ירח האיתנים· רבי אברהם הכהן רפפורט מבאהסלאב
זבחים
דף צו:
ת"ר כל אשר יגע וגו' יכול אפי' שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה יכול נגע במקצת חתיכה יהא כולו פסול ת"ל יגע הנוגע פסול הא כיצד חותך את המקום שבלע בבשרה ולא בגידין ועצמות ולא בקרנים ולא בטלפים יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל אם.
כשרה היא תאכל כחמור שבה:
אמאי ניתי עשה ונדחה את ל"ת פירש"י ניתי עשה דואכלו אותם דכשרה ונדחה ל"ת דלא תאכל דפסול' ואע"ג דאיכא ל"ת באכילת פסולין כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו ומשני אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש שנאמר ועצם לא תשברו בו ר"ש בן מנסיא אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ואמאי ניתי עשה וידחה ל"ת אלא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש:
תוס' ד"ה תיתי עשה לאו אתאכל כחומר שבהן פריך שתאכל בלילה ולמחר כשלמים דהאידנא דהוי ליה נותר ואין עשה דוחה ל"ת שבכרת אלא אאם פסולה היא תפסל קאי דניתי עשה דאכילת קדשים ונדחי לאו דכל שבקדשים פסול כו' אי נמי אשאר פסולים דליכא כרת כו' וא"ת ומאי קושיא דלמא גזרת הכתוב היא דא"ק יקדש חשוה ויש לומר דקרא איכא לאוקמי שתאכל חדר שבהימד הלול ומיהו קשה דכי הוי לינה ניתי עשה ונדחי ומוקי שם התוס' קרא בבישול קדשים וחולין עכ"ל התוס'. וקשה לענ"ד מאי פריך התוס' דכי הוי לילה ניתי עשה ולידחי כו' הא ל"ת שיש בו כרת הוא וכדכתבו התוס' בעצמם לעיל:
ונלע"ד לתרץ דהנה איתא בגמ' דפסחים דף ג' ע"א יכול יהא נאכל אור לשלישי ודין הוא זבחים נאכלין ליום א' ושלמים נאכלין לשני ימים ולילה א' מה להלן לילה אחר היום אף כאן לילה אחר היום ת"ל ביום זבחיכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף בעוד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי יכול ישרף מיד ודין הוא זבחים נאכלים ליום ולילה כו' מה להלן תכף לאכילה שריפה כו' ת"ל והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה עכ"ל הגמרא: היוצא מזה שיש לפנינו שתי סברות הא' שיהא שלמים נאכלים לאור שלישי:
והב' שיהא נשרף מיד רק מכח הני קראי דביום זבחיכם יאכל ומקרא דוהנות' מבשר הזבח כו' אינם מתקיימות הני תרי ההוי אמינות אבל לפי עניות דעתי נראה לקיים במקצת הני ההוי אמינות וקראי ג"כ מתוקמי שפיר רק נסביר מקודם. למה שינה הכתוב בלשונו דכתיב בחד קרא והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ובאידך קרא כתיב ביום זבחיכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף הוה ליה למכתב לישנא חדא ואי משום דבא להורות דבעוד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי קש' מנ"ל באמת להגמ' לדרוש הכי מהאי קרא הא בקרא כתיב עד יום השלישי באש ישרופו דמשמע דקאי על באש ישרופו:
ואין לומר דקרא אתי לאורויי שבעוד יום יהא נשרף הא לא מצית אמרת כיון דזמנו לאכול עד הלילה האיך מצינן למעט באכילת קדשים ולשרוף בעוד יום ותו קשה למה לי תרי קראי בשלמים ואי משום דבא להורות מקרא דביום השלישי דאינו נשרף בלילה הוה ליה למכתב בשאר קרבנות. ולמה כתב בשלמים יותר משאר קרבנות:
אבל לענ"ד נראה דע"כ הני תרי קראי צריכין למכתב בשלמים ומלתא אגב אורחיה קמ"ל וכל א' מהני תרי קראי איירי בענין אחר:
הך קרא דעד יום איירי בשלמים דהאידנא וחטאת דהאידנא וסכו צלי של שלמי' בשומן חטאת והיה בהוי אמינא דכיון דחטאת זמנו ליום ולילה ותו לא וכתיב ביה יקדש להורות שיהיו כמוהו לא יהיה השלמי' נאכלין רק ליום ולילה לכך בא הקרא להורות עד יום השלישי באש ישרופו להורות דבעוד יום הוא נאכל דאתי עשה דאכילת שלמים ודחי ל"ת ולא הוי נותר עד יום השלישי:
והך קרא דביום השלישי איירי בענין זה שלמים של אמש וחטאת של האידנא והיה בהוי אמינא כיון דשלמים אינן נאכלים אלא לשני ימים ולילה אחת לא יהא הזבח נאכל אלא עד הלילה לכך בא קרא דביום השלישי להורות דדוקא ביום השלישי הוא נשרף אבל בלילה הוא נאכל משום דאתי עשה דאכילת חטאת בזמנו עד הבוקר ודוחה ל"ת ולא הוי נותר עד הבוקר של שלישי וא"כ לפי מה שכתבתי אפשר לומר דהכי היא קושיות התוס' ומיהו קשה דכי הוה לילה ליתי עשה ולידחי ל"ת ואי משום דהוי נותר והוי ל"ת שיש בו כרת הא מקרא משמע דלא הוי נותר כמו שכתבתי לעיל וא"כ ליתי עשה ולידחי ל"ת ומשני התוס' דבאמת באופן זה בקדשים ע"כ אתי עשה ודחי ל"ת ואי משום דכתיב יקדש האי קרא איכא לאוקמי בבישול קדשים וחולין כך נלע"ד פשוט וק"ל:
דף קטו:
אמר רבי אליעזר מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח שנאמר מכל החי מכל בשר כו' אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי איברים שלה:
האי מבעיא ליה למעוטא טריפה דלא ומשני טריפה מלהחיות זרע נפקא: הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת אלא למ"ד טריפה יולדת מא"ל א"ק אתך בדומין לך ודלמא נח גופיה טריפה הוה ומשני לא ס"ד דאמר רחמנא כוותך עייל שלימים לא תעייל.
והשתא דנ"ל מאתך לחיות זרע ל"ל ומשני אי מאתך ה"א לצוותא בעלמא ואפילו זקן וסריס כתב רחמנא זרע והני לאו בני זרע נינהו תוס' ד"ה למעוטי טריפה תימא דבפרק שלוח הקן גבי שתי צפרים חיות דדרשינן מניה תרי שחיין ראשי איברים שלה ולמעוטי טרפה שהוא כעין קרבן ושניהם שווים לענין פסול אבל גבי נח דשאר מומין כשרים הוי ליה לאוקמי. למעוטי טריפה דווקא ע"כ ונלע"ד לתרץ דאיתא במהרש"א במסכת ע"ז שכתב על התוס' בד"ה תמים כתיב ביה סברא למידרש תמים ולא בעל מום עכ"ל והכא ליכא למדרש תמים ולא בע"מ דא"כ לא הוי איצטרך למיכתב מכל החי למעוטי מחוסר אבר דכ"ש הוא מבעל מום:
אך קשה דאימא דלא אתי מכל החי למעט מחוסר אבר אלא טריפה דהכי הוי מסתבר טפי ומתמים נמעט בעל מום ומכ"ש מחוסר אבר עיי"ש מה שתירץ נמצא אימתי מוכח דתמים לא ממעט בעל מום אי כתב מכל החי לאסור מחוסר אבר ואי לא הוי כתיב מכל החי הוי מצי למימר דתמים ממעט בעל מום. א"כ נוכל לומר דבזה מתורץ קושית התוס' מה שמקשים למה מקשה הגמרא מחמת דלמא הא כיון דשאר מומין כשרים על כרחך הוי ליה לאוקמי למעוטי טריפה דוקא ואפשר לומר דכך הוא קושית הגמ' ודלמא למעוטי טריפה ומנ"ל לומר דשאר מומין כשרים ומכל החי למעט מחוסר אבר אימא שאר מומין נמי פסולין דתמים ממעט בעל מום ומכל החי אתי למעוטי טריפה ולא קא מקשה הגמ' מנ"ל דמחוסר אסור. לבני נח דהא כ"ש הוא מבעל מום:
אלא קושית הגמרא כך הוא מנ"ל דבעל מום מותר לבני נח דלמא אסור לבני נח ומשני הגמר' האי מלהחיות זרע נפקא ואייתר מכל החי למעוטי מחוסר אבר ומדקא ממעט מחוסר אבר על כרחך צ"ל דבעל מום מותר לב"נ: ופריך הגמרא הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת אלא למ"ד טריפה יולדת מא"ל פירוש דהשתא לא מייתר מכל החי והדרא קושיא לדוכתיה. ובמה שכתבתי לעיל מתורץ ג"כ מה שהקשה המהרש"א על התוס' בד"ה אלא למ"ד טריפה יולדת כו' ולא ניחא להו לפרושי דמכל החי לא אמעט טריפה למ"ד טריפה יולדת:
והשתא קושית הגמרא כך הוא אלא למ"ד כו' מנ"ל למעט טריפה אימא טריפה מותר לב"נ כו' ע"ש דע"כ קושית הגמרא כמש"ל ע"ש ומשני הגמ' א"ק אתך בדומי' לך ואימעט טריפה וע"כ מיותר כל החי. תוס' ד"ה אתך בדומין לך וא"ת מכל החי ל"ל דתרווייהו מאתך נפקא וכ"ת נח גופיה מחוסר אבר הוה:
קאמר רחמנא כוותך עייל כו' וכתב המרש"א ז"ל דבריהם אינם מובנים לי דהא איכא למימר מהאי טעמא איצטרך מכל החי לאסור מחוסר אבר כי היכי דלא נימעט גם בעל מום מאתך מחמת דאיצטרך עיי"ש:
ולפי מה שכתבתי מתורץ קושית המהרש"א ה"ל דאפשר לומר דהכי הוא קושית התוס' למה לי מכל החי דתרווייהו מאתך נפקא והא ליכא למימר דאיצטרך מכל החי להורות דבעל מום מותר לב"נ דמדרשה דאתך הוי ממעטינן גם בעל מום כקושית המהרש"א ה"ל דא"כ קשה ל"ל ג"כ אתך הא כיון דכתיב תמים למעט בעל מום א"כ מכ"ש אימעט מחוסר אבר אלא מדאיצטרך אתך למעט מחוסר אבר על כרחך תמים לא ממעט בעל מום וא"כ מקשין תוס' שפיר ל"ל מכל החי כלל ודו"ק כי הדברים ברורים בעזה"י:
חולין דף ב הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דעבד א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכל הכל לכתחלה הוא אלא מעתה הכל ממירין כו' והכתיב לא יחליפנו כו' התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי כו' תוס' ד"ה וסופג כו' וא"ת דסופג פ' הל"ל דתרי לאווי כתיבי וכתב המהרש"א ז"ל ולמאי דאמרינן בפ"ק דתמורה אמאי דמקשה הגמרא הא לאו הניתק לעשה הוא כו' ומשני דתרי לאוי כתיב ולא. אתי חד עשה ועקר תרי לאוי אין מקום לקושית תוספות דהכא כו':
ונלע"ד לתרץ דתו יש לדקדק האיך שייך קושיא זו לכן הוי ליה להתוספות ז"ל להקשות זה במס' תמורה. אבל נ"ל בטוב טעם:
דהנה יש לדקדק מקודם על המהרש"א הנ"ל הא גם זה גמרא ערוכה דחד בשלו וחד בשל חבירו וכיון דאיצטרך תרווייהו לאווין לגופיה א"כ לא ה"ל לספוג כלל משום דהוי לאו הניתק לעשה ואי משום דכתיבי תרי לאווי ע"כ תרווייהו אצטרך לגופיה דבאמת אי הוי משני בפשיטות דהוי ניתק לעשה לא כתיבא אלא בלאו דלא ימיר כדכתיב בקרא ואם המר ימיר אבל בלאו דלא יחליפנו לא כתוב עשה הניתקת לכך מלקין עלה הוי אתי שפיר אבל השתא לא משני כך א"כ קשה קושיא ה"ל. אבל אמינא לתרץ הכל בחדא מחתא רק נדקדק מקודם בתו' ד"ה התם כדקתני טעמא ומה שפירש נמי במסקנא גבי דעבד תרתי דעבד למה לי ואף על גב דבתמורה נמי תני והדר מפרש התם לא תנא כהאי גוונ' הכל ממירין ותמורתן תמורה גבי הדדי ואי משום לא שהאד' רשאי להמיר משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים לאשמעינן דלוקין אלאו שאין בו מעשה ע"ש והנה יש לדקדק למה לא אמרי התוס' דבעי לאסוקי דסופג מ' אע"ג דהוי לאו הניתק לעשה דקיי"ל בכ"מ דאין לוקין עליו אך צ"ל דהא באמת לא בא הגמ' להשמיענו סתם הדין דסופג מ'. דהא לא אצטרך להשמיענו דמה"ט יוצרך לאשמעינן בהנך. לאוי יותר משאר לאווין הכתובים בתורה אלא ע"כ אתי להשמיעינו משום דהוי לאו שא"ב מעשה א"כ לפ"ז מתורץ הדקדוקים הנ"ל דע"כ התוס' לא מצי למימר דבעי לאסוקי סופג מ' לאשמעינן דלוקין אע"ג דהוי לאו הניתק לעשה דמש"ה לא היה צריך להשמיענו כלל דה"א כמ"ש המהרש"א דחד עשה לא מצי למעקר ב' לאווי רק חד לאו וא"כ לאו השני במקומו עומד וע"כ לוקין עליו וא"כ קשה מאי משמיענו בזה איזה חידוש דסופג מ'. מהיכי תיתי יצטרך להשמיענו בזה יותר משאר לאווין הכתובי' בתור':
לכך אמרי התוס' משום דהוי לאו שא"ב מעשה ובלאו שא"ב מעשה אין חילוק בין לאו א' ובין ב' לאווין וה"א דלא לילקי עליו כלל לכך בא להשמיענו דלוקין עליו והשתא אמינ' לתרץ ג"כ קושית המהרש"א הנ"ל וגם קושיא שניה שהקשיתי לעיל רק נקדים לזה. מה שכתב הברטנורא בפי' המשנה אהא דסופג מ' אע"ג דהוי לאו שא"ב מעשה ואנן קיי"ל דאין לוקין אפ"ה הכא מלקינן ליה דהוא גזרת הכתוב וא"כ אפשר לומר דכך הוא קושית התוס' וא"ת ולילקי שמונים. דהא תרי לאווי כתיבי ואין לומר כקושית המהרש"א הנ"ל משום דהוי להו הניתק לעש' ועוקר העשה חד לאו ולא אייתר אלא לאו א' אפשר לומר דהתוס' מקשין ממה נפשך אי הוי בכאן גזרת הכתוב א"כ לילקי שמונים דהא בכאן הוי נמי לאו שאין בו מעשה ובלאו שאין בו מעשה אין חילוק בין לאו א' לב' לאוי וא"כ למה מלקינין הך ארבעים אלא ע"כ משום דהוי גזרת הכתוב ולא משגחינן בקיימא לן א"כ לילקי שמונים אע"ג דקיי"ל דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו אפ"ה לילקי כאן משום דהוי גזרת הכתוב ומשני התוס' דבאמת הוא כך דהוי גזרת הכתוב ואפ"ה לא מלקינן אלא ארבעים משום דאצטריך חד בשלו וחד בשל חבירו ולא איכא בכל חד אלא חד לאו דף ד' ע"א ולא אחזיק תנאי היא דתניא מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה י"ח בפסח ר"א אוסר מפני שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל רשב"ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרב' מדקדקין בה יותר מישראל תוס' ד"ה מצת כותי וא"ת והלא גזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בהמ"ק בימי עזרא כדאמרינן כו' ואומר ר"ת דמיירי הכא בעיסה דישראל שעשה ממנה מצה וא"ת והאיך יוצא בה ושמא הוא לא שמר לשם מצוה דהא חשידי אלפני עור כו' וי"ל כגון שלא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה ע"כ:
מקשין העולם ה"ל להקשות בלא זה הך קושיא שניה ונלע"ד פשוט דבל"ז לא היה מקום לקושיא זו דהאיך יוצא בה דשמא לא שמר לשם מצה כו' דה"א דהך מתניתין איירי דמצת כותי הוא באופן זה שהעיסה היתה של כותי וישראל עשאה בשימור לשם מצה לכך יוצא בה אבל השתא מקשה התוספות שפיר דהלא מקושיא הראשונה של תוספות שמקשין והלא גזרו על פתן והוצרך לתרץ דמיירי הכא בעיסה של ישראל שעשה הכותי ממנה מצה ואם כן קשה הקושיא השניה של התוספות האיך יוצא בה שמא לא שמר לשם מצה וא"ת דמיירי שהעיסה של כותי וישראל עבדה בשימור קשה קושיא ראשונה ומקשה ממה נפשך וקל להבין: