יקר תפארת על משנה תורה, הלכות עבדים· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז]
פרק ה · הלכה יד
הפיל את שן עבדו וכו'. השיג הראב"ד ממה שכתב פ"ד מהלכות חובל ומזיק ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס העבד אין מוציאין מידו, וכד מעיינת בה תשכח דלא קשיא דהתם איירי שהפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו והכא איירי כגון שהיו שתי החבלות סמוכות והתחיל זה עד שלא נגמר דינו של זה. [זה] דרך תירוצו של בעל מגדל עוז. וכי ניים ושכיב אמרה ואיפכא מסתברא היכא דהוה זמן בין שתי החבלות אמרת אינו נותן לו דמי עינו כ"ש היכא דהוו סמוכות ולא נגמרה דינו של הראשון שאין שם אלא חבלה אחת ויוצא בה לחירות ואינו נותן לו דמי עינו, והנכון בזה שרבינו העתיק לשון הברייתא דפרק השולח דתניא הפיל את שנו וסימא את עינו יוצא בשנו ונותן לו דמי עינו, והתם מוקמינן לה כמאן דאמר אין צריך גט שחרור ורבינו פסק לעיל כמ"ד צריך, הילכך דברי רבינו כך הם, למ"ד אין צריך, נותן לו דמי עינו, ולמ"ד צריך, נותן לו דמי עינו אם תפס. ולא נחית הכא לפרושי אלא שאינו יוצא בשנו ועינו דשתי חבלות הן, ואין הדברים אמורים אלא בשתי הכאות אבל אם הפיל את שנו וסימא את עינו בהכאה אחת אינו נותן לו דמי עינו, וכן דקדקתי בלשון רבינו שכתב שם ואח"כ סימא את עינו, וכן כתב רש"י ג"כ הפיל את שנו של עבד כנעני ואח"כ סימא את עינו וכו' ורבינו הכא העתיק לשון הברייתא כדכתיבנא.