקנאה באם שיהיה או יתיר ויהיה חלילה גם הבנין בהמ"ק דלעתיד בלי יום ח"ו ולכך יצטרך הקב"ה להשוות מידותיו וליתן לכל א' וא' מהצדיקים בשוה מחמת קיום הבנין בהמ"ק במהרה בימינו א"ס. והנה דלכאורה יש לדחוק ולתרץ כך מ"מ לפי האמת והצדק אין דעתי נוחה בזה ולא שקטה נפשי מלתרץ. אף לפי האמת שלא יקשה הקושיא הנ"ל וכי לשוא כו' אך נדקדק מקודם דקדוק קטן בדברי ריב"ל הנ"ל במה שהביא סיום הפסוק אוצרותיהם אמלא דהוא שפת יתר דהא ריב"ל הוא מביא ראיה על הפסקא דאמר עתיד הקב"ה להנחיל ש"י עולמות נאמר להנחיל אוהבי י"ש שהוא ש"י במספר ומה לו להביא סוף הפסוק כלל. לפע"ד נראה דבכיוון הביא הסוף פסוק לחזק את בדק שלא יקשה עליו הקושיא כנ"ל דהא איתא גמר' דמגילה מטות זהב וכסף הראוי לזהב זהב והראוי לכסף כסף והקשה ר' נחמיה לר' יהודא נמצא קנאה. אתה מטיל בסעודה אלא הם של כסף ורגליהם של זהב:

ותו איתא שם בגמרא בחצר גינת ביתן המלך הראוי לחצר חצר והראוי לגינה גינה כו' ע"ש תוס' ד"ה קנאה אתה מטיל בסעודה וא"ת למ"ד לעיל הראוי לגינה גינה כו' יקשה ג"כ קנאה אתה מטיל בסעודה וי"ל דס"ל דכיון שלא היו רואין זא"ז ליכא קנאה בל במטות זהב וכסף פריך שפיר כשהיו יושבין ביחד בחדר ורואין זה את זה איכא קנאה:

והשתא יובן ויתורץ היטב דלא קשה על ריב"ל הנ"ל הנך קושיות שהקשיתי לעיל והכי פירושו של המשנה אמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמ' להנחיל אוהבי יש וי"ש הוא ש"י במספר אך יקשה עליו במה שאמר כפל לכל צדיק וצדיק וצ"ל כפי' תי"ט שאף לצדיק שאינו גמור יתנו בשוה עם הצדיק גמור א"כ יקשה קושייתי הנ"ל אף להטעם שכתבתי לעיל וכי לשוא עמל ויגע הצדיק גמור ואין הקב"ה מקפח שכר כו' ולתרץ כל זאת הביא ריב"ל סיום הפסוק ואוצרותיהם. אמלא אף שבגלוי יהיה לכל א' וא' ש"י עולמות בשוה מטעם הקנאה והשנאה וכנ"ל ולפי העמל והיגיעה יקבלו שכרם באוצרותיהם דכשאין רואים זה את זה ליכא קנאה מהקורות רוח שיהיה לכל א' מהם באוצרו הטוב וק"ל והוא קרוב לאמת: פ' שמות וידבר משה לפני ה' לאמר הן ב"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים פירש"י זו א' מעשרה ק"ו שבתורה ולכאורה אין לו שחר מאי ק"ו הוא זה בדרך הפשוט דהנה הר"ן ז"ל הקשה הביאו השל" הלא מרע"ה אדון כל הנביאים ונבואתו היתה למעלה מהטבע לכל האותות אשר עשה איך היה בו מום ערל שפתים אין לך אם גדול מזה והפליג בקושיא זו ומביא ראיות מהגמ' שקפיד על מום קטן שהיה קולו כנער א"כ עשית למרע"ה בעל מום כ"ש וא"כ איך יתכן שהיה בו מום גדול כזה והא אין הנבואה שורה אא"כ הוא גבור חכם ועשיר וכל המעלות ומכ"ש על בעל מום ועוד סברות רבות להחזיק הקושיא ע"ש. ותירץ הוא ז"ל שהוצרך להיות ערל שפתים מאחר שהתורה ניתנה על ידו ואלו היה לו לשון צח לא היתה מעלת התורה ניכרת כל כך לשומעיהם כי נודע לכל טבע העולם שלפעמי' אומר אדם דבר א' אע"פ שהדבר בעצמו אינו טוב בתכלית הטוב מ"מ מפני שהוא בעל לשון וממתיק בצחות לשונו הוא ערב מאוד לשומעים מחמת המתקת דבריו וא"כ אם היה מרע"ה בעל לשון צח היו הישראל אומרים חלילה שעל כן דברי התורה מתוקים לשומעיהם כי מרע"ה ממתיק בצחות לשונו ומטעם זה אפשר לומר היה צריך מרע"ה להיות ערל שפתים ועכ"ז הדברי תורה מתוקים מדבש ונופת צופים א"כ נראה מעלות התורה ע"כ דברי הר"ן ז"ל ודפח"ח: ואני בער ולא אבין שיחתו דמר הגאון הר"ן ז"ל דהנה איתא ברש"י וכל העם רואים מלמד שנתרפאו כל הסומים וכל המומין שהיו בישראל ע"ש וא"כ מהיכי תיתי לומר שמרע"ה לא נתרפא ממומו ואי משום טעם הר"ן ז"ל היה לו למרע"ה להיות ערל שפתים אחר קבלת התורה ולא קודם שיהיה תמיה קיימת לפרעה שהקב"ה השרה עליו שכינתו וע"כ לא שת לבו לכל האותות והמופתים כמ"ש לקמן שמי שהוא ערל שפתים לא יוכל לדבר אותיות פק"ד, וכל התורה נאמרת ע"י מרע"ה מוכח שנתרפא בעת קבלת התורה ממום זה דלא כר"ן ז"ל:

על כן נלע"ד ליתן טעם אחר לזה דהנה איתא במאפרשים למה אמר יוסף הצדיק דוקא זה הסימן לישראל דמי הוא שיאמר פקד יפקד הוא גואל האמיתי ולא לשון אחר זכור תזכור ותו הלא יפלא לומר כן ששתי תיבו' אלו יהיו סימן שהוא גואל אמיתי הלא הוא אמר להם הסימן וא"כ מאי רבותא דהאי גואל אמיתי הלא כל אדם מישראל יכול לומר כן אלא כך אמר להם יוסף הצדיק ע"ה דמי שהוא יהיה ערל שפתים דבדרך הטבע אין יכול לדבר במבטא שפתיו תיבת פקד והוא יאמר אותו בזה תדעון שהוא גואל אמיתי וא"כ לפי זה הוא סימן מובהק אף שאמר להם הסימן והשתא יובן דלפ"ז הוצרך מרע"ה להיות ערל שפתים קודם הוצאת ב"י מארץ מצרים כדי שיאמינו כל ישראל שהוא גואל אמיתי מהשי"ת שהוא ערל שפתים ויכול לדבר תיבת פקד יפקד כמ"ש להם יוסף הצדיק ע"ה:

וא"כ ע"כ מהכרח שישראל יאמינו שהוא הגואל:

אבל פרעה לא היה יודע מהסימן שאמר להם יוסף ע"ה שאף ישראל שהיו בדור שנגאלו לא היו יודעים כדאי' בתוס' מס' סוטה די"ג ע"א בד"ה סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור וכשבא מרע"ה הלכו זקני ישראל אצלה כו' אמרה להם מה הלשון אמר לכם המושיע כו' אמרה להם הוא הוא ע"ש וא"כ היתה תמיהתו קיימת האיך יכול להיות שהוא הגואל הא אין הקב"ה משרה כו' לא שת לבו לכל האותות ולפ"ז יובן פי' הפסוק באר היטב הן בני ישראל לא שמעו אלי ומההכרח היה שיאמינו מכח הסימן וכנ"ל. וא"כ איך ישמע אלי פרעה אבל אחר קבלת התורה נתרפא וק"ל:

פ' שלח וישובו מתור הארץ מקץ מ' יום ופירש"י והלא א"י ת' פרסה על ת' פרסה ומהלך אדם בינוני עשר' פרסאות ביום הרי מ' יום מהלך ממזרח למערב והם הלכו ארכה ורחבה אלא שגלוי לפני הקב"ה שיגזור עליהם יום לשנה קיצר לפניהם הדרך עכ"ל ע"ש הקושיא מפורסמת שהעולם מקשין דמה לו לרש"י ז"ל להקשות ממה שהלכו ארכה ורחבה הלא אף לא הלכו ארכה ורחבה הקושי' תמיה קיימת ממ' על העקב המרגלים ההליכה והחזרה בתוך מ' יו' ועפ"י מלך אדם בינוני כו' עולה ההליכ' והחזר' לפ' יום ע"כ הקושיא וכבר האריכו למענית' כל המפרשי' לתרץ קושי' זאת ואענה גם אני חלקי אמר' נפשי לענ"ד הקלוש' לתרץ הקושי' בדרך הפשו' מאוד ומקוד' הקשית' לשאול ולחז' הקושי' יות' תמוה דאף בלא החזרה יש להקשו' על ההליכ' גופא דהל' בוודאי הליכת' לא היה דוחה שבת שלא היו שלוחי מצוה כלל כדאי' שלח לך לדעתך כו' ובתוך המ' יום לא היה לכל הפחו' מחמש שבתות וא"כ כל הליכתם לא היתה רק חמשה ושלשים יום ולפי מהלך כו' לא היה מספיק אף בהליכה לבד רוח א' שלם אך לפי קט שכלי נראה דלא קשה על רש"י מידי אם נעמוד על תוכן הדבר בפי' מהלך אדם בינוני ביום בינוני עשרה פרסאות ליום וכדאי' שם בפירוש אדם. בינוני ביום בינוני דוקא י' פרסאות ליום והדבר מובן שכל בינוני הוא משולש והנה ידוע ששלח משה האנשים חשובים וספונים יותר לתור את הארץ ונמצא לפי הכלל דמהלך אדם בינוני כו' היה לאלו המרגלים לילך אף ביום בינוני חמשה עשר פרסאות ליום והדברים ידועים שהליכתן של אלו המרגלים. היה בימי בכורי ענבים כמפורש בפסוק והימים כו' ונמצא הליכתן היתה בתקופת תמוז שאז עונות היום הוא שמונה עשר שעות והראיה שכלו הארבעים יום בתשעה באב ע"ש ולפי החשבון אדם בינוני ביום בינוני היו המה האנשים הנ"ל יכולים לילך באותן הימים שנים ועשרים פרסאות וחצי פ' ליום ותעמוד על המנין שבמהלכתם חמשה ושלשים יום הלכו תשפ"ז פרסה וחצי פרסה ובאותן החמשה ימי השבתים היו מותרין לילך ג"כ קרוב לשלשה פרסאות פחות מעט דזהו תחום שבת דאורייתא כדאי' בגמ' וברמב"ם ז"ל וס"ה עולה שמונה מאות פרסאות במכוון ובזה יתורצו קושייתי וקושיות העולם שתיהן ביחד שלא היה רש"י ז"ל יכול להקשות מידי מהליכה וחזרה דלפי החשבון הנ"ל היו יכולין לילך רוח אחת ולחזור על העקב לביתם העול' בין הכל ת"ת פרסה וכנ"ל ולכך הוצרך רש"י ז"ל להקשות במתק לשונו שהם הלכו ארכה ורחבה ואח"כ חזרו על העקב לשוב לביתם שעולה בין הכל אלף וששה מאות פרסאות וזה אי אפשר בשום אופן ולכך משני אלא שגלוי לפני הקב"ה וכו' לפיכך קיצר להם את הדרך ודו"ק כי נכון הדבר בעזרת השי"ת. פרשת תצא כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ ולא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא וגו' ושמעתי על זה בשם הגאון מהרמ"א והוספתי נופך משלי על סיפא דקרא וזה יצא ראשונה שדקדק למה לי תיבת חטא הל"ל כי יהיה באיש משפט מות ועוד במ"ש והומת ותלית אותו על העץ אין לו שחר הן אמת שדרשו חז"ל מזה שכל הנסקלין נתלין והדרשה תדרוש ותירץ הגאון, ע"ד הלצה שמצינו חטא הוא לשון טוהר כמו וחטא את הבית והיינו וכי ויהיה באיש חטא משפט מות היינו שיהיה טהור ממשפט מות אעפ"כ והומת ותלית אותו על עץ ע"ד מ"ש חמשה מתו בעטיו של נחש שהשיא אדה"ר לאכול מעץ הדעת ע"כ דברי הגאון ואפרש בעזה"י סיפא דקרא דהנה יש לדקדק על הפי' הנ"ל שפי' חטא משפט מות שהוא טהור מכלום משום עון אשר חטא הלא כתיב אין צדיק בארץ אשר. יעשה טוב ולא יחטא אך נ"ל לומר ע"ד מ"ש במס' ברכות על הפסוק ומתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין מה שן ועין שהן א' מאיבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות יסורין שממרקין כל גופו של אדם עאכ"ו והיינו דרשב"ל נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה מלח מתמתקת את הבשר אף יסורין ממתקין עונותיו של אדם וא"כ אף שאין צדיק בארץ שלא יחטא אעפ"כ משכחת שימות בלא חטא דהיינו שהיה קודם מותו מדוכא ביסורין וכפרו כל עונותיו והשתא אפשר לומר דכך הוא פי' הפסוק דלא תקשי לך א"כ בכל צדיק וצדיק שימות יתלה אותו על העץ הא אי אפשר לומר כן משום דאדם אין צדיק כו' על זה בא הפסוק לתרץ ולומר דלא תלין על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא דלכאורה האי ביום ההוא מיותר אך י"ל דפ' הפסוק הוא כך. דלא תלין אותו על העץ כנ"ל שימות בלא חטא כי קבור תקברנו ביום ההוא ולא היו לו יסורים קודם מותו וא"כ לא מירקי יסורין עונותיו זה לא שייך לתלות מיתתו בחטא העץ הדעת כנ"ל כי אדם אין צדיק כנ"ל:

או יאמר עפ"י דאבעי להו בסנהדרין קבורה משום כפרה או משום בזיונא: ואיתא שם בתוספות משום בזיון שלו נמצא אי לא קוברין אותו הוי ליה בזיון וא"כ אפשר לומר דיתכפר בכך כיון שמוטל כך בבזיון כנבילה אבל אי קברינן אותו תכף ולא הוי לי' כפרה על עונותיו וא"כ אפשר דזה פי' הפסוק כנ"ל דלא תקשה לך א"כ כל צדיק וכו' כנ"ל לכך משני הפסוק לא תלין על העץ כי קבר תקברנו תכף ביום ההוא וא"כ לא היה לו בזיון כלל שקברו אותו תכף ולא היה לו כפרה על עונותיו על זה נאמר אין צדיק בארץ כו' וזה אמרינן אי קבורה משום בזיונא אף י"ל דאף. אי אמרינן דקבורה משום כפרה נמי אתי שפיר עפ"י שפירש"י משום כפרה. אי קברינן הוי כפרה וא"כ אי קברינן עדיפא ליה שיש לו כפרה אפשר לומר דכך הוא הפי' דהפסוק בא לתרץ. כי היכי דלא תקשי כנ"ל לז"א לא תלין נבלתו על העץ רק באופן. כי קבור תקברנו וא"כ הוי לי הקבורה כפרה על עונותיו וא"כ שפיר יוכל לתלותו על עון העץ כנ"ל וק"ל:

והשתא קרא מרישא לסיפא מדרש על מה שכתוב אח"כ כי קללת אלהים תלוי דלכאורה אין לו שייכות למה שכתוב קודם לפי דברינו אבל נלע"ד לפי מ"ש הגאון רמ"א בהספד על אשתו בת הרב הגאון החסיד האלקי מהור"ר שכנא אב"ד דק"ק לובלין על פסוק פקדו נא ארורה הזאת כי בת מלך היא עפ"י דאיתא בשביל שקילל הקב"ה לאדמה בשביל אדה"ר שאכל מעץ הדעת ואמר ארורה האדמה בעבורך והיא לא חטאה ע"כ להפיס דעתא נתן לה הקב"ה שבני מלכים ובנות מלכי' יקברו בה וז"ש פקדו נא את הארור' פי' דקאי על האדמה הארורה מאת הקב"ה היינו שיפקדו ת האדמה במה שיקברוה בה את הבת מלך וז"ש כי בת מלך היא מאן מלכי רבנן כו' ואפשר לומר דזה פי' הפסוק באופן שאמרת' לעיל אי משום בזיונא הוי פירושא לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא תיכף שיתכפרו עונותיו ואי משום כפרה הוי פירושא כך חדא שיקברו אותו כדי שיתכפרו עונותיו ועוד כי קללת אלהים תלוי כמו לאידך פירושא הנ"ל:

תו אמרתי בענינא דהספדא דאיתא בגמ' סימן טוב לאדם שלא נקבר ולא נספד כהלכה ויש לדקדק למה אמר תיבת כהלכה הא ע"כ לומר למה היא סימן טוב משום דבזיונא הוי כפרתו ואי לא נקבר ולא נספד כלל איכא בזיון טפי והל"ל סתמא וכו' אך נ"ל ע"ד הלצה עפ"י דאיתא בגמרא טוב לילך אל בית אבל מלילך אל בית המשתה באשר הוא סוף כל האדם דטעין יטענוניה דידל ידלוניה דספיד יספדוניה דקבר יקברוניה ע"ש וא"כ לפ"ז יש להקשות על מ"ש סימן טוב לאדם שלא נקבר ולא נספד מנ"ל דהוי סימן טוב דלמא מש"ה לא נקבר ולא נספד משום דגם הוא בחייו לא קבר ולא ספוד לאחרים כנ"ל: אך זה שייך באם לא נקבר ולא נספד כלל אבל אם רק לא נקבר ולא נספד כהלכה דזה אינו משום השלמת גמול דאם משום השלמת גמול לא הוי ליה למיקבר כלל ולא למספד כלל:

אבל אם נספד ונקבר רק שהוא שלא כהלכה אז אמרינן שהוא לסימן טוב לאותו שמת:

פרשת וילך הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' אף כי אחרי מותי:

והקשה המהרש"א בחידושי אגדה הא איתא בגמרא הני בריונא דהוי בשבבותיה דר' זירא כי נח נפשיה דרבי זירא אמרי עד האידנא הוה מגין ען קטינא חריך שקיא והשתא דנח נפשיה מאן יגן עלינו ואהדרו בתשובה ואם כן לפי זה קשה מאי ק"ו הוא הן בעודנ' חי ממרים כו' ואף כי אחרי מותי דלמא בעודנו בחיים היו סבורים וסומכין שמשה יגן עליהם אבל אחר מותו לא יהיו חוטאים דמאן יגין .עליהם עליהם כנ"ל:

ונלע"ד לתרץ שיש לדקדק עוד בזה הפסוק מה שכתוב חי עמכם היום כו' דהאי תיבת היום הוא אך למותר דמשמע שהיום היו ממרים וזה אינו כדמשמע בפסוק אתם נצבים היום כולכם כו' וגם מה שכתוב ממרים הייתם עם ה' האי עם קשה להולמו דהל"ל את ה'. אך נראה לי לתרץ בדרך פשוט דכתיב בפרשת כי תשא וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר כו'. ופירש"י ז"ל כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות כסבורים כו' בא שטן ועירבב כו' לומר וודאי מת משה מיד הלכו אצל אהרן ואמרו קום עשה לנו אלהים ועשו את העגל:

נמצא מפורש לפנינו שאף שהיו סבורים שמת משה אפילו הכי היו חוטאים ולא הדרי בתשובה ואם כן הכי פירוש הפסוק הן בעודנו חי עמכם היום רק שאתם היו סבורים שאני מת כשבא שש ואני לא בא ובא שטן ואמר שאני מת והיה הדבר בספק אצליכם אבל באמת אני חי עד היום עמכם. ממרים הייתים עם ה' שעשיתם את העגל שאמרו ששה לנו אלהים ועשו אותו כביכול שיתוף לו ומל' עם דייקא עם ה' בשותפות כדפירש רש"י ז"ל ואם כן אף שאתם סבורים שאני מת ולא היה לכם לחטוא דמאן יגן עליכם ואף על פי כן לא השגחתם על זה וחטאו ואף כי אחרי מותי כשאני מת בודאי גם כן יחטאו ולא יהדרו בתשובה ואם כן מתורץ קושית מהרש"א ה"ה בטוב טעם וק"ל. בש"ע א"ח סימן תרע"א בהלכות חנוכה חצר יש לו ב' פתחים מב' רוחות צריך להדליק בשתיהן מפני החשד ואם ב' הפתחים ברוח א' די לו להדליק בא' מהם מקשה הבית יוסף מהא דאיתא בסי' צ' סעיף ח' אסור לעבור חוץ לבהכ"נ בצד שהפתח פתוח בו בשעה שהציבור מתפללין מפני שנראה ככופר כו' ואם יש לבהכ"נ זה פתח אחר כו' מותר ע"ש נמצא מוכח דלא חיישינן לחשדא בב' פתחים ומ"ש הכא:

ומשני שאני התם כיון דאי לא מצלי הוה ליה פורק עול מלכות שמים לא אתי למחשדיה. אי נמי משום הפסד ממון אתי הכי למחשדיה ע"ש. ולענ"ד הקלושה אמרתי בדרך פשוט דלא קשה מידי דהנה איתא בסי' ק"נ בהלכות בית הכנסת אין פותחין פתח לבה"כ אלא כנגד הצד שמתפללין באותו העיר שאם מתפללין למערב יפתחהו למזרח כו'. נמצא מפורש בהדיא דהפתחים של בהכ"נ צריכין להיות מצד אחר כנגד הצד שמתפללין רק באם יש פתח א' והעובר לפני בהכ"נ ואינו נכנס בתוכו להתפלל נמצא הרואה שעובר לפני הפתח ואינו נכנס יחשוד אותו תיכף דהא ליכא פתחא אחרינא למיעל בה אבל כשיש ב' פתחים, אף כשיראה שאינו נכנס בפתח א' לא יחשדוהו כלל להמתין לראות שמא לא יכנס גם בפתח השני דבוודאי יכנס דמה"ת למחשדיה: והשתא יובן דהא גם בית הכנסת דינו שוה למה שכתוב בהלכות חנוכה דאי איכא ב' פתחים ברוח אחד די לו באחד מהם ואף שהרואה ילך לפני פתח א' ולא יראה כלל נרות דולקים לא יחשדוהו כלל דיאמר בוודאי הדליק על פתח השני רק בשני צדדים איכא חשד אבל בהכ"נ אסור לפתוח הפתחים בב' רוחות רק מרוח א' לכך ליכא חשדא כמו הכא ברוח א' ודו"ק אף שלא העליתי יפה על הכתב מכל מקום המשכין יבין:

תושלב"ע:

סוף הספר

תוכן העניינים

ירח האיתנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה