יפה קול על שיר השירים רבה· רבי שמואל יפה אשכנזי
פרשה א · פרק ב
איכן נאמרה כו'. כי השירה הזאת הנאמרה על טוב ישראל והצלחתם לא נאמרה על מקרי פרטי בקורות העם הזה. אך על עיקר ויסוד אשר מהם יסתעפו כל הצלחתם וטוב העם. והמה שואלים איזה ואיה הוא העיקר. ר"ח סובר כי העיקר הוא בים אשר שם שקע ה' צרינו בתוכו ואנחנו קמנו לעם. וסובר כי הצלחת הגוף הוא העיקר. ור"י בר' סימון אמר בסיני נאמרה וזה מתן תורה אשר תתן לנו הצלחת הנפש ודריש זה משיר השירים וכמו שנבאר בסמוך. ור' נתן ור' גמליאל גם הם סוברים כי בסיני נאמרה. והוכחתם לא בשביל מ"ת רק משום דאז ירד הקב"ה ברבותים אלפי שנאן בפעם ראשון ונגלה כבודו לעם. וזו תפארת והצלחת ישראל לכן אמר כי הקב"ה או מלאכיו אמרו. ור"י מוכיח כי בסיני נאמרה מדכתיב ישקני וגו' וסיפא דקרא כי טובים דודיך מיין הנאמרים על ד"ת ולא מן הכתוב שיר השירים כר"י בר סימון ור"מ ורבנן סברי כי הצלחת העם מוסדה על שני עמודים על טובת הנפש וטובת הגוף או קשר העם ושני עמודים האלה היו באוה"מ ובבית עולמים. כי הקב"ה השפיע להם רוב טוב על ידיהם וגם האיר את נפשם בזיו אלוה:
המד"א לסוסתי וגו'. וזה היה על הים כדכתיב סוס ורוכבו וגו' ובילקוט גריס הכי קדמו שרים אחר נוגנים ודריש שיר השירים כמו השרים שישראל שרו על הים תחלה ואחריהם מלאכי השרת כדאיתא בשמ"ר פכ"ג:
קדמו שרים וזה היה בסיני כדכתיב לעיל מיניה ראו הליכותיך אלהים. ולעיל מיני' כתיב עלית למרום שבית שבי ופי' קדמו שרים זה ישראל שהודו לה'. אמנם לא מצינו שאמרו שירה בסיני ובילקוט גריס בסיני נאמר שיר השירים שנא' יצפון לישרים תושיה ודריש שיר השירים שיר הישרים. ולפ"ז הא דכתיב בנוסח דידן שיר שאמרו אותו השירים השוררים צריך לגרוס בדברי ר' חנינא בר פפא דאמר בים נאמרה. ובעל אות אמת גריס הכא הכי ר' יצחק אמר בים נאמרה שיר השירים השיר שאמרו אותה הישרים השוררים על הים. ודרש שר ים:
זו העולה. ע' לקמן על פסוק עורי צפון. ובבמ"ר פי"ג ור"מ מוקי ליה באוה"מ משום שקדים לבית עולמים. ורבנן מוקי בבית עולמים שהוא מכון לשבתו עולמים:
ורבנן אמרי כלהון חורי כו'. פי' רבנן אחריני אמרי דכל קראי אחריני מיירי בבית עולמים בר מעורי צפון משמע ליה דמיירי במשכן כדר"מ. ור' אחא אמר דאפיריון וקרא דבתריה מיירי בב"ה כיון דכתיב שעשה שלמה מעצי לבנון ואוה"מ היה מעצי שיטים ומשה בנהו. ורבנן דעבדי את הכתוב אפיריון לפתיחה לויהי ביום כלות משה סוברים ג"כ כי אפיריון ראי על אוה"מ וכמו דאיתא במ"ר פ' י"ג והני רבנן אחריני נינהו:
יוריד לנו האש כו'. ודריש ישקני מלשון ואש נשקה ביעקב ומנשיקות פיהו הוא מאש שמים היורד במאמרו:
יוציא לנו נשיקות מתוך פיהו כלומר שיצונו מצותיו כי אנחנו מוכנים לעשות ולשמוע בקולו:
מלאך הי' מוציא הדבור כו'. וסובר ר"י כרבנן לקמן דדבר אתה עמנו ונשמעה נאמרה אחר כל הדברות ושמעו כל הדברות מפי הקב"ה וז"ש על כל דבור ודבור אפס לא התנשאו למעלה מחוקם לשמוע מפי הקב"ה בלי ממוצע אבל המלאך היה הממוצע בינם לביו קונם:
מקבל אתה עליך. אע"ג שאמרו כבר נעשה ונשמע. מ"מ הודיעם העונשים פי יחזרו בשמעם את העונשים. ואע"ג דכפה עליהם הר כגיגית לקבל את התורה ואם לאו שם תהא קבורתכם וכתב התנחומא פ' נח כי ההכרח היה רק על תורה שבע"פ ולא על תורה שבכתב וא"כ הכי דמיירי מפרטי המצות אשר זה נקרא תורה שבע"פ למה שאל המלאך את כל אחד ואחד מקבל אתה עליך וכו'. אבל הקב"ה חפץ כי יעשו את המצות למען המצות ולא לתקוה על שכר המצות וזה ששאל את כל אחד ואחד האם תקבל את הדבור לא מיראה ולא ע"מ לקבל פרס. רק מאהבת ה' ותורתו וכן באינך וע"ד הפשט י"ל כי הכפי' היתה רק על שאר המצוות מהתרי"ג. אבל עשרת הדברים ופרטיהם קבלו מדעתם:
כך וכך עונשים. יש עונשעל המזיד בעדים והתראה ויש עונש אחר בלי עדים והתראה ויש עונש כשהוא בשוגג ויש עונש בעוה"ז ויש עונש בעוה"ב:
וכך גזירות דרבנן שעשו משמרת למשמרתה של תורה:
וכך מצות שבכל דבור כלולות כמה מצות:
היה נושקו על פיו. ומפרש ישקני מנשיקות פיהו המלאך אשר הוא פי ה' נשקני:
אתה הראית ולא כתיב אתה ראית או ה' הראך וכתיב הראת משמע שהראך ע"י שליח וע"י המלאך נראה חליך:
והוא אומר הן הן. גם פה צריך לגרוס כמו לפני זה והוא אומר הן וחוזר ואומר לו מקבל את אלהותו של הקב"ה והוא אומר הן הן:
לאדקולאין בן הדיסה לא גריס ליה:
ה"ג ד"א פן תשכח את הדברים ריב"ל ורבנן. ר"י אומר שני דבורים שמעו ישראל מפי הקב"ה ורבנן אמרין כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה ר"י דסכנין אמר טעמון דרבנן כו':
אלא לאחר ב' עי' בביאורי לש"ר פל"ג שם תירצתי הכל:
מימינו של הקב"ה וכו'. כיון דישראל עמדו כנגד הקב"ה היה ימין של הקב"ה כנגד שמאל ישראל ושמאלו כנגד ימינם. ולהבין את הדברים קצת ע"ד האפשרי. כי באמת כמו שאין שמאל להקב"ה כן אין לפניו ימין כי אין לו משיגי הגוף. אבל מחלקותם הוא בזה כי באמת בני ישראל אשר ישבו במצרים וראו את תועבותיהם לא יכלו להתנשאות ולשמוע את דבר ה' אשר רק הנביא בקדושתו ובטהרתו יוכל לזכות לזה. ורק ה' בקולו הטהור צירף וזיכך אותם ויכלו להקשיב אמריו. והנה ימין מקרי על דרך העברה הרוחני הפשוטה. ושמאל הוא הגופני אשר הוא רק מכסה אל הרוח. וזה שאמר רשב"י כי הדבור יצא מימינו של הקב"ה וזה מאל אלהי הרוחות ופגש בשמאל של ישראל העטופים ומכוסים בגוף וחוזר ועוקף את המחנה לזככם ולטהרם והפך את גופם לרוחני עד כי בא לימין של ישראל כי המה נהפכו לרוחני ואז יכלו להשיג את הדבור מאת ה' כי נתגשם גם הוא קצת וז"ש לשמאלו של הקב"ה. אבל דבקותם בה' לא היתה מצד חלקם החמרי רק מצד שכלם הרוחני וזה הוא הכוונה והקב"ה מקבלו בימינו והדבור הרוחני בעצמו היה נחקק על הלוח בדרך נס כמו חבור הנשמה אל הגוף. ורבנן סברי כי אין שמאל והתגשמות כלל למעלה. ורק הכל היה רוחני טהורה כי גם מישראל סרה הגשמיות ויהפכו לרוחני וגם הדבור היה רוחני. וז"ש מימינן לימין של הקב"ה:
הדבור עצמו היה נחקק כו'. כיון דכתיב קול ה' חוצב וגו' ולא כתיב ה' חוצב בקולו משמע כי הקול לבדו הי' חוצב. וטעם הדברים כי הדבור שיצא מפי הקב"ה היה לו מציאות קיים בעצמו. רוחני כמו מלאך וזהו ודבריו חיים וקיימים ולז"א שהדבור בעצמו היה פועל פעולת החקיקה:
פתר קרייה דישקני מנשיקות פיהו בישראל ומפרש ישקני מלשון משיקות אשה אל אחותה מלשון דבוק וחבור וכדלקמן. ומביא למשל מהאשה אשר לא האמינה בדברי השליח כי המלך יחפוץ להדבק בה. אף שהיא מיוחסת אבל מצד עצמה איננה ראויה. לכן בקשה לשמוע מפי המלך וכן גם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב כבד להם מצד עצמם להאמין כי ה' חפץ בם שיהיה לו לעם סגולה. ולכן בקשו לשמוע מפי הקב"ה וזה שדרש ישקני מנשיקות פיהו כי ישראל חפצו אשר ההתדבקות לה' ע"י תורתו ישמע להם מפי הקב"ה וזה דכתיב ויענו כל אשר דבר ה' נעשה ולא ענו לאמר כל אשר דברת נעשה. משום שהמה חפצו לשמוע מפי ה':
כך תבעו. ע' שמ"ר פמ"א בשינוי לשון קצת:
נתקע ת"ת וכו' והיו למדים ולא משכחים פי' מה שלמדו מהקב"ה לא היו משכחים לעולם ומה שלמדו מפי משה נשכח מלבם ברוב ימים ומ"ש באו אצל משה כו' אין הכוונה שמיד באו אל משה כי אז לא היה להם זמן בכדי שידעו אשר תורת ה' לא ישכח. אבל הכוונה כי בשביל שבאו למשה ללמוד מפיו זה גרם להם שבאה שכחה להם:
ומה הנייה יש באבדה שלנו כו'. לא יתפרש ועתה למה נמות כי בוודאי נמות דא"כ איך בקשו שנית למשה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שניה. הלא הוצרכו לשמוע מפי משה כדי שיחיו ולא ימותו. אבל פירושו ועתה למה נמות למה לנו לבוא בסכנת מיתה כי פן נמות. לכן דבר אתה עמנו ונהיה בטוח בחיים. ולכן בהרגישם את השכחה בתורת משה בקשו שנית לבוא במקום סכנה. כי פן יחיו ולא תשלוט עליהם השכחה המאבדת בוודאי כל תורתיהם:
אין זו עכשיו כו'. פי' עכשיו אין הדור עדנה ראוי לכך לשמוע כל הדברים מפי הגבורה ורק מפי משה וכמ"ש היטיבו את אשר דברו אבל לעתיד אחרי המירוק והזיכוך מרוב לחץ ודחק בימי הגליות אז כאשר יכרות ה' ברית חדשה לישראל וכדכתיב וכרתי ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו' כי זאת הברית אשר אכרות וגו' נתתי את תורתי בקרבם וגו' עד כי אסלח לעונם אז יהיה הלמוד מפי ה' באופן שלא תהיה שכחה אבל עכשיו לא. וכן מ"ש בסמוך אין זו עכשיו אבל לע"ל יכלה היצר הרע כדכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם וזה היצה"ר כדאיתא בפרק החליל:
מיד חזר היצה"ר למקומו כו' לוואי יגלה לנו כו'. ואע"ג דבלי היצה"ר לא יכול העולם לקיים כי מי יבנה בית וישא אשה וישא ויתן בעולם וכדאיתא בב"ר פ"ט והנה טוב מאד זה יצה"ר. י"ל דבקשו על יצה"ר של עבודת כוכבים שיסור מהם עד כלה. וגם י"ל דבקשו שיהיו בעלי בחירה ויפעלו הטוב בנטית יצר הטוב ולא יתאוו עוד אל החטא וכמו שהיה אדה"ר לפני החטא מעץ הדעת:
משל למלך שהיו לו מרתף כו'. דרש ישקני מנשיקות פיהו מלשון משקה. ואע"ג דהשרש ישקני הוא נשק (מגזרת חסרי פ"נ) ומשקה הוא משרש שקה (מנל"ה) אבל גזרות החסרים והנחים מתחלפים זה בזה:
יצחק חנכה לח'. פי' ע"י יצחק נתחנכה המצוה אשר צוה הקב"ה לאברהם. ובא בזה להשוות אל המשל אשר כבד לכל אחד מאוהביו מהמרתף. ומה שנאמר לאברהם ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף הלא נתחנכה המצוה בכל ילידי ביתו. אפשר שאז לא היו לפניו ילדים בני שמונה ימים. ויצחק היה הראשון אשר בו נתחנכה המצוה:
אפסניות. זהו מזון חיל המלך ודריש ישקני מלשון ועל פיך ישק כל עמי (בראשית מ״א:מ׳) מנשיקות פיו כי על פי הקב"ה ועל ידו יהיה מזוני נתון לי ולא ע"י אמצעי וכבן המלך הלוקח חלקו מיד המלך. ור' יצחק במשלו מוסיף לפרש מנשיקות פיהו ממאכלו אשר הוא לבדו יאכל. ולפ"ז ע"כ לא ידבר ממזון גשמי רק ממזון רוחני. ולרבנן אין הפרש במין המאכל רק בידי הנותן כי לאחרים יתנו משרתיו עושי רצונו ולבנו יתן הוא לבדו. אבל החתיכה אחת היא. ולהי"א שגמעה מפיו גם המאכל שונה הוא שהוא מן האוכל הבא בפי המלך ויבדל ביניהם גם בנמשל באופן דקות וזכות הלמוד וסודות התורה אשר יתקבל מאת ה' המורה לצדקה:
משוקיותהון עלי כמו ועלי תשוקתו. ודריש ישקני מלשון תשוקה אע"פ שהשרשים שונים כי תשוקה הוא מנע"ו וכמו דכתיבין למעלה. ופירוש הכתוב כי יבקשו אשר הקב"ה יתן לי תשוקה מהעוסקים בהלכה ע"י נשיקות פיהו כלומר מאמרי פיו אע"פ שכל אחד סותר את דברי חבירו. ואחד עומד כנגד רעהו במחלוקת [ואולי דריש מנשיקות פיהו מלשון נשק ומלחמה ופי' ממחלוקת היוצאת על אמרי פיהו]:
אפילו הבל היוצא מפיו. ואין שום טעם במאמרו מ"מ כיון שטרח כפי כחו חביב הוא להקב"ה וישלם לו שכרו [ודריש מנשיקות פיהו כמו מנקישות פיהו כלומר אפי' במה שנקש ונכשל בלשונו ודבר דברים חסרי טעם מ"מ חביב הוא להקב"ה שע"י זה הוא עומד על אמתה של תורה וכדאמרינן בגיטין בפ' כל הגט והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם תחלה]:
נפשיהון של אלו. לאו דוקא על העוסקים בהלכה קאי רק על כל הצדיקים כדלקמן. והטעם כי בשביל שנפשם דבקה תמיד בה'. לכן בבוא להם יום האחרון תפרד כלה מהחומר ותעלה מעלה לבדה מבלי פעולת מלאך המות המנתק את הנפש מהחומר. וז"ש כי טובים דודיך מיין. טוב להדבק בה' מהמשך אחר תענוגי הגוף והחומר הנדמים ליין:
ויעל אהרן הכהן וגו'. ונמשך לפי דרשתם על פי ה' אל ויעל כי בפי ה' עלה ומת:
אם עסקת וכו'. זהו דרשא אחריתי ודריש ישקני הכל ישקני על פי מנשיקות פיהו ע"י אשר שפתי היו מנושקות באמרי פי של התורה כי שפתים ישק משיב דברים נכוחים בתורה:
יזיינני יטהרני ידבקני כו'. כל אלה דריש בהוראת ישקני. ומ"ש לקמן ד"א ישקני יטהרני כו' ד"א ישקני ידביקני כו'. ד"א ישקני יוצא לי קול בכולן הלשון ד"א הוא ט"ס וצריך למחוק. ודריש ישקני על ישראל מנשיקות פיהו בשביל התורה שקבלתי מפי הקב"ה. ונקראת התורה נשיקות כדלעיל סי' ב':
מתקיים לבעליו כו'. פי' הזיין יתן עוז לאדם לקום נגד לוחמיו. וגם התורה תגן על האדם נגד מתקוממיו:
מה החרב שהיא אוכלת מב' צדדיה. ותגרש את אויביו מימינו ומשמאלו כן התורה תגן על האדם בעוה"ז ובעוה"ב מכל צר ומסטין:
בפה אחת זה. פה של הקב"ה נאמרה בפיות הרבה זה פיות העוסקים בתורה. והכוונה בשביל הקדושה שבקרבה שיצאה מפי הקב"ה. לכן תגן לכל פה ההוגה בקרבה. או פירושו פיות הרבה הוא פי הנביאים שהמה לא הותירו ולא חדשו דבר. רק דבר ה' בפי תורתו היה גם בפיהם. ואפשר לפרש פה אחת הוא הרב הלומר לתלמידיו ונאמרו שמועותיו והלכותיו אח"ז בפיות תלמידיו הרבים וע"י זה שפתותיו דובבות בקבר:
שהן גוזרין כו'. ופירושו פי שבקרבו היות פיות לצוות על העליונים כמו ביהושע שצוה על השמש לעמוד. וכן אליהו בהורידו אש משמים ורבים מהצדיקים אשר הורידו מטר ועל התחתונים זה בני אדם או על כל דבר הטבעיים:
שרי קודש כו'. התארים האלה קאי על בני אלעזר ואיתמר. אך נקראו שרי קודש בשביל ממשלתם על העליונים שרפי קודש. ושרי האלהים יקראו בשביל שלטונם על ישראל:
באדם שהוא משיק ב' גבין זא"ז והוא מטהרן גרסינן. והתנן במסכת בצה פ' שני שמשיקין את המים ומביא את הפסוק כמשק גבים לענין ממון עשרת השבטים שנטהר לחזקיה ע"י שנתערב בממונו של סנחריב כדאיתא בפ' חלק. ולדרש זה מפרש את הכתוב ישקני יטהרני ע"י התורה שהיא נתונה מנשיקות פי של הקב"ה וכדאמר לקמן מה המים מטהרין את האדם כו':
ידביקני ע"י ד"ת כי גם הנדבק בת"ח כתיב ובו תדבק ואתם הדבקים בה' מכ"ש הת"ח עצמם הם מדובקים בה':
יוציא לי קול נשיקות. פי' שנשיקותיו יהיו מפורסמות ונשמעות לכל. והנה ארבע הוראות אלו בכתוב ישקני. שלש הן כנגד נפש רוח ונשמה אשר באדם וכנגד הנפש אשר בה הבחירה והסתכלות במעשיו לבד אמר יזיינני כי התורה תעזרהו בבחירתו ובהליכות דרכיו כמו הזיין בידי הגבור. וכנגד הרוח אשר בה מקור השכל גם בענינים הנשגבים מן הארץ יאמר יטהרני כי התורה תנקהו מכל החמריות. וכנגד המדרגה הגבוהה על שתי מדרגות אלו הנקרא נשמה אמר ידביקני כי אז תדבק בקונה. ואחרי אשר תדבק בקונה אז תבוא הנפש למדרגת הנבואה אשר היא חלק יחידי סגולה אמר יוציא לי קול מתוך נשיקות פיהו:
תמן תנינן כו'. הוא בפרק שני דע"ז והמותר הוא בירושלמי שם:
בלבי צפנתי. משמע דהצפין ולא גלה בחוץ והכתיב בשפתי ספרתי הלא גלה תורתו בחוץ. ומשני כי לפני מיתת עירא היאירי אשר היה רבו של דוד צפן בלבו משום דאסור להורות בפני רבו ולאחר מיתתו ספר בשפתו וגלה בחוץ:
דומין זה לזה. ודריש דודיך כמו דדיך וכמו שהשדים שוים זה לזה כן מדמין ד"ת זל"ז וילפינן מצד הדמיון וההיקש ומוסיף עוד דודין זה לזה דילפינן סתום מן המפורש וזה כדודים אשר האחד מסייע לחבירו במה שיחסר לו. וכן אמר קרובים זל"ז כי לפעמים ילפינן מצד סמיכותם וקרבותם במקום זה לזה. ומביא לראיה דילפינן דמעיין בור ומקוה מכשירים מסמיכות אך מעין ובור לוכי יותן מים על זרע:
מהטעם וחכך כיין הטוב. וחכך הוא תורה שבע"פ וד"ם שבאו בע"פ ויין הטוב הוא תורה שבכתב וכדכתיב ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב ונאמר עלד"ת. ועל שניהם הוא אומר הולך לדודי למישרים. כי המה דודים זה לזה ושוים זה לזה כי שכר אחד הוא לעוסק בד"ס כמו שעוסק בד"ת וכן עונש אחד למבטלן:
שנאמר כי טובים דודיך מיין. ודודיך הם ד"ס שהם דוד לד"ת ויין הוא ד"ת כמבואר. ואת הכתוב וחכך כיין הטוב דריש על חמו"ע כדלקמן וכן הדורש וחכך על ד"ס מפרש כי טובים דודיך על ישראל כדלקמן:
האומר אין תפילין מה"ת. מתניתן היא בפרק הנחנקין ומזה מוכח כי ד"ס חמורין מד"ת:
וחמורים מד"ת ונבואה. והא דלא אמר בלשון חביבין כמו שאמר לפני זה. כי בא להשמיע לנו אשר הסופרים יכולין להכריע את הענין אפי' כנגד פשט ד"ת אשר הנביא לא יכול לעשות זה כי הנביא אשר ידבר דבר נגד ד"ת לא נשמע לו כי לא בשמים היא וכן גזר הקב"ה אף כי מעלת הנביא גבוהה מאד. ולא כן הוא בד"ס אשר הקב"ה נתן להם הכח לפסוק הדין אע"פ שנראה לנו שאמרו על ימין שהוא שמאל מחוייבים אנחנו לשמוע להם:
אל תטיפו יטופון. חזינן דמנע הקב"ה מהם דברי הנביאים ולא מנע מהם דברי החכמים המורים להם הלכה ש"מ דדברי סופרים חמורים שאין למנעם בשום צד:
נמשלו ד"ת במים ביין כו'. בפ"ק דתענית איתא למה נמשלו ד"ת במים ביין ובחלב לומר לך מה ג' משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים כך ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו ד"א מה ג' משקין הללו נפסלין בהיסח הדעת אף ד"ת משתכחין בהיסח הדעת. והטעמים האלו לא שייכי רק על ג' משקין אלו אבל שמן ודבש מתקיימים גם בכלי מתכות ואינן נפסלין בהיסח הדעת דאפילו נופל לתוכן דברי מאוס מתוך שהן עבין הפסולת צפה למעלה ואפשר ליטלו ולזרקו לחוץ והתחתון בר ונקי. ולכן מובא בגמ' רק הטעמים האלה. והנה המשלים והדמיונות אשר מנה המדרש פה הכל הולכים אל מקום אחד לרומם מעלות התורה ולהגיד יתרונה על נמוסי בני אדם. והנה ידענו כי יש נמוסים ומנהגים בין בני אדם הנאים למקום אחד ומגונים ונתעבים במקום אחר כמו שנמצא עד היום בארץ כוש אנשים ההולכים ערום ויחף ויאכלו בשר אנשים ולא יתבוששו. ולא כן תורת אלהים היא נאמנה ויפה בכל קצוי תבל. וזה שאמר על יתרון התורה כי היא הולכת כמים מסוף העולם ועד סופו. והנה כל טוב הארץ ודברים יקרים יושג רק במחיר רב. ולא כן המים אשר בלעדיהם לא יחיה האדם ימצאו בלא מחיר וכסף. וגם היתרון הזה הוא בד"ת כי הם מוכנים ומזומנים בכל מקום ע"ד כי קרוב אליך הדבר מאד. ונאמר עליהם לכו שברו ואכלו וגו' בלא כסף ובלא מחיר. וגם יתרונה בעצמותה כי מן השמים היא. ומה הוא הטוב אשר ידמה לה. ולחזק את אמתתה ולהסיר כל ספק ממנה אומר כי נתנה בקולי קולות. ולא מראש בסתר דבר ה' את דברו אך נגד ששים רבוא במדבר גלוי לכל העמים כי הכל יכלו לבוא ולשמוע את דבר ה' וזה הוא ראיה ברורה כי התורה היא מהשמים. ואמת ונאמנה היא גם עוד יש יתרון לה על כל נמוסי בני אדם כי תתן שארית לנפש ואחרית ותקוה טובה בעוה"ב וע"ז אמר כי התורה משיבת נפש משא"כ הנמוסים מבני אדם יביאו רק שלוה ומנוחה פה בארץ בעוה"ז. והיתרון אשר להתורה כי תטהר את השכל משגיאות ומחשבות הבל מביא לדמיון מה המים מטהרים את האדם כו' כך תורה מנוהרת כו'. וגם התורה מטהרת את הגוף ממדות רעות וממעשים רעים ולענין זה אמר מה המים מטהרים את הגוף כו' כך תורה מטהרה את הגוף. ונוסף ע"ז תתן התורה עוז ותושיה לבני אדם כי לא יראה בהם ערות דבר וכמו שמביא מה מים מכסין ערותו של ים וכו':
והנה שמונה אלה המה היתרונות במעלות התורה. ועתה מונה הדמיונות והמשלים אשר בקניות התורה. הן ידענו כי הקובץ את התורה על יד לאט לאט ירבה. והאוסף יחד למרבה ימעט וישכח את אשר למד וזה שאמר מה מים יורדים טיפים טיפים ונעשות נחלים נחלים כן הוא בתורה לא יהיה למעין נובע רק אם ילמוד היום ב' הלכות וישנה וישלש וכן למחר. וגם לא יקנה התורה רק איש הצמא ומשתוקק לדבריה. וכן רק באנשים שפלי ברך ונכאי רוח. ולא יבושו להקשיב לקח גם מפי אנשים הצעירים ממנו לימים ולחכמה. וגם שימוש חכמים מוכרח הוא לקנית התורה. כי בזה יודע לו כל דין ודין לפסק הלכה ואם לאו גם אם ירבה ללמוד ישגה לפעמים בהוראה וזה הוא שמדמה קנין התורה למים כי כשאין אדם יודע לשוט בהם הוא מתבלע בכל אלה המשלים ימצא דמיון בין מים לתורה לענין קנייתה:
מה המים נמשכין כו'. יכול אף ד"ת כן ת"ל כו' וזו היא שאלה נגד מה שאמר מה מים מסוף העולם ועד סופו כו' כי אין מקום המגביל לד"ת יכול כי יוכל הלומד להתפשט בתורתו גם במקומות המאוסים. ומביא לנגד זה את הפסוק כי ישרים דרכי ה':
כך ד"ת מעדנים הראש והגוף. שנא' נר לרגלי דבריך צ"ל ת"ל ושקוי לעצמותיך מזה מוכח שמעדן את הגוף אבל אין טעם להביא ראיה משמן הדולק בנר על עידון הראש והגוף:
אי מה השמן מר כו'. יש גורסים מה שמן זה מר מתחלתה וסופו מתוק כך ד"ת אדם מצטער בתחלתו אי מה שמן אינו מתוק בפה ת"ל דבש:
קצרים צ"ל קסמים:
אלו ישראל. ודריש ישקני כי מלאכי השרת אמרו יתן לנו מנשיקות שנשק לבניו וכדלעיל וקאמר טעמא משום דחשיבי ודודים לפניו: