יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי אליקים גאטינייו
פרק ח · הלכה א
או שהיה אחד מהם גנוב או גזול וכו'. עיין מ"ש הלח"מ בדעת רבינו דס"ל מצוה הבאה בעבירה ובמצוות דרבנן לא ס"ל מצוה הבאה בעבירה ואילו איהו גופיה פי"ח מהל' מעשה הקרבנות הי"ד כתב לדעת רבינו דלא ס"ל מצוה הבאה בעבירה. וזה שאלתי לחד מרבנן ממתא שאלוניקי יע"א החכם המופלג חר"י די מאייו נ"ע וכה היתה תשובתו אלי וז"ל ואנא דאמרי דאי קשיא ליה דאמר מר דרבינו פסק כרב יהודה וכמ"ש התוס' דלא חייש למצוה הבאה בעבירה ובהל' לולב כתב דרבינו פסק כשמואל דסבר דגזול פסול דומיא דקרבן ובקרבן ודאי דחייש למצוה הבאה בעבירה הא ודאי דרכו נסתרה ואנא דאמרי דהכי אמר מר דלעולם פסק כשמואל והיכא דגלי קרא דדמיא לקרבן הא ודאי שוין הם ויבואו שניהם כגון ביום ראשון ברם ביום ב' הנגלות לנו דלא דמי לקרבן שהרי יוצא בשאול ובכמה פיסולים אע"ג דבמקדש דבר תורה הוי. ודע דהתוס' ז"ל כתבו בסוף הסוגיא דהניזקין דף נ"ה ופרק מרובה דף ס"ח דאף מאן דלא חייש למצוה הבאה בעבירה היכא דמברכינן עליו ראוי להחמיר שאין זה מברך יעו"ש ולפ"ז אע"ג דרבינו פסק כשמואל דסבר דלקרבן איכא להאי חששא פסק כוותיה ולא מטעמיה דלעולם היכא דגלי קרא דדמי לקרבן אי ליכא ברכה לא חיישינן אבל אי איכא ברכה אע"ג דבלמד עצמו לא חיישינן בדבר שיש ברכה חיישינן וראוי להחמיר כמ"ש התוס' ז"ל אבל היכא דגלי דלא דמי לקרבן כגון ביום ב' אע"ג דאיכא ברכה לא חיישינן להא. ולפי האמור אתה תחזה מה שיש בו מן הישוב למאי דקשיא ליה וניחא דפסק התם כרב יאודה אע"ג דלא חייש והכא פסק כשמואל דחייש כוותיה ולא מטעמיה ולא הוצרך לפרושי כל כי האי מילתא שם רמז דאמר מר דפסק כר"י וכסברת התוס' ודוק אלו דבריו.
והשבתי לו דאצלי אינו מן היישוב דהא כל עיקר תירוצו הוא ממ"ש התוס' דלענין ברכה שייך שפיר לכו"ע מצוה הבאה בעבירה משא"כ לענין עשית המצוה דפליגי אמוראי והיינו טעמא דאין זה מברך אלא מנאץ א"כ מאי שנא יום א' מיום ב' כיון דגם ביום ב' מברכינן ואין זה מברך ומה הידמות יש לזה עם קרבן לדברי מעכ"ת דטעמא דיום [ראשון] הוי משום ברכה ולדבריו הקש הלזה הוא משום חק אמנה לפי פשטות דברי הלח"מ ההקש מובן דבשלמא גבי יו"ט ראשון דאינו יוצא בפסולים כיון דהוי דומיא דקרבן דאינו יוצא בפיסול מה התם מצוה הבאה בעבירה פסול אף הכא כן ברם לדברי כבוד תורתו דהיינו טעמא דיו"ט ב' דיוצא בפסול ולא דמי לקרבן אף ה"נ יוצא בפיסול אחרים דהיינו מצוה הבאה בעבירה ודוק.
כתב מרן כ"מ בסוף הלשון אבל סנדל דחליצה דלית ליה שיעור וכו' עיין להרב עץ החיים הל' ציצית ובס' מקראי קודש שתפס עליו דלדבריו א"כ סנדל של עיר הנדחת אמאי פסול כיון דלא בעי שיעור יעו"ש.
עוד הקשה עליו וז"ל גם סוף הל' שחיטה הכשיר רבינו עפר של עיר הנדחת לכיסוי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דליכא שיעור קצוב ולא שייך לומר כתותי מכתת שעוריה עכ"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לק"מ דהוצרך להאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו דקשיא ליה דלו יהי דכשר לכיסוי דלא בעי שיעור מ"מ הרי נהנה בעפר זה שמכסה בו ומתרץ דמצות לאו ליהנות ניתנו.
גם מאי דקשיא ליה שם דהכא פסק רבינו של אשרה פסול ושל ע"ז לא יטול ואם נטל כשר והסכימו המגיד משנה והכ"מ דע"ז של גוי שביטלה יוצא ידי חובתו הרי שפסקום לקולא ואילו בפ"ד דאיסורי מזבח על מ"ש רבינו אשרה שביטלה אין מביאין ממנה עצים למערכה כתב מרן כיון דלענין לולב נקטינן לחומרא כ"ש למערכה ודבריו סתרי אהדדי והצריך עיון ולא זכיתי לכונתו דהתם איירי באשרה וגם כאן אפי' נטל לא יצא והיאך עירב הוא ז"ל ע"ז עם אשרה ולפי מ"ש מרן בציצית של ע"ז לא תידוק דכשר אלא הכי תידוק אם הוא של ישראל הרי היא כשל עיר הנדחת דכתותי מכתת שעוריה ואם של גוי דאית ליה ביטול אם לאחר ביטול שפיר דמי ואם קודם ביטול הוי כשל ישראל וסמך אדהכא.