יקר תפארת על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז]
פרק ד · הלכה ג
השותפין שהטילו לכיס וכו'. הטעם שאין הריווח בא אלא מחמת העסק, וכיון שבעל המאה מתעסק כבעל השלש מאות נוטל עמו בשוה, וכן בהפסד, כיון שלא התנו, סתם שותפות הכי הוא. ואפילו לא נשאו ונתנו במעות, אלא שנתנו המעות ברבית לגוים, חולקים לפי מנינם כיון שלא התנו.
ואפילו לקחו שור לטביחה וכו'. כתב הראב"ד שאין הדברים אמורים אלא בריוח שהרויח בו כשהוא חי במלאכתו, מפני שחלק הקטן צריך לגדול, ע"כ. ואני אומר טעם זה לא כתבו רש"י אלא לרבא דמוקי מילתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל לרב המנונא דמוקי מילתיה דשמואל לחרישה ועומד לטביחה לא שייך האי טעמא, דאפילו נמלכו עליו לשחיטה חולקין בשוה, אלא קשיא לי דעד כאן לא פליגי רבא ורב המנונא אלא בשור לחרישה, אבל לקחוהו לטביחה משמע דמודו כו"ע דחולקים לפי מעות, וי"ל דרב המנונא דקי"ל כותיה אפילו בשור לטביחה קאמר דחולקין בשוה, אלא אגב דנקט רבא שור לחרישה נקט רב המנונא נמי שור לחרישה, אבל ה"ה בשור לטביחה, והטעם מפורש בירושלמי, וזה דעת רבינו והרי"ף ז"ל, אבל יש מפרשים דרב המנונא דוקא בשור לחרישה אמרה, אבל שור לטביחה חולקין לפי המעות, וכבר האריך הרא"ש בפסקיו, וסובר רבינו דדוקא אם מכרוהו חי אבל שחוט חולקין לפי מעות, ואפילו קנאוהו לחרישה ומכרוהו שחוט חולקין לפי מעות, וכן כתב הרי"ף, וזה דעת רבינו שכתב אם מכרוהו חי, ולדעת רב המנונא אין חלוק בין שור לחרישה או לטביחה, אם מכרוהו חי בשוה, ואם שחוט חולקין לפי מעות, והכי משמע דאיירי רב המנונא ופליג עליה דרבה דאיירי כשמכרוהו חי, דאמר אבל שור לחרישה, ונמלכו עליו לטביחה ונזדמן שמכרוהו חי, זה נוטל לפי מעותיו, וזה נוטל לפי מעותיו, וכ"ש אם טבחוהו, ועליה פליג רב המנונא כשמכרו כשהוא חי חולקין בשוה, וזה שלא כדברי הראב"ד, ופירוש דברי רבינו לא מבעיא אם לקחו לחרישה ומכרוהו כשהוא חי אלא אפילו לקחוהו לטביחה, כיון שמכרוהו כשהוא חי השכר לאמצע, אבל אם מכרוהו כשהוא שחוט, לא מבעיא אם לקחוהו לטביחה אלא אפילו לקחוהו לחרישה חולקין לפי מעות, ותו לא מידי.
במה דברים אמורים שנשאו ונתנו וכו'. תנן וכן ג' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין, ומותבינן מינה לשמואל כדפרש"י ואיכא דמפרשי דמותבינן מינה לרב המנונא, ולענין דינא לא נפקא מינה מידי, דמתרץ לה רב נחמן הותירו זוזי חדתי פחתו אסתירא דצוציתא. וא"ת היכי משכחת לה הותירו אם לא נשאו ונתנו בהם כדפרש"י וי"ל כגון שהלוו אותם ע"מ להחזיר אותם חדשים, אי נמי בתחלה שיצאו חדשים לא היו שוים יותר הרבה מן הישנים, ואח"כ נתבטלו הישנים לגמרי ועלו החדשים.
בד"א בסתם וכו'. אתא לאשמועינן אע"ג דהוי תנאי זה חוץ מהסברא כל תנאי שבממון קיים, ומסתברא דתנאי מפורש מהני בכיוצא בזה אבל בסתם לא מהני, אע"פ שהמנהג כך, כי זה מנהג שוטים הוא, שיטול בעל המעט חלק גדול בשכר ומעט בהפסד, ואין ראוי שיהיה זה תלוי במנהג, אלא כפי ערך האנשים לפי חריפותו וזריזותו.