יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קריאת שמע· רבי אליקים גאטינייו
פרק ג · הלכה יז
חוצץ בטליתו מתחת לבו וכו'. נ"ב כתב רבינו ירוחם היה יושב בתוך מגדל אחד של עצים ועשאו כמין מלבוש והוציא ראשו חוץ לחלון יברך ואם לבו רואה את הערוה אסור כן הוא בירושלמי. והקושיא היא גלויה דבירושלמי בעי לה ר' ירמיה ונשאר בתיקו ופי' הרא"ש ז"ל פרק הרואה דקא מספקא ליה אי לבו רואה את הערוה מותר או אסור. ומ"ש הרב יד אהרן נר"ו סי' ע"ד דלא מפרש לה כהרא"ש ז"ל וכו' ופשיט לה להתירא לא ידעתי איך ספיקא דאיסורא דאורייתא פשיט לה להתירא. גם מ"ש דהוא ירושלמי אחר והוא ממש תלמוד דידן א"כ הוא אדמייתי מהירושלמי ליתי מתלמוד דידן דכך הוא דרכו.
והנראה לי בזה הוא דהירושלמי איירי במגדל עצים והוא מקום גדול ולבו רואה את הערוה ולא פשיטא להו וכמ"ש הרא"ש, ורבינו ירוחם איירי בעשה מעצים כמין מלבוש דהיינו מגדל קטן כמו שמדוייק בדברי רי"ו וע"ז כתב יברך דזה פשוט משום דאין לבו רואה את הערוה, ושוב כתב דאם לבו רואה את הערוה דהיינו מגדל גדול כבעיית רבי ירמיה אסור דכל תיקו דאיסורא לחומרא, וז"ש כך הוא בירושלמי כלומר דלא אפשיטא ולחומרא והיינו טעמא דהביא מהירושלמי כיון דבש"ס דילן דף כ"ד ע"ב אפליגו תנאי בלבו רואה את הערוה והראשונים איכא מאן דפסק כת"ק ואיכא מ"ד כיש אומרים וא"כ ליכא למילף מינה, ובירושלמי בעי לה ר' ירמיה שהוא בתרא ולא איפשיטא ולחומרא נמצא דלמד דינו מהירושלמי דהניחו בספיקא. ועיין להמג"א סי' ע"ד שהבין בעד רבינו ירוחם דפסק הבעיא לקולא והם דברים תמוהים וכי ספק דאורייתא נפשט לקולא. גם מ"ש על הרא"ש דאשתמיט מיניה הש"ס דסוכה דף י' חלילה לכתוב כן על הרא"ש אלא דלא הונח לו פירוש זה, חדא דאם כן הו"ל לר' ירמיה לפרש דבעייתו במגדל פחות מי' אי חשיב ככלי ולא נגרר ראשו אחר גופו או חשוב כאהל וגריר. ועוד דהירושלמי בעי ג"כ בבית יעו"ש בפירוש ואיך נוכל לפרש כן. והרא"ש נקט חדא ואין לבדות גירסא מלבנו כדי להקשות. גם מ"ש לתרץ להשמטת הפוסקים ההיא דסוכה (ו)עדיין קשה דאף דקיי"ל לבו רואה את הערוה אסור מ"מ נפק"מ אם הוא בכילה ולבו מכוסה בבגד אי אזיל ראשו בתר רובו או לא לענין ולא יראה בך ערות דבר.
וכתב בתרומת הדשן סי' י' דדוקא בבגד אבל בידים לא הוי כיסוי. והקשה הפר"ח סימן ע"ד סק"ג מההיא דפ' כל כתבי דתניא התם הרי שהיה שם כתוב על בשרו וכו' וקאמר התם לעולם וכו' משום זמנין דמשתלי ושקיל וכו' וכי היכי דחיישינן התם ה"נ ניחוש דילמא משתלי וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא קשיא דיש לחלק מהכא להתם דשאני התם דהם ב' עניינים דמה שמשים היד הוא בשביל השם והוא עושה מעשהו, אגב טירדיה ברחיצתו או בסיכתו שקיל ידיה ולאו אדעתיה, לא כן כאן דמשום ק"ש שקורא משים ידו על לבו וכיון דקורא נמצא עסוק באותו ענין עצמו דשימת היד ודעתיה עלויה ולא שקיל.