אור ברסלב

יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי אליקים גאטינייו

פרק ב · הלכה יא

הלכה ז

וכן ב' בתים בדוקים וכו'. ועיין מ"ש מרן וסיים א"נ משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס וכו' ולא תיקשי לכולהו תירוצא מאי שנא מספק נכנס וכו' שהרי הרגיש הרב המגיד קושיא זאת וכו' עכ"ל פי' לפירושו דבדין י"ב היכא שבא עכבר ונטל החמץ וספק לבית זה נכנס או לא נכנס כתב רבינו צריך לבדוק ויישב הרה"מ שפיר יעו"ש וכן נאמר נמי לפי דרכו לתירוץ זה דספק ספיקא דשם כיון דשורש הדין הוא על הספק אף דאיכא ספק ספיקא בספק נכנס הצריכו לבדוק משום ספק אי היום יש חמץ או לא לא כן כשהם ב' בתים ומוכרח דאחד מהם בדוק אי נאמר דיבדוק צריך ב' לבדוק ולקושטא דמילתא אחד מהם היא בדוקה וכמ"ש הרה"מ.
ולפי"ז אין מקום למ"ש בס' יד אהרן סי' תל"ט הגהות ב"י יעו"ש דמשם בארה כונתו שהבין דהאי א"נ קאי למ"ש דהלא ספק דבדיקה ברה"י וכו' וההא תירץ כתירוץ ב' דהוי ספק ספיקא וא"כ הקשה קושיא עצומה לדעתו וכן בס' לשון למודים שנדפס מחדש סי' קע"ה הקשה כן משום דהבין כמו שהבין הרב יד אהרן נר"ו דא"נ קאי לקושיא ב' יעו"ש מה שנדחק לתרץ משם מורו חמיו כמהר"א חאקו ברם לענ"ד אין כן כונת מרן אלא כדכתיבנא בקדימת דברינו דאי כמו שהבינו הם קשה למרן אדמתרץ כן לקושיא הב' יתרץ כן לעיקר קושיא הא' ויתורץ הכל ולמה תירץ כן לב' דוקא. ועוד דמלשון ולא תיקשי לכולהו תירוצי משמע שהוא תירץ ב' תירצים חוץ מתירוץ הרב המגיד למדקדק היטב.
ושוב חפשתי למחברים הקודמים ללמוד מדבריהם מה הבינו מדברי מרן ומצאתי להרב הגדול משנה למלך שהבין כדעתינו שאחר שכתב קושית הרה"מ כתב ולעיקר הקושיא שתמהו על רבינו לא ידעתי שדינו של רבינו ברור בכתובות וכו' הן אמת שדברי מרן כ"מ בתירוץ הב' מסכים למ"ש וז"ל א"נ וכו' אלא שלא היה צריך וכו' יעו"ש הרי שהבין דא"נ דכתב מרן קאי לעיל וכן הבין הרב מקראי קודש דף פ"ז שאחר שהביא קושית הרה"מ כתב תירוץ מרן דהוי ספק ספיקא יעו"ש וממ"ש עיי"ש נראה ג"כ הכי וכנלע"ד.
והרב מל"מ ז"ל תמה על כל התמהים על רבינו שלא חילק בדין ב' שבילין שדינו של רבינו ברור מש"ס כתובות דף נ"ז יעו"ש שדחי בש"ס הכי השתא וכו' וסיים והן אמת שדברי מרן הכ"מ בתירוץ ב' מסכים למ"ש אלא שלא היה צריך לטעמא דספק ספיקא וכו' עכ"ל ותמה עליו החה"מ שב"ע נר"ו דמה כל החרדה הזאת דמה שתירץ מרן דהוי ספק ספיקא הוא כונת הש"ס גופא דאמר התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר וכו' וכן פי' הרי"ף פי' הש"ס הביאו הרא"ש יעו"ש ולא קשה מידי דדוקא הרי"ף וסייעתיה פירשו כן ומהאי טעמא פסקו לקולא משום ספק ספיקא לא כן הרמב"ם וסייעתיה דפסקו להחמיר ומשו"ה לא כתבו הדין להתירה אלא (כשיאמר) [כשתאמר] טהורה אני וכמ"ש רבינו פי"ח מהלכות איסורי ביאה יעו"ש והיינו טעמא דפסקו להחמיר דלא אפשיטא הבעייא ולא התירו אלא כשתאמר טהורה אני וא"כ מוכרח דלא מפרש לה כמו הרי"ף משום ספק ספיקא דא"כ היה מתיר אפי' שלא כשתאמר טהורה אני אלא כפשט הסוגייא ואמטו להכי מתמה המל"מ ועפ"י האמור יתיישב מה שהקשה מרן שם בכתובות שהצריך טהורה אני יעו"ש.
ולענ"ד אין מקום לקושייתו אלא דעפ"י האמור אין מקום לעיקר קושיתו שדברי רבינו נתבארו מש"ס דכתובות דאדרבא פסק שם להחמיר ודע דמתוך הכתוב אין מקום למה שפירשנו בתחילת דברינו דא"נ דכתב מרן דקאי לקושיא הא' ומן התימה על המל"מ.
עוד כתב הרב מל"מ וז"ל אך איכא לעיוני וכו' ספק נכנס ספק לא נכנס וכו' יעו"ש ולא ידענא מאי אידון בדברי הרב אלו דהרב המגיד תירץ לקושיא זאת יעו"ש.
ובהא דב' שבילין כשלא באו בבת אחת דשניהם טהורים אפי' ידעו שניהם שחבירו טהור אין קפידה דע"כ לא אמרו דדמי לחוכא וכו' אלא בההיא דפרק הדר דף ע"ו גבי ההיא דב' חצרות וב' בתים וכו' משום דאי לגבי דהאי בית לגבי דהאי בית ואי לגבי דהאי שער לגבי דהאי שער ומנכרא מילתא ומחזי כחוכא וכו' לא כן כאן דכל אחד אומר הטהורות שלי טהורות ושל חברי טמאות וכן חבירו אומר כן לא מחזי כחוכא ורצוני לומר דשם דלאחד הוא שער ולאחר הוא שער מחזי ליה כחוכא לא כן כאן דלא הוי סותר אלא דכולן טהורין.
ובפרט זה עיין להרב מל"מ פי"ט דאבות הטומאות ה"ב כתב וז"ל ולא ידעתי כפי סברתו איך יתיישב סוגייא הלזו דכתובות דאיהו כתב בפירוש דמדר' יוסי פריך וכו' וצ"ע ולענ"ד אחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה דזה כבר ישבו רש"י בכתובות בנועם שפתיו בד"ה ומאי שנא מב' שבילין וז"ל דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר ר' יוסי טמאין ה"נ לכולהו שרינן כי הדדי נינהו עכ"ל ומסכים הולך על מ"ש בפסחים דפי' לדעת ר"י דמדמה עליו ועל חבירו לכת אחת משום דצריך הוראה אחת לשתיהם ואיך יאמר טהורים ובכרכום נמי כי שרינן לאו לכל חדא בפני עצמו שרינן אלא לכולהו כי הדדי והוי הוראה אחת לב' ושפיר פריך לר"י דלר' יהודה אפי' כי שרינן לכולהו בהדי הדדי ליכא למיחש כל שלא באו ב' לשאול וכאן אינן באים לשאול כולם וניחא לרבי יהודה אך לר"י דאזיל בתר הוראה אחת לב' ובכרכום הוראה אחת לב' הוי וכמ"ש רש"י ז"ל בש"ס.

או שבדק ומצא ככר וכו'. וכתב הרב המגיד כרבי וכו' וצ"ל דמסתבר טעמיה דרבינו דכיון שנמצא קבר (דאי) [ודאי] דהאי הוא דאבד דלית לן למחש לקבר אחר וא"כ אין הלכה כרשב"ג וכמ"ש הרב יד אהרן נר"ו למה שהקשה לרבינו דידיה אדידיה יעו"ש הלכות תפילין.
ולענ"ד כאן אין אנו צריכין להא דמסתבר טעמיה אלא מטעם אחר נפקא ליה לרבינו ממאי דאיתא עוד שם בסוגיין דפסחים הא דתנן [היה] ר"מ אומר כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה היכן הוא וחכמים אומרים בודק וכו' ולר"מ ודאי אם בדקו באותם ג' גלים ולא מצאו ואח"ז בדק ומצא טהור דכך אמר ר"מ עד שיודע לך טומאה היכן היא מכלל דאי ידעינן השאר טהור והיינו כסברת רבי דאמר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא וגם דפליגי עליה דר"מ מודה בזה אלא דפליגי עליה היכא דלא מצא דבודק עד שמגיע לסלע וכו' ברם אי מצא אפי' לאחר זמן א"צ לבדוק ונמצא ר"מ ורבנן כרבי ומשו"ה פסק כוותיה.
וחד מן חברייא הביא ראיה לרבינו לפסוק כרבי מהא דאיתא דף י' ע"ב אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה מפני שאין דרכו של עכבר לפרר וטעמא משום דמצא פירורין הא מצא ככר זה שמצא זה שהכניס והיינו כרבי דאמר זה קבר שאבד זה קבר שנמצא ויש לדחות דכל הנך דינים דקאמר רבינו הם דינים מוסכמים לכו"ע ובפלוגתא לא קמיירי ומשו"ה נקט בפירורין דבזה אף רבי מודה לפי שאין דרך עכבר לפרר אבל בפלוגתא דרבי ורבנן לא ידעינן כמאן יסבור רבא וכן שאר הדינים דקאמר רבא גם רשב"ג מודה דפשיטא דכשאין דרכו לפרר ודאי דלא אמר רבי דזה הוא הכיכר אבל בדין הב' הוצרכו לומר דגם רשב"ג מודה משום רגלים לדבר וזה פשוט ובהך פלוגתא דרבי ורבנן לא מצאתי לרבינו במקומו בהלכות טומאת מת ואולי סמך כאן שפסק כרבי.

תוכן העניינים

יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה