יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שבת· רבי אליקים גאטינייו
פרק ח · הלכה ז
הדש כגרוגרת וכו'. חייב משום מפרק וכו'. הכי איתא בשבת דף צ"ה ת"ר החולב וכו' עד אלא משום שבות וכתב הרב המגיד ונחלקו הראשונים בביאור ברייתא זאת יש מהן וכו' ויש מי שפירש וכו' ע"כ והנה רש"י הוא מכת הסוברים דמהמכבד ואילך הוא דפליגי שכתב בד"ה משום שבות כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין וכ"כ בפסחים דף ס"ה בפירוש יעו"ש והקשה החכם השלם הוא הרב מהרי"א ז"ל הנז"ל מדברי רש"י אלו למ"ש הרשב"א בחי' לשבת דף צ"ה ד"ה חולב חייב וכו' וז"ל אבל רש"י ז"ל פי' שהוא תולדת דש ולדידיה תקשי לו הא אין דישה אלא בגדולי קרקע וכו' וי"ל דרבי אליעזר לית ליה הכי ולא קי"ל כוותיה ולפ"ז חולב אינו אסור דבר תורה עכ"ל נראה מדבריו דס"ל לדעת רש"י דפליגי גם בחלוקה דחולב ואכולה ברייתא פליג ר' אליעזר והוי היפך ממ"ש רש"י גופיה ויש לישב בדוחק דאין כונת הרשב"א דרבנן פליגי עליה אלא גם רבנן מודו ליה ונקיט ליה על שם ר"א משום דהוא מאריה דשמעתתא וכונתו לומר דלא קי"ל כהנך תנאי אלא כרבנן דר' יהודה דחלזון דפרק כלל גדול דף ע"ה דס"ל אין דישה אלא בגדולי קרקע וגם שמעתתי אחריתי דמוכחי דליכא דישה אלא בגדולי קרקע.
עוד כתב הרשב"א וז"ל ואי קשיא לך דהא אמר בכתובות פ' אע"פ גונח יונק חלב כדרכו ואינו חושש מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום (זה) [צערא] לא גזרו רבנן אלמא חולב ביד (לא) הו"ל מפרק [גמור] ואסור דבר תורה וי"ל דלדבריו דר"א קאמר ולומר דאפילו לר"א דמחייב אי יונק בפיו שרי דמפרק כלאחר יד הוא ולעולם לא סבירא לן כוותיה עכ"ל וקשה דא"כ אמאי אצטריך רב יוסף שם למימר הלכה כר' מרינוס הא ודאי דהכי הלכתא דדין זה הוי לכו"ע וכמ"ש הרשב"א. וי"ל ע"פ מ"ש התוס' שם בכתובות ד"ה גונח בסוף דבריהם וז"ל על כן נראה דברייתא דהתם פליגא אהך דהכא וכן משמע דאמר הלכה כר' מרינוס מכלל דפליגי עליה עכ"ל נמצא דהא איכא דפליגי וסובר דאף דהוי מפרק כלאחר יד בשבת ובמקום צערא שרי ומשו"ה אתא ר"י למימר דהלכה כר"מ דדין זה אפי' למאן דס"ל דמפרק הוי דש אף בדלא הוי גדולי קרקע כלאחר יד במקום צער לא גזרו ואף דלדידן לא נפק"מ מידי בהך דמפרק דהא קי"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע מ"מ נפק"מ לבעלמא לשאר איסורי שבת דרבנן במקום צערא דשרי דלא כאבא שאול דיבמות וק"ל.
עוד כתב הרב המגיד ולדבריהם אע"פ שאמרו דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה נקראת גדולי קרקע ע"כ וקשה לי טובא דבפי"ב מהלכות שכירות ה"ד פסק רבינו דבהמה לאו גדולי קרקע וכעת קשה.
ולי אני בנו והוא תלמידו נראה לתרץ על פי מ"ש רש"י בסוכה דף י"א ע"ב ד"ה כי חגיגה והתוס' שם בד"ה וגדולי ובשאר דוכתי והיוצא מדבריהם דבמקום דמבואר בקרא בהמה כגון גבי מעשר שני אמרינן דהפרט הוא גדולי קרקע דומיא דבהמה דהא מיהא ניזונת מן הקרקע דלגבי הא מילתא חשיב גדולי קרקע לאפוקי דגים דלאו גדולי קרקע נינהו כלל אבל במקום דלא כתיב אלא גרן ויקב או דגן תירוש ויצהר וכיוצא אמרינן דהפרט הוא דומיא דגורן וכיוצא דהוי דבר הצומח מן הארץ דוקא לאפוקי בהמה דאף דניזונת מן הקרקע אינה צומחת מן הקרקע ולא הוי דומה לפרט ובהכי ישבו ההיא דקידושין גבי הענקה דאמרו בש"ס דאי לא הוה כתיב צאן הו"א דוקא גדולי קרקע כלומר כיון דכתיב גרן ויקב הו"א דומיא דגורן ויקב וכן גבי דיש בפרק הפועלים דדיש הוא גדל וצומח מן הקרקע ומשו"ה מיעטו חולב ומגבן יעו"ש בתוס' פרק הפועלים ד"ה גידולי והשתא כל זה ס"ל לרבינו אלא דגבי דישה פליג שם התוס' וס"ל דדישה איכא ג"כ בבהמה כיון דנקראת גדולי קרקע ולא דמיא להענקה דהתם כיון דכתיב בפירוש גרן ויקב הו"א דוקא גדולי קרקע כמו גרן ויקב אבל גבי דישה דהוא שם הפעולה כיון שבשם דישה אינו מבואר בו שהוא בדבר הצומח בקרקע אלא דישה סתם ואף שאינו נופל לשון דישה אלא דוקא בגדולי קרקע מ"מ כיון דבהמה נקראת גדולי קרקע לפי שניזונת מן הקרקע גם בחולב מן הבהמה בשבת דהוי דישה אסור.
והא דמיעטו בפ' הפועלים מדישה חולב ומגבן מטעמא אחרינא הוא והוא דשם בפרק הפועלים בתר הך דרשא דדריש בברייתא מה דיש מיוחד דבר שגידולו מן הקרקע וכו' הקשו בש"ס למה לי מכי תבא בכרם רעך נפקא כלומר דממלת כרם מבואר דוקא גדולי קרקע ותירצו דהו"א כיון דכתיב בקמת לרבות כל בעלי קמה הו"א גם כן לרבות מידי דלאו גדולי קרקע קמ"ל נמצא דעיקר הילפותא הוא מכרם ובהמה ממעיט מינה דלא הוי כמו כרם אלא דדיש אתא לגלויי הך ילפותא דכרם דהוי דוקא ולאו מידי דלאו גדולי קרקע נינהו והשתא משו"ה פסק רבינו גבי שכירות דבהמה לאו גדולי קרקע נינהו ודוק.
וכן החובל בחי וכו'. והשיג עליו הר"א וכי המשקין שיעורן כגרוגרות וכו' עכ"ל והקשה הפר"ח וז"ל ואני תמיה על הר"א שאין תלונתו אלא על הברייתא דפרק המצניע דתני החולב כגרוגרת ולענין הוצאה תנן המוציא חלב וכו' ונראה שכוונת המשיג במ"ש שהדם שיעורו כגרוגרת דמנין לו דאי משום דחלב שיעורו כגרוגרת וכי המשקין שיעורן שוה ולזה הביא ראיה מדין ההוצאה וכו' עכ"ל.
ולענ"ד גם למרן לא נעלם פי' זה בכונת המשיג דלא כמ"ש הפר"ח לדעתו דלא כיוון יפה דהא תליא בהא ועוד כתב עליו דמדברי המ"מ לקמן פ"ח דין ט"ו ד"ה וכן הנוסר וכו' דהוי דלא כמרן כ"מ וכו' יעו"ש אלא הכי פירושי דקא מתרץ ליה דהתם אי מצינו חילוק בין משקה למשקה הוא בדין ההוצאה ומה ענין זה להוצאת דם ואח"כ כתב טעם לדמות הוצאת דם להוצאת חלב דהא מיהא מי יאמר דדמי לחלב לשיעור גרוגרת אי משום דחשיבי אוכל דהא חזו ללפת בהם את הפת א"כ גבי דם נמי האי שיעורא דצריך ליה חשיב לאחיוביה עליה ונמצא דמי ממש הוצאת דם עם הוצאת חלב ומה שמצינו דלמד רבינו לקמן שיעורין לעשיית המלאכה מהוצאה היינו היכא דלא מצינו לו שיעור מפורש והא ראיה דחלב בחליבתו כגרוגרת ובהוצאתו כדי גמיעה ואם כן כל דדמי ליה לחליבה הדין דכוותיה ולא למדינן מהוצאה וזהו שכתב מרן והטעם וכו' וכדכתיבנא גם הרה"מ ז"ל הבין בכונת המשיג כן ותירץ כלאחר יד אף שלא הביא לשון המשיג דכיון דהחובל הוא משום מפרק ודאי שיעורו כגרוגרת וכו' והיינו תי' הפר"ח להשגה זאת יעו"ש.
והרה"מ הביא משם רש"י וז"ל ורש"י פי' שהחיוב הוא וכו' ויש מי שפי' וכו' ע"כ והגירסא בדברי רש"י ריש פרק שמונה שרצים איתיה בהיפך וז"ל חייב דיש להן עור והויה לה חבורה שאינה חוזרת וכו' לשון אחר כיון דיש להן עור נצטבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע עכ"ל ונפק"מ טובא דלא תקשי לן מ"ש הרשב"א בחי' על רש"י וז"ל אבל רש"י פי' דאיסור החבלה משום צובע ולדבריו פיטור של שאר שקצים משום דאין להן עור שיצטבע בדם ואינו מחוור מההיא דאלו טרפות דאף שאר שקצים ורמשים אם יצא מהן דם חייב וכו' יעו"ש וזה הוקשה לו מפני דמפיך להו כמו הרה"מ אבל לגירסתנו ניחא דבתחילה הביא פי' דנטילת נשמה וס"ל דבין השוחט ממש בין מוציא דם הכל הוי נטילת נשמה ואחר כך הביא מלישנא אחרינא דהוא הירושלמי דמפרש דטעמא הוי משום צובע ופליגא אש"ס דילן בין ההיא דחולין בין ההיא דכלל גדול (והירושלמי) [דהירושלמי] מפרש הכי במתניתין ודוק.