אור ברסלב

יפה קול על שיר השירים רבה· רבי שמואל יפה אשכנזי

פרשה א

פרק א

זש"ה ע"י שלמה כו'. מה שדקדק לומר ע"י שלמה כי פשטיה דקרא הוא ללמד לאדם כי יהיה מהיר במלאכתו וכמו שלמדה לנו תורה דרך החיים בכמה מקומות. ופה בא המדרש לדרשו על יוסף ומשה לכן אמר מראש כי הכתוב נאמר ע"י שלמה אשר כל דבריו היו במשל ומליצה ומוכרחים אנחנו למצוא בו רמז זולת הפשט. וגם נוכל לומר יען דדריש לקמן את הכתוב על שלמה. ויפלא בעינינו איך יהלל שלמה את נפשו לכן הקדים לומר זש"ה ע"י שלמה כי הכתוב הנאמר ברוה"ק ידבר ע"י שלמה ולכן לא יפלא בעינינו לראות כי שלמה ידבר בשבחו:

חזית איש מהיר במלאכתו וגו'. נראה דדורש שיר השירים מלשון השראת השכינה ששרתה עליו רוה"ק ומייתי האי קרא לפני מלכים יתיצב לסמך כי שרתה עליו רוח ה' וברוח ה' דבר שלשה ספריו וכדמפרש לקמן. ואגב דורש מראש שאר הדרשות וכדרך המדרש:

דכתיב ביה וכו'. לעשות מלאכתו וכיון דהיה יום איד ושמחה וכדמפרש ואזיל הלא כל איש שבת ממלאכה ובכל זאת בא יוסף לעשות מלאכתו מזה מוכח כי היה מהיר במלאכתו:

ר"י ור"ג. עיין בב"ר פ' פ"ז:

יום נבול וזבול היה. [כבר אמרו רז"ל בירושלמי ר"ה פ"א על חדש כסליו כי נקרא ירח בול יען כי אז העולם נובל מהגשם והארץ תמס. וגם בפרוץ יאור הנילוס תמס ארץ מצרים והוא יביא זבל ואשפה לדשן את השדות לזריעה. ולכן נקרא יום שטף הנילוס נבול וזבול] ורש"י ז"ל כתב כי הוא ללשון גנאי לפי שאז זבחו זבח ליאור ועיין בפ"ק דע"ז:

טיאטרין. הוא שמחה וגיל צחוק ורקוד. וכל זה היה במצרים בפרוץ הנילוס בארץ וכולם הלכו לשמוח אלי גיל. ויוסף אף כי הותר לו לשמוח אז בשמחתם. כי לא היתה שמחת חג לאלילים של המצרים בכ"ז בחר יותר לעשות מלאכתו ולחשוב חשבונות בית אדוניו כי הוא היה מהיר במלאכתו:

כל שהוא משמש כו'. פי' אע"פ שע"פ דין היה לו לעבוד עד היובל. וכמו ביוסף דגופו היה נמכר ע"פ דין לעבד בשביל שקרא לאחיו בני השפחות וכדאיתא בב"ר. בכ"ז צדקתו ואמונתו בעבודת רבו תקדים לו זמן החירות ויצא לחירות אחרי ימים במספר:

שההשיך הקב"ה עיניו וסירסו. כי הסירוס מבלבל ומחשיך את הדעת כמו"ש בעל העקדה וזה הכוונה שהחשיך עינו פי' עין בחינתו. [ובאמת גם מראה פני הסריס נשתנה ויחשך. ועיין בבכורות מ"ד ע"ב רחב"א כל שמראיו חשוכין. ויש לפרש בזה דלא כרש"י ע"ש]:

זה משה. פה חסר ולפי השמ"ר פ' י"א צ"ל כן. חזית איש מהיר זה משה שהיה מהיר במלאכת המשכן לפיכך לפני מלכים יתיצב. רי"א חזית איש מהיר זה משה שהיה זריז להביא המכות על פרעה לפני מלכים יתיצב והתיצב לפני פרעה. בל יתיצב לפני חשוכים זה יתרו כו'. והת"ק מפרש לפני מלכים זה השכינה כי מיד כשהוקם המשכן כתיב ויקרא ה' אל משה. ובל יתיצב לפני חשיכים זה שנפרד מעדת ישראל אשר היו חשוכים לגבי השכינה או לפי שהיו מוקפים בענן. ור"י דמפרש שהיה זריז להביא המכות על פרעה כי השכים בבקר בזריזות לבוא אל פרעה. ומפרש במלאכתו כמו במלאכותו ובשליחותו וקרא ליתרו חשוכים לפי שהיה שפל והדיוט כדאיתא בב"ר פ"א:

זה ממ"ה הקב"ה. וקמ"ל אף כי כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה כדאיתא בשבת פ' שואל משום לא יגורך רע כי העושה רע לא יגור עם הקב"ה בכ"ז זכות זריזותו להביא המכות על מצרים. ולהציל את ישראל הקריבו לפני הקב"ה. וזה שאמר הכתוב לפני מלכים יתיצב ומפרש למה זכה להתיצב לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה משום בל יתיצב לפני חשוכים שלא נשא פני פרעה אף כי נתגדל בביתו:

במלאכתו של הקב"ה. ויען כי האדם יולד לעמל התורה כדאיתא בפרק חלק לכן אמר חזית איש היודע את יעודו ותכליתו בארץ וזה מלאכת השמים כי הוא מהיר במלאכתו ועושה מלאכת השמים באמונה הוא יתיצב לפני יועצי עצה בתורה כי סוד ה' ליראיו ועיניו תביטנה נפלאות בתורת ה' בל יתיצב לפני חשוכים ולא ילכד מעולם לבוא בין מתי שוא ולהתלמד ממעשיהם. וקורא את הרשעים חשוכים. הא' כי מעשיהם הוא במחשך. וכדבר הכתוב והיה במחשך מעשיהם. והב' כי אחריתם הוא חשך ואפילה וכדבר הכתוב יהי דרכם חשך:

זה ר' חנינא. כי היה מהיר במלאכתו לסתת את האבן ולהסיעה לירושלים וזכה בשביל זה לעמוד לפני מלאכים כאשר יסופר. ולא התיצב לפני הפועלים החשוכים אשר כחשוכים נחשבו לפני המלאכים. ולתכלית זו מספר פה כי חפץ לשכור פועלים אשר אין לו ענין אל הנס רק ללמד לנו מי המה החשוכים:

ראה אנשי עירו כו'. ואע"ג דאין שיעור לעולת ראיה וסגי בכל דהו ולמה לא קנה גם הוא ב' תורים או ב' בני יונה בעד החמשה סלעים אשר היו בידו לשלם להפועלים. אבל כיון שראה שבני עירו מביאים עולות ושלמים בקר וצאן. דברים חשובים. והוא יביא עולת עוף יחשדנו הרואים בצרות עין. והוא חפץ להעלות דבר חשוב. לכן סתת והחליק את האבן להעלותה לירושלים וזה דבר חשוב ונכבד:

וסידקה. פי' כי בקע ותיקן אותה. וי"ג וסירקה וזה מלשון צבע וסרק וכמו כרכמה:

הרי עלי להעלותה כו'. זה אין קושיא איך נדר בדבר אשר אין בידו ושמא לא ימצא פועלים להעלותה כי הוא נדר בשביל שהיה בטוח במנהג העולם כי ימצא פועלים ובטח בה' כי יהיה לו לישועה להקים הנדר אשר נדר בדבר מצוה ליפות את ירושלים באבנים מסותתות או לבנות בית הכנכת או ביהמ"ד חדש בעיר ה':

בא המעשה ללשכת הגזית. כי לא ידע אם מלאכים עשו את מעשיו או פן קפצה לו הדרך כי הוא היה מלומד בנסים כדאיתא בתענית. ויושבי הלשכה פתרו לו שהיו מלאכים כיון שלא באו על שכרם או כי הוא לא חפץ להלין שכר השכירים בידו לכן נתן לחכמים יושבי הלשכה לשמור את הכסף בידיהם עד כי יבואו הפועלים לבקש את שכרם:

והכתוב אומר ואת ביתו בנה שלמה וגו'. אע"ג דהוא כתוב הסמוך אל הכתוב ויבנהו שבע שנים ולמה אמר והכתוב אומר. משום די"מ כי שלש עשרה שנה קאי למלכותו ונמצא שבנה רק בשתי שנים כי בשנה הרביעית למלכותו החל לבנות את בית ה' ונמשך הבנין שבע שנים ויהי י"א למלכותו. ואז החל לבנות את ביתו עד שלש עשרה שנה למלכותו וזה ב' שנים וכן הביא הרד"ק הפי' הזה בשם י"מ. לכן אמר והכתוב אומר ללמד לנו כמו ויבנהו שבע שנים הכוונה שבע שנות הבנין כן בכתוב הסמוך שלש עשרה שנה הן שנות הבנין:

נמצא מיופה כו'. וזה אי אפשר שיהדר את ביתו ויתעסק בו יותר מבנין הבית לה' לכן דרשו כי ארכו שנות בנין ביתו לא בשביל רב המלאכה וההידור. רק בשביל שהיה מתרפה ומתעצל במלאכתו. ובבנין בית המקדש אף כי גדול היה כבוד בנינו ומלאכתו רבה מאד בכל זאת בנה רק שבע שנים כי היה זריז במלאכתו:

הכל מסייעין את המלך וכו'. עד בכבודו של הקב"ה תמצאנו במ"ר פי"ד:

לפני מלכי תורה יתיצב. כלומר עם המלכים שומרי תורה יהיה חלקו ולא עם חבורת רשעים שאין להם חלק לעוה"ב:

ראש לשלשה יוחסין צ"ל לשלשלת יוחסין. כי לכן הזכיר ורחבעם בן שלמה אף שכבר נזכר בן מי הוא רק ללמד לנו שנמנה בין יחוסי מלכי יהודה. וזה שאמר לפני מלכים יתיצב. וכן מה שאמר ששרתה עליו רוה"ק מדריש מן לפני מלכים כי רוה"ק איקרי מלכות כדדרשינן במגילה על ותלבש אסתר מלכות:

תחת אבותיך יהיו בניך. משום דבעי למדרש כי שרתה עליו רוה"ק וכתב ג' ספרים ונדמה לאביו בכל מעלותיו ונוסף עליו ששרתה עליו רוה"ק ולכן לא הזכיר פה אשר לשלמה בן דוד וכדמסיים לכן דריש את הכתוב תחת אבותיך וגו':

את מוצא צדיק מוליד צדיק כו' פי' אף כי ע"פ הטבע ישוה הבן לאביו לצור אשר ממנו חוצב בכל זאת מצינו לפעמים גם ההפך כי צדיק מוליד רשע ורשע מוליד צדיק:

צדיק מוליד צדיק. יש לו מקרא דכתיב תחת אבותיך וגו' הלא מוכח מזה כי הדורות שיקומו ממנו אחריו ישוו לאבותיהם. ויש לו משל סרכא דאקים תאניתא. פי' סרכא אדם גדול מקים בן דתני ומתני כמוהו. וי"ג סדנא דאקים תאניתא ופירושו כי גם אם נקצץ העץ ונשאר רק השרש בארץ מ"מ התאנה תקים תאנה ותוליד בדומה לה:

משל כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע. אף כי כתוב הדר הוא. קרי ליה משל משום דפשט המקרא הוא אשר מרשעים תצא רעה. ולא מוכח כי יוליד גם בנים רשעים. אבל שגור הוא בפי האנשים להשים הכוונה בפי הכתוב כי מרשעים יולדו רשעים:

חיפושיתא פי' תולעת השחורה:

קרוצי בישי מינה. ממנה יצאו זבובים רעים:

מקרא תחת חטה יצא חוח. ודריש את הכתובים אם על אדמתי תזעק וגו' כי אם היה כופה את אשתו לתשמיש וכן אם כחה אכלתי בלי כסף אם לא נזהרת באונאתה אז יהיה ענשי כי תחת חטה תחת בני מעלי יצא חוח יולדו לי בנים פושעים ומורדים. וכן המקרא תחת הנעצוץ יעלה ברוש מדריש אלמעלה דכתיב יעזוב רשע דרכו ואל יתיאש לאמר אם אבי היה רשע איך אצדק. כי גם מהנעצוץ וחוח יעלה לפעמים ברוש:

אבל שלמה מלך בן מלך. וז"ש הכתוב תחת אבותיך יהיו בניך. ואע"ג דלא אמר הכתוב לשלמה בן דוד מ"מ היה דומה לאביו בצדקתו ומת בכבודו כמו אביו ולאפוקי ממ"ד דהיה מלך והדיוט:

דוד בנה את היסודות שחפר ליסדם עד התהום כדאיתא בפ' החליל וזה שקול כבנין העליונות שבנה שלמה בנו:

אביו מלך מסוף העולם ועד סופו. פי' שמלך בחכמתו ונתפשטה בכל העולם וכמ"ש בש"ר פ' מ"ח ויצא שם דוד בכל הארצות ששמו הטוב יצא מסוף העולם ועד סופו:

דוד אמר הבלים. לההביל עניני עוה"ז:

דוד אמר דברים. פי' דברים רמים ומחוכמים בתורה וכן משלים היא משלי מוסר וחכמה:

דוד בנה מזבח בגורן ארנון ושלמה כשבנה ביהמ"ק:

נכתב על שמו. פי' אע"פ שיש בתהלים דברי עשרה קנים כדאיתא בפ"ק דב"ב מ"מ נקרא הספר על שמו יען שרוב הדברים כתובים ומחודשים ממנו ועי' לקמן פרשה ד' פסוק כמגדל דויד:

ולא עוד אלא ששרתה כו' פי' כי בזה גדול כח הבן מן האב כי כתב שלשה ספרים שלמים ברוה"ק ודוד כתב רק ספר תהלים. וגם הוא לא כלו מדוד הוא וכמ"ש. וכן במשלים לא כתב ספר כלל. ומה שאמר לא נאמרו ברוה"ק:

זש"ה לב חכם ישכיל פיהו כו'. מביא את הפסוק הזה. למדרש שיר השירים ששרתה עליו רוה"ק לאמר שלשה הספרים:

פומיה מחכים עלוי. ומפרש לב חכם לא לבו של חכם רק לב אשר בו חכמה ודעת ישכונו. מי יורה לנו את האצור בו. ומי יגיד לנו כי הוא מלא חכמה. ומשיב ישכיל פיהו כי מהפה אשר יפיק דברי חכמה יסתכלו ויחזו מה שבלב:

מוסיף על לקחה של תורה. שבשכר טרחו להוציא הדברים בפיו יזכה להוסיף בתורתו:

לקח שהוסיף על דברי תורה כו'. ודריש את הכתוב ועל שפתיו יוסיף לקח. ועל כמו הוקם על ונתעלה כי בשפתיו יוסיף לקח שלמד תורה מרבים ועי"ז הוסיף תורה על תורתו:

להעשות תייר בחכמה. לבקשה בכל המקומות כתייר המחפש מקום מנוחה. וכל איש שהיה קורא ושונה כהוגן היה מביאו אצלו ללמוד ממנו:

כד עביד אלפא ביתא. שירים ופיוטים על דרך הא"ב: ויהי שירו על אלף חמשה גרסינן:

אלא על כל אשר נעשה כו'. וחסר וי"ו במקרא וכאלו כתיב לדרוש ולתור בחכמה ועל כל אשר נעשה תחת השמים. וזה הוא באמת ענין רע להתיגע במעשה התבל החולף. אבל להתעסק בחכמה לא שייך לומר כי הוא ענין רע:

זש"ה ויותר שהיה קהלת חכם. משום דבעי לפרש שיר השירים על מה ששרתה עליו רוה"ק לומר ג' ספרים כדכתיבא לעיל מייתי האי קרא ללמדך שכל מי שאומר ד"ת ברבים זוכה שתשרה עליו רוה"ק ומייתי ראיה משלמה:

היית צריך לכוף אזנך. ולפ"ז הוא דבק למה שאמר מקודם וזכור את בוראיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה וגו' והדברים האלה נאמנים ונכונים לשמוע אם אמר איזה איש מן השוק וע"ז אמר ויותר ראוי לשמוע בשביל שאמר זאת קהלת. ויותר שאמרן ברוה"ק כי קהלת מרומז רוה"ק וכדדריש במדרש קהלת על הכתוב אמרה קהלת:

ואזן ד"ת כו'. כי הכל קאי ונמשך על דעת העם אשר זה הוא ד"ת ומדריש עוד למד דעת את העם ואזן דעת העם וחקר דעת העם:

עשה אזנים לתורה. כי לא נוכל לפרש ואזן שהנוה אזנו לד"ת היה לו לומר והאזין או אזן בקל ומדכתיב אזן בפיעל דהוא יוצא לפעמים לשלישי כידוע לכן דרש שעשה אזנים לתורה:

רב נחמן אמר תרתין כו' ר"נ בא לפרש ולמד דעת כי הוא השכיל והכין הדברים אשר על ידיהם יוכל האדם להבין ולדעת. ור"י ור' שילא מפרשי את אזן כי עשה אזנים כמו אזן הקופה והקיתון. ור"ח מפרש את תקן משלים הרבה כי ע"י המשלים תקן לדלות עצה ודעת מבאר החכמה אשר היא עמוקה מאד. והנה להבין מה הוסיף אחד על רעהו י"ל ע"ד שכתב המורה בח"א פל"ד כי יש חמשה דברים המונעים את בני אדם להבין ולדעת. הא' הוא קוצר המשיג כי דעת אנוש קצרה להבין ולרדת במעמקי החכמה. הב' הוא עומק המושג כי החכמה עמוקה הוא מאד ומי ימצאנה. הג' הוא צרכי הגופות כי צרכי בני אדם רבים הם. והדאגה על צרכיו תמנעהו לרדוף אחרי החכמה. הד' הוא רוע ההכנות. כי יצר לב האדם רע מנעוריו ויחפוץ ללכת חפשי ולא להשתעבד נפשו אל החכמה. והה' הוא ארך ההצעות. כי הקדמות הרבות הנדרשות לחכמה ולמדעים תיגענה את האדם ולא יבקש להתעמל בהם למרבה. ונגד אלה החמשה באו פה אלה המשלים מהשלמים האלה. לענין קוצר המשיג ולא ידעו הפתח לבוא בקרבה ראה שלמה להקל על החפצים בחכמה ומביא את המשל מהפקעת הנתלה על הדרך כי ידעו הכל מהפקעת לכנס ולבוא בפתח. כן עמד שלמה וע"י התחילו הכל סוברין תורה. ועל עומק המושג הביא המשל מהחורשא הסגורה ומסוגרה מבוא אליה ושלמה עשה דרך לבוא אל החכמה. וכנגד צרכי הגופות מביא ר"י המשל מקופה גדולה המלאה פירות אשר בשביל כובדה וחסרון אזניה לא יטלטלנה האדם ממקומה והוא עשה לה אזנים ובזה תהיה מיטלטלת. וכנגד רוע ההכנות מביא רבי שילא המשל מקיתון גדול שהוא מלא רותחין וזה כרתיחת הבחרות וחמימות הדם ושלמה מצא תקנה גם לזה. וכנגד ארך ההצעות מביא את המשל מבאר עמוק וע"י המשלים אשר תקן שלמה הקל את ארך ההצעות והיה באפשרי להבין את החכמה:

לא היה אדם יכול להשכיל וכו' פי' כי לפני שלמה ידעו כל דבר רק מה שקבלו איש מפי איש ולא יכלו להוציא דבר מתוך דבר מדעתם. ושלמה ברוח חכמתו אשר נתן בתורה החלו להבין קצת מד"ת מדעתם ע"י המשלים והדמיון דבר לדבר:

דכתיב משלי שלמה. וכתיב בתריה לדעת חכמה ומוסר וגו':

משל למלך שאבד זהוב כו'. וגם ד"ת נמסרו בסיני כל מה שהחכמים עתידים לחדש וע"י משלי שלמה מצאו את אשר נמסרו אז בסיני:

ללמדך שכל מי שהוא אומר כו'. ומפרש למד דעת את העם ע"י שלמד תורה ברבים זכה שאזן וחקר ותקן משלים הרבה הנאמרים ברוה"ק:

אם אתה מחפש אחר ד"ת כמטמונים. הא דלא אמר אם אתה מבקש ד"ת ככסף כרישא דקרא שבו פתח. וגם מאי אתי ר"פ לאשמעינן שאין הקב"ה מקפח שכרו מהיכי תיתי שיקפח ה' שכרו וגם שכרו הלא מפורש בקרא דכתיב אז תבין יראת ה'. אבל ר"פ קרא קשה ליה דמדבר מחכמה ותבונה ואמר אם תבקשנה החכמה והתבונה ככסף וכמטמונים תחפשנה והיה לו לסיים אז תבין חכמה ותבונה שהן המבוקשות וכדמסיים ג"כ כי ה' יתן חכמה וגו'. וזה אשר מתרץ כי יתפרש הכתוב אם תבקשנה ככסף ומפרש לא ככסף אשר האדם רגיל לרוץ אחריו כדרכו. אך כמטמונים ככסף הנאבד ונעלם מן העין תחפשנה. וע"ז מתעמל האדם רב יותר אז יהיה שכרו. מלבד אשר ישיג החכמה והתבונה אשר אותם הוא מבקש. לא יקפח ה' גם שכר עמלו אשר טרח לבקשם כי אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא הכוונה שיזכה לרוח הקדש ג"כ:

אנחנו לא נזבלים כו'. פי' הדברים כי הכתוב אומר לבקשה כדבר יקר וחשוב כמו כסף ומטמון הדורש זריזות גדולה. ואנחנו גם כתבן וזבל אשר יבוקש למשא ומתן ונמצאים בקל לא נזדרז בבקשתה כי הם השכימו למלאכתם טרם השכמתי לבית המדרש:

מכאן תנינא. כל זה הוא בירושלמי פ"ק דשבת ומובא לדרוש אז תבין יראת ה' שיזכה לרוה"ק וכדמסיים:

הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל. שלמה לא בא בהערמה לבקש דבר מועט המחזיק את המרובה דא"כ מה אמר לו הקב"ה ולא שאלת עושר ונכסים הלא המה נכללים בחכמה אבל פירושו והכל בכלל דהחכמה חשובה מהכל. ועושר ונכסים נגד החכמה לא נחשבו בעיני למאומה. ולפ"ז החכמה כוללת הכל. וכן איתא בילקוט הריני שואל דבר שכל הדברים טפלים לו הכסף והזהב טפלים לו. ויש לפרש עוד כי הוא לא שאל כסף וזהב למרבה יען שלא היו חשובים רק שאל חכמה והחכמה הלא בלי כסף כדי ספוקו לא תתקיים. ולכן אמר כי אנכי אשאל חכמה וה' הלא יתן די צרכי לקיים החכמה בקרבי ונמצא הכל בכלל:

חלום היה עומד על כנו כו'. פי' כשהיה בהקיץ ועמד על רגלו נראים לו דברים אשר רק בחלום יתראו. וכמו חמור נוהק והוא ידע מה נוהק כי היה מבין בחכמה נהקתו. וכן צפור מצפצף. ודרש כל זה מדכתיב וייקץ והנה חלום. והחלום הלא הוא רק בשינה אם לא למדריש כי גם בהקיץ ראה מראה חלום ואע"ג דגם גבי פרעה כתיב וייקץ פרעה והנה חלום. אבל שם פירש"י ז"ל והנה נשלם החלום וע"ע שם ברמב"ן פירוש אחר ע"ז אשר הכתוב גבי שלמה לא יתפרש כזה וע':

לגמרה של תורה. כשגומרים קריאת התורה כמו שאנו עושים בשמחת תורה וכן בסיום איזה מסכתא וכמו שעשה שלמה משתה לכל עבדיו כאשר זכה לחכמה:

שיר חד כו'. ומפרש שיר והשירים אשר לשלמה. ולדידיה השיר האחד הוא מתחלתו עד אני ישנה דמדבר מגלות מצרים וגאולתם. והשירים תרי. הא' הוא מאני ישנה עד לכה דודי נצא השדה דמדבר מגלות בבל וגאולתו. והב' הוא מן לכה דודי עד סופו דמדבר מגלות אדום עד הגאולה ע"י משיח צדקנו וכמ"ש התרגום. וזה הוא ג' שירים על ג' זמנים מתחלפים. והאומר כוליה חד סובר דכל שיר השירים מדבר בענין אחד:

ואלין תרתין אחריניאתא כו'. כי האומר כולה חד מפרש שיר המשובח מהשירים וזה לכל הפחות משני שירים אחרים ופריך מה הנה. ואע"ג דכתיב ויהי שירו חמשה ואלף אבל הנהו לאו ברוה"ק נאמרו כיון דלא נכתבו כמו ג' ספריו. ולכן ליכא למימר דמשבח זה השיר הנאמר ברוה"ק על שירי חול אשר אמר:

סברין מימר דוד אמרו. ואינו כן אלא שלמה אמר ותולה בדוד שנאמר כמגדל דוד צוארך מה שיר השירים שלמה אמר ותולה בדוד אף מזמור שיר חנוכת שלמה אמר ותלה בדוד כצ"ל ה"פ כי הוא מבקש שני שירים אשר אמר שלמה ושיר הזה הוא נשגב משני השירים האלה. ומצא שיר אחד שיר המעלות לשלמה. ושיר השני לא נמצא בתהלים בלשון שיר רק מזמור שיר חנוכת הבית אשר שלמה חנכו. ולא תאמר כי דוד אמרו ברוה"ק על שם העתיד אבל שלמה לבדו אמרו והא דכתיב לדוד משום דתלה את בית המקדש בדוד. וכמו שקרא לבית המקדש כמגדל דוד ולא אמר כמגדל שלמה אף שהוא בנאו. רק לחלק כבוד לאביו אמר כמגדל דוד. וכ"ה גם במזמור שיר חנוכת הבית לדוד שלמה אמר ותלה בדוד. ועל שני שירים אלה משבח את השיר הזה של ישקני כי הוא נעלה ונשגב משני אלה:

משולשין היו. כי בתלת זמני הוי חזקה וכל מעשיו היו מוחזקין וקיימים ולא כדרך המקרה וגם מה שעבר ג' עבירות הוא להראות כי לא ע"ד המקרה עבר אבל היה מוחזק בהן:

במעלה הראשונה. כתיב ושלמה היה מושל וגו' במעלה שניה כתיב כי הוא רודה וגו' כצ"ל. כי הכתוב כי הוא רודה כתיב אחר הכתוב היה מושל וגם רודה גדולה בהוראתו ממושל ועי' בסנהדרין פרק שני:

זה דינן של זונות. ומוכיח כי דן בלא עדים והתראה ממה שאמר היא אמו והוכיח ממה שאמרה תנו לה ונכמרו רחמיה על הילד. ובאמת עדיין יש לטעון על זה פן בערמה דברה והשניה היתה פתיה ולא ידעה מה. אבל הוא דן בדעתו וסמך עליה כאלו היתה מפי הגבורה ואע"ג דלפי סדר הכתובים נראה כי משפט הזונות היה בטרם שמשל בכל הממלכות מ"מ אין מוקדם ומאוחר בתורה:

מי היו כו'. משום דאין דרך נשים זונות לדאוג על בניהם ומכ"ש שלא יבקשו לקחת בנים זרים בבתיהם לכן אמר כי רוחות היו ונקראו זונות משום שהן מתעות את הבריות דזונה מתרגמינן מטעיא. ורבנן אמרי יבמות היו וכדי להפטר מן החליצה והיבום בקשו להן בן ונקראו זונות שזנו מיבמיהן וחפצו להפרד מהם וריב"ל אמר זונות ממש ואפ"ה מקרה היה לשתים אלה כי לא מאסו בבניהן:

ולא היה מלך אלא על ירושלים. פי' אף כי מלך על כל ארץ ישראל. כי בימיו לא היה מלך אחר בישראל. אבל דבריו לא היו נשמעים כמלך רק בירושלים לבד ובאחרונה גם בירושלים לא הקשיבו בקולו ופקודתו לא היתה נשמעת רק בביתו. ומביא לראיה כי סר פחדו ומוראו גם מאת אנשי העיר כי ירא ללון בלילה בלי שומרים אחוזי חרב סביב מטתו:

חכם טפש וחכם. ומוכיח כי אבד את חכמתו מדאמר אני קהלת הייתי מלך וגו' ולא היו מאמינים בו כדאיתא במי שאחזו ובמדרש קהלת ומזה מוכח כי לא עמד טעמו בו. ולא יכלו להאמין כי זה המלך שלמה החכם מכל אדם:

הדיוט מלך והדיוט. הדיוט קודם שמלך ואחר שמלך ונטרד ממלכותו לא שב עוד לכסאו ונשאר הדיוט:

ברם כען לית אנא. כיון דקהלת אמר בסוף ימיו ואמר אני קהלת הייתי נראה כי נשאר הדיוט:

ג' עבירות כו'. עי' בירושלמי סנהדרין פ' ב':

וכתיב ויהי שטן לישראל. לא קאי על רזון בן אלידע הנזכר לפני זה אך על ירבעם בן נבט כי גם הוא היה שטן לישראל:

שלשה משלות. כלומר ג' ספרי משלות אלא ששוב נכתבו כלם כאחת. ואע"ג דאמר ג"כ שלשת אלפים משל אבל המה לא נאמרו כרוה"ק ולא קחשיב:

הבל חד כו'. ואע"ג דבסיפא דקרא איתא עוד הבל הבלים אבל סוף הכתוב הוא רק פורט ומפרש לרישא ונראה דג' הבלים אלה הוא על שלשה זמני האדם. ימי העליה וימי העמידה וימי הירידה ע"ד כי השחרות והילדות הבל:

ג' שמות נקראו לו. עי' במדבר רבה פ"י:

איזה מהם כתב תחלה. והנ"מ לסדרן וכמו דאיתא בפרק קמא דבתרא דסדרן משלי קהלת שיר השירים. ולאידך סדרן משלי שיר השירים קהלת:

משל זה ספר משלי. ואע"ג דלית ביה רק תתי"ו פסוקים. היה מתרץ רשב"ן לקמן שאין פסוק שאין בו ב' וג' טעמים:

וקהלת בסוף אמרו. ולכן לא מזכיר בפסוק זה אשר נכתב באמצע ימיו בעת אשר הגיד רק משלי ושיר השירים:

דברי זמר. אע"ג דסודות רבים וגדולים צפונים בשיר השירים מ"מ מדקרי ליה שיר וזמר מוכיח כי אמרו בבחרותו:

דברי הבלים. כלומר לההביל ולבזות את כל עניני העולם:

הכל מודים כו'. פי' אלה האומרים דכל חד וחד כתב בפ"ע. ואע"ג דיש סוברים דקהלת אינה מטמאה את הידים. וכבר שרתה עליו רוה"ק במשלי ושיר השירים. מ"מ סובר שקהלת אמר בלא רוה"ק:

אלא תתקי"ה פסוקים. ולא רצה לומר דנאבדו השאר בגלות דספרי שלמה נתפשטו בכל העולם ולא יתכן שיאבדו. וגם כיון שנאמרו בר ה"ק לא ישלוט עליהם הכליון:

שנים או ג' טעמים כו'. והטעמים הם המשלים ומביא לראיה מהמקרא נזם זהב וגו' דמסיים בשני נמשלים אשה יפה וסרת טעם וזה נאמר על ת"ח המתעב את תורתו וגם טעמו ניטל ממנו כמ"ש במדרש נמצא דגם המשל כולל שני דברים והוו כאלו הם שני משלים. ואע"ג דבשיר השירים ליכא רק מאה ושבעה עשר פסוקים ומה יועילו לנו ב' וג' טעמים. מצי לתרוצי דבכל חד יש כמה טעמים:

שכל הכתובים. פי' תהלים ומשלי. ודומיהם מחלק הכתובים המה קודש ושיה"ש ק"ק לפי שיש בו קילוס ושבח של הקב"ה וישראל ונקרא ק"ק בשביל צירוף הקדושות. כי הקב"ה מקדש את ישראל וישראל מקדשים את הקב"ה:

בדברי בן עזאי. שגם קהלת מטמאה את הידים:

המשובח שבשירים המעולה כו'. המסולסל כו'. בשלשה דברים יודע השיר כי נשגב הוא. הא' כי תוכנו ופנימיותו הוא צדק משפט ומישרים. הב' כי גם חומר השיר הוא מוסר השכל חכמה ודעת. והג' כי לשונו צחה נקיה ונעימה. ולענין תוכן השיר אמר כי הוא משובח בתוכנו יותר מכל השירים. וכנגד חומר השיר אמר כי גם בזה הוא מעולה משאר השירים. וכנגד צחות לשונו וטעמו הנחמד אמר כי הוא מסולסל המורה על יופי וקישוט:

שעשאנו שיורים בעולם. שלא מאס ולא געל אותנו לכלותנו כמו שעשה בשאר אומות הקדמונים אבל אנחנו קיימים ונשארים גם היום הזה:

בכל השירים או הוא מקלסן כו'. ודריש שיר המשובח משני השירים וזה שירת הים ושירת משה:

שיר כפול. ולכן כתיב שיר שהוא כפול ונארג משני שירים. מתהלת ישראל להקב"ה ותהלת הקב"ה לישראל:

כפול ומכופל. כי מלבד הכופל שאמר ר"ש הוא מכופל ביופי אשר לו ובתוכנו המלא קדושה וכמ"ש למעלה:

במלך סתם בהקב"ה כו'. וכמו הביאני המלך חדריו הכוונה שהקב"ה הביאני בחדרי חכמתו. וכן מדריש לקמן מלך אסור ברהטים על הקב"ה:

במלך שהשלום שלו דאפריון עשה לו המלך שלמה קאי על המשכן שנעשה לשכינה. וכן מדריש לקמן במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו על הקב"ה:

פרק ב

איכן נאמרה כו'. כי השירה הזאת הנאמרה על טוב ישראל והצלחתם לא נאמרה על מקרי פרטי בקורות העם הזה. אך על עיקר ויסוד אשר מהם יסתעפו כל הצלחתם וטוב העם. והמה שואלים איזה ואיה הוא העיקר. ר"ח סובר כי העיקר הוא בים אשר שם שקע ה' צרינו בתוכו ואנחנו קמנו לעם. וסובר כי הצלחת הגוף הוא העיקר. ור"י בר' סימון אמר בסיני נאמרה וזה מתן תורה אשר תתן לנו הצלחת הנפש ודריש זה משיר השירים וכמו שנבאר בסמוך. ור' נתן ור' גמליאל גם הם סוברים כי בסיני נאמרה. והוכחתם לא בשביל מ"ת רק משום דאז ירד הקב"ה ברבותים אלפי שנאן בפעם ראשון ונגלה כבודו לעם. וזו תפארת והצלחת ישראל לכן אמר כי הקב"ה או מלאכיו אמרו. ור"י מוכיח כי בסיני נאמרה מדכתיב ישקני וגו' וסיפא דקרא כי טובים דודיך מיין הנאמרים על ד"ת ולא מן הכתוב שיר השירים כר"י בר סימון ור"מ ורבנן סברי כי הצלחת העם מוסדה על שני עמודים על טובת הנפש וטובת הגוף או קשר העם ושני עמודים האלה היו באוה"מ ובבית עולמים. כי הקב"ה השפיע להם רוב טוב על ידיהם וגם האיר את נפשם בזיו אלוה:

המד"א לסוסתי וגו'. וזה היה על הים כדכתיב סוס ורוכבו וגו' ובילקוט גריס הכי קדמו שרים אחר נוגנים ודריש שיר השירים כמו השרים שישראל שרו על הים תחלה ואחריהם מלאכי השרת כדאיתא בשמ"ר פכ"ג:

קדמו שרים וזה היה בסיני כדכתיב לעיל מיניה ראו הליכותיך אלהים. ולעיל מיני' כתיב עלית למרום שבית שבי ופי' קדמו שרים זה ישראל שהודו לה'. אמנם לא מצינו שאמרו שירה בסיני ובילקוט גריס בסיני נאמר שיר השירים שנא' יצפון לישרים תושיה ודריש שיר השירים שיר הישרים. ולפ"ז הא דכתיב בנוסח דידן שיר שאמרו אותו השירים השוררים צריך לגרוס בדברי ר' חנינא בר פפא דאמר בים נאמרה. ובעל אות אמת גריס הכא הכי ר' יצחק אמר בים נאמרה שיר השירים השיר שאמרו אותה הישרים השוררים על הים. ודרש שר ים:

זו העולה. ע' לקמן על פסוק עורי צפון. ובבמ"ר פי"ג ור"מ מוקי ליה באוה"מ משום שקדים לבית עולמים. ורבנן מוקי בבית עולמים שהוא מכון לשבתו עולמים:

ורבנן אמרי כלהון חורי כו'. פי' רבנן אחריני אמרי דכל קראי אחריני מיירי בבית עולמים בר מעורי צפון משמע ליה דמיירי במשכן כדר"מ. ור' אחא אמר דאפיריון וקרא דבתריה מיירי בב"ה כיון דכתיב שעשה שלמה מעצי לבנון ואוה"מ היה מעצי שיטים ומשה בנהו. ורבנן דעבדי את הכתוב אפיריון לפתיחה לויהי ביום כלות משה סוברים ג"כ כי אפיריון ראי על אוה"מ וכמו דאיתא במ"ר פ' י"ג והני רבנן אחריני נינהו:

יוריד לנו האש כו'. ודריש ישקני מלשון ואש נשקה ביעקב ומנשיקות פיהו הוא מאש שמים היורד במאמרו:

יוציא לנו נשיקות מתוך פיהו כלומר שיצונו מצותיו כי אנחנו מוכנים לעשות ולשמוע בקולו:

מלאך הי' מוציא הדבור כו'. וסובר ר"י כרבנן לקמן דדבר אתה עמנו ונשמעה נאמרה אחר כל הדברות ושמעו כל הדברות מפי הקב"ה וז"ש על כל דבור ודבור אפס לא התנשאו למעלה מחוקם לשמוע מפי הקב"ה בלי ממוצע אבל המלאך היה הממוצע בינם לביו קונם:

מקבל אתה עליך. אע"ג שאמרו כבר נעשה ונשמע. מ"מ הודיעם העונשים פי יחזרו בשמעם את העונשים. ואע"ג דכפה עליהם הר כגיגית לקבל את התורה ואם לאו שם תהא קבורתכם וכתב התנחומא פ' נח כי ההכרח היה רק על תורה שבע"פ ולא על תורה שבכתב וא"כ הכי דמיירי מפרטי המצות אשר זה נקרא תורה שבע"פ למה שאל המלאך את כל אחד ואחד מקבל אתה עליך וכו'. אבל הקב"ה חפץ כי יעשו את המצות למען המצות ולא לתקוה על שכר המצות וזה ששאל את כל אחד ואחד האם תקבל את הדבור לא מיראה ולא ע"מ לקבל פרס. רק מאהבת ה' ותורתו וכן באינך וע"ד הפשט י"ל כי הכפי' היתה רק על שאר המצוות מהתרי"ג. אבל עשרת הדברים ופרטיהם קבלו מדעתם:

כך וכך עונשים. יש עונשעל המזיד בעדים והתראה ויש עונש אחר בלי עדים והתראה ויש עונש כשהוא בשוגג ויש עונש בעוה"ז ויש עונש בעוה"ב:

וכך גזירות דרבנן שעשו משמרת למשמרתה של תורה:

וכך מצות שבכל דבור כלולות כמה מצות:

היה נושקו על פיו. ומפרש ישקני מנשיקות פיהו המלאך אשר הוא פי ה' נשקני:

אתה הראית ולא כתיב אתה ראית או ה' הראך וכתיב הראת משמע שהראך ע"י שליח וע"י המלאך נראה חליך:

והוא אומר הן הן. גם פה צריך לגרוס כמו לפני זה והוא אומר הן וחוזר ואומר לו מקבל את אלהותו של הקב"ה והוא אומר הן הן:

לאדקולאין בן הדיסה לא גריס ליה:

ה"ג ד"א פן תשכח את הדברים ריב"ל ורבנן. ר"י אומר שני דבורים שמעו ישראל מפי הקב"ה ורבנן אמרין כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה ר"י דסכנין אמר טעמון דרבנן כו':

אלא לאחר ב' עי' בביאורי לש"ר פל"ג שם תירצתי הכל:

מימינו של הקב"ה וכו'. כיון דישראל עמדו כנגד הקב"ה היה ימין של הקב"ה כנגד שמאל ישראל ושמאלו כנגד ימינם. ולהבין את הדברים קצת ע"ד האפשרי. כי באמת כמו שאין שמאל להקב"ה כן אין לפניו ימין כי אין לו משיגי הגוף. אבל מחלקותם הוא בזה כי באמת בני ישראל אשר ישבו במצרים וראו את תועבותיהם לא יכלו להתנשאות ולשמוע את דבר ה' אשר רק הנביא בקדושתו ובטהרתו יוכל לזכות לזה. ורק ה' בקולו הטהור צירף וזיכך אותם ויכלו להקשיב אמריו. והנה ימין מקרי על דרך העברה הרוחני הפשוטה. ושמאל הוא הגופני אשר הוא רק מכסה אל הרוח. וזה שאמר רשב"י כי הדבור יצא מימינו של הקב"ה וזה מאל אלהי הרוחות ופגש בשמאל של ישראל העטופים ומכוסים בגוף וחוזר ועוקף את המחנה לזככם ולטהרם והפך את גופם לרוחני עד כי בא לימין של ישראל כי המה נהפכו לרוחני ואז יכלו להשיג את הדבור מאת ה' כי נתגשם גם הוא קצת וז"ש לשמאלו של הקב"ה. אבל דבקותם בה' לא היתה מצד חלקם החמרי רק מצד שכלם הרוחני וזה הוא הכוונה והקב"ה מקבלו בימינו והדבור הרוחני בעצמו היה נחקק על הלוח בדרך נס כמו חבור הנשמה אל הגוף. ורבנן סברי כי אין שמאל והתגשמות כלל למעלה. ורק הכל היה רוחני טהורה כי גם מישראל סרה הגשמיות ויהפכו לרוחני וגם הדבור היה רוחני. וז"ש מימינן לימין של הקב"ה:

הדבור עצמו היה נחקק כו'. כיון דכתיב קול ה' חוצב וגו' ולא כתיב ה' חוצב בקולו משמע כי הקול לבדו הי' חוצב. וטעם הדברים כי הדבור שיצא מפי הקב"ה היה לו מציאות קיים בעצמו. רוחני כמו מלאך וזהו ודבריו חיים וקיימים ולז"א שהדבור בעצמו היה פועל פעולת החקיקה:

פתר קרייה דישקני מנשיקות פיהו בישראל ומפרש ישקני מלשון משיקות אשה אל אחותה מלשון דבוק וחבור וכדלקמן. ומביא למשל מהאשה אשר לא האמינה בדברי השליח כי המלך יחפוץ להדבק בה. אף שהיא מיוחסת אבל מצד עצמה איננה ראויה. לכן בקשה לשמוע מפי המלך וכן גם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב כבד להם מצד עצמם להאמין כי ה' חפץ בם שיהיה לו לעם סגולה. ולכן בקשו לשמוע מפי הקב"ה וזה שדרש ישקני מנשיקות פיהו כי ישראל חפצו אשר ההתדבקות לה' ע"י תורתו ישמע להם מפי הקב"ה וזה דכתיב ויענו כל אשר דבר ה' נעשה ולא ענו לאמר כל אשר דברת נעשה. משום שהמה חפצו לשמוע מפי ה':

כך תבעו. ע' שמ"ר פמ"א בשינוי לשון קצת:

נתקע ת"ת וכו' והיו למדים ולא משכחים פי' מה שלמדו מהקב"ה לא היו משכחים לעולם ומה שלמדו מפי משה נשכח מלבם ברוב ימים ומ"ש באו אצל משה כו' אין הכוונה שמיד באו אל משה כי אז לא היה להם זמן בכדי שידעו אשר תורת ה' לא ישכח. אבל הכוונה כי בשביל שבאו למשה ללמוד מפיו זה גרם להם שבאה שכחה להם:

ומה הנייה יש באבדה שלנו כו'. לא יתפרש ועתה למה נמות כי בוודאי נמות דא"כ איך בקשו שנית למשה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שניה. הלא הוצרכו לשמוע מפי משה כדי שיחיו ולא ימותו. אבל פירושו ועתה למה נמות למה לנו לבוא בסכנת מיתה כי פן נמות. לכן דבר אתה עמנו ונהיה בטוח בחיים. ולכן בהרגישם את השכחה בתורת משה בקשו שנית לבוא במקום סכנה. כי פן יחיו ולא תשלוט עליהם השכחה המאבדת בוודאי כל תורתיהם:

אין זו עכשיו כו'. פי' עכשיו אין הדור עדנה ראוי לכך לשמוע כל הדברים מפי הגבורה ורק מפי משה וכמ"ש היטיבו את אשר דברו אבל לעתיד אחרי המירוק והזיכוך מרוב לחץ ודחק בימי הגליות אז כאשר יכרות ה' ברית חדשה לישראל וכדכתיב וכרתי ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו' כי זאת הברית אשר אכרות וגו' נתתי את תורתי בקרבם וגו' עד כי אסלח לעונם אז יהיה הלמוד מפי ה' באופן שלא תהיה שכחה אבל עכשיו לא. וכן מ"ש בסמוך אין זו עכשיו אבל לע"ל יכלה היצר הרע כדכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם וזה היצה"ר כדאיתא בפרק החליל:

מיד חזר היצה"ר למקומו כו' לוואי יגלה לנו כו'. ואע"ג דבלי היצה"ר לא יכול העולם לקיים כי מי יבנה בית וישא אשה וישא ויתן בעולם וכדאיתא בב"ר פ"ט והנה טוב מאד זה יצה"ר. י"ל דבקשו על יצה"ר של עבודת כוכבים שיסור מהם עד כלה. וגם י"ל דבקשו שיהיו בעלי בחירה ויפעלו הטוב בנטית יצר הטוב ולא יתאוו עוד אל החטא וכמו שהיה אדה"ר לפני החטא מעץ הדעת:

משל למלך שהיו לו מרתף כו'. דרש ישקני מנשיקות פיהו מלשון משקה. ואע"ג דהשרש ישקני הוא נשק (מגזרת חסרי פ"נ) ומשקה הוא משרש שקה (מנל"ה) אבל גזרות החסרים והנחים מתחלפים זה בזה:

יצחק חנכה לח'. פי' ע"י יצחק נתחנכה המצוה אשר צוה הקב"ה לאברהם. ובא בזה להשוות אל המשל אשר כבד לכל אחד מאוהביו מהמרתף. ומה שנאמר לאברהם ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף הלא נתחנכה המצוה בכל ילידי ביתו. אפשר שאז לא היו לפניו ילדים בני שמונה ימים. ויצחק היה הראשון אשר בו נתחנכה המצוה:

אפסניות. זהו מזון חיל המלך ודריש ישקני מלשון ועל פיך ישק כל עמי (בראשית מ״א:מ׳) מנשיקות פיו כי על פי הקב"ה ועל ידו יהיה מזוני נתון לי ולא ע"י אמצעי וכבן המלך הלוקח חלקו מיד המלך. ור' יצחק במשלו מוסיף לפרש מנשיקות פיהו ממאכלו אשר הוא לבדו יאכל. ולפ"ז ע"כ לא ידבר ממזון גשמי רק ממזון רוחני. ולרבנן אין הפרש במין המאכל רק בידי הנותן כי לאחרים יתנו משרתיו עושי רצונו ולבנו יתן הוא לבדו. אבל החתיכה אחת היא. ולהי"א שגמעה מפיו גם המאכל שונה הוא שהוא מן האוכל הבא בפי המלך ויבדל ביניהם גם בנמשל באופן דקות וזכות הלמוד וסודות התורה אשר יתקבל מאת ה' המורה לצדקה:

משוקיותהון עלי כמו ועלי תשוקתו. ודריש ישקני מלשון תשוקה אע"פ שהשרשים שונים כי תשוקה הוא מנע"ו וכמו דכתיבין למעלה. ופירוש הכתוב כי יבקשו אשר הקב"ה יתן לי תשוקה מהעוסקים בהלכה ע"י נשיקות פיהו כלומר מאמרי פיו אע"פ שכל אחד סותר את דברי חבירו. ואחד עומד כנגד רעהו במחלוקת [ואולי דריש מנשיקות פיהו מלשון נשק ומלחמה ופי' ממחלוקת היוצאת על אמרי פיהו]:

אפילו הבל היוצא מפיו. ואין שום טעם במאמרו מ"מ כיון שטרח כפי כחו חביב הוא להקב"ה וישלם לו שכרו [ודריש מנשיקות פיהו כמו מנקישות פיהו כלומר אפי' במה שנקש ונכשל בלשונו ודבר דברים חסרי טעם מ"מ חביב הוא להקב"ה שע"י זה הוא עומד על אמתה של תורה וכדאמרינן בגיטין בפ' כל הגט והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם תחלה]:

נפשיהון של אלו. לאו דוקא על העוסקים בהלכה קאי רק על כל הצדיקים כדלקמן. והטעם כי בשביל שנפשם דבקה תמיד בה'. לכן בבוא להם יום האחרון תפרד כלה מהחומר ותעלה מעלה לבדה מבלי פעולת מלאך המות המנתק את הנפש מהחומר. וז"ש כי טובים דודיך מיין. טוב להדבק בה' מהמשך אחר תענוגי הגוף והחומר הנדמים ליין:

ויעל אהרן הכהן וגו'. ונמשך לפי דרשתם על פי ה' אל ויעל כי בפי ה' עלה ומת:

אם עסקת וכו'. זהו דרשא אחריתי ודריש ישקני הכל ישקני על פי מנשיקות פיהו ע"י אשר שפתי היו מנושקות באמרי פי של התורה כי שפתים ישק משיב דברים נכוחים בתורה:

יזיינני יטהרני ידבקני כו'. כל אלה דריש בהוראת ישקני. ומ"ש לקמן ד"א ישקני יטהרני כו' ד"א ישקני ידביקני כו'. ד"א ישקני יוצא לי קול בכולן הלשון ד"א הוא ט"ס וצריך למחוק. ודריש ישקני על ישראל מנשיקות פיהו בשביל התורה שקבלתי מפי הקב"ה. ונקראת התורה נשיקות כדלעיל סי' ב':

מתקיים לבעליו כו'. פי' הזיין יתן עוז לאדם לקום נגד לוחמיו. וגם התורה תגן על האדם נגד מתקוממיו:

מה החרב שהיא אוכלת מב' צדדיה. ותגרש את אויביו מימינו ומשמאלו כן התורה תגן על האדם בעוה"ז ובעוה"ב מכל צר ומסטין:

בפה אחת זה. פה של הקב"ה נאמרה בפיות הרבה זה פיות העוסקים בתורה. והכוונה בשביל הקדושה שבקרבה שיצאה מפי הקב"ה. לכן תגן לכל פה ההוגה בקרבה. או פירושו פיות הרבה הוא פי הנביאים שהמה לא הותירו ולא חדשו דבר. רק דבר ה' בפי תורתו היה גם בפיהם. ואפשר לפרש פה אחת הוא הרב הלומר לתלמידיו ונאמרו שמועותיו והלכותיו אח"ז בפיות תלמידיו הרבים וע"י זה שפתותיו דובבות בקבר:

שהן גוזרין כו'. ופירושו פי שבקרבו היות פיות לצוות על העליונים כמו ביהושע שצוה על השמש לעמוד. וכן אליהו בהורידו אש משמים ורבים מהצדיקים אשר הורידו מטר ועל התחתונים זה בני אדם או על כל דבר הטבעיים:

שרי קודש כו'. התארים האלה קאי על בני אלעזר ואיתמר. אך נקראו שרי קודש בשביל ממשלתם על העליונים שרפי קודש. ושרי האלהים יקראו בשביל שלטונם על ישראל:

באדם שהוא משיק ב' גבין זא"ז והוא מטהרן גרסינן. והתנן במסכת בצה פ' שני שמשיקין את המים ומביא את הפסוק כמשק גבים לענין ממון עשרת השבטים שנטהר לחזקיה ע"י שנתערב בממונו של סנחריב כדאיתא בפ' חלק. ולדרש זה מפרש את הכתוב ישקני יטהרני ע"י התורה שהיא נתונה מנשיקות פי של הקב"ה וכדאמר לקמן מה המים מטהרין את האדם כו':

ידביקני ע"י ד"ת כי גם הנדבק בת"ח כתיב ובו תדבק ואתם הדבקים בה' מכ"ש הת"ח עצמם הם מדובקים בה':

יוציא לי קול נשיקות. פי' שנשיקותיו יהיו מפורסמות ונשמעות לכל. והנה ארבע הוראות אלו בכתוב ישקני. שלש הן כנגד נפש רוח ונשמה אשר באדם וכנגד הנפש אשר בה הבחירה והסתכלות במעשיו לבד אמר יזיינני כי התורה תעזרהו בבחירתו ובהליכות דרכיו כמו הזיין בידי הגבור. וכנגד הרוח אשר בה מקור השכל גם בענינים הנשגבים מן הארץ יאמר יטהרני כי התורה תנקהו מכל החמריות. וכנגד המדרגה הגבוהה על שתי מדרגות אלו הנקרא נשמה אמר ידביקני כי אז תדבק בקונה. ואחרי אשר תדבק בקונה אז תבוא הנפש למדרגת הנבואה אשר היא חלק יחידי סגולה אמר יוציא לי קול מתוך נשיקות פיהו:

תמן תנינן כו'. הוא בפרק שני דע"ז והמותר הוא בירושלמי שם:

בלבי צפנתי. משמע דהצפין ולא גלה בחוץ והכתיב בשפתי ספרתי הלא גלה תורתו בחוץ. ומשני כי לפני מיתת עירא היאירי אשר היה רבו של דוד צפן בלבו משום דאסור להורות בפני רבו ולאחר מיתתו ספר בשפתו וגלה בחוץ:

דומין זה לזה. ודריש דודיך כמו דדיך וכמו שהשדים שוים זה לזה כן מדמין ד"ת זל"ז וילפינן מצד הדמיון וההיקש ומוסיף עוד דודין זה לזה דילפינן סתום מן המפורש וזה כדודים אשר האחד מסייע לחבירו במה שיחסר לו. וכן אמר קרובים זל"ז כי לפעמים ילפינן מצד סמיכותם וקרבותם במקום זה לזה. ומביא לראיה דילפינן דמעיין בור ומקוה מכשירים מסמיכות אך מעין ובור לוכי יותן מים על זרע:

מהטעם וחכך כיין הטוב. וחכך הוא תורה שבע"פ וד"ם שבאו בע"פ ויין הטוב הוא תורה שבכתב וכדכתיב ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב ונאמר עלד"ת. ועל שניהם הוא אומר הולך לדודי למישרים. כי המה דודים זה לזה ושוים זה לזה כי שכר אחד הוא לעוסק בד"ס כמו שעוסק בד"ת וכן עונש אחד למבטלן:

שנאמר כי טובים דודיך מיין. ודודיך הם ד"ס שהם דוד לד"ת ויין הוא ד"ת כמבואר. ואת הכתוב וחכך כיין הטוב דריש על חמו"ע כדלקמן וכן הדורש וחכך על ד"ס מפרש כי טובים דודיך על ישראל כדלקמן:

האומר אין תפילין מה"ת. מתניתן היא בפרק הנחנקין ומזה מוכח כי ד"ס חמורין מד"ת:

וחמורים מד"ת ונבואה. והא דלא אמר בלשון חביבין כמו שאמר לפני זה. כי בא להשמיע לנו אשר הסופרים יכולין להכריע את הענין אפי' כנגד פשט ד"ת אשר הנביא לא יכול לעשות זה כי הנביא אשר ידבר דבר נגד ד"ת לא נשמע לו כי לא בשמים היא וכן גזר הקב"ה אף כי מעלת הנביא גבוהה מאד. ולא כן הוא בד"ס אשר הקב"ה נתן להם הכח לפסוק הדין אע"פ שנראה לנו שאמרו על ימין שהוא שמאל מחוייבים אנחנו לשמוע להם:

אל תטיפו יטופון. חזינן דמנע הקב"ה מהם דברי הנביאים ולא מנע מהם דברי החכמים המורים להם הלכה ש"מ דדברי סופרים חמורים שאין למנעם בשום צד:

נמשלו ד"ת במים ביין כו'. בפ"ק דתענית איתא למה נמשלו ד"ת במים ביין ובחלב לומר לך מה ג' משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים כך ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו ד"א מה ג' משקין הללו נפסלין בהיסח הדעת אף ד"ת משתכחין בהיסח הדעת. והטעמים האלו לא שייכי רק על ג' משקין אלו אבל שמן ודבש מתקיימים גם בכלי מתכות ואינן נפסלין בהיסח הדעת דאפילו נופל לתוכן דברי מאוס מתוך שהן עבין הפסולת צפה למעלה ואפשר ליטלו ולזרקו לחוץ והתחתון בר ונקי. ולכן מובא בגמ' רק הטעמים האלה. והנה המשלים והדמיונות אשר מנה המדרש פה הכל הולכים אל מקום אחד לרומם מעלות התורה ולהגיד יתרונה על נמוסי בני אדם. והנה ידענו כי יש נמוסים ומנהגים בין בני אדם הנאים למקום אחד ומגונים ונתעבים במקום אחר כמו שנמצא עד היום בארץ כוש אנשים ההולכים ערום ויחף ויאכלו בשר אנשים ולא יתבוששו. ולא כן תורת אלהים היא נאמנה ויפה בכל קצוי תבל. וזה שאמר על יתרון התורה כי היא הולכת כמים מסוף העולם ועד סופו. והנה כל טוב הארץ ודברים יקרים יושג רק במחיר רב. ולא כן המים אשר בלעדיהם לא יחיה האדם ימצאו בלא מחיר וכסף. וגם היתרון הזה הוא בד"ת כי הם מוכנים ומזומנים בכל מקום ע"ד כי קרוב אליך הדבר מאד. ונאמר עליהם לכו שברו ואכלו וגו' בלא כסף ובלא מחיר. וגם יתרונה בעצמותה כי מן השמים היא. ומה הוא הטוב אשר ידמה לה. ולחזק את אמתתה ולהסיר כל ספק ממנה אומר כי נתנה בקולי קולות. ולא מראש בסתר דבר ה' את דברו אך נגד ששים רבוא במדבר גלוי לכל העמים כי הכל יכלו לבוא ולשמוע את דבר ה' וזה הוא ראיה ברורה כי התורה היא מהשמים. ואמת ונאמנה היא גם עוד יש יתרון לה על כל נמוסי בני אדם כי תתן שארית לנפש ואחרית ותקוה טובה בעוה"ב וע"ז אמר כי התורה משיבת נפש משא"כ הנמוסים מבני אדם יביאו רק שלוה ומנוחה פה בארץ בעוה"ז. והיתרון אשר להתורה כי תטהר את השכל משגיאות ומחשבות הבל מביא לדמיון מה המים מטהרים את האדם כו' כך תורה מנוהרת כו'. וגם התורה מטהרת את הגוף ממדות רעות וממעשים רעים ולענין זה אמר מה המים מטהרים את הגוף כו' כך תורה מטהרה את הגוף. ונוסף ע"ז תתן התורה עוז ותושיה לבני אדם כי לא יראה בהם ערות דבר וכמו שמביא מה מים מכסין ערותו של ים וכו':

והנה שמונה אלה המה היתרונות במעלות התורה. ועתה מונה הדמיונות והמשלים אשר בקניות התורה. הן ידענו כי הקובץ את התורה על יד לאט לאט ירבה. והאוסף יחד למרבה ימעט וישכח את אשר למד וזה שאמר מה מים יורדים טיפים טיפים ונעשות נחלים נחלים כן הוא בתורה לא יהיה למעין נובע רק אם ילמוד היום ב' הלכות וישנה וישלש וכן למחר. וגם לא יקנה התורה רק איש הצמא ומשתוקק לדבריה. וכן רק באנשים שפלי ברך ונכאי רוח. ולא יבושו להקשיב לקח גם מפי אנשים הצעירים ממנו לימים ולחכמה. וגם שימוש חכמים מוכרח הוא לקנית התורה. כי בזה יודע לו כל דין ודין לפסק הלכה ואם לאו גם אם ירבה ללמוד ישגה לפעמים בהוראה וזה הוא שמדמה קנין התורה למים כי כשאין אדם יודע לשוט בהם הוא מתבלע בכל אלה המשלים ימצא דמיון בין מים לתורה לענין קנייתה:

מה המים נמשכין כו'. יכול אף ד"ת כן ת"ל כו' וזו היא שאלה נגד מה שאמר מה מים מסוף העולם ועד סופו כו' כי אין מקום המגביל לד"ת יכול כי יוכל הלומד להתפשט בתורתו גם במקומות המאוסים. ומביא לנגד זה את הפסוק כי ישרים דרכי ה':

כך ד"ת מעדנים הראש והגוף. שנא' נר לרגלי דבריך צ"ל ת"ל ושקוי לעצמותיך מזה מוכח שמעדן את הגוף אבל אין טעם להביא ראיה משמן הדולק בנר על עידון הראש והגוף:

אי מה השמן מר כו'. יש גורסים מה שמן זה מר מתחלתה וסופו מתוק כך ד"ת אדם מצטער בתחלתו אי מה שמן אינו מתוק בפה ת"ל דבש:

קצרים צ"ל קסמים:

אלו ישראל. ודריש ישקני כי מלאכי השרת אמרו יתן לנו מנשיקות שנשק לבניו וכדלעיל וקאמר טעמא משום דחשיבי ודודים לפניו:

פרק ג

כל השירים שאמרו לפניך האבות כו'. שירים לאו דוקא דהא אמרינן בשמ"ר פכ"ג מיום שנברא העולם לא היה אדם שאמר שירה עד ישראל בים אבל הכוונה תהלות ותשבחות וסובר שיר השירים נאמר על הים ופירושו כי לפני זה הודו והללו לה' רק על נפלאותיו בבריאת השמים והארן והנהגתו והשגחתו הנאמנה וזה רק כריח שמן טוב והשיר הזה נאמר על הנסים הפרטיים אשר ראו ישראל במצרים ועל הים וזה כמריק כל השמן מכלי אל כלי שהעבירו אז כל תהלות ה' הנודעות לעליונים לעולם השפל שהכל יכירום וידעום. וכן הכוונה מה שאמר כל המצות שעשו לפניך ריחות היו כי העולם לא היה כדאי עדנה לקבל התורה בשלימותה אבל עתה שנתנו לנו התורה בשלימותה נשגב שמך כשמן תורק המורק הכל מכלי אל כלי:

אלא כמריח באתרוג. ומפרש לריח שמניך טובים. כי המושגים לאנשים בד"ת אינם רק כריח שמן הטוב אשר השמן לא יחסר. אבל יש אנשי מעלה אשר תתדבק בהם התורה בגופם ולהם יהיה כשמן תורק אשר ע"י הרקה מכלי אל כלי מתדבקות טפות קטנות בגוף הכלי:

פעם אחת שהה ר"ע כו'. בא לספר בשבח ר' אליעזר דאע"ג כשבא שאלה לפניהם לא פסקו בלי ר"ע בכ"ז כאשר בא ר"ע ישב לפני רגלי של ר"א והשוה את מקום מושבו להר סיני. ואת גופו של ר"א לארון הברית אשר כל התורה כולה כלולה בו:

שני שמנים הם. דמשמן המשחה שעשה משה נמשחו המלכים והכהנים. ולכן כתיב שמניך בל"ר. וכן האומרים כי קאי על ב' תורות באו להורות כי שתיהם כאחת טובות:

שמך מתגדל כו'. פי' כי העוסק בתורה יתגדל שמו או דשם של הקב"ה מתגדל בעולם ע"י לומדי תורה ומביא ראי' מחזקיה דנתגדל שמו וגם שם של הקב"ה נתגדל אז ע"י הנס שנעשה לו בזכות תורתו:

מה השמן הזה מר מתחלתו כו'. אם נפרש הדברים על התורה אז יתפרש כי בתחלה לפני השקידה והעיון בה אין ד"ת חשובין ללומדיה כמו אחרי העיון והשקידה. אבל פשט הדברים מורה כי על ישראל קאי אשר לפעמים המה מדוכאין ביסורין ועוני אבל מזה תצמח להם הטובה לעתיד לבוא וכמו שמביא את הפסוק והיה ראשיתך מצער מלשון צער או מלשון שפלות ואחריתך ישגא מאד:

מה השמן הזה אין משתבח כו'. ע' בשמ"ר פל"ג:

תוכן העניינים

יפה קול על שיר השירים רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה