יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שבת· רבי אליקים גאטינייו
פרק א · הלכה טו
כל מלאכה וכו'. עיין בפרק המצניע כל הסוגיא והכלל דלר' שמעון ב' מיעוטי כתיבי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לזה יכול וזה יכול וחד לזה אינו יכול וזה אינו יכול והוראת בי"ד חייב ולר' יהודה מפיק חד להוראת בי"ד דפטור וזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב ולר' מאיר ליכא אלא ב' מיעוטי חד להוראת בי"ד וחד לזה עוקר וזה מניח כן הוא לגירסת רש"י והתוס' הקשו דאיך אפשר לר"ש דהוראת בי"ד חייב והא תנן איפכא בהוריות דף ג' הלך ועשה על פיהם בין הביאו כפרתן בין לא הביאו ר"ש פוטר ומפרש טעמא תולה בבי"ד אנוס הוא עכ"ל והרשב"א בחידושיו תירץ בשם י"מ דהתם הוא דחזרו בהם וידעו שטעו ידיעתן כידיעתו וכמו שנזכר הוא דמי שהרי עליהן הוא סומך עכ"ל וקשה דלפי זה איך יתרץ לשון הש"ס מאי טעמא דר"ש הואיל וברשות בי"ד הוא עושה כלומר והוי אנוס ויש ליישב ולהעמיס פי' זה בלשון הש"ס והוא דוחק.
עוד כתב לתרץ משם הרב משה ב"ר יוסף דהתם הוא דאיכא כפרה הכא ליכא כפרה עכ"ל הכונה בזה דע"כ לא קאמר ר"ש דפטור אלא התם דגם צבור שגגו בתחילה וא"כ הבי"ד מביאים קרבן והצבור אינם מביאים כלום ונכלל זה היחיד עם אותה כפרה ברם כשאין שוגגין אלא יחיד ואינם מביאים קרבן הבי"ד אינו נכלל בשום כפרה משו"ה ס"ל לר"ש דחייב אלא שקשה א"כ אמאי לא הזכיר רבינו הקדוש לר"ש במתני' דלעיל דפליג איחיד שעשה בהוראת בי"ד וגם לא מצאנו שום ברייתא דתני הכי על שם ר"ש ולב' הפירושים אלו הקשה החכם השלם יעקב אלבעלי ז"ל דאיך אפשר דר"ש ס"ל דיחיד ששגג בהוראת בי"ד חייב ועל כרחך לא פטר אלא או דאיכא כפרה או שידעו בי"ד והוי כמו מזיד והא שם בהוריות דף ג' ע"א אמרו בש"ס פשיטא מרובין ונתמעטו היינו פלוגתא דר"ש ורבנן מיעוטין ונתרבו וכו' וקאי על מתני' א' דס"ל יחיד ששגג פטור ואי ס"ל לר"ש דחייב איך מבעיא ליה לש"ס במונח דפטור ופשיט לה מפלוגתא דרבנן ור"ש דלא ס"ל הכי דאיהו ס"ל חייב זה תוכן דבריו. ויש ליישב בדוחק דמ"ש בש"ס פשיטא וכו' הוא למאי דקי"ל דיחיד ששגג וכו' פטור וכתנא דמתני' א' וע"ז קמבעיא ליה מיעוטין וכו' מאי דבשלמא מרובין ונתמעטו דמי לפלוגתא דר"ש ורבנן דלשם ולפי מה שהיא ההלכה שם למדינן לכאן אלא מיעוטין ונתרבו מאי לא דמי הא להא ברם אה"נ דר"ש ס"ל דחייב בנדון דמתני' א' וכשני תירוצי הרשב"א ז"ל אך קשה על ב' התירוצים אלו דאשתמטיתיה להם ברייתא דתורת כהנים אשר משם מוכח דר"ש פוטר בין הכי ובין הכי דאחר דתני במתני' א' דש"ס דילן כדמותה תני ור"ש מוסיף הורו בי"ד וידעו וכו' ר"ש פוטר שהיא המשנה דש"ס דילן המשנה ב' נמצא דר"ש פוטר מכל וכל וכמ"ש התוס' וצ"ע.
ובש"ס לר' מאיר ב' מיעוטי כתיבי חד למעט זה עוקר וזה מניח וחד למעט יחיד שעשה בהוראת בי"ד וקשה טובא דרש"י כתב בהוריות דף ג' וז"ל ואי קשיא הא דאמרינן בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והיכי אמרינן אלו ג' מיעוטין דממעטינן ובירושלמי מפרש הני מילי היכא דליכא אלא ב' מיעוטי אבל היכא דאיכא ג' מיעוטי בזה אחר זה בחד קרא כולהו אתו למעט והשתא קשה דתינח אליבא דר' יהודה דאיכא ג' אבל לר"מ דליכא אלא ב' אדרבא (אי אפשר) [הלא אתי] לרבות ואחר החיפוש מצאתי להתוס' ישנים שם בהוריות שהקשו הך קושיא ותירצו בדברי הירושלמי ושוב כתבו על שם רשב"א שפירש בנידה וז"ל דהיכא דהמיעוט אתי למעוטי דבר אחר כמו כהן ולא ישראל התם אתי לרבויי דבר אחר אבל היכא דכל חדא איתא למילתיה לחודיה כדהכא וגבי זאת העולה הוי למעוטי עכ"ל ועפ"י זה לא קשה מידי לר"מ.
ויש לחקור לרשב"א דתירץ תירוץ אחר מה שלא תירץ הירושלמי ולא זו הדרך לתרץ לקושית הגמ' או בבלי או ירושלמי ונראה דס"ל דע"כ לא תי' כן הירושלמי אלא לר"י דביה קאי הירושלמי דס"ל ג' מעוטי כתיבי ותי' יותר מרווח ברם בלאו הכי יכול לתרץ ג"כ תירוץ אחר אף לר"י כמו שצריך לתרץ לר"מ דלית ליה אלא ב' מיעוטי דאי לאו הכי קשה קושיא זאת לר"מ וליכא ישוב על פי תירוץ הירושלמי וכ"כ הרב קרבן אהרן פ"ז וז"ל על ההיא ברייתא שהביא ג' מעוטין אגב מיעוט דהוראת בי"ד דפטור וז"ל ומשו"ה ג' מפני שהיינו טועין בכללא דאית לן דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ולכן בעשותה הו"א דאינו אלא רבויי לזה אמרינן הרי אלו מעוטין דלא אמרינן דמיעוט אחר מיעוט רבוי אלא היכא דלא נשכח מה למעט במיעוט אמנם אם נמצא מה למעט אפי' מיעוטים רבים דרשינן למעט וכו' והן אלו דברי הרשב"א שכתבו התוס' ממש והרב כתב תירוץ זה דהוי מילתא דשויא לב' ולפ"ז אין מקום להשגת המעשה רוקח על הקרבן אהרן יעו"ש.
וכתבו התוס' בסוגיין ד"ה אמר מר זה יכול וכו' נראה לר"י דהאי אינו יכול היינו אפי' בעל כח הרבה וכו' וכתב הרשב"א פי' זה יעו"ש ומשמע דקאי לכל יכול ואינו יכול דברייתא שכתב זה יכול וזה אינו יכול פי' כל יכול שבכאן יעו"ש ואף שתפש במקום שתפשו התוס'.
כתבו עוד בד"ה הי מינייהו, לא בעי וכו' ועיין מ"ש מהרש"א בטעם דבריהם ולכאורה דבריו אינם מובנים ועיין להרשב"א במ"ש בסוף דבריו וז"ל ור"ש שפטר בכל ענין וכו' עד סוף הלשון ודברי הרב מובנים.
ונבא לדברי רבינו דפסק כר"י והלח"מ תמה עליו דא"כ איך פסק בהלכות שגגות דלא כוותיה ותירוצו נכון ובאמצע לשונו כתב ורבינו ראה לפסוק כאן כר"י בהא דזה אינו יכול וזה אינו יכול משום דר"מ מסייע ליה אבל וכו' פי' דבריו דר"מ מסייע ליה דליכא אלא ב' מעוטי והרצון בתירוץ זה דבדין דהוראת בי"ד ושגג היחיד לא קי"ל כר"י לגבי חכמים וזה עוקר וזה מניח וזה יכול וזה יכול קי"ל כוותיה יען חזינן לר"מ דס"ל דליכא אלא ב' מיעוטי אלא דאיהו מוקי להוראת בי"ד ואנן לא סבירא לן הכי אלא כחכמים דחייב וצ"ל בהכרח דחד לזה עוקר וזה מניח וחד לב' יכולין ומאי דאזיל בתר ר"מ דאית ליה ב' מיעוטי ולא בתר ר"ש דאית ליה ג' מעוטי משום דמשתמען מילי דר"מ דאמר מי כתיב וכו' וגם לר' יאודה אי לאו דמצינן במקום אחר דס"ל ג' מיעוטין הו"א בדעתיה דלית ליה אלא ב' מיעוטי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לב' יכולין לפי דמסתברא בזה כר"מ אלא דחזינן ליה בהדיא דס"ל הכי ומש"ה הציע הלח"מ הצעה זו דאי לאו דמצינן לר"י בהוריות וכו' ודוק והשתא אין מקום למ"ש המעשה רוקח על דברי הלח"מ יעו"ש.