ים של שלמה על קידושין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ג · סימן ב
מסקינן בסוגיא רב גידל הוה מהפך בארעא למזבין יתה אזל ר' אבא זבנה אזל רב גידל קבליה לר' זירא אזל ר' זירא קבליה לר' יצחק נפחא אמר ליה תמתין עד שיעלה אצלינו לרגל כי סלי' אשכחיה א"ל עני המהפך בחררה ובא אחר ונוטל' מהי. א"ל נקרא רשע. ומר מ"ט עבוד הכי א"ל לא הוי ידענא השת' נמי ניתביה ניהלי' מר א"ל זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא הוא ולא מסמנא מילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סי' ברכה לעולם אי בעיא במתנה נישקלי' רב גידל לא נחית לה דכתיב ושונא מתנות יחיה ר' אבא לא נחית משום דהיפך בהן ר' גידל לא מר נחית לה ולא מר נחית לה מיתקריא ארעא דרבנן. עני המהפך בחררה פי' רש"י חררה של הפקר. וקשה לר"ת מהא דמסכת פיאה ומייתי לה בפ"ק דב"מ גבי פיאה נפל עליה פירש טליתו עליה מעבירין אותו ממנה משמע באותו שנטלה לא מקרי רשע ונראה לר"ת דבהפקר ומציאה לא מקרי רשע לפי שאינה מצויה בכל מקום וכל הזריז לקום ולזכות בה מותר ודווקא במכר או שכירות שיכול למצא או להשתכר במקום אחר כי הך עובדא דרב גידל והיינו נמי עני המהפך בחררה שמוציא עצמו אצל בעל הבית לעובדו כדי שיתן לו לפעמים חררה כי זה יכול למצוא גם הוא במקום אחר ובכה"ג אמרינן גבי דינא דבר מיצרא שתקנו במכר ולא במתנה. והא דאמרינן בפ' חזקת הבתים דנכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזי' בהן זכה בהן משום דגוי כי מטא זוזי לידיה מסתל' וישראל לא קני עד כי מטא שטרא לידיה. ופס' הרשב"ם נמי דזכה המחזי' בכל מקום. מ"מ רשע מקרי כמו עני המהפך בחררה ור"ת אומר דאפי' רשע לא מקרי בדבר של הפקר כדפרישי' והא דאמרינן בפ' לא יחפור מרחיקין מצודת הדג מן הדג ופרש"י צייד שנתן עיניו בדג כ' שאר הציידי' הבאים לפרו' מצודותיהם מרחיקין אותו כמלא ריצת הדג אע"ג דהוי דבר של הפקר יש לחלק משום דדמי ליורד לאומנתו של חבירו כדקאמר התם גבי בר מבואה דמוקי ריחיא כו'. דאמר ליה קפסקת לחיותיה ועני המנקף בראש הזית דאמר בפ' הניזקין מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום שאני התם שטרח בהם העני להפילם לארץ וסמכא דעתא עילייהו ע"כ דברי הרא"ש מדברי התוספו' ודע שדברי ר"ת עיקר וכן דעת מהר"ם והארכתי בזה בתשובה. והא לך התשובה אשר כתבתי בימי חורפי על מעשה של השגת גבול וזו נוסחה. ראובן תבע את שמעון איך שהשיג גבולו וקפח מחייתו כי כבר קנה היין שרף מן העירנים על ג' שנים ובעבור זאת עקר דירתו והלך למקום הגליל שקנה בתוכו היין ועכשיו קודם כלות הג' שנים הלך שמעון ורצה לקנות אותו מן העירנים בלי ידיעתו ובשמעו שרצה שמעון לקנות את היין השתדל הוא עם השר והעירני' עד שהחזירו לו את היין שרף על ג' שנים אחרים ונתנו לו כתב אורלד"י שהיא גלוייה ומפורסמת לכל ואמר איך שהתרה בשמעון שלא ישיג לגבולו והרא' אורנד"י שלו בב"ה בפני קהל ועדה וכאשר ראה שמעון שלא יכול לחזור ולהזי' בפני השר והעירנים אז צלל במים אחרים והשתדל ע"י סופר המלכה שיפקידו על השר ועירנים שיתנו כתב אורנד"י לשמעון על הי"ש בעד פ' זקוקים כפי אשר העלה בדמים והנה הם היו מוכרחים לעשות על פי המלכה ואין פה להשיב כל זאת אני קיבל. השיב שמעון לראובן מעולם לא עלתה על דעתי להשיג גבול לשום בר ישראל רק שהמנהג הוא מכ"ת מדינה שכך עשו לנו מקדמת דנא שהיה היין תחת ידי עם חבירי ועד הנה לא חזרה רוחי לנדנא שלא יכולתי למחות וזולת זה כך המנהג במדינה במכסים ויין שרף שאחד קונה אותו לזמן קצוב ואח"כ מקדים חבירו ומעליהו בדמים וקונה אותו או מפייס למי שישתדל לידו וכן עשו רבי' וגדולים לפני ואפ"ה לא עלתה בלבי לעשות כזאת ושמתי ידי למופי. אלא שהעירנים והשופט שלחו אלי ולחבירי שנבוא אליהם ושיקנה מהם היין וכך היתה הסיבה בעת שקניתי עם חבירי מן השופט והעירנים מאסטאוו"ע ופארמירנ"י הבטיחו אותנו מעצמם שימכרו לנו ג"כ הי"ש כאשר יש לנו עד מהימן על זאת ששמע זאת מן השופט. והנה היתה הסיבה שרצה איש אחר לקנות היין מן השר ע"י עירי"ן אחד ואמר שיעליהו בדמים ויתן שוחד להשר עד שימכור לו והשיבו העירן שלא יוכל השר למכור אותו בלי רשות העירנים ובכן הגיד זה העירין כל המאורע לעירנים אזי נתקבצו כולם ושלחו לקרוא אותי עם חבירי לבא אליהם והגידו לנו כל המאורע ושאלו אותי אם אנחנו רוצים לקנות אזי הם רוצים למכור לנו כאשר הבטיחו לנו מתחלה כשקנינו מהם מאסטאוו"י ופאמירנ"ע ועל פיהם קנינו מהם היין וכתבו לנו האורנד"י על ג' שנים וחתמו בחותם העיר ונתנו אותה לנו בידינו וכאשר נתנו בידינו אמרו אלינו הראו לנו האורנד"י ונראה בה דבר א' וכאשר נתננו להם אז השיבו לא נחזיר אותה לכם עד שתתנו לכל א' מאתנו ד' מאות לונדי"ש כי כן הוא המנהג לשופט ולעירנים ואז לקח עירין א' את האורנד"י ושם אותה בתיבתו ולא בתיבת העיר באמרו הרי היא ברשותי ביד נאמנים מידיכם ואין עוד כח ביד איש אחד לקנות היין ואם רצה להוסיף רק מיד כאשר תתנו לנו את שלנו אזי אחזיר לכם את האורנד"י וכאשר התפשרנו עמם אזי בא ראובן עם חברותה שלו והיו משתדלי' בכל כוחם ויכולתם עם השר בשחדים גדולים וגם העליהו היין בדמים עד שגזר השר על העירנים שלא יתנו לנו הכתב הנ"ל כי אילו רוצים ליתן יותר מאילו ואז הלכנו והתרינו בהם שלא יעליהו בדמים כי אנחנו לא הוספנו על דמיו בעת שקנינו אותו וכדי שלא יכלה ממונם של ישראל ביד גוים ולהרחי' מחלוקת נעשה זאת ונפריז על שלנו שנחזי' אותו יחד דהיינו להם החציי' ולנו החציי' השניי' ולא שמעו לדברינו עד שעשו כאשר דימו. ועוד התרינו בפני השר לאות' עירנים שפית' אותם השר שלא ימכרו לאיש אחר ולא יעשו לנו כח לבטל מכירה ראשונה כי מוכרחים אנחנו לקבול בפני המלכה על העיוותים שאתם עושים לנו. והשיבו לנו העירנים מה נעשה שאילו היהודים מעלים בדמים. וכה"ג אמר ג"כ השר ולא כפרו לנו מכיר' ראשונה כאשר יש לנו ג"כ עדות על זאת וגם השוחד שלקחו ממנו לא היו רוצים להחזיר לנו והיו דוחים אותנו בלך ושוב עד שנתגלגל הדבר שבא סופר מן המלכה לשמוע כל העיוותים שנעשו בעיר בין מן השר ובין מן העירנים ואז באנו בתוך הבאים וקבלנו על העירנים וסיפרנו לפניו כל העיוותים שעשו לנו ואמר לנו להכעיס נגד העירנים שאם לא יצטרך אדם ליתן כל כך שוחד אזי ראוי היה היין שיחזיקו אותו אפי' בעד מאה זקוקים וזאת עשינו כדי להציל את שלנו מידם. ואז כתב סופר המלכה את כל הדברים וסיפר אות' לפני המלכה וגם הסופר גער בם בנזיפה גדולה באמרו מי הירשה לכם לעשות כזאת. ואז גם בפני הסופר לא כפרו המכירה רק שאמרו יהודים אחרים העליהו בדמים והשר גזר עלינו ליתן להם כתב אורנד"י על זאת מאחר שהם משביחים אוצר המלכה. ומקצת עירנים צווחו ואמרו שהמכיר' השנייה היה בהסתר ובלי רשותינו במבצר שלא כדרך המכירות שנעשו במקום מקדמת דנא וגם החותם של עיר לקחו מתיבת העיר בלי ידיעתנו בהסתר ובלי רשותנו. ובכן הכתב זאת מזוייף ובכן היו העירנים מתקוטטי' יחד בפני סופר המלכה והוא היה כותב כל הדברי' והביאם לפני המלכה. ואז גזרה המלכה על השר והעירנים שיחזרו לנו כל מה שלקחו ממנו בדרך שוחד ושיתנו לנו אורנד"י חדשה על היין ושתהיה נכתבת בשם המלכה וכן עשו ונתנו לנו אורנד"י שנכתבה בשם המלכה ונחתמת בחותם העיר וחותם של שר העיר וחותם של סעמאשק"א בציוו המלכה ע"כ טענות שמעון. וראובן חוזר ואומר המכירה שלך לא היתה מכירה וזכייה גמורה. וג"כ אתה התחלת בראשונה להשיג גבולי ומחייתי בלי ידיעתי ע"כ הטענות אשר באו לפני. והנני אשיב כפי אשר יראוני מן השמים. גרסינן בפר' האומר רב גידל הוה מהפך בההיא חררה פי' ארעא. אזל ר' אבא זבניה אזל רב גידל וקבליה לר' זירא ואזל ר' זירא וקבליה לר' יצח' נפחא א"ל המתין עד שיעלה אצלינו לרגל כי סלי' אשכחיה א"ל עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מהו א"ל נקרא רשע ואלא מר מ"ט עביד הכי א"ל לא הוה ידענא השתא נמי ניתיבי ניהליה א"ל זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא לא מסמני מילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם אי בעי במתנה נישקליה רב גידל לא נחית לה דכתיב ושונא מתנות יחיה. ר' אבא לא נחית לה משום דהפיך בה רב גידל לא מר נחית ולא מר נחית ומתקריא ארעא דרבנן פי' רש"י עני המהפך בחררה חוזר עליה לזכות בה מן ההפקר או שיתננו לו בעל הבית והקשו התוס' מהא דתנן במסכת פיאה פיר' טליתו עליה מעבירין אותו ממנה משמע שהנוטלה אינו רשע מהא דתנן בפ"ק ראה את המציאה ונפל עליה או שפיר' עליה טליתו ובא אחר ונטלה הרי היא שלו ע"כ פי' ר"ת האי מהפך בחררה דנקט הכי לא שייך אלא דווק' כשרוצה העני להרוויח החררה בשכירות של בע"ה או שרוצה לקנות דבר אחד וחבירו מקדי' ומשכיר עצמו לבע"ה או קונה אותה הדבר כעין רב גידל על זה אמרו שנקרא רשע כי למה מחזיר על זאת שטרח בה חבירו ילך וישתכר במקום אחר אבל אם הית' החררה של הפקר או מציאה ליכא אסור בדבר שאם לא יקדים לזכות בה לא ימצא אחרת וכל הזריז לקדם ולזכות בה מותר. ומההיא דלא יחפור דקאמר מרחיקין מן הדג כמלא ריצת הדג ופי' רש"י צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר הוריו שאר הציידי' מרחיקי' מצודתם ממנו כו'. ואע"ג דהוי דבר של הפקר יש לחל' משום דדמי ליורד לתוך אומנתו של חבירו כעין ההיא דהתם בר מבואה דאוקי רחיא כו' דא"ל קפסקת לחיותא. ועני המנקף בראש הזתים דפר' הניזקין דאמרינן מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום אע"ג דהפקר שאני התם מפני שטרח העני להפילם לארץ וסמכא דעת' עילייהו כן סוגי' התוס' לשם וכן בפ' לא יחפור וכן כת' האשר"י בפר' האומר:
