יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי אליקים גאטינייו
פרק ח · הלכה ב
של דמאי כשר שאפשר יפקיר נכסיו וכו'. כן הוא בש"ס וכן נתנו טעם ג"כ לערב בדמאי יעו"ש בערובין דף ל"א ומ"מ רבינו שם בהל' עירובין פ"א הט"ו נתן טעם אחר מפני שראוי לעניים ויעו"ש בתוספות מ"ש דהוצרך לטעם דהפקר לסומכוס יעו"ש ואף הכא בלולב איכא ההיא טעמא דחזי לעניים וא"צ לטעם הפקר אלא אגב ההיא דעירובין דאצטריכא לההיא טעמא משום סומכוס נקטי לטעם דהפקר ברם לדידן דקי"ל כרבנן א"צ להפקר ומ"מ יש לגמגם על רבינו למה לא השוה את מדותיו דבעירובין נקט טעמא דחזי לעניים והכא דאי בעי מפקיר וק"ל.
ומ"מ זאת תורת העולה מהש"ס ורבינו דמצי מפקיר ביו"ט ושבת מדאמרינן הואיל אשר בזה ישבתי דברי רש"י שכתב במתני' דעירובין דף ל"א ד"ה ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו, ואע"ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא איפרק דמ"ש דמאי דדמאי אף דלא מפקיר להו לנכסי דשאני הפקר דבידו לעשותו אף היום משא"כ פדיון עד למחר ומן התימה על הריטב"א על מסכת שבת כתב יד פט"ז דף ק"כ שכתב וז"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אע"ג דאסור להפקיר בשבת דנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו וכו' יעו"ש ומה יענה למ"ש על שם רש"י דנראה כמוכרח מכח מאי שנא ולזה אפשר דס"ל דהאי מתני' היא רבי דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון דבבין השמשות מצי מפקיר חשיב חזי ליה.
והמה דברים בטלים דא"כ פדיון נמי משום שבות הוא דגזרי ובין השמשות לא גזרו וחזרה החקירה לדוכתא, ויש לישב דשאני דמאי דחזי לעניים משא"כ מעשר שני שלא נפדה לא חזי לשום אדם וכמ"ש התוס' בעירובין דף ל' ע"ב ד"ה ולפרוש עליה, והשתא דאתאן להכי אינו מוכרח מאי דכתבת בדעת רש"י דאפשר גם הוא יסבור כהריטב"א.
אבל קשה מהסוגייאות דעירובין ולולב ופרק כל שעה דף ל"ה יעו"ש ועוד הקשיתי מסוגיית שבת דף קל"א ע"ב דאמרינן התם דאם צייץ בשבת טליתו חייב לר' אליעזר משום דבידו להפקירו יעו"ש וכה הראיתי דברי הריטב"א אלו להחכם המובהק עצום ורב מהרי"ן ודחה להא דשבת דף קל"א דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאורייתא יכול להפקירו משו"ה חייב עליה חטאת. ושוב נדפס ספר שער המלך וראיתי לו ז"ל האי דחיה יעו"ש.
ולענ"ד קושייתי כדקאי קאי דמה לי אי איסורו מדרבנן סוף סוף אינו יכול להפקירו וכיון שכן ליכא חיובא דמוכרח לצייצו דוגמא לזה כתב הריטב"א גופיה בסוכה גבי דף ל"ד וז"ל והנכון דטעמא משום דערלה היא מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעוריה וכו' וכן תרומה טמאה [וכו'] ואע"ג דתרומת אתרוג שהיא תרומת פירות מדרבנן בעלמא היא כל היכא דקאי לשריפה מידי טעמא ליהוי מכתת שיעוריה ופסול מן התורה הרי לך בהדיא דמכח איסור דרבנן נגרר אדאורייתא אף הכא מכח דאסור להפקיר מדרבנן ונמצא שחייב לצייצו ליכא חיובא דשבת ומה גם דהוי מידי דקרבן והוי מייתי חולין לעזרה נמצא חזרה קושיתי לדוכתא וכן מש"ס דפרק כל שעה דשם ליכא למצדד שום צד כמו שצדד שם בשער המלך יעו"ש ודע דמה שכתב שם בשער המלך להחזיק הקושיא מש"ס דפ' מפנין מטעם דקשיא ליה מוקצה מחמת איסור כיון דאינו יכול להפקיר בשבת יש לדחות דכיון דחזי לעניים לא הוי מוקצה וכמ"ש התוס' שם בפרק מפנין ד"ה דאי בעי מפקר לנכסי יעו"ש.
ברם שבתי וראה דהדחיה קיימת משום דכתב הריטב"א גופיה בשיטה כ"י וז"ל ויש מעמידין הגירסא ואומרים דדוקא גבי תרומה דלא חזי לעולם אלא לכהן אבל דמאי חזי לדידיה ולכל העולם שמצניעו עד למחר ומתקנו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא דאי בעי חזי ליה אלו דבריו נמצא דלהנך מפרשים חשיב הדמאי מוקצה אי לא אמרינן דיכול להפקיר אמנם אי מהא הדבר שקול מאי דעתיה אי כהתוס' שהביא בתחילה או כהיש מפרשים וכאן נתגלה דעתו אלא דבלא"ה ליכא ישוב בההיא דמצה של דמאי דשם ליכא למצדד בשום צד ושוב ראיתי להרב אור יקרות בליקוטיו הקשה להפר"ח או"ח סי' תל"ד דכתב כהריטב"א ממה שהקשינו מחיוב חטאת למצייץ בשבת יעו"ש.