יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי אליקים גאטינייו
פרק ג · הלכה ז
כיצד היא הטפילה וכו'. הכי איתא בברכות דף מ"ד מתני' הביאו לפניו מליח תחילה ופת מברך וכו' שהפת טפילה וכו' ואוקמה רב אשי באוכל פירות גנוסר שנו. ופי' רש"י פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת עכ"ל. ודבריו סתומים וחתומים כספר החתום דלפירושו הברכה היא על הפירות ולא על המליח ומתני' קתני על המליח וכוונתו כמו שפירש רבינו יונה וז"ל שהפירות גנוסר הם מתוקים יותר ואינם נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקות לא יזיק לו ואוכלים אותם עם הפת ונמצא הפת טפל אל הפירות ומברך על הפירות עכ"ל. נמצא דמליח דתני מתני' היינו הפירות מלוחים כמ"ש ע"י מלח דלא כמ"ש הב"ח ז"ל סי' רי"ב דאוכל מלוח לחוד מפני המתיקות לדעת רבינו יונה, ודבריו תמוהים שלא דק בפירוש רבינו יונה.
ולענ"ד הוא פירוש אמיתי דאי כמ"ש התוס' ז"ל דאוכל תחילה פירות ומחמת מתיקותם אוכל מליח ואח"כ מחמת המליחה אוכל הפת, קשה דלמה לא נקט התנא הדין כסדר האכילה דהיינו אכילת הפירות ברישא והו"ל למיתני הכי הביאו לפניו פירות ומליח ופת עמו מברך על הפירות ופוטר את המליח ואת הפת דהן אמת דהתנא קאי כשני התירוצים דידהו באופן שנתחייב לברך גם על המליח מ"מ התנא לאיזה תכלית נקט מציאות זה והט"ז נרגש מזה ויישב וז"ל דקמ"ל דין אחר דהיינו [דמצינו] דאדם אוכל אכילה לא בשביל אכילת דבר עצמו אלא בשביל מה שאכל כבר ואפ"ה מברך כיון שלא היה לפניו בשעת הברכה ועד כאן לא פטר התנא אלא בהיותו לפניו העיקר והטפל. ודבריו תמוהים בעיני דאי ס"ל להתוס' דהתנא נחית להכי מאי קא מקשה בדיבור שאחר זה ד"ה מברך על המליח ואע"ג דאשמועינן דפת פוטר את הפרפרת איצטריך וכו', ומאי קושיא הא להכי נחית התנא לאשמועינן דיברך על המליח אף שהוא בא לאכול מכח הפירות. ואין לומר דא"כ לא הו"ל למיתני אלא דיברך על המליח ולא דפוטר את הפת דבא לומר דלא נימא דיברך על הפת ופוטר את המליח וכדכתב הב"ח לדעת רבינו יונה ורש"י יעו"ש, וודאי דלא ס"ל הך דכתב הרב וא"כ קשה עליהם קושיית הט"ז, ולרש"י לא נראה לו פירוש זה מכח קושיית הט"ז, ועוד לדעת התוס' אף שאוכל המליח מכח הפירות מברך ורש"י לא ס"ל הכי דכיון דאוכל המליח מכח הפירות מה לי אם הוא בעין בעת שמברך על הפירות או לא הא מיהא טפל הוא וכיון שבירך על פירות גנוסר שוב אינו מברך לא על המליח ולא על הפת ואף שבעת שבירך לא היו לפניו פת ומליח דמכח הפירות אתא ודלא כמ"ש הב"ח ז"ל לדעת רבינו יונה ורש"י דאם לא היו לפניו פת ומליח מברך על הפת דעל התוס' אנו מצטערים דס"ל דיחזור לברך גם על המליח דהסברא היא דלא יברך כלל כנ"ל והיא סברא נכונה. ועוד לרש"י דוקא פירות גנוסר דחשיבי ברם שאר פירות אפילו שהם עיקר מברך על הפת אף שהוא טפל דחשוב הוא וכיון דרבינו יונה נמשך אחר פירוש רש"י ודאי כוותיה ס"ל ולרש"י דוקא בפירות גנוסר דחשיבי פוטר את הפת ולא דבר אחר פוטר את הפת, ועוד אי אכל פירות גנוסר ושוב שלא באותו מעמד אכל מליח או פת מחמת הפירות לא מברך כיון דמחמת הפירות אוכל וכמ"ש לעיל ודלא כהט"ז דס"ל דלא פליגי רבינו יונה והתוס' לענין דינא דלענ"ד חלוקים הם וכדכתיבנא. והתוס' ז"ל כתבו שהמליח הוא בא להשיב את הלב מהמתיקות והפת שלאחריו טפל וכו' והוקשה להם דא"כ ליבריך על הפירות ולפטור כולהו ותירצו וז"ל וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א"נ בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת עכ"ל. ופירוש דבריהם דלתירוץ א' אכל הפירות במעמד אחד והמליח והפת במעמד שני ולתירוץ ב' שניהם במעמד אחד אלא דבשעה שברך לא היו לפניו, והמג"א הפך את התירוץ הא' לב' והב' לא' ולא ידענא פירושו ואולי ט"ס הוא שם.
המורם מכל מה דכתיבנא דרש"י ותוס' לא קיימי בחד שיטה דרש"י ס"ל דדוקא פירות דחשיבי פטרי לפת ולא שאר דברים ולהתוס' אף שאר דברים פטרי לפת, מעתה לא נתבררו לי דברי הרב פר"ח בס' מים חיים בליקוטי או"ח על מ"ש הטור סי' רי"ב ואפי' פת חשוב וכו' מברך וכו' וז"ל ותמיה לי טובא דא"כ מאי פריך מי איכא מידי וכו' דמאי קשה וכו' יעו"ש ע"ס לשונו, והנה בשלמא מה שהתחיל להקשות דא"כ מאי מקשה בגמ' קשיא ברם מה שסיים בקושייתו ממה שפירש רש"י מאי קושיא הא הטור קאי כפירוש התוס' דלאו דוקא פירות גנוסר אלא ה"ה שאר פירות מתוקים שמחמתן רוצה לאכול מליח אינו מברך ברם לדעת רש"י אינו כן, אלא דקשה מה שהתחיל להקשות וכן הקשה הב"ח ז"ל בשם רש"ל דבגמ' אוקמוה דוקא באוכל פירות גנוסר וכו' ועיי"ש מה שתירץ על צד הדחק, והט"ז תירץ וז"ל ולק"מ דבגמ' מיירי שאין לו חשק כלל לאכילת המליח אלא מכח אכילת הפירות והטור איירי שאין לו חשק לאכול דג וכו' עכ"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו תמהני אם יצאו הדברים מפיו דא"כ מאי מקשה תלמודא מי איכא מידי וכו' הא משכחת לה בשיש לו חשק לאכול מליח גם התרצן למה הלך לעצות מרחוק לאוקומי באוכל פירות גנוסר ולא בחושק לאכול מליח אלא ודאי דהוי דוקא פירות גנוסר וחזרה קושיא לדוכתא ודוק.