יפה קול על שיר השירים רבה· רבי שמואל יפה אשכנזי
פרשה ד · פרק יב
למלך שהיו לו שתי בנות. בילקוט ליתא שתי רק שהיו לו בנות בוגרות כי המספר שתי אין לו ענין כלל אל הנמשל. וכן מה שמסיים חייכם אני עושה בכם דינין גם זה ליתא בילקוט כיון דגם בנמשל לא זכר כלל מעונש המליזים. וכן מה שגרס במדרש אם בעשותן הן מכריחין הגירסא בילקוט אם בנפשותם:
גנתי נעולה והיא מתגניא. דריש לשון גן על שתי הוראות האחת על גן והשנית על גנות:
עיקר אבותיהם למי היו דומים כו'. דריש כי כל בני השבטים היו דומים לעיקר וראש השבטים. וזה לראובן. וכמו שמביא את הכתוב משפחות הראובני. ולא כתיב משפחות ראובן משמע כי כל יחיד מהשבט היה נקרא ראובני וכן הוא בשבט שמעון ומהם ילפינן על כל השבטים אף כי בהם כתיב בני גד ולא הגדי וכן באידך כי לא צריך לזה אחרי דיש לן למילף מראובן ושמעון. ורק בזבולון לרב חשיבותו שהיה מפרנס את יששכר ללמוד תורה כדילפינן ממה דכתיב שמח זבולון בצאתך וגו' לכן כתיב גבי' ג"כ הזבולני מפורש:
יה מעיד עליהם כו'. ויען כי בשיטים פרצו בזנות וכדי שלא יתנו דופי במשפחתם ג"כ בא הכתוב להעיד בשם יה על משפחתם כי אין בהן שמץ דופי:
גן נעול אלו הבתולות. עי' בויק"ר מ"ש שם:
אלו הזכרים. שזרעם מושך כמעיין:
בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים קודם לזמנם. והנה במדרשות יש בזה מחלוקת הרבה יש אומרים ד' וי"א ב' וי"א א' וכתבנו דעתנו בזה בש"ר פ"א:
לא שנו את שמם. במכילתא יליף זה מדרשה אחרת:
לראובן רופוס כו'. רופוס הוא לשון ראים במצרית ולוליאני הוא לשון שמיעה ומזה מוכיח כיון שלא החליפו שם ראובן ושמעון בשמות רופוס ולוליאני ש"מ שלא שינו את שמותן:
ויגד לאברהם העברי. ופי' שהוא משיח ומדבר בלשון עברי כרבנן בב"ר. ומשום דאפשר לפרש שהוא מבני עבר או מעבר הנהר כדאמר התם. מייתי סמך מפי המדבר אליכם שמשמע שהיה לשון מיוחד לבית אברהם והוא לשון עברי:
מופקד אצלם כו'. דאע"ג דדבר נא באזני העם נאמר לבסוף כשהודיעו מכת בכורות. מ"מ בתחלת שליחות מרע"ה נאמר לו ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וגו'. והא דנקט הכא הכתוב דבר נא באזני העם לאשמעינן דאע"ג דזה נאמר לבסוף מ"מ הדבר היה ידוע אצלם מתחלה:
שרה ירדה למצרים. דריש גן נעול שבזכות גן נעול דהיינו שרה וכן גן נעול דהיינו יוסף היה מעין חתום וזה קאי בין על הזכרים ובין על הנקבות. כי מעין קאי בין על מעין הזכרים ובין על מעין הנקבות:
וכל הנשים נגדרו בזכותה. שלמדו ק"ו משרה שנא נשמעה לפרעה מלך מצרים מכ"ש לשאר העם ההדיוטים. וכן למדו הזכרים ק"ו מיוסף שאם לא נשמע למטרונה זו כ"ש לנשים אחרות:
והיו מאוסים בעיני מצרים כו'. באמת פרעה היה מוכרח לשלחם מפני המכות שהכהו ה'. ואין דומה כלל להמשל שהיורש מכר מדעתו. אבל פירושו כי אלו ידע פרעה את ערך ישראל אז לא מסרם לעבודת עבד לעבוד בחומר ולבנים. ומאשר היו נבזים בעיניו לכן לא חפץ לעשותם בני חורין ובזה העיר עליו חמת ה' ומוכרח היה לשלחם ובאחרונה ראו כי העם הזה יצלח למצב יותר טוב ויפה לכן התחרטו על מעשיהם. והנה שלשה משלים נאמרו בזה רשב"י משוה ומדמה לאוצר הטמון סובר כי החרטה באה לפרעה בשביל העושר אשר היה בידי ישראל וכמ"ש בש"ר אמרו לו גדולי מלכות מה עשית אלו לא היה בידם אלא הבזה לבדה דיים ע"ש. ולר' יונתן החרטה באה לפרעה בראותו את הכשרונות הטובים וההכנות בדעת ותבונה אשר לעם ישראל לעשות מהם אנשים מוצלחים ומוכשרים לדברים גדולים ומועילים ולכן מדמה לשדה אשר המוכר לא הבין כי אם יחפור בה מעיינות ויטע בקרבה עצי פרי תביא השדה תועלת רבה לבני אדם. ור' יוסי אמר כי חרטתו היתה בראותו את גבורתם וחילם כי יועילו ג"כ לבעלי מלחמה ורק העבדות השמידה מקרבם כל רגש כבוד ועוז והשפילה את רוחם עד לעפר וזה שמדמה ומשוה לארזים המוכשרים לעשות מהם כלים נאים ויפים וגם יהיו מהם אודים ויתדות פשוטים אם בעליהם לא יבינו להכינם ולתקנם למלאכה כבודה:
דמייה לפרדס רמונים כו'. דריש שלחיך מלשון מתנות כמו שלוחים מה שהחתן שולח מתנות לארוסתו וכלשון בני אדם שאומרים מה שלח פלוני וכו':
זה נזר הקדש. אע"ג דנזר הקדש היינו ציץ חשיב ליה במקום נזם ועגילים משום דהוו ביה ב' מילי התפארת והקדושה:
המד"א והיית עטרת תפארת וגו'. מהכתוב הזה לא מוכח כלל כי עטרת תפארת נאמר על ישראל ובילקוט מביא הכתוב והיה לך ה' לאור עולם ואלהיך לתפארתך וזה הוא נכון:
ויצא לך שם בגוים. וזה הוא השלישי לזהב וכסף. וע"ז מביא את הכתוב כי על זה השם נאמר פה בכתוב כפרים עם נרדים שהשם הטוב אשר יצא לך בגוים הוא כריח הנודף למרחוק. והא דלא מזכיר שלמה רק את השם הטוב ולא אינך. אפשר דכלהו בכלל שעל כלן יצא שמן בגוים:
ששה ועשרים. י"ג דלעיל וי"ג דכתיב הכא רמונים פרי מגדים כפרים נרדים וגו' עד ראשי בשמים:
כלים ובשמים. שכן דרך החתן והכלה לשלוח זה לזה מיני חפצים ומיני בשמים. והנה למצוא טעם למחלקותם י"ל דהאומר י"ג הכוונה כנגד י"ג עקרים שבאמונת ישראל. והקב"ה משגיח עלינו בי"ג מדות דרחמים ה' ה' וגו' ואנו מכבדים אותו בשלש עשרה עיקרי אמונה והאומר כ"ו הוא כנגד י"ג מדות דרחמים וכנגד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. והאומר כלים ובשמים רצה היות ישראל עובדים את ה' בגוף ונפש ולרמז זה הביאו לפניו כלים כנגד הגוף שהוא כלי המקבל את הנפש ובשמים כנגד הנפש שהריח הוא דבר שהנפש נהנית בו. והיות ה' נותן שכרם גופני ונפשיי. וכנגד הגופני הביא כלים וכנגד הנפשיי הביא בשמים. ולפי שהשכר הרוחני אין לו קצבה היו הבשמים שלו שלא במנין:
שלוחיך עתיד הקב"ה לעשותך פרדס רמונים לע"ל ואיזה זה זה הבאר מהיכן היו ישראל מנסכין כל מ' שנה כצ"ל. וה"פ ע"י שלוחיך וזה הבאר דשלוחיך היינו הבאר משום שהוא לשון מים וכדכתיב ושולח מים וישלחם ויהפכו ארץ. וע"י הבאר עתיד הקב"ה לעשותך פרדס רמונים. ולזה הביא מה שהיו ישראל במדבר מנסכין ממה שהבאר מעלה דשאים וכו' לומר שכמו כן לעתיד מן הבאר ההיא יעשה לישראל פרדס רמונים. ולד"א השני מפרש שלוחיך על הנחל דכתיב ועל הנחל יעלה. ולד"א השלישי שלוחיך הוא אליהו שהוא שליח וכמ"ש הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא שעל ידו יעשו כפרדס רמונים בטהרת יחס המשפחות ושלומם:
היו אומרים לא מקום זרע. אלמא דעד השתא הוו להו ע"י הבאר:
מן האשכול. ואע"ג דהמשכן הוקם באחד בניסן בשנה השנית והאשכול לא הובא אלא בח' באב כשחזרו המרגלים באותה שנה ומהיכן היו מנסכים מניסן עד ח' באב. י"ל דהיה להם יין ממצרים. אבל זה לא מסתבר שהיין הזה היה מספיק להם כל הארבעים שנה:
לתרפין מלשון טרף נתן ליראיו בחילוף הטי"ת בתי"ו. ובקצת נוסחאות איתא לטרפיון. ומפרש מציץ עליה ותרף מזוניה פי' שמשעה שפורח עליהו מיד נותן מזונו. ולא כדרך שאר האילנות שהפרי אינו יוצא אלא אחר פריחת העלין:
להתיר פה אלמים. פי' שהאלמים האוכלים ממנו יפתחו פיהם לדבר. וכן העקרות האוכלות ממנו יפתח רחמם וילדו. ואולי ג"כ הכוונה בזה כי העקרות זה נאמר במשל על החנשים הרחוקים מצדקה וממעשים טובים. והקב"ה יתן בלבם רוח דעת ויראת ה'. והאלמים הוא משל על המרפים את עצמם מלדבר בדברי תורה או כי דעתם קצרה להבין ולהשכיל בתורת ה'. אותם יתן ה' רוח דעת וחכמה ויבקשו את דברי ה':