והנה רוב הגאונים הסכימו לפי' ר"ת אף שכתב הר"ן בשם הרמב"ן שהסכימו לדעת רש"י הלא הם בטילים במיעוטם נגד בעלי התוס' ר"ת ור"י ומהר"ם. והרא"ש דבתראי נמי פסק כן הלכה למעשה. והמרדכי הביאו על ראובן שהיה מהפך על קרקע של גוי על מצר של שמעון וקדם שמעון וקנה דלא מקרי רשע דהוה כמו מציאה דלאו כל שעתא מתרמי לקנו' הקרקע על מיצר שלו ע"כ. ואפי' לפי' רשב"ם בפ' ח"ה על הא דאמר שמואל נכסי הגוי הרי הם כמדבר וכל הקודם בהן זוכה כו'. ומפר' התם בסוגיא שאם קנה ישראל הקרקע מגוי בכסף ולא נכתב לו עדיין השטר א"כ מאחר שקנייתו של גוי הוא בכסף ומיד אסתל' מן הקרקע וישראל לא קנה עד דמטא שטרא לידי' דלא סמכא דעתי' של ישראל מה שקיבל הגוי הכסף שכל דבריהם שוא ותפל והרי הם כזבים לכל דבריהם. א"כ המחזי' בהן בקניין ממש זוכה. וכת' הרשב"ם וז"ל ומיהו נרא' בעיני דההוא עני נקרא רשע כיון דיהיב לי' זה ראשון זוזי דלא גרע מעני המהפך בחררה כו' ע"כ אלמא אעפ"י שנכסי גוי הרי הם כהפקר אפ"ה שייך בי' דין חררה ולא כפי' ר"ת שכתב גבי מציאה והפקר לא שייך בזה דין רשע דמהפך בחררה מ"מ אי דייקת שפיר תמצא שרשב"ם מודה לדברי ר"ת. ודווקא התם הוא דפליג לפי שהישראל הוציא את מעותיו ומחזיר לגמור מקחו הוא דנקרא רשע אבל בשארי מציאות והפקר מודה וכן מחלק מהררי"ק בשור' קי"ח אבל ראיה לא הביא לדבריו ואני באתי להוסיף בראיות חזקות ואפשר שהוא הניח לי מקום להתגדר בו דהא כת' רשב"ם מאחר דיהיב לוקח ראשון זוזי לא גרע מעני המהפך בחררה כו'. פשיטא דפשיטא וק"ו שהתינוקת ידעי שיותר ראוי לקרות את השני רשע מאחר שהראשון נתן מעות ומה בא להשמיע בדבריו אלא בא להשמיע לנו אעפ"י דגבי מציאה והפקר כה"ג לא מקרי רשע וא"כ גרע מעני המהפך בחררה כו' מהאי טעמא דיהיב זוזי דאי לא יהיב זוזי אכתי לא אסתל' גוי מקרקע ועכשיו הוא דמסתל' בנתינת מעות ונעשה כהפקר בלא בעלים כאשר אפר' לקמן בע"ה. אפ"ה מאחר שהלוקח הראשון יהיב זוזי לא גרע מעני המהפך בחררה כו'. דהיא הנותנת לקרותו יותר רשע מאחר שנתן זוזי וא"כ בא זה ומפסידו וא"ל מה שכת' דלא גרע כו' דלא תימא עני המהפך בחררה כו' דווקא קאמר תלמודא עני המהפך בחררה ולא עשיר כמו שכתב הר"ן. וא"כ הכא דלא איירי בעני דאין נקרא רשע ע"כ כתב דלא גרע כו'. מאחר שמפסידי' מעות אפי' לגבי עשיר לא גרע כו'. ז"א דהא לעניין קרקע אין חילוק בין עני לעשיר מאחר שאין הקרקעות מצויין ליקח כדמוכח מעובדא דרב גידל דע"כ עשיר היה מדלא רצה לקבלה בחנם וכן פסק הר"ן דבקרקע אין חילו' בין עני לעשיר כדמוכח מעובדא דרב גידל ועוד ראיה מן האשר"י שכתב בפ' האומר וז"ל והא דאמרינן בפ' ח"ה נכסי הגוי הרי הם כמדבר וכל המחזי' בהם זכה כו' ופס' רשב"ם נהי דזכה מ"מ רשע מיקרי כמו עני המהפך בחררה וכו' ע"כ ור"ת אומר אפי' רשע לא מקרי במידי דהפקר ע"כ ומדכתב האשר"י ר"ת אומר משמע דפלוגתא אחריני הוא בין רשב"ם ור"ת גבי נכסי הגוי אם לקרותו רשע ולולי דאמר ר"ת בהדיא התם דאפי' רשע לא מיקרי הייתי אומר שגם ר"ת מודה לדברי רשב"ם מטעמא דיהיב זוזי כו'. כדפי'. וא"ל מאחר דלא הזכיר הרא"ש טעמא דיהיב לוקח ראשון זוזי כמו שכתב הרשב"ם אלמא דעיקר פלוגת' דרשב"ם אינו תלוי בהא דיהיב זוזי אלא בהא דשייך דינא עני המהפך בחררה אף בהפקר ומציאה. ז"א כמו שהוכחתי מלשון הרשב"ם דע"כ תלוי טעמא דיליה בהא דיהיב זוזי ומה שלא הזכירו הרא"ש אי מעיינית בלישנא שפיר הזכירו והזכירו שכת' ופס' רשב"ם נהי דזכה המחזי' מ"מ רשע מיקרי וכו'. מה היה צריך להזכיר זכיות המחזי' דנאמר בהדי' לפנים מיני' בסוגיא כאשר הביא הרא"ש גופא וכך היה לו לומר ופס' רשב"ם ומיהו רשע איקרי כו'. ובזה הלשון כתב הרשב"ם גופא בפ' ח"ה אלא מ"ה כת' בזה הלשון נהי המחזיק אף שיהיב הלוקח ראשון כסף היה לנו לומר שאפי' זכייה לא תהיה לשני וגרוע יותר מעני המהפך בחררה שאין כופין אותו לחזור אבל הכא מ"מ יחזיר בשלמא אי לא הוה יהיב לוקח ראשון זוזי אלא גמר פוסק הדמים ואפי' לוקח השטר מהגוי מאחר שאינו קונה הישראל כ"א בכסף ושטר דשטר לבד אינו קנין בגוי כלל דעיקר קנייתו בכסף ושטר מאמת הדבר וסמכא דעתי' כדמוכח במסכת בכורות וכן פסק הרמב"ם להדיא בפר' ראשון דמכירה והטור סי' קצ"ד הלכך אי הוה קדם השני ובטל מקחו של ראשון וזכה מן הגוי בקנין גמור אינו רשע. מ"מ הוי שפיר קדם וזכה אבל לא כשנתן הראשון הכסף וזה בא לבדו וזוכ' בו ובפרט לפי' רשב"ם ולרא"ש שאפי' הדמים אינו צריך להחזיר לו וזהו כנגד הסברא א"כ מן הדין היה ראוי להחזיר אלא ע"כ מאחר שנכסי הגוי הרי הם כהפקר גמור א"כ לית עליו דין. ה"נ לענין המהפך בחררה לקרותו רשע אין עליו דין אלא הוא כשארי מציאה והפקר דאין בה דין רשע ע"כ כת' נהי דזכה המחזי' כלומ' אף שהלוקח הראשון נתן הכסף מ"מ חשוב כהפקר אפ"ה לענין מהפך בחררה לקרותו רשע מועיל האי טעמא שנתן הלוקח ראשון זוזי א"כ כל בר לבב יראה מה יפה היה מבואר ומרמז הרא"ש בטעמו ובסברא דברי הרשב"ם דלא תימא שסבר אפילו בהפקר ומציאה יש בו דין מהפך בחררה אלא דווקא בטעמא דיהיב לוקח ראשון זוזי כדפירש"י ועוד ראיות מן המרדכי שכתב בפ' ח"ה על האי סוגי' דנכסי גוי כו' וז"ל פסק הרשב"ם דישראל המחזי בה מקרי רשע וכתב רבינו מאיר דאם ישראל מחזיר לקנות וקדם ישראל אחר וקנה אינו נקרא רשע ולא שייך עני המהפך בחררה אלא א"כ שהישראל ראשון גמר פיסו' דמים עם הגוי ולא היו חסרים רק כתיבת השטר ולהעלות בערכאות שלהם ולברר המקח וכה"ג אם קדם שמעון המקח והלך לקנותו נקרא רשע. אבל אי לא גמר ראובן המקח עם הגוי ודוחק אותו שמא יזלזלו הגוי וקדם שמעון וקנאו לא מקרי עני המהפך בחררה ובלוקח מישראל נמי לא מקרי עני המהפך בחררה אלא היכא דגמרו הפיסו' כבר הלוקח והמוכר ונתרצו זה לזה ולא היו חסרים רק הקנין והלך זה וקנאו באותו דמים או הוסיף דמים אז נקרא רשע אבל אם המוכר רוצה למכור בסך אחד והלך אחר וקנאו לא רשע הוא וכו' ומדכתב המרדכי דברי מהר"ם אדברי רשב"ם משמע דס"ל מהר"ם כוותיה ואף שכתבתי שהכל תולה במה שנתן הכסף לגוי דאכתי אסתלק וזה בא ומאבדו היינו בנכסי הפקר מאחר שנתן הכסף לגוי אסתל' הגוי וגם הוא לא קנה א"כ הוי כהפקר וכן פי' הרשב"ם להדיא וכן הר"ן אבל כשלא נתן הכסף לגוי דאכתי לא אסתל' מהאי ארעא א"כ אינו כהפקר ופשיטא מי שקנה וקדם הוי רשע אפי' לפי' ר"ת דנכסי הגוי אינם כהפקר אלא כעין שפי'. וא"כ על זה פסק מהר"ם דמ"מ לא נקרא עני המהפך בחררה אלא בגמר פיסו' הדמים. וא"כ משמע שמהר"ם סבר כדעת רשב"ם ולעיל הבאתי דברי מהר"ם בפ"ק דב"מ שסבר מי שקנה בית אצל מיצר של שמעון כו'. דאין שייך בו דין מהפך בחרר' ודימה אותו למציאה כו'. א"כ משמע שסבר כדעת ר"ת. אלא בע"כ שגם רשב"ם מודה לדברי ר"ת וכן יראה מדעת המרדכי שמביא בכאן דעת רשב"ם ולא דעת ר"ת משמע שסבר כוותיה. ובפ"ק דב"מ כתב על הא דראה את המציאה ונפל עליה ודיי' מיני' דאין שייך בה דין מהפך בחררה לקרותו רשע במציאה או בהפקר ומסי' כן פי' ר"ת ולא הזכיר דעת רשב"ם אלמא דס"ל כר"ת וא"כ אז ראשך והר. אלא בע"כ כדפיר'. וא"ל דהא כתב המרדכי בפ' האומר דעת רשב"ם ודעת ר"ת החול' עליו אלמא דלא הכריע כחד מינייהו הלא כך הוא סוגיות הפוסקים שכותבים כל דיעות החלוקות בגוף השמעתא בלי הכריע דעתו ואח"כ פקח עיניך וראה שתמצא במקומות מיוחדים כל דין ודין לפי הסכמתו שהרי הרא"ש הביא בפר' האומר דעת רש"י שאפי' גבי הפקר שייך בו דין מהפך בחררה ואח"כ מביא דעת ר"ת דאינו שייך אלא במכר או בשכירות ולא במציאה או בהפקר ואח"כ מביא דעת רשב"ם גבי נכסי גוי וכו'. ודעת ר"ת החול' עליו ולשם לא הכריע הלכה כמי אבל בפ"ק דב"מ כתב בסתמא כדעת ר"ת ולא כדעת רש"י וכן בפר' ח"ה כר"ת ולא כרשב"ם. ופלא על הגאון מהררי"ק שרצה להוכיח שהרא"ש סבר כר"ת ולא כרשב"ם. ומביאה ראייה מן הטור שכתב וכן הסכים א"א הרא"ש ז"ל ולא עיין באשר"י פר' ח"ה שלשם הכריע בהדיא כר"ת. ונחזור לדידן דג"כ בההיא סוגי' כתב המרדכי דעת שניהם בפר' האומר והכריע בפ"ק דב"מ כר"ת ולא כרש"י ובפר' ח"ה הכריע כרשב"ם נגד ר"ת כדפרישית. ודוק ותמצא כה"ג כמה פעמים סוגיות הפוסקים. ועוד יש לי ראיי' מן הר"ן שכתב ג"כ גבי נכסי הגוי כו' שמחזי' בה הוא נקרא רשע כו'. ולא מביא שום דיעה לחלו'. ואח"כ כתב ולענין מציאה אית בי' פלוגתא ביני רבוותא כו'. והיינו דעת רש"י ור"ת דפר' האומר דמשמע גבי נכסי גוי כו'. יכול להיות רשע אפי' לר"ת דפר' האומר כדפרי' אף שהתוספו' בפ' לא יחפור קצת אינו משמע כן שכתבו וז"ל. והא דאמרי' בפר' ח"ה נכסי הגוי הרי הם כמדבר כו'. ופי' רשב"ם דישראל המחזי' בהן רשע מיהו מקרי. ולפי' ר"ת אפילו רשע לא הוי כיון שלא ימצא במקום אחר כו'. ומאחר שכתב ולפי' ולא כתב ר"ת אומר כמו שדקדקתי לעיל בלישנא דר' אשר משמע שתלוי בפלוגתא דר"ת עם רש"י בפר' האומר ולכך לא הזכיר ג"כ טעמא דרשב"ם משום דיהיב זוזי כו' כמו שפירשתי לעיל. ז"א. כי התוספו' לא הביאו שם דעת ר"ת לפס' הלכה כלומר שלפירש ר"ת יהי' הפשט בפר' ח"ה דלא כרשב"ם דא"כ היה להם לכתוב. והא דאמרינן בפר' ח"ה ופי' רשב"ם כו'. לפי' ר"ת לא הוי רשע וכתבו ולפי' ר"ת משמע שאינו עומד אלא שרצו להקשות עליו ממקום אחר כמו שמסקינן אח"כ באותו דיבור פוק ודו' ותמצא להדיא כדברי ונלאיתי לכתוב הכל באריכות. ומאחר שהתוספו' לא הביאו דעת רשב"ם ור"ת אלא לדיי' מהם להקשות ולפר' ע"כ הביאו בקצר' דעתם ולא הזכירו טעמ' דרשב"ם משום דיהיב זוזי וכן דרך התוספות. פעמים באריכות ופעמים בקצרה לפי הצורך ועוד הלא נמצא בתוספות ר' פרץ והביאם מהררי"ק סי' קל"ב דריב"א פי' אפי' לר"ת הוי רשע גבי נכסי הגוי ולא דמי למציאה מאחר שלא באה לידו בחנם כדעת רשב"ם אלמא דפלוגתא דר"ת ורשב"ם תלוי בהא אם חשוב נכסי הגוי כמציאה והפקר או לא מאחר דיהיב זוזי כדפרישי' אבל במציאה והפקר כ"ע מודו אף דאנו לא קי"ל בהא דריב"א אלא כתוס' שלנו וכאשר"י ז"ל דסברי בשם ר"ת דאפילו רשע לא מקרי גבי נכסי גוי ולא כרשב"ם וס"ס הבאתי ראיות דטעמא דרשב"ם אינו משום דפליג על ר"ת גבי מציאה והפקר אלא מטעמא דיהיב זוזי כדפרי'. מכל הלין משמע שרשב"ם ורוב הגאונים כאחת הסכימו לפי ר"ת דאין שייך דין מהפך בחררה במידי דהפקר או מציאה וכה"ג. וכן פסק מהררי"ק וכן היכא דשייך בו דין מהפך בחררה אינו אלא לקרותו רשע אבל לא לכוף אותו לחזור ותדע דאי ג"כ אכפיי' קאי למה לא רצה ר' אבא לחזור ולקבל מעותיו משום סי' מאחר שמחוייב לחזור מן המקח. א"כ לא הוי כמכירה כי המכירה הראשונה בטעות היתה מאחר שלא ידע שרב גידל היה מהפך בארעא. ועוד אפי' את"ל שאפ"ה אית בי' קצת סימן למה לא היה רב גידל כופה את ר' אבא בדין שיחזיר לו המקח ויקבל מעותיו ואח"כ יעשה ר' אבא עם המעות מה שירצה מאחר שטע' רב גידל הית' ישרה בהם בימים ההם שהיו בורחין מן המתנות ע"ד הקרא ומכירה של ר' אבא אינה מכירה כדפי' אלא ע"כ כמו שפי' דאין בה דין כפיי' לחזור המקח א"כ הוי כמכירה חדשה וק"ל והר"ן כתב בפרק ח"ה וז"ל והעלו האחרונים ז"ל דבמקום שנקרא רשע מ"מ אין מחייבין אותו ב"ד להחזיר מדאמרי' פר' האומר בקידושין זבינ' לא מזבנינ' כו'. שלא כדברי ר"ת שפי' שמחייבין אותו לחזור ע"כ ותמה אני אם יצא דבר זה מפי' ר"ת ז"ל שאלמלא נשתכח' תורה מישראל החזירה בפלפולו וישג' בזה. וגם אני לא מצאתי רמז בכל הפוסקי' שום צד ה"א לחזור המקח אלא לקרותו רשע וכן פסק מהררי"ק בפשיטות ודיי' מדברי רשב"ם שפס' גבי נכסי גוי כו' שנקרא רשע. ואי הוי פירושו שצריך להחזיר לו הקרקע למאי נ"מ אמר שמואל המחזי' בה זכה ע"כ. ואעפ"י שאין ראיה גמורה רק על דעת רשב"ם אבל לעולם ר"ת לטעמי' שסבר התם דלא נקרא רשע להכי אמר שמואל המחזי' זכה אבל לעולם היכי דנקרא רשע כופין אותו אליבא דר"ת אלא מחוורת' הראיי' היא כדפרי' ודווקא לדעת רשב"ם, אבל אין לומר אפי' מקצת ראיה דאינו דאפילו כדברי רשב"ם שדית בי' נרגא ולומר דלמא דווקא בענין נכסי גוי שהן כהפקר ומן הדין אפי' רשע לא היה לקרותו לשני המחזיק כדעת ר"ת. ומ"מ מאחר שהלוקח ראשון יהיב זוזי וזה בא להפסיד' דיו שהחמיר בו רשב"ם לקרותו רשע אבל לא להחזיר אבל בענין אחריני הוא רשע ומחזיר ז"א מאחר שכתב רשב"ם דלא גרע מעני המהפך בחררה א"כ דינו כעני המהפך בחררה דהתם ואי הוה חוזר לשם אף הכי בנכסי הגוי וכו' היה חוזר מאחר דלא גרע מעני המהפך בחררה. אבל א"ל דבוודאי ר"ת וסייעתו סוברין שכופין אותו לחזור דאי לאו הכי מאי פריך בפ' האומר ממתניתין דב"ק ראה את המציאה ונפל עליה כו' ובא אחר ונטלה הרי הוא שלו אלמא דלא מקרי רשע בנכסי הפקר ומציאה. ומאי קשה דלמא לעולם נקרא רשע ולעניין זה הוא שלו דאין צריך לחזור אלמא מדמקשה ר"ת ש"מ דס"ל דדין רשע שצריך אפי' לחזור. ז"א דוודאי כ"ע מודים דאין בו דין חזרה אלא לקרותו רשע דאי לא דייק ר"ת אלא משום דדין רשע הוא שיחזיר המקח א"כ איך מצאו מהר"ם והמרדכי ידיהם ורגליהם שמסכימים לדעת רשב"ם כדפי' וג"כ סברי כדברי ר"ת שאין שייך דין מהפך בחררה במציאה והפקר כדפי' ומוכרחים אנו לומר אליבא דרשב"ם שדין רשע אינו אלא לקרותו רשע ולא לחזור כמו שהוכחתי לעיל. וכן פסק מהררי"ק וא"כ מנא להו ראיי' דר"ת דאין שייך דין מהפך בחררה גבי מציאה והפקר וק"ל אלא ע"כ ראי' דר"ת אינו אלא ממתניתין דפיאה דנאמר התם מעבירין אותו הימנו דמשמע לכתחלה וכן פי' הר"ן להדיא בפ' האומר וזאת היא עיקר הראיי' ומה שמביא ראיי' מפ"ק דב"מ ממתניתין דראה את המציאה סמך אהא מאחר דשקל וטרי ממתניתין דפיאה ומייתי בגמרא בסוגי' דמתניתין דראה את המציאה כו' ודייק מתרווייהו לענין ד' אמות של של אדם אם קונים הם בכל מקום. משמע דמתניתן דניזקין ומתניתין דפיאה שווים ובחד' מחת' מחתינהו רבינו הקדוש וכן משמע לישנא דתלמודא דהתם מותיב רבי חייא בר יוסף פיאה מותיב רבי יעקב בר אידי נזיקין כו'. משמע דדמיין להדדי, וע"כ דייקי התוס' בלישנא בפר' האומר וקשה מהא דתנן בפ"ק דב"מ ראה את המציאה כו' וכן הא דקאמר התם גבי פיאה כו' ולא קאמר וכן תנן במסכת פיאה כו'. אלא משמע דעיקר הראיי' סמך אפיאה ראייתו הת' בפ"ק דב"מ וא"ל לפי זה הי' לתוס' להקדים מתניתין דפיאה ולא להתחיל במתניתין דמציאה מאחר שהי' תלי' בההיא דפיאה אין זה דקדו' בתוספו' דלפעמים מקדימין ולפעמי' מאחרין ותדע דהא בפר' לא יחפור מקדימין למתניתין דפיאה ואח"כ למתניתן דמציאה ומאחר שזאת היא עיקר הראייה ע"כ לא הזכיר המרדכי בפר' האומר והרא"ש והר"ן רק מתניתין דפיאה מסדר זרעים ולמה לא הביאו מתניתין דראה את המציאה כו' שהוא שגור בפי כל אלא כדפרי' ומ"מ אפשר שגם הר"ן מראין מקום למשנה דראה את המציאה כו' שכותבין בזה הלשון ומייתי לה הך מתניתין בפ"ק דב"מ כלומ' לרמוזי על מתניתין דמציאה כו'. כדפי' ואין לדקדק מדברי הרא"ש שכ' בזה הלשון פירש טליתו עליה מעבירין אותו הימנו משמע אותו שנטלה לא מיקרי רשע ע"כ א"כ משמע מדברו דאינו מותר לכתחלה מדלא כתב אלמא דמותר ליטול ז"א דבע"כ מוכרח אתה לומר דלישנא דמתניתין היא לכתחלה ולא עוד אלא אפי' דלא סגי דלא מעבירין אותו. ל' המשנה נטל מקצת פיאה וזרק על השאר פי' כדי לזכותו אין לו בה כלום נפל לו עליה ופירש טליתו עלי' מעבירין אותו הימנו עכ"ל. ותני עלי' בירושלמי תני בשם ר' מאיר קונסין אותו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר פי' אפי' מה שליקט כבר וכן פסק הרמב"ם בפרק שני דמתנות עניי' וז"ל עני שנטל מקצת הפיאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסין אותו ומעבירין אותו הימנו ואפי' מה שנטל לוקחין אותו מידו וינתן לעני אחר ע"כ אלמא דלישנא מעבירין הנאמר במשנה לכתחלה הוא ולא זו אף זו דלא סגי דלא מעבירין לפי שרצה לגזול חלקן של עניים. וא"ל א"כ מאי מקשה ר"ת ממותנית' דפיאה דד' אמות של אדם אינו קונה. ומנלן דלמא התם משם קנסא דלא קנה אבל בעלמ' נקרא רשע זהו בלאו הכי קשה על סוגיא דתלמודא דפ"ק דב"מ דדייק מהיאך מתניתין דפיאה דארבע אמות של אדם אינו קונה. ומנלן דילמא התם משום קנס' הוא דלא קנה אלא בע"כ תלמוד' דידן לא ס"ל הכי ושקלינהו וטרינהו דתלמודא דידן מפרשי מתניתן כפשוטו שאין מוציאין מידו ומה שליקט כבר פשיטא שאין מוציאין מידו ולא איירי בקנסא וכן פי' הר' שמעון בסדר זרעים רק שהירושלמי והתוספת' סוברין שקונסין אותו לגמרי והרמב"ם פסק כתוס' וירושלמי ותימא רבה שפסק נגד סוגי' התלמוד וצריכין ביאור יפה ליישבו ואין לי מקום בחיבור זה לפרש מידי דלא תליא בדידי וכשאגיע לשם אפרש בע"ה מסקנ' הדבר מבואר היטיב ואליבא סוגי' תלמודא דידן דייק ר"ת וסייעתו מאחר שאין הטעם משום קנסא למה מעבירין אותו לכתחלה ואני לא הבאתי ראיי' מן הירושלמי והרמב"ם רק לישנא דמעבירין אותו משמע בוודאי לכתחלה דהא לדידהו לא סגי אפי' דלא מעבירין. וא"כ ע"כ מוכרח אתה לומר מה שכתב הרא"ש אלמא הנוטלה אינו רשע. לאו דווקא שאינו רשע אלא לכתחלה לא יעשה כדפרישית אלא משום הכי כתב האי לישנא שקאי על חררה דלעיל מיני' שרש"י פסק אפי' גביה הפקר הנוטלה רשע ע"ז כתב אלמא דהנוטלה אינו רשע מאחר שהוא הפקר. ועוד אם באת לדקדק מדברי הרא"ש אדרבה נידוק לאידך גיסא דאי סבר צריך להחזיר למה אמר דהנוטלה אינו נקרא רשע למה לא אמר אלמא דהנוטלה אינו צריך לחזור אלא כדפי'. ומההיא תשובה של הרוקח וז"ל הוי זהיר ולא תסיג גבול רעיך ולא תקח מחייתו ואם קנה איזה סחורה או מטבע מן השלטון ויבא אחר ויוסיף כדי ליקח מחבירו זה לא נתן למחול ונקרא רשע ואין לך גזלן כמותו. ואם לא ישמע קול מוריהו יש להבדילו ולנדותו עד שיתן עיותיהו עכ"ל אין להבי' ראייה שצריך לחזור מאחר שכתב בה ואם לא ישמע לקול מוריהו כו'. ז"א דהא פשיטא דפשיטא דהרוקח לא איירי אלא בדבר שבא לידו כבר וקנה אותו בק"ג בלי חסרון שום דבר מגמר המק' וקדם אחר עם השלטון ובטל מקחו להוציאו מידו דאז שפיר הוי כגזלן ויוצאת ממנו בדיני'. אבל היכא שנחסר דבר מגמר המקח אז אין דינו אלא כרשע כמו שמשמ' מדברי מהר"ם דפרק ח"ה שהבאתי לעיל וא"ל דלמא הרוקח בקעה מצא וגדר כאשר כתב הרמב"ם אעפ"י שאין דנין דיני קנסות כגון אונס ומפתה ול' של עבד גזילות וחבלות מ"מ למגדר מילת' קונסין הב"ד לפי תיקן השעה וצורך הזמן וכן פסק המרדכי בפר' השולח ז"א מדכתב נקר' רשע ואין גזלן כמותו משמע דדין גזלן ממש יש עליו וזהו פשוט אלא כדפרישית ועוד מצאתי להדיא בה"ג מיימוני' פ"ה דהלכות חובל וז"ל פסק רא"מ עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע שיש לחזן ב"ה להכריז עליו ברבים וכן היה מורה רבינו מאיר משמו ע"כ אלמא רק לעניין לקרותו ולא לעניין כפיית ממון דאטו בתרי קטלי קטלית' לי' וג"כ הוא דומיא דמגביה ידו על חבירו כו'. דלעיל מיני' באות' הג"ה דמביא הוא לראיי' עליו והתם לא איירי בעינן כפיית ממון אלא לקרותו רשע ה"נ הכא וא"ל לחייב להחזיר משום דאית' במרדכי פר' לא יחפור וז"ל אמר רב הונא האי בר מובאה כו' יש מקומות שדנין דיני מערופי' וכן ראיתי בתשובת ר' יוסף ט"ע ומדמי להו לדגים דיהבי סיירי וכו'. ויש מקומות שאין דנין ומתירין לישראל לילך למערופי' של חבירו וללות לו ולשחורי לי' ולאפוקי מיני' דאין כאן גזל דנכסי גוי הם הפקר וכל הקודם בהם זכה בהם כדאית' בפר' ח"ה. וכן היה ר' אבא ור' אילעי וכל רבוותי' שוין בדבר. ועוד ראי' מפ"ק דב"מ דקאמר נפל לו עליה כו'. מעבירין אותו ממנה ע"כ. א"כ יש להקשות מדכתב יש מקומות שאין דנין ומתירין דהיינו תרי בבי מכלל דיש מקומו' נוהגין לאסור ולדון עליו וכן משמע לישנא דדני אפי' להוציאו מידו. ועוד מדכתב אח"כ ביש מקומות שאין דנין כו'. מפני שאין כאן גזלן מכלל דיש מקומות שדנין עליו ומדמי' אותו לגזלן כלומר להוציאו מידו אלא שאיכא מקומות שדנין דין המהפך בחררה ובא אחר ונטל' שמוציאין מידו ז"א דאפי' לאותן מקומות שדנין היינו טעמא שמדמין למצודת דגים כו'. והתם היינו טעמא מפני שיורד לתוך אומנתו של חבירו דמצי מעכב כמו שהוכחתי לעיל בשם ר"ת. וא"כ גוי הרגיל לילך אצל יהודי אחר בין בהלוואה בין במשא ומתן והוא מערופי' שלו והלך זה היהודי ופייס את הגוי עד שנתפייס לישא וליתן עמו א"כ המקומות שדנין עליו סברי שפיר דדמי' לדגים דיהבי סייר' פי' רש"י שנתנם עין בהבלם להיות נוהגין לחוץ במקום שראו שם מזונות הלכך כיון שהכיר זה הוא ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בתוכו בטוח בו שילכדנו דה"ל כמאן דמטי לידי' דמי ונמצא חבירו מזיקו ע"כ מרחיקי' מצודות הדגים ושלא ירוץ למקום מצודות חבירו. והערוך פי' בענין אחר א"כ האי גוי במי שרגיל אצלו הוה כאלו מזומן בידו ודמי לדגים או לעני המנקף בראש הזית דסמכ' דעת' כו'. אבל בדין עני המהפך בחררה ליכא מאן דפליג דאין דנין עליו להוציא מידו. ואות' מקומות שאין דנין עליו מדמי' אותו להפקר ומציאה כמו שפסק ר"ת דגבי הפק' ומציא' אין שייך בו דין מהפך בחררה ואינו דומה לדגים דמזומן הוא אצלו והוה כאלו לכדו משא"כ בגוי דלמא לא ישא ויתן עוד עמו וג"כ אין כאן ריוח ברור ומסוים לומר כאלו לכדו כגון גבי דג. וז"ל ומה שכ' הטעם במרדכי לפי שנכסי הגוי הרי הם כהפקר דאע"ג דאינו דומה כלל דנכסי הגוי אינם כהפקר אלא משום טעמא דפי' מאחר שלקח הגוי הכסף א"כ אסתלק מהאי ארעא והישראל ג"כ לא קנאה דא"כ הוי כהפק' בלא בעלים וכל הקודם זכה כאשר מוכח מתוך הסוגיא להדיא וכמו שכתבתי לעיל. אבל בע"א נכסי הגוי אינו כהפקר ושייך בה דין המהפך בחררה כו'. כמו שפסק מהר"ם היכא דעשה גמר פיסוק דמים כו' כמו שהבאתי לעיל ואין חילוק בין ישראל לגוי אלא הכא מביאין ראיי' שנכסי הגוי הרי הם כמדבר והפקר לעניין זה שזכה ולא נימא דלא זכה בו כלל ויוציאו מידו דמאחר שנתן זה המעות א"כ סמכ' דעת' עילויי' והוי כאלו הוה בידי' מק"ו דדג ואפ"ה אמר כל הקודם זכה לפי שכסף אינה קונה ולא סמכיה דעתיה מאחר שרוב גוים אנסים ושקרנים הם כדפי' לעיל ולכן מביאו ראיי' מר' אבא בר אילעי דשוין כו'. כלומ' שכולן סברי כסוגי' דגמרא כל הקודם בה זכה ואין מוציאין מידו וק"ל. א"כ כ"ש גבי מערופיא דמה שרוצה ליש' וליתן עמו לא חשבינן כאלו בא לידו ולדון עליו ואפי' לכתחלה מתירין יש מקומות כמו התם דסברי כפי' ר"ת דאפי' רשע לא מקרי במידי דהפקר ה"נ האי ריווח של גוי כהפקר הוא. ואותן מקומות שאוסרין ודנין עליו סברי דדמי למצודות דגים שכבר ג"כ מזומן אצלו משא"כ גבי נכסי הגוי דפרק ח"ה דאינו מזומן אצלו קודם שכתב לו הגוי שטר אארעא ולא סמכא דעתי' כלל. ומאחר דיש מקומות חלוקות ויש פנים לכאן ולכאן ראוי לכתחלה לאסור עליו אבל לא לדון עליו כלל בפרט בזמנים האלו. וכן מצאתי שפסק אב"ד וזקן אחד מורה הוראה וז"ל הגאון ובגלילות הללו לא מצאנו ידינו ורגלינו להיותינו דנין בדיני מערופיא ע"כ. ס"ס לא פליגי אותן מקומות אלא אם דמי לדגים או לא. אבל גבי עני המהפך בחררה דנקרא רשע לכ"ע דאין דנין עליו אלא לקרותו רשע. מכל הלין נשמע דאין שייך דין עני המהפך בחררה אלא לקרותו רשע ולא להוציא מידו כלל ואפילו לקרותו רשע ג"כ אינו אלא היכא דהוא התחיל לבטל ולקלקל מקחו או שכירתו כלישנ' דתלמודא ובא אחר ונטלה כו'. משמע שבא מעצמו ליטל אבל אם שמע האחד מן זה המוכר שאינו רוצה למכור או להשכיר לזה המהפך בה וק"ו אם זה המוכר או המשכיר מקדים ומתחיל עם האח' שיקנה או ישכור ממנו ואפי' ידע שהראשון היה מהפך בה מאחר שאינו רוצה זה המוכר למכור לראשון א"כ אין בו דין רשע כלל מאח' שהראשון לא זכה בה כלל רק תקנת חכמים כעין מצרנות משום הטוב והישר כדאיתא במרדכי וגרוע יותר ממצרנות דאפי' לחזור ולבטל מקחו אין מחייבין אותו א"כ היכא דאיכא צד אמתלא שלא בא ליטלה מידו אז הוא שרי ואפי' אין לו עדות בדבר ששמע מזה המוכר. מ"מ מספיק' אין לנו להחזיקו כרשע. ונימא לא שביק היתרא ואכל איסור' כדמוכח בפ' איזהו נשך ובוודאי א"ל ששמע מן המוכר היה מטריח עצמו ליקח במקום אחר ועוד מסתמא דנאמן על עצמו כדי שלא לעשותו רשע דהא אפי' הודה מעצמו אינו נאמן על עצמו להיות בו דין רשע דאוריית' א"כ לכ"ה נאמן דלא ליקרי רשע מספיקא ופשיט' שר' אבא לא הוצרך להביא עדות ואמתלא לדבריו כדי שלא לעשותו ח"ו רשע שלא שמע שום דבר מקניית רב גידל ונאמר אפי' אם זה המוכר כופר ואומר מעולם לא אמרתי לו כדברים האלה. מ"מ נאמן על עצמו שלא נוכל לקרותו רשע ואוקי גברא נגד גברא ואפי' שבועה אין צריך מאחר דאין בו דררא דממונא אך לקרותו רשע ועל זה וכה"ג אין נשבעין עליו כמו שפסק מהר"ם בפרק החובל לענין הוצאות ש"ר וא"ל דלמא יחזור המוכר מדבריו ויחזיר וימכור לראשון שהפך בו וא"כ היה לו לסלק עצמו פשיטא דלא אחמורי חכמים כולי האי מאחר דהראשון לית בי' זכיי' כלל כדפי'. וכן אית' בתוספו' דקידושין על עני המהפך בחררה כו'. לפי שיכול להשכיר עצמו במקום אחר. וז"ל ומכאן נראה לר' יצחק שאסור למלמד להשכיר עצמו לבע"ה שיש מלמד אחר בביתו כל זמן שהמלמד בביתו מאחר שהוא שכיר שם ילך זה המלמד להשתכר במקום אחר א"ל שיאמר הבעל הבית דאין רצונו לעכב המלמד שלו כו' ע"כ אלמ' כששמע רק מן בע"ה אחד אמירה בעלמא שרי דאי בע"א פשיטא דשרי מאחר שאינו רוצה אותו הבעל הבית אלא כדפי' והנה מאחר שמדמו התו' מלמד לעני המהפך בחררה כו'. א"כ לא איירי אלא בשכרו לימים או קבלנות לספר כמו שהי' בימיהם כל שכירות מלמד כשכירות פועל וכן דנו אותו הפוסקים דיני מלמד כדין פועל לענין חזרה ואיירי שזה המלמד לא נשתכר לבע"ה אלא לשכיר יום או יומיים ולא עשה עמו עת קצוב עד כמה ימים. א"נ אם בא אחר ליקח מחייתו ולדחותו מאחר שהפך הראשון זה בחררה להיות קשור בזה בע"ה אסור לדחותו. אבל אי שכרו בע"ה לזמן קצוב והקדים זה קודם כלות זמן והשכיר עצמו לבע"ה אין זה דומה לעני המהפך בחררה דעדיין לא הפך בזה בחררה אבל לפי מה שמצאתי בהג"ה סמ"ק בפ' א"ה וז"ל ואר"ת שאין רשות למלמ' מן הדין להשכיר עצמו במקום שחבירו נשתכר שם בתחילה דיש לו לילך במקום אחר. אבל בע"ה מותר לשכור מלמד ששכר חבירו כבר בזמן שעבר חדא שאין דרכו של בע"ה לחזור במקום אחרים לשכור מלמדים ועוד שיש כמה בעלי בתים שהיו רוצים להפסיד הרבה שלא יהיו בניו בטלים עכ"ל תוס' פ' לא יחפור ע"כ ובתוספו' פרק האומר עוד טעם אחר וז"ל אבל בעל הבית יכול שפיר לשכור אותו מלמד ששכר כבר חבירו ולא יכול לומר לו הבעל בית שכור לך מלמד אחר דיכול לומר זה ניחא לי טפי כי כמדומה לי שילמוד בני יפה ממלמד אחר ע"כ א"כ משמע דאיירי אף במלמד אחר ששכר לזמן ואפ"ה אסור לשכור לאותו בע"ה אף שכלה הזמן. מ"מ לא קשה מידי דאיירי במלמד ששכר לבע"ה על הישוב במקום שלא נמצאו לומדים וחבורת אנשים כדמוכח משיטת ה"מ דלעיל להדיא א"כ מסתמא איזה מלמד שהלך לשכור עצמו אצל בע"ה אחר להיות לו למלמד דעתו לאו אזמן אחד היה אלא על כמה זמני' וא"כ דומה לעני המהפך בחררה להיות קשור בבע"ה כמה זמנים וזה בא ונטלה אבל בע"א כגון בקהילות שיש שם קביצות הרבה מישראל ששוכרים מלמדים לזמנים קצובות פשיט' אם בא אחר והשכיר עצמו לבע"ה אחר כלות זמנו אינו נקרא רשע כעני המהפך בחררה כדפי' והנה כמה חילוקים בדברי עני המהפך בחררה אם הוא דבר של הפקר או מציאה אז הוא מותר לכתחלה. ובדבר שאינו הפקר ודומה למציאה אזי נקרא רשע וראוי להכריז עליו בב"ה ברבים שהוא רשע. ואם הוא דבר שטרח בו כגון עני המנקף בראש הזית כדפרישי' אז הוא גזלן מדבריהם ואין יוצאות בדיינים כדאית' בפרק הניזקין ואם הוא דבר המזומן אצלו כגון דגים וכה"ג וחבירו יורד לתוך אומנתו הוה כעין גזלן וחבירו יכול לעכב עליו בדין ולדון עליו. והנה יפרד והי' לארבע' ראשים וא"כ צריכין אנו לבאר כל הד' חלוקים ומתוך כך יבאר שאלותינו ויש להם ד' שמות. שם א' הפקר ומצא'. שם שני מהפך בחררה. ג' טירחא. ד' אומנתו בכך. השם ראשון מציאה והפקר לאו דווקא שיהי' ממש הפקר או מציאה אלא כל שדומה למציאה שלא יכול למצוא במקום אחר חשוב כמציאה. ומ"מ צריך להיות ריוח ברור כגון שזבין שוה מאה כו'. או מעט יותר וכן פירש מהררי"ק הא דכתב במרדכי וז"ל עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע. ה"מ כשקנה דבר בשווייוו כו' ע"כ משמע מיני' כשקנה בזול חשוב כמו מציאה לא איירי אלא בזול המבורר אבל בדבר מועט שאינו מבורר לכל לא דאי לא תימא הכי א"כ בשום סחורה [לא] יהיה שייך בו דין עני המהפך בחררה דרוב סחורה שאדם קונ' קונ' בזול כדי להרוויח בה אלא כדפרישי' והיכא דאין בריווח ברור לכל ונראה לעינים קרוי בשוויו כסתם סחורה וכתב הגאון מהררי"ק בשורש קל"ב דאין חילוק בריוח מרובה או מועט רק שיהא ריוח ברור וגדול קצת שיהא נראה לעינים שלא יכול למצ' ריוח כזה במקום אחר והאריך הגאון הרבה עד שלא הניח לי מקום להתגדר בו. והנה דימה הגאון הלוואת ריבית בחנות כמו שהמנהג ביהודים ביש מקומות בענין הריבית דבר שאין בו קצבה ואין מבורר הריוח אעפ"י שתלוי בו כל מחיתו של אדם בגלות הזה כמו שכתב הגאון עצמו בסוף התשובה ומ"מ נראה בעיני דווקא בענין זה שנוכל לומר שיכול השני אשר רוצה לדחותו להוציא ממונו במקום אחר ובישובים אחרים אבל מי שלא יכול למצא כעין זה במקום אחר אפי' אינו מבורר הריוח וקצוב. מ"מ חשוב כהפקר או מציאה כגון שנים שדרו בעיר א' מכמה שנים ולא היה להם חנות עד הנה. והנה אחד מהפך לקנות החנות מן שר ואדון של העיר והקדימו האחר דאינו נקרא רשע דהוה לו כמו מציאה מאחר שלא יכול למצוא עוד חנות באותו העיר כי אין המנהג רק להשכיר החנות להלוואת ריבית רק לאדם אחד ולא נימא שיחפש לו מקום אחר למחייתו דמסתמא לא גרע ממה שפסק מהר"ם והבאתיו לעיל שאם קנה על המיצר כו'. שיכול להקדימו מאחר שלא יכול למצ' כל פעם קרקע העומד על המיצר שלו ק"ו הכא שמצא מחייתו בביתו מה טוב ומה נעים שבת אחים שלא נאמר שיכול למצוא מחייתו במקום אחר ודומה קצת לזו פסק מהררי"ק גופא בשורש קי"ח אף שהוא לא כתב אלא היכא שהיתה לו כבר אותה מחיה ואם יצטרך לצאת יהי' הפסדו מרובה. מרובה. מ"מ אומר אני מעשה כך היה שפסק הלכה וג"כ היה ריעות' לשם שב"ה אחד הפקידו לשם והבעל הראשון היה המוחזק מכמ' שנים ואח"כ כשמ' אדון העיר בא זה ודחה אותו לגמרי וקנה אות' חנות מן אדון אחר אשר נתמנה תחתיו. וזהו לכאורה אין לך השגת גבול יותר מזה ע"כ דקדוק להוסיף שריותא. אבל בנדון שכתבתי כה"ג שרי אפי' לא יצטר' לילך מן העיר רק שלא ימצא מחייתו בהשקט ומנוחה מענין אחר כמו זה שפי' חשוב כמו מציאה ולא כתב הגאון בשורש קל"ב שיכול לחפש לישוב אחרי' כזה דזוזