ים של שלמה על קידושין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ג · סימן כד
איבעיא להו זינתה אשתו בעד אחד ושתק מהו אביי אמר אסורה לו ורבא אמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. וכן הלכת'. ואיירי באומר זינת' לפניך או היה לך לידע דאל"כ אפי' אביי מודה דהא שתק ולא מהני כלל וכמי שנפרש בפר' הניזקין בשם הריצב"א ואפ"ה פליג רבא משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. וכתבו התוס' וא"ת כיון דשותק ושתיקה כהודא' דמיא למה לא תיאסר עליו וכי לא יוכל לעשות עליו חתיכא דאיסורא וי"ל דקסבר רבא דטעמא דשותק מהימן לאו משום שתיקה כהודאה דמיא אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני לי' וכיון שאין האיסור מכח עדות הבעל אלא מכח עדות העד לא מהימני ליה דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה. ומ"ה בשאר איסורין כגון אכלת חלב או נטמאו טהרותיך לפניך אפי' רבא מודה דשתיקה כהודאה דמיא וה"מ בדי' אדם אבל בבא לצאת ידי שמים אי מהימן לי' כבי תרי מחוייב לאפוקי ויהיב לה כתובה וכדמוכח מעובד' דההוא סמיא כו' ועיקר הדב' בפ' שני דיבמות סי' וגרסינן נמי בכתובות אין אשה נאסרת על בעל' בעד א' אלא בשני עדים ובקינוי וסתירה אפי' בעד א' ע"ש סימן ט"ז. כתב הרי"ף והרא"ש אחריו תנן התם בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלת כתובה האומר טמאה אני לך השמים ביני ובינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנ' עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תבא ראיה לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן היהודי' יפיר חלקו ותה' משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. ההיא אתתא דכל יומא דתשמיש הות קיימא ומתי' מיא ומשיא ידה דגברא יומא חד אתיית מיא לי' למימש' אמר לה הדא מילתא לא הוה האידנ' אמר' לי' א"כ חד מן גוים אהלוויי דהוי הכא פי' מוכרי אוהל האידנא אי אנת לא דלמא חד מנהון הוי אמר רב נחמן עיניה נתנה באחר ולית ממשא במילתא. תו מסיק ההיא אתתא דלא הוי בדחא דעת' בהדי גברא אמר לה האידנא מ"ט אמר' לי' מעולם לא צערתן בדרך ארץ כי האידנא א"ל לא הוית האי מילת' האידנ' א"ל א"כ מן הלין גוים נפטויי פי' מוכרי נפט דהוו הכא האידנ' אי אנת לא דלמא חד מינייהו א"ל רב נחמן לא תשגחון בה עיניה נתנה באחר ההוא גברא דהוה מיהדזק בביתי' פי' נסגר בבית הוא ואיתת' את' מריה דבית' פרטי להוצי' וערק פי' פרץ לגדר של פרצה וערק אמר רבא איתת' שרי' אם אית' דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס. ההי' נואף דעל לבית' דאיתת' אתא גברא סליק נואף יתיב בטול בבא הוה מחת' תומ' ותחלי וטעמינהו חיוא בעא מרי' דבית' למיכול מנהון א"ל נואף לא תיכול מנהון דטעמינהו חיו' אמר רבא איתת' שרי' דאם אית' דעב' איסור הוה ניח' לי' דליכול ולימות שנאמר כי נאפו ודם בידייהו פשיט' מ"ד איסורא מהוה הוה והאי דאמר לי' כן משום דניחא לי דלא לימות בעלה דתיהווי אינתתי עליה מים גנובים יומתקו קמ"ל ע"כ הסוגיא ומעין זה כתבתי לשם בסי' י"ח: