ים של שלמה על קידושין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ג · סימן יג
מתניתין קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן. זה אומר אני קדשתי' וזה אומר אני קדשתי' שניהם נותנין גט ואם רצה אחד נותן גט ואחד כונס. אמר רב נחמן נאמן ליתן ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס יצרו תקפו ורב אסי אמר אף נאמן לכנוס ומודה רב אסי באומר' נתקדשתי ואיני יודע' למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה שאינו נאמן לכנוס תניא כוותיה דר' אסי קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן אף לכנוס. כנסה ובא אחר אמר אני קדשתיה לאו הימנו לאוסרה עליו. האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודע' למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס מפני שהיא מחפה עליו תניא בני זה בן י"ג שנים ויום א' בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום א' נאמן לנדרים ולערכין ולחכמים ולהקדשות פי' שיהא נדרו קיים וכן ערכו וכן חרמו קיים וכן הקדישו כאלו הוא גדול אבל לא למכות ולא לעונשים וכתב הרא"ש מדברי התוספ' וז"ל ומיירי כשהביא שתי שערות ומעיד עליהם כשבא לכלל שנים ואי לאו הכי שומא בעלמא הוא אבל אם לא הביא שתי שערות אפי' עדים מעידים שהוא בן י"ג שנים לא הגיע למכו' ולעונשין דהא לחליצה בעי בדיקה אפי' הגיע לכלל שנים כדאית' בפר' יוצא דופן. ותימא הוא אם לאחר שהביא שתי שערות למה לא נסמוך אהימנת' דאב אפי' למכות ולעונשין דא"כ כל יבם קטן שהגדיל ואין שנותיו ידועין עפ"י עדים לא נסמוך על דברי האב ואפי' הביא שתי שערות ומיהו אם יש שערות מרובות או שתי שערות שוכבות שאין מצוי שיבא בענין זה קודם הזמן נראה דבכה"ג סמכינן ארובא ואפי' מאן דחייש למעוטא מודה בהא דמלתא דלא שכיחא כלל ועוד מצינו למימר דאי איכא שערות סמכינן אסהדותיה דאב אף למכות ולעונשין והכי מיירי שהאב מודה על מעשה שהיה כבר דבההיא שעתא היה בן י"ג שנה ויום אחד וגם הבי' שתי שערות. וא"ת כיון דמיירי שמעיד על השנים ועל השערות ה"ל למימר בני זה גדול בתי זו גדולה למה הזכיר שנים וי"ל דאגב אורחיה קמ"ל לאפוקי ממאן דתניא בפ' יוצא דופן איפכא דתינוק גדול בן י"ב שנים ותינוקות בבת י"ג שני'. והנה מה שכתב בשערות שוכבות סגי אין לסמוך האידנא על זו כי אם בריבוי שערות וכן איתא בס"ח גבי חליצה וז"ל הלכך אם יש להן ריבוי שערות ארוכות הרבה או ריבוי שערות כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה אז מותרת לחלוץ דמסתמא הגיע לכלל שנות גדולות עכ"ל ובסדר מצות חליצה כתב הרא"ש כשנתמלא זקנו אין צריך לבדוק יותר ולא כתב דסגי בשתי שערות שוכבות. גם בסימ' כ"ה בפ' מצות חליצה כתבתי שאפי' יש עדות על השנים מ"מ צריכי' שערות ארוכות או ריבוי שחור על הלבן כדי להוציא מספיקות דגומות שאין אנו בקיאין בה וא"כ אם אין השנים ידועים ובאת' לסמוך על השערות אין לסמוך עליהם כ"א נתמלא זקנו או שיטו הדדים או שנתמלא הערוה שערות דוגמ' דנתמלא זקנו. ותוספ' כתבו שיש נמי לסמוך על היכא שהם גדולים בקומה ואין המנהג כן ומה שכתב הרא"ש דאב מהימן על השנים דעת הס"ח שאין האב מהימן על השנים כ"א עפ"י השכנים ולא סמכינן אקרובי' כלל כאשר כתבנו בפ' מצות חליצה סימ' ט' תו שנינו קדשתי את בתי קטנה קדשתי' וגירשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן נשבית ופדיתיה בין כשהיא קטנה והרי היא קטנה בין כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן. ומסיק מ"ש רישא דגבי קידושין דנאמן ומ"ש גבי סיפא גבי שבוייה דאינו נאמן אמר רב אשי רישא רחמנא הימניה כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מניין לאב שנאמן למסור את בתו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה בנישואין הימניה רחמנא לאב בשבויה לא הימניה רחמנא לאב ע"כ. וכתב הר"ן וז"ל וא"ת ליהמניה כי אמר ליה נשבית מיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה דמפסלא נמי מכהונה וגם מתרומה ומהימן בהכי דהא בנישואין הימניה רחמנא. לאו קושיא היא דבקידושי ביאה איסור אשכחן דהימניה והכי מוכח בירושלמי קדשתיה לאחד מכל הפסולין לה נאמן הבעילתה לאחד מכל הפסולין לה אינו נאמן ואכתי קשא להמניה בשבויה מיגו דאי בעי אמר קדשתי' וגרשתיה דמהימן ופסול לה מכהונה י"ל דמיגו לחצי טענה לא אמרינן והכי חצי טענה הוא לפי שעכשיו הוא רוצה לפוסלה בין לענין תרומ' בין לענין כהנ' אצל גרשתיה לא פסול לה אלא לכהונה. וכ"ת תינח בת כהן בת ישראל מאי איכא למימר שהרי כל כך הוא פוסל אותה כשאומר קדשתיה וגרשתיה כאלו נשבית ואלו תנא פסק ותני אינו נאמן נ"ל דהיינו טעמא משום דכיון דבנשבית פוגם אותה יותר שאלו הית' בת כהן היה פסולה מן התרומה ובקדשתי' וגרשתיה אינו פוגם אותה כל כך מ"ה אפי' בבת ישראל אינו נאמן. ואחרים אמרו דכיון מה שהאמינו תורה לאב חידוש הוא שהרי לא היה ראוי להיות נאמן. יותר מעד אחד דעלמא דינו שנאמין אות' באותה טענה עצמה אבל אין אומרים מיגו מחמת ד"א דאין לנו בו אלא חדושו בלבד ע"כ ודבריו של טעם הן: