יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי אליקים גאטינייו
פרק א · הלכה יט
כל האוכל דבר וכו'. הנה לרבינו אסור לברך בין בתחילה בין בסוף יען היא אכילה אסורה וכן במצה גזולה וכן בגזל דעלמא משום דבאה בעבירה ופסק כן מרן בספרו הקצר סי' קצ"ו. ואין להקשות ממה שפסק מרן גופיה ביו"ד סי' רס"ה דממזר אע"פ שנולד מטיפה פסולה הרי הוא כישראל ומברכין על מילתו דלמה מברכין כיון שבאה בעבירה דשאני מילה דאין המברך מביא עצמו לידי ברכה דמדאורייתא חייב למול משא"כ באוכל דבר איסור וגזילה דבאכילתו מביא עצמו לחיוב ולא יאכל ולא יברך ואפילו באינו מוצא מצה אחרת כי אם זו איתיה בתקנתא דישלם מעותיו כיון שאי אפשר בלאו הכי. גם יש לחלק בין עושה העבירה בעצמו ומברך לכשאין עושה העבירה המברך עצמו וק"ל.
וכתב הראב"ד טעה בזה וכו'. ועיין מ"ש מרן (על) [למה דחה דברי] רבינו בכך וכו'. ולענ"ד עדיין יש לבע"ד לחלוק לסייע גם לפי גירסא זו להראב"ד, והן קודם נדקדק דמאי שנא דנקט חלה ולא אמר שגנב סאה ואכלה כיצד מברך וכו' אין זה מברך וכו' אלא הכוונה הכי הוי וכמ"ש מרן ברם היינו דוקא בחלה דליכא הנאה בו אבל אי אכלה חייב לברך דהא מיהא נהנה הוא באכילתו וכמו שסיים הראב"ד ודוק.
עוד כתב מרן וגם מדברי רש"י בפ' שלשה שאכלו משמע דס"ל דאין מברכין על דבר איסור עכ"ל. ולענ"ד אין מדברי רש"י גילוי שכתב וז"ל ד"ה והשמש ובכל הני איצטריך לאשמועינן אע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה עכ"ל, ור"ל דלא נימא דאיכא איסור בברכתם ואף דמברך וכמ"ש הרא"ש דמברך אע"פ שהוא מנאץ מ"מ לא חזו לזימון דלא חשיבי קביעות קמ"ל דאין כאן ברכה בעבירה ושפיר מזמני וא"כ י"ל דרש"י כהרא"ש ועיין במ"ש רש"י בגמ' שם גבי דמאי בדף מ"ז ד"ה הא לא חזי ליה מפורש יוצא כמ"ש מרן ואף שיש לדוחה לדחות מ"מ האמת יורה דרכו ודוק.
עוד כתב וז"ל וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחילה ולא בסוף משום דההוא טעמא באבל וכו' לא שייך אלא בגזל וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דמי הגיד לו שדעת רבינו לפסוק כת"ק עד שנאמר שמ"ש רבינו לא בתחילה ולא בסוף היינו באיסור דלאו גזל אבל באיסור גזל מברך בסוף משום דדמים חייב ולא [נימא] שרבינו פוסק כר' יונה ורבי אילא דפליגי עליה דת"ק דסברי אף בגזל דאינו מברך בסוף ומה גם לפי נוסחתנו בירושלמי כמו שהעתיק מרן בתחילת לשונו דלא גריס ההיא מימרא דאין מצוה עברה ונמצא דבין ר' יונה ור' אילא פליגי אדר' אושעיא וסברי דאפילו בסוף אינו מברך כלל וראוי לפסוק כוותייהו דרבים נינהו וכ"כ בב"י סי' קצ"ה וז"ל ומשמע דלר"י ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה הרי בפי' דס"ל לדעת רבינו דפוסק דבגזל גם בסוף אסור לברך ואף לפי גירסת רבינו רבי יונה אומר אין עבירה מצוה ר' יוסי אומר אין מצוה עבירה וכו' אפ"ה לא פליגי באיסור ברכה אחריו ופלוגתייהו כמ"ש מהר"ש יפה פ"ק דחלה דלר' יונה טעמא משום דאין מהעבירה ראוי שתמשך מצוה ונפק"מ דאפילו לא גזל מצה אלא חיטין וכו' אפ"ה הוי מנאץ ולר' יוסי טעמא משום דאין ראוי ש[מ]המצוה תמשך עבירה הילכך [דוקא] בגזל מצה דלא קני לה עד שעת אכילה דבההיא שעתא עושה העבירה אבל אם גזל חיטין קנאם בשינוי וכי עביד מצוה לא עביד עבירה דדמים חייב לו עכת"ד, נמצא לכולהו מצה גזולה אסור לברך אחריו ורבינו פוסק כוותייהו וכה סייעני החכם השלם ה"ה הרב יעקב אלבעלי הי"ו דרבינו פסק דלא כר' אושעיא דיברך בסוף דדמים חייב שהרי פסק בהל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז דאין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה וסיים זה הכלל כל שמברכים עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברהמ"ז אינו יוצא בה ידי חובתו עכ"ל, הרי דס"ל דבמצה גזולה אסור לברך עליה גם בסוף הרי דפוסק דגם בסוף אסור לברך עליה וצ"ע ועיין במ"ש הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז.
וע"פ האמור נתנה ראש ליישב למה שהקשה הלח"מ ז"ל כאן במ"ש רבינו הל' חמץ ומצה זה הכלל וכו' וז"ל וא"ת למה כתב רבינו בהל' חמץ ומצה וכו' היה לו לומר כל שמברכין עליו סתם דהא איהו סבר כאן דאינו מברך כלל וכו' עכ"ל, והרב מקראי קדש על מ"ש מרן בספרו הקצר סי' תנ"ד גזל מצה וכו' כתב וז"ל יראה דה"ה גזל שוגג וכו' אינו יוצא ידי חובתו וכו' שהרי כתב הר"מ כל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא ידי חובתו ובזה יתורץ קושיית הלח"מ ז"ל זה תוכן דברו. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עדיין קושיית הלח"מ במקומה עומדת שהקשה דהיה לו לומר כל שמברכין וכו' ומשמע כל שחייב לברך יוצא ידי חובתו ולא שאם ברך כבר בלי חיוב דמן הדין יצא ידי חובתו דאין הדעת סובלתו ועדיין [יקשה] למה הזכיר רבינו בהמ"ז.
ולענ"ד נראה דהוצרך רבינו לכתוב כן לגלות דס"ל דלא כר' אושעיא דס"ל דבסוף דמים הוא חייב וחייב לברך אלא דאף בסוף אינו מברך כהחולקים עליו וא"כ אי הוה כותב סתם כל שמברכים עליו יצא ידי חובתו הוה משמע ברכה ראשונה דומיא דגזל דמשום דאינו מברך עליו לר' אושעיא ברכה ראשונה אינו יוצא ידי חובתו אף שמברך באחרונה לכן כתב כל שמברכין עליו בהמ"ז לרמוז דבברכה אחרונה תלוי א"כ גבי מצה גם בסוף פטור.
ומדברי רבינו אלו שכתב בהל' חמץ ומצה זה הכלל וכו' תברא למ"ש הב"ח ז"ל סי' קצ"ו לדעת הירושלמי דלכו"ע ברכה אחרונה מברך ואינו אפי' מנאץ יעו"ש, דהא כתב רבינו דבמצה גזולה אסור לברך עליה והוא הך ירושלמי עצמו שהעתיק גם בסוף מדכתב זה הכלל וכו' וכדכתבינא והוי דלא כמאן לדעתו. ועוד תימה דא"כ דלכו"ע בברכה אחרונה אפי' מנאץ ליכא א"כ בגזל חיטין וכו' והפריש חלה דכבר קנאו בשינוי אמאי הוי מנאץ הא הוי דומיא דברכה אחרונה דדמים הוא חייב. גם מ"ש דהירושלמי איירי בגזל חיטים וכו' הוא תימה דא"כ מאי האי דאמר רבי הושעיא הדא דתימא וכו' אבל בסוף דמים הוא חייב מה בין קודם אכילה לאחר אכילה הא קנאן בשינוי ודמים חייב וכן ראיתי (בב"י) [בכת"י] שהקשה כן היד אהרן נר"ו בנימוקיו על רבינו [במרכבת המשנה] ולק"מ דכבר הקדים לנו הידיעה הב"ח ז"ל דר' יונה לחוד ס"ל דשינוי קונה והיינו טעמא דמברך גם בתחילה לפי דרכו לא כן לרבי הושעיא דס"ל דשינוי אינו קונה לכן אינו מברך בתחילה אלא בסוף דדמים חייב לו דכבר אכלו.
אך קשה לרבי יוסי מאי שנא דמברך בסוף אין זה מנאץ ובתחילה הוי מנאץ הא לדידיה כבר קנה בשינוי. גם קשה דמלשון הירושלמי דתני מצה גזולה משמע דגזל מצה ממש דלא כמ"ש הב"ח באופן שכל דבריו תמוהים.
ודרך אגב ראיתי לצוות כאן מ"ש מהר"ש יפה פ"ק דסנהדרין סי' ב' על מ"ש בירושלמי הך דגנב סאה כלשון זה גנב סאה וכו' והפריש חלה והאכיל לבניו, וכתב ע"ז וז"ל מדכתב הכא כן נראה דדוקא כה"ג שהוא לא אכלה ואין בברכתו אלא על החלה אינו מברך אבל אם הוא אכלה מברך דהוי ברכת הנהנין עכ"ל. ולא ידעתי מאי שנא דאי אכלה הוא מברך ואי האכיל לבניו לא יברכו אדרבא כלפי לייא ועיי"ש בפ"ק דחלה מ"ש הוא עצמו דברים הפוכים ודוק.
עוד כתב ומעתה מתני' וכו' לאו דוקא זימון דה"ה לענין ברכה וכו' והרב ב"ח תירץ לזה דרבותא קמ"ל לא מיבעיא ברכה דאסור אלא אפילו להצטרף לזימון שאחר מברך נמי לא עכ"ל. ודבריו תמוהים דא"כ הו"ל לרבינו ז"ל לאשמועינן האי חידושא דזימון כשם שנחית תנא לאשמועינן דאי תנא נחית אנן לא כ"ש, ועוד שאין דרכו לשנות לישנא דמתני'. ולא תעזוב נפשי לשאו"ל מה שראיתי עוד להרב ב"ח שם שכתב משם מהר"א מפראג דלבסוף יברך שהיא דאורייתא והביא ראיה מדאמר בפרק במה מדליקין הדמאי מברכין עליו ומזמנים עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו עכ"ל, ולא ידעתי מאי ראיה יש מהתם שברך ברכה באחרונה ואדרבא רבינו כתב דלא יברך לא בתחילה ולא בסוף וכתב מרן שכן דעת הרשב"א ושהביא ראיה מהא דבמה מדליקין יעו"ש וזה ודאי מחוסר ידיעה.
ובעיקר דברי הרמב"ם יש לדקדק דכאן משמע דס"ל לאסור במצוה הבאה בעבירה דודאי דמהאי טעמא נגע בה כאן שלא לברך ואילו הוא ז"ל פ"ח מהל' סוכה כתב דליכא קפידא על מצוה הבאה בעבירה וביו"ט שני דליכא לכם יוצא ידי חובה בגזול יעו"ש. ויראה דשאני הכא דהוי לענין ברכה ובפרט זה החמיר וקפיד למצוה הבאה בעבירה משום הזכרת שם שמים וכמ"ש התוס' פרק מרובה דף ס"ז ד"ה אמר עולא וכ"כ בגיטין דף נ"ה ד"ה מאי טעמא יעו"ש, לא כן בלולב דאה"נ דיוצא ידי חובה ברם אינו מברך עליו.
אך קשה לפי"ז מ"ש רבינו פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ז וז"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה אסורה כגון טבל או מעשר ראשון וכו' זה הכלל כל שמברכין וכו' יוצא בו ידי חובתו וכו' עכ"ל, הרי דתלוי בברכה אי יוצא ידי חובתו או לא דאי אסור לברך אינו יוצא ידי חובתו ואי מברך יוצא ידי חובתו ואי יש הפרש בין ברכה ליציאת ידי חובה היאך תלאן זה בזה. ולזה י"ל דאה"נ דיש הפרש בין ברכה לקיום המצוה ומאי דתלאן כאן זה בזה היינו טעמא דהוי מצוה דאורייתא ובמצוה דאורייתא קפיד אמצוה הבאה בעבירה דהוי דומיא דקרבן דאמרו דלאחר יאוש פסול משום מצוה הבאה בעבירה והוי דומה לברכה דהחמירו משום הזכרת שם שמים לא כן לולב דאף דבמקדש הויא דאורייתא אף בשאר ימים מ"מ שאני מקרבן דהכא יוצא בשאול וכמ"ש הלח"מ פ"ח דסוכה ה"א יעו"ש נמצינו למדים דמצוה דאורייתא קפדינן אם באה בעבירה לא כן בדרבנן וכ"כ התוס' ריש פ"ג דסוכה ד"ה משום ומתוך יעו"ש.