יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי אליקים גאטינייו
פרק ב · הלכה יב
הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת וכו'. הכי איתא פ"ק דפסחים הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרבנן ורשב"ג דתנן קרדום וכו' ופסק רבינו כרבנן וכן פסק בהלכות מטמאי משכב ומושב פי"ב יעו"ש וקשה טובא היאך פסק דלא כרשב"ג כיון דהלכתא כוותיה אפי' בברייתא וכמ"ש מרן פ"ט דטומאת מת לדעת הרמב"ם ונראה לענ"ד דפסק כרבנן משום דסתם מתני' דריש פי"א דפרה אתייא כותייהו דתלינן באדם טמא וכמ"ש בפ"ק דחולין דף ט' יעו"ש ופסקה רבינו בפ"ט מהלכות פרה הט"ז יעו"ש.
ועפ"י זה נראה ליישב מה שהקשה הר"ב לשון למודים סי' קע"א מחלק או"ח גבי קושית מרן בפרקין לעיל בהלכה י"א וז"ל והלא ספק דבדיקה ברה"י היא ומדין תורה ספק טומאה ברה"י טמא וכו' והקשה עליו דמאי קושיא והא קי"ל ספק טומאה ברה"י כשאין בו דעת לישאל ספיקא טהור והכא נמי דכוותא עכ"ל ועפ"ז לא קשה והוא ע"פ מ"ש התוס' שם בפסחים ד"ה שאני אומר וכו' שהקשו לדעת רבנן דתלינן באדם טמא וכן גבי צלוחית במס' פרה מאי שנא מההיא דנדה גבי ככר הנתון ע"ג הדף וכו' תלינן באדם טהור ותירץ ר"ת דשאני כלים לאוכלין ובפ"ק דנידה ביארו יותר יעו"ש היוצא מדבריהם בתירוץ זה דלרבנן דאמרינן כל שאין בו דעת לישאל דאף ברה"י ספיקא טהור היינו דוקא באוכלין אבל גבי כלים דאיכא טהרה במקוה החמירו ואם כן רבינו דפסק כרבנן בהך דקרדום ובחמץ וכן גבי צלוחית בהלכות פרה קשה לדידיה קושית התוס' וס"ל לרבינו כמו שתירצו התוס' בתירוץ א' וא"כ שפיר קשיא ליה למרן גבי בדיקה דדמי לכלים דכמו גבי כלים טעמא דהחמירו משום דאיכא טהרה במקוה ה"נ איכא תקון בבדיקה ואף דאין הכרח דס"ל לרבינו כתירוץ ראשון דהתוס' דאפשר דיסבור כתירוץ שני וא"כ ל"ק קושית מרן מכל מקום ק"ל לומר דאף אם יסבור כתי' א' לא קשיא כלל משום דבדיקה דרבנן כמו שתירץ מרן שם יעו"ש.
ואין להקשות דאי אפשר שיסבור רבינו כתירוץ א' דהתוס' ממ"ש בפרק ט"ו משאר אבות הטומאה ה"ח ספק רה"ר וכו' אפילו ברה"י מפני שאין בו דעת לישאל וכתב שם מרן וז"ל וצ"ל דמשמע לרבינו דכי תנן אלו ספקות שטיהרו חכמים לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספקות וכו' אלא הספקות שטיהרו חכמים מטעם שאין בו דעת לישאל מני ואזיל והיינו מתני' דפ"ד דטהרות משנה ז' ופסקה רבינו מתחילת פי"ד מאותן הלכות יעו"ש ומכללם איכא ספק טומאה בכלי דאיכא טהרה במקוה והוא שפסק בהלכה ז' וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין טמאים בכלי או לא נגעו הרי הכלי טהור ע"כ משמע דס"ל דאף גבי כלים ספקו טהור לא קשיא שהרי כתב מרן שם דטעם כולם משום דטומאת משקין דרבנן יעו"ש וא"כ דוקא בטומאה דרבנן אף גבי כלים הקלו אבל בספק טומאה דאורייתא בכלים החמירו ואם כן משו"ה קשיא ליה למרן גבי בדיקה דדמיא לכלים וכדכתיבנא ותירץ כיון דבדיקת חמץ דרבנן הקלו כמו גבי כלים שנגעו במשקין דרבנן והוי כמו רה"ר דספקו טהור ודוק.
והתוס' בפסחים שם בדף י' בד"ה הניח בזוית זו וכו' כתבו וז"ל דלרבנן צריך בדיקה דחוששין שמא עכבר עשה ולא זה הוא שהניח ולית להו לרבנן הוא שאבד הוא שנמצא אלא כרשב"ג וכו' א"נ וכו' עד סוף הלשון וודאי דקשיא להו דלכאורה נראה דהך רבנן הוו רבי דפליג בברייתא דלעיל אדרשב"ג ואיך בברייתא דלעיל ס"ל זה שאבד זה שנמצא וכאן ס"ל אדם טמא נכנס וכו' ולא אמרינן השאילו ושכח והוא הוא וכדלעיל וא"כ קשה לי טובא דאמאי עשו הצעה זאת שכתבו דלרבנן צריך בדיקה וכו'.
ולכן נראה דכונתם להקשות למאי דמוקים בגמ' הא דהניח בזוית זו וכו' בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דבלא"ה לא קשיא כלל דלו יהי דהנך רבנן הוו רבי מ"מ יש לחלק דשאני התם דנאבד ובקשו ולא מצאו ואחר כך מצאו ויש לתלות במקום שהיה מתחילה היה עכשיו אלא דטעה בדעתו משו"ה אומר רבי הוא שאבד הוא שנמצא לא כן כשהניח בזוית זו ומצאו בזוית אחרת דודאי ברירה ליה מילתא דלא הניחו בזוית זו ס"ל דתליא באדם טמא וכן רשב"ג דס"ל דבודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ס"ל דשאני התם משום דכיון דבדק ולא אשכח אף שאח"כ מצא תלינן באחר דאי איתא דזה הוי היה מוצאו מתחילה לא כן במצא בזוית אחרת ס"ל דיש לתלות בדידיה ושכח שדרך בני אדם לעשות כן ולא יהבי דעתם עלייהו ושכח אך למאי דמדמינן בגמ' הך דהניח בזוית זו עם הך פלוגתא ונמצא בהך דחמץ דלרבנן צריך בדיקה א"כ קשה טובא דמאי שנא כשעל העכבר עם החמץ בפיו ובדק אח"כ ומצא דא"צ לבדוק דמדמינן ליה לקבר שאבד וכאן אמר דצריך לבדוק דהא ודאי לא דמי עכבר כמו קבר שנאבד דאמרינן איהו הוא דהתם הקבר אינו זז ממקומו וא"כ דתלינן דזה הוא שנמצא ולא ראינוהו אבל גבי עכבר דאפשר דכמו שהוליך מכאן הביא ממקום אחר ואפי"ה תלינן דזה הוא הככר שהיה בפיו ודמינן ליה לקבר א"כ קשה מאי שנא ואהא תירצו דהנך רבנן לאו היינו רבי דלעיל אלא אחרים נינהו וסבירא להו בההיא דינא דלעיל כרשב"ג והכא פליגי עליה דרשב"ג וה"ט דרשב"ג מחלק בדינים אלו כדכתיבנא והנך רבנן מדמו גם הך דינא דהכא כההיא דלעיל וס"ל כרשב"ג דלעיל ועוד מתרצים דאפי' דהנך רבנן הוו רבי דלעיל הכא איירי בהניח בזוית זו כשאינו יודע כמה ככרות הניח והשתא דמיון הש"ס דאחרי היות השכחה בחמץ כמה היו דמי לההיא פלוגתא ודוק.
או שבא עכבר ונטל חמץ וכו'. וכתב הרב המגיד וקי"ל כחכמים וכו' וכ"כ בפי' המשנה פ"ו דטהרות וריש פרק י"ח דאבות הטומאות ואפילו איכא כמה ס"ס מטמא וכ"כ מרן שם יעו"ש וע"פ זה אחרי נשיקת ידיו ורגליו אין מקום למ"ש הלח"מ לרבינו פי"ב דמאכלות אסורות הכ"ט וז"ל עוד שם הוה עובדא בנהרדעא ואמר שמואל וכו' ספק גוי ספק ישראל וא"ת לומר גוי ספק נגע ספק לא נגע וא"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב דאם רוב גנבי [העיר] ישראל הא אפילו דהוי מחצה על מחצה גנבי ישראל שרי משום (ס"ס) [ספיקא] עכ"ל דלפי מה שסובר רבינו דאפילו ספק ספיקא אסרי רבנן בטהרות ויין נסך מדמי ליה בש"ס לטהרות ומוכרח דאיהו לא גריס כגירסא שבידנו כמאן כר' אליעזר וכו' לא וכו' אלא בניחותא וכמ"ש התוס' פרק חזקת הבתים דף נ"ה ד"ה ר' אליעזר מטהר ונמצא דהנך דינים דהתם הוי לר' אליעזר ולית הלכתא כוותיה ומשום הכי השמיטם רבינו ז"ל.
וכעת חל עלינו חובת ביאור למה פסק רבינו כרבנן כיון דמהך ש"ס דע"ז נראה דהלכתא כר"א ונראה דנמשך לההיא דאיתא בב"ב דף נ"ה אמר ר"א אמר ר' יוחנן אפילו לפאה וטומאה והיינו מ"מ כיון דהביא בש"ס בתחילה הא דרב אסי דנראה כסתמא דש"ס ש"מ הכי ס"ל לש"ס ומה גם דלפי רב אסי אתיא הלכתא כרבנן וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכן נראה דס"ל לרבא שם בע"ז בההיא עובדא חמרא שרי מ"ט רובא גנבי וכו' והיינו כרבנן ועיין שם בע"ב גבי עובדא אחרינא דאמר ולא ידענא וכו' או משום דסבר רובא וכו' דנראה דלטעמא דרובא הוי כרבנן ודוק.
גם הטור לפי מ"ש כאן הלכות פסח נראה דפוסק כרבנן וכמ"ש מרן וכ"כ גם ביו"ד סי' קכ"ט לדעת הטור ואף שהבאים אחריו תמהו עליו דאי פסק כרבנן למה כתב אפי' אם רוב גנבי העיר גוים דהא כיון דאיכא רוב ליכא אלא חדא ספיקא כשראו שהוא יין אי נגעו או לא עיין להש"ך ולהחבי"ב שם ומ"מ כבר כתבו לאיזה דרכים דפסק כרבנן ובספר בית יעקב סי' קס"א שלט בעצמו לומר דפסק כר"א ונדחק במה שפסק כאן בהלכות פסח יעו"ש ואין דעתי נוחה אלא דפסק כרבנן ומה שהקשה ממ"ש בהלכות יין נסך כבר בא התירוץ בס' הראשון שקדמונו.
ולענ"ד נראה לתרץ דעד כאן לא אמרינן בעלמא דאזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא אח"כ ספק אחר ברם היכא דאיכא ספק אחר כגון כאן דאף דאיכא רובא גוים מ"מ אפשר דלא באו אלא בשביל ממון דאיכא ספק ספיקא ספק גוי ספק ישראל וא"ת לומר גוי אפשר באו בשביל ממון ואף דאיכא רובא גוים לא ימלט מלהסתפק אם הם ישראל כיון דאיכא ספק אחר כנ"ל.
וכתבו התוס' ד"ה ספק ביאה טהור פרש"י וכו' וכן פירש ר"ת בע"ז אבל רש"י פי' שם בענין אחר ונראה לר"י דטעמא דר' אליעזר דלא גמר מסוטה וכו' עד סוף לשונו וכתב החידושי הלכות על דבריהם וז"ל וקצת קשה לפי' ר"ת ור"י וכו' עד וצ"ל דמ"ש לעיל אינו לפי' ר"ת וכו' עכ"ל וק"ק דא"כ דשם לא אזלי עם פי' ר"ת ור"י קשה בתירוץ הב' א"נ אימור אכלתיה עדיף וכו' וקרוב לודאי הוא עכ"ל ותירוץ זה נראה דר"ל דאפילו רבנן דר"א מודו ומלשון המשנה דתני כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס וכו' נראה דליכא שום ספק דמועיל ולדבריהם הא מועיל זה ולומר דקאי לר"א הוא דוחק הנראה לעין ועוד קשה דלדבריו התירוץ הוא כר"א דספק ביאה טהור והוא תימה דנוקים להך מתני' כר"א דלאו הלכתא דבית הלל שנאה יעו"ש סוף אהלות וכנראה דגם בית שמאי לא פליגי ועוד קשה דא"כ מאי מותיב בש"ס טעמא וכו' ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן וכו' הא ההיא מתני' היא כר"א והך מתני' היא כרבנן והיא כהלכתא ועוד קשה דקושית התוס' היא מדברי רבנן דאמרו כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס וכו' ודוחק דכוונתם דלא כמאן וזה הוא דוחק גדול דהתוס' ישאו ויתנו לפרש"י שלא הוזכר במסכתא זאת ומה גם דר"ת ור"י לא סברי לה.
אשר על כן נראה לישב הכל והוא דאזלי עם פי' ר"ת ור"י דבספק ספיקא פליגי וכמ"ש אחר כך משמם ואינהו מקשו ממתני' דכל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס מרבינן דהכי הלכתא ומתרצי דשאני נדון זה מנדון מתני' דטהרות דהתם איכא טומאה בעולם וכדתניא התם כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר וכו' ספק וכו' וע"ז איכא ס"ס לא כן הכא דאמאי אית לן למימר שיהא בו נפל ודמי לספק ביאה דאיכא ס"ס ואפ"ה רבנן סברי דלא מהני וה"ה הכא ותבות ודמי לספק ביאה הוא סיום דאמאי אית לן למימר דתחילת דבריהם ור"ל דרבנן מודו בהאי כיון דהעיקרא נפל הוא דבר דלא שכיח ולא ספק שקול הוא את זה נ"ל לפי חומר הנושא עוד עיינתי דרך אחר דחוק מזה ומצאתיהו בס' אליהו רבה דף ל"ח.
וכתב רש"י בסוגיין דפסחים ור"א לא חשיב לה ספק טומאה אלא א"כ נכנס לשדה אבל אינו יודע אם האהיל או לא אבל השתא הו"ל ספק ספיקא פי' ספק על ספק לא על ואת"ל על אימא לא נגע וכתב עליו הרמב"ן בחי' לב"ב דף נ"ה וז"ל ולא פי' בדברי חכמים כלום אלא שנראה מכאן דרבנן נמי ב' ספיקי חשבי לה ואע"פ כן מטמאין וכן פירשו אחרים ואיכא למידק עליה מהא דגרסינן פ"ה דע"ז דף ע' ע"ב גבי ההוא פולמוסא דפתח חביתא טובא אתא עובדא קמיה דר' יוחנן ושרינהו כמאן כר' אליעזר דאמר ספק ביאה טהור ואקשינן ספק ביאה ספק מגע הוא לא כיון דפתח חביתא טובא דאדעתא דממונא פתחו וכספק ספיקא דמי משמע דה"ק כספק ספיקא דמי ולא כספק ביאה ואפילו רבנן מודו ונראה לומר שגורס כספק ביאה וכו' עכ"ל ולא ידענא מאי קא קשיא ליה ואדרבא רש"י גורס כגירסא זאת כס"ס דמי ומכח זה מפרש רש"י דבספק ספיקא פליגי והוא דשם בש"ס נראה ברור הכי דמוקי לה כר' אליעזר דאמר כמאן כר' אליעזר יעו"ש.