יפה קול על שיר השירים רבה· רבי שמואל יפה אשכנזי
פרשה ב · פרק ג
כך ברחו אומות העולם וכו'. ומפרש את הכתוב כתפוח בעצי היער אשר הכל בורחים ממנו להסתפח בעצי היער אשר ענפיהם מרובים והכל באים לחסות בצלם. כן דודי זה הקב"ה בבואו לתת התורה לארץ בין הבנים בין יושבי כל הארץ אשר המה לא ראו תועלת בתורתו וברחו ממנו ומאנו לקבלה ואנכי בצלו חמדתי וישבתי. אע"פ שצלו קטן ולא נראה לעין. וכן שכר התורה סתור הוא מעין מ"מ קוה קויתי לו ובו בטחתי והלכתי אחריו:
ויאמן העם וישמעו וגו'. ויתפרש הכתוב ויאמן העם כי כבר האמינו שעתידים להגאל. ולכן כאשר שמעו כי פקד ה' את בני ישראל וגו' לא הסתפקו עוד בזה אך ויקדו וישתחוו:
הקדימה עשיה לשמיעה. כי עשיה היא התכלית ע"ד לא המדרש עיקר אלא המעשה. ולכן מדמה זאת לתפוח שניצו אשר הוא עיקר הפרי קודם לעליו אשר הם רק כעין שמירה לפרי:
אלא בסיון. עיין בתנחומא פ' יתרו על פסוק בחודש השלישי חשיבות החדש הזה לקבלת התורה:
בדבר קל אתם נגאלים. ואע"ג דהיו בידם מצות פסח ומילה וכדאיתא במכילתא בדרש הכתוב ואת ערום ועריה שהיו ערומים מן המצות ונתן להם הקב"ה פסח ומילה אשר בזכותם נגאלו. י"ל דריב"ס סובר אשר בשביל זה לא היו ראוים לצאת ממצרים. ודי היה להם המצות האלה להצילם מן המשחית שלא יבוא אל בתיהם לנגוף. ולזה צוה להם דבר קל להגאל על ידו. ובא ללמד לנו בזה כי שכר המצוה איננו מצד נושא המצוה בכמותה ואיכותה. אך מצד קיום מצות ה' ולכן גם אם היא קלה בערכה אך אם ישמרנה באשר ה' צוה לשמרה. שכרו הרבה מאד. ואולי בחר באזוב השפל בצמחים שידעו ויבינו כי הגאוה מאוסה היא בעיני ה'. ולא יזכו להיות בני חורין ובעלי רכוש רב רק אם יכניעו את רוחם לפני ה':
לולב שהוא עומד. פה יש חסרון הנכר וכך צ"ל א"ר אבא בר כהנא משכר לקיחה אתה למד שכר לולב לקיחה במצרים ולקחתם אגודת אזוב בכמה הוות טימי דידה בד' מנה וכו' עד לולב שהוא עומד כו' וכדאיתא בויקרא פ"ל:
לכם היא ושלכם היא. בא לדרוש את הכתוב בצלו חמדתי כי התורה אשר היתה שעשועים לפני הקב"ה מאז חמדו ישראל לקבלה וה' נתן להם וכמשל שמביא מהאבן טובה ומרגלית:
ג' קוויות טובות קוו ישראל על הים. כי כאשר ראו על הים מה שלא ראה יחזקאל ונגלו להם תעלומות חכמה בקשו את התורה אשר כלה בה. ובקשו את המשכן אשר שם תשרה השכינה ביניהם לעולם. וכאשר ראו בצבא המלאכים שבאו עם השכינה וראו דגלי המלאכים ומחנותם בקשו כי גם להם יהיו דגלים:
מאהל מועד א"ר אלעזר כו'. עיקר המאמרים האלה המה בויקרא רבה פ"א וע"ש מה שכתבנו בביאורם:
מה היה אוה"מ יפה להם כו'. ואע"ג דבמ"ר פי"ב איתא שאו"ה לפנים היו אומרים וי כשהוקם המשכן משום דאז ה' נלחם לישראל יותר. מ"מ היו יכולים לחיות בשלום עם ישראל ולא היו ניזוקים וטוב היה להם:
היו שומעים קול הדבור ונתרזין. כתב בעל העקידה בשער נ"ו שפי' כי בתחלה אם הרגישו דבר אשר הוא נגד טבעו של עולם היו משתוממים ומבולבלים בעיניהם. אבל אח"כ נודע להם כי יד אלהים עושה פלא עשתה זאת:
פנקיטיהן. פי' ארמונם ומעונם שהדבור היה נכנס בבתיהם:
דופרוספין משום שהקול היה נחלק לשני חלקים. לישראל לענינם ולאו"ה לענינם לכן נקרא הקול דו פרצופין:
וסם המות לעמים הקדמונים. פי' הבדרשי כי עמים הקדמונים כמו עמון ומואב אשר הורגלו מאד בזמה וישמעאל בגנבה לא קבלו את התורה המזהרת על התועבות האלה. לכן היתה להם התורה סם המות. אבל ישראל אשר יכלו למשול ברוחם ולהנזר מתועבות האלה. היתה להם התורה סם חיים:
לפיכך הוא אומר תחת התפוח עוררתיך. יען דדריש כתפוח בעצי היער בישראל ואיידי דקאמר ופריו מתוק לחכי כי לחכי היה פרי התורה מתוק ולא לחך או"ה אשר מאנו לקבלה. לכן הביא הדרשות של מאהל מועד הנוגע לענין זה והשתא חוזר לענינו וקאמר דמשו"ה נאמר תחת התפוח עוררתיך כי ישראל אשר פריו נמתק לחכם התעוררו לבוא תחת התפוח. ואגב זה מביא עוד דברי רבי חייא ודברי ר"י להשלים הדרש של מאוה"מ המובא בענין זה:
שמשם היה קול נפסק. לא מפני שיש כילות בדבר. אלא שלא יהיו השומעין ניזוקין בו שאינן כדאי לקול קדוש. וכדאמר לעיל שמתחלה היו שומעין הקול ונתרזין. ומהאי טעמא איתא נמי בת"כ שלא שמעו ישראל אפי' קול הדברות. וכן איתא התם דאפי' מלאכים אינן שומעין שאינן כדאים לשמוע קול קדוש כזה:
משעמד אוה"מ פסקה נבואה מהם. דייק מדכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד כי מאהל מועד ואינך קרא ה' אליו למשה לבד ופסקה הנבואה מאו"ה. אבל נביאי ישראל לא מתמעטו מזה כי המה מתנבאים בכח נבואת משה:
משם אחזתיו ולא ארפנו. כי עד שמצאתי את שאהבה נפשי משמע ליה בהקמת המשכן ששרתה בו שכינה כתרגומו ודריש ולא ארפנו שלא אניחנו שיסתלק מאצלי ואומרו עד שהבאתיו אל בית אמי מדריש שהכנסתו שם היתה שלא יצא עוד לעולם מאצלי: