יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי אליקים גאטינייו
פרק ב · הלכה יד
מי שאכל וכו'. כתב מרן כתב הרא"ש וכו' או רעב ותאב לאותם פירות יברך. ותימה לי וכו' עכ"ל. דברים אלו אינם מובנים וכמ"ש הרב משל"מ ז"ל, אם לא שט"ס יש וכמ"ש הוא ז"ל. ועיין להמגיה שם שכתב הפי' לפי הט"ס ושוב כתב אבל איכא לפרושי דה"ק אם אינו רעב וגם אינו תאב יברך לאפוקי תאב אע"ג דאינו רעב או איפכא דלא יברך עכ"ל. והן אמת דלפי פירוש זה לא קשה קושיית מרן כמו שהקשה בכ"מ ברם באופן אחר קשה דאיהו הצריך שניהם לשיברך הא אי אינו רעב אבל תאב לא יברך ואין הדעת נוטה לזה דכיון שאינו רעב והגמ' ברעבון תלה הדבר איך בתאב לאותו דבר לא יברך כיון שאינו רעב ראוי לברכה הוא ודוק.
וכן אם נעלם וכו' והוא שלא נתעכל וכו'. יש לדקדק דדברי מותר הן דממה שכתב (דרישא) [ברישא] נפקא. ובס' קול בן לוי תירץ דאתא לאשמועינן דלא נימא דבספק אם בירך או לא נחתינן דרגא דאפילו התחיל להתעכל לא יברך קמ"ל דאפ"ה יברך עכ"ל יעו"ש. ואי הוה ניחא לי זה בכונת רבינו הו"א דלזה כיון מרן שכתב ואתא לאשמועינן שאעפ"כ אם נתעכל כל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך, ואין דבריו מובנים מה תיקן בזה אלא שה"פ ואתא למימר שאעפ"כ שהוא ספק דוקא אם נתעכל כל המזון אינו חוזר ברם אם התחיל להתעכל מברך. ברם אין זה נוח לי בכונת רבינו דלפ"ז נמצא דחידושו קמ"ל דאפילו התחיל להתעכל מברך א"כ הכי הו"ל למימר ואפילו שלא נתעכל וכו' דהא לפירוש זה לא נתעכל ר"ל שלא נתעכל לגמרי ודוק.
ולענ"ד נראה היפך מדרך זה דס"ל לרבינו כיון שהוא ספק אם התחיל להתעכל לא יברך כדעת הר' יונה ז"ל, אלא דהר"י ס"ל אפילו בודאי שכח לא יברך ורבינו לא ס"ל הכי אלא בספק וז"ש והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו ופי' מכל וכל ברם אם התחיל להתעכל אינו מברך ברם כפי"ז משתנה פירוש נתעכל דסיפא מנתעכל דרישא. והנה פי' נתעכל לא פורש בדברי רבינו ובגמ' איפליגו אמוראי חד אמר שאינו רעב וח"א כדי שיצמא מחמת אכילתו וכו', והלח"מ הרגיש בזה וכתב דלא ביארו דממילא משתמע ודבריו תמוהים דדבר דפליגי אמוראי בה שייך לומר ממילא משתמע כדמר או כדמר.
עוד כתב הלח"מ שם על מ"ש מרן בב"י סי' קפ"ד וסי' ר"ט דרבינו כתב דין זה כאן בבהמ"ז משום דהוי מן התורה דוקא אבל שאר הברכות שנסתפק אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך, דצ"ע ליישב הסוגיא דריש כיצד מברכין דמשמע התם דשבעת המינים הוי דאורייתא שכן אמר שם דיליף משבעת המינים וכו' ואע"ג דאמר שם אלא סברא וכו' מ"מ משמע דמהא לא הדר דשבעת המינים הוי דאורייתא וכו' זה תוכן דבריו. ולענ"ד יש להכריח כן מסוגיית הש"ס מדאמר קמה תוכיח מה לקמה וכו' אלא דיליף משבעת המינים ואם איתא דשבעת המינים הוי דאורייתא מסמיכות לואכלת ושבעת והוי אסמכתא גמורה א"כ כשדחה מה לקמה הו"ל לומר שבעת המינים יוכיח או דיליף משבעת המינים ולמה המתין עד לבסוף שלא מצא ראיה מקמה וזית והצד השוה אלא ודאי דלאו אסמכתא גמורה היא דהא לא סמיך ואכלת אלא לקמה ר"ל אפילו שתאמר דשבעת המינים הוי דאורייתא וברור ודוק.
עוד כתב הלח"מ מ"מ קשיא וכו', כלומר דא"כ אייתר לן קרא חד הלול ואף שכתבו התוס' דקרא אסמכתא אפשר דהוי למ"ד כרם רבעי אף שאין משמעות דבריהם כן וק"ל.