יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מילה· רבי אליקים גאטינייו
פרק א · הלכה ט
מילה בזמנה וכו'. ועיין למרן שהביא הש"ס. ובתוס' שם ד"ה תניא כוותיה וכו' כתבו בכלל דבריהם דאיהו מודה דדרשינן ביום למילה גופא ואות וכו' אתא למכשירין וכו'. ולכאורה דבריהם מתמיהים דמש"ס משמע דרב נחמן בר יצחק אות ברית ודורות מוקי למילה גופא דהכי קבעי ומילה גופא מנלן וכו' והם כתבו בהיפך דלא תיקשי ברייתא לרב נחמן בר יצחק, ולזה י"ל לאו בדוקא קאמר הכי דאות ברית ודורות אתי למילה גופא דה"ה נמי איפכא וכל עצמו לא בא אלא למצוא ריבוי אחר כי היכי דליתו מכשירין לר' אליעזר אלא משום דש"ס מוקי לעיל לר' אליעזר מריבוי דביום למכשירין קאמר רב נחמן לאות ברית למילה גופא וה"ה איפכא וא"כ יכול להיות ברייתא כר"א דברייתא איירי למילה גופא ודוק ולרב אחא בר יעקב ליכא למימר הכי כמ"ש הם ז"ל בסוף דבריהם דברייתא מוכחא בהדיא דלא בעיא למדרש שמיני ימול וכו' ופירוש דבריהם יבוא קמן בס"ד.
כתבו עוד אע"ג דר' יוחנן אית ליה הלכה לר' אליעזר וכו'. ולכאורה דבריהם אינם מובנים וראיתי להרב חידושי הלכות [מהרש"א] כתב וז"ל צ"ל ר' אלעזר בלא יו"ד והיינו ר' אלעזר בן פדת וכו' ומשמע לכאורה דבגוונא חדא איירי דכמו דאליבא דר' יוחנן ביום אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה אליבא התנא דר' אלעזר הכא נמי אליבא דר' אלעזר בן פדת אות ברית ודורות אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה אליבא התנא דר' אלעזר וא"כ הוי תניא כוותיה נמי דלא כר' אלעזר וכו' יעו"ש שאר לשונו. ועני הדיוט השתוממתי על המראה דאיך ס"ד דהתוס' דלרב נחמן בר יצחק אות ברית ודורות אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה והא כל עצמו לא בא ר' יוחנן ורב נחמן בר יצחק אלא משום קושיא דברייתא דר' אלעזר בן עזריה דמשמע משם דאי אפשר להיות דמילה הוי הלכה ואהא קאמר אלא וכו'. ועוד כל עצמם לא באו אלא לישא וליתן במילה גופא וה"ק ומילה גופא מנלן ואהא קיימי מר אמר הלכה ומר אמר אות ומר אמר אות וברית ודורות נמצא קיימי למילה ולא למכשירין ואיהו ז"ל איך כתב דס"ד דקאי למכשירין.
עוד כתב הרב [מהרש"א] וז"ל והמגיה בדפוס חדש דלובלין דלר' יוחנן אית ליה הלכה אליבא דר' אליעזר (מ"מ) וכו' גם אם מצא להגיה כך אינו נכון דאם נימא לר' יוחנן דהברייתא אתיא דוקא כרבנן א"כ אמאי הויא תניא כוותיה דלא כרב אחא בר יעקב דהא לדידיה נמי איכא למימר דאתיא ברייתא כרבנן ולא כר' אליעזר ולכך לא בעי למדרש שמיני וכו' זה תוכן דבריו. והנה פירוש דבריו דיש להקשות דרב אחא בר יעקב קאי לר' אליעזר ומשו"ה קאמר משמיני דאתיא למילה והאי ברייתא היא רבנן. וזה תימה דרבי יוחנן קאי לרבנן ואתי עלה רב אחא בר יעקב וקאי לר' אלעזר ומה גם דלאו הלכה והאמת כהג"ה זאת והיא הגהת מהר"ם מלובלין בחידושיו למכילתין יעו"ש.
כתבו [התוס'] עוד אלא דלא כרב אחא בר יעקב דברייתא מוכחא בהדיא דלא וכו' עכ"ל. פירוש דבריהם דהברייתא מספקא לה בפי' שמיני אי הוי דוקא ואפי' בשבת או לאו דוקא והוי בחול עד שהכריח מתיבת וביום ואפילו בשבת נמצא דממשמעות תיבת שמיני ליכא למילף א"כ היאך נאמר דילפינן למכשירין וכי משום דמצינו ריבוי למילה גופא מוביום נאמר למכשירין בלי ראיה דהא משמיני ליכא למילף נמצא ברייתא מוכחא בהדיא דלא בעיא למידרש שמיני ימול ומתוך דברי אלה יוצא סתירה למ"ש הרב [מהר"ם] מאיר עיני חכמים בדיבור זה בסוף דבריו יעו"ש.
מילה בזמנה דוחה שבת וכו'. הכי איתא פרק ר' אלעזר דמילה דף קל"ב תניא שמיני ימול אפילו בשבת וכו' אמר רבא האי תנא מעיקרא מאי ניחא ליה וכו' ה"ק וכו' ומה צרעת שדוחה את העבודה וכו' וכתבו התוס' ד"ה ומה צרעת וכו' והא דאמר בפסחים וכו' נימא דהיינו כל זמן שהוא עליו ובק"ו נילף שיקוץ בהרתו כדי לעשות עבודה עכ"ל. וקשה דא"כ אמאי כתב רחמנא וישלחו כל צרוע וכו' ויאבדו מצות פסח יקוץ בהרתו ויעשה פסח אלא ודאי דבלאו הכי מצות פסח נאבדת וכמ"ש.
עוד בש"ס ת"ר מילה דוחה את הצרעת וכו' עד האי עשה ולא תעשה הוא וכו'. אין להקשות דהאי לישנא אחרינא למה לא נאמר לעיל באידך ברייתא דמילה דוחה את השבת דמעיקרא סבר מילה דוחה את השבת דאתי עשה ודוחה לא תעשה הדר קאמר שבת עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דבשלמא גבי צרעת איכא למיטעי דלאו עשה ולא תעשה הוא דלאו מפורש בתורה הוא עשה שלו ומשו"ה מעיקרא סבר הכי ולבסוף הכי לא כן בשבת דליכא למיסבר דלאו עשה ולא תעשה הוא דמפורש בתורה העשה ולא תעשה שלו וא"כ קשיא מעיקרא מאי סבר ולכן לא נאמר האי לישנא אחרינא לעיל. וכתבו התוס' ד"ה הדר וכו' אימא דעבודה דוחה את הצרעת מק"ו ומה וכו' ע"כ. ודאי דאזלי ע"פ מ"ש לעיל ד"ה ומה צרעת דהא דמשמע בפסחים דצרעת דוחה את העבודה יש לדחות דהיינו כל זמן שהוא עליו וכו' ועפי"ז בנויה הקושיא וא"כ יש להקשות בתירוצם שתירצו מצי למימר דמקרא נפקא להו וכו', דהא בכלל הקושיא נדחה ההיא ראיה מקרא. וי"ל דכוונתם לומר דאולי יש להם קרא אחרינא.
ושלא בזמנה אינה דוחה. ועיין מ"ש מרן דלמד רבינו במכל שכן. ולענ"ד לאו מהכא נלמד אלא מדאמר קרא וביום ודרשינן אפילו בשבת ובמילה בזמנה איירי קרא ואין לך בו אלא חידושו ולא אמרינן גם שלא בזמנה ידחה שבת ומאי דאיצטריכו אמוראי שם בש"ס למילף דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט מדברים זרים היינו משום דיו"ט קיל משבת ואף דבשבת מילה שלא בזמנה אינה דוחה לשבת ליו"ט דקיל ס"ד אמינא דתדחה קמ"ל דגם ליו"ט לא דחי ברם לשבת גופיה דלא ידחה אותו מילה שלא בזמנה א"צ לכל שכן דיו"ט וכן ראיתי להרב הלבושים חלק או"ח סי' של"א ס"ד שכתב וז"ל והא דמילה דוחה שבת בזמנה וכו' אבל שלא בזמנה אינו דוחה שבת דביום שמיני ביתורא דשבת ע"כ, והוא כדכתיבנא. וכ"כ ביו"ד סימן רס"ו ואף שיש שינוי בלשון הכל הולך אל מקום אחד וז"ל מילה וכו' אבל שלא בזמנה כגון שהיה לו חולי וכו' אינו נימול שאינו דוחה דביום השמיני שמיני ודאי משמע ולא ספק דהיינו שלא בזמנה וכו', ופירוש דבריו דביום השמיני כתיב ועליה כתיב ביום אפי' בשבת מכלל דכל היכא דלאו שמיני ואפילו ספק שמיני אינו נימול בשבת וכדתנינן נולד בין השמשות של שבת נימול לשנים עשר. ועוד קשה מההיא דפרק יוצא דופן דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור בערב שבת אין מלין אותו בשבת דהוי מילה שלא בזמנה ופסקו רבינו לקמן הל' ט"ו. ועוד אני תמה עליו דהא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת היא משנה ערוכה דף קל"ז קטן נימול לשמיני לתשיעי לעשירי לאחד עשר לשנים עשר, לעשירי כיצד בין השמשות של ערב שבת נימול לעשירי וכו' והיינו טעמא דהויא ספק זמנה ספק אינה זמנה ואינה דוחה שבת והשתא בדאיכא ספק אינו דוחה ודאי לא כ"ש וכעת קשיא.
אע"פ שקציצת נגע בלא תעשה יבא עשה וידחה לא תעשה. הקושיא מבוארת דבש"ס משמע בהדיא דאיכא עשה ול"ת דאיתא שם דף קל"ב אימור דאמרינן אתי עשה ודוחה את לא תעשה לא תעשה גרידא האי עשה ולא תעשה הוא, ופי' רש"י השמר לא תעשה הוא ולעשות ככל אשר יורו היינו עשה עכ"ל. והיינו טעמא דדחי מילה לצרעת למר לקטן וגדול כתיב בהו בשר ובינוני אתיא מביניא ולמר קטן לא צריכא קרא וחד בשר לגדול וחד לבינוני וא"כ נמצא דקציצת נגע צרעת הוי עשה ולא תעשה ואיך כתב רבינו דהוי לא תעשה לחוד. וראיתי להמשל"מ פ"י מהל' טומאת צרעת ה"ה הקשה כן ועיי"ש מה שתירץ ועיין מ"ש הרב לחם יהודה.
ולענ"ד נראה דקשיא ליה לרבינו על מאי דאמר רב אשי לקמן גבי יו"ט דאינו דוחה מילה שלא בזמנה שבתון עשה הוא והו"ל יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ואמאי נגמר ממילה בצרעת דאתי עשה ודוחה לא תעשה ועשה וכמ"ש התוס' ולא שייך תירוצים וכן הקשה הרב חידושי הלכות [מהרש"א] ועיי"ש מה שנדחק, ומכח קושיא זאת הכריח דס"ל לרב אשי דמילה בצרעת הוי לא תעשה לחוד ומשו"ה אתי עשה ודוחה לא תעשה וא"כ לרב אשי האי לעשות מאי עביד ליה מוכרח דס"ל דאתי קרא לסיב שעל גבי רגלו ופליגא האי ברייתא וא"כ מוכרח דכשאמר ר"א כגון מילה בצרעת הוי דוקא ולא כמ"ש התוס' דלסימנא בעלמא נקטיה, ולפי דברי אלה אפי' שנודה למ"ש הרב לחם יהודה לתירוץ הרב משל"מ שהוא קשה לדברי לא שייך להקשות דלרב אשי לא שייך להקשות האי בשר מאי עביד ליה דס"ל כרבא לעולם בפסיק רישה ולא ימות וקושיית הש"ס לאביי הוא למאי דס"ל מעיקרא ודוק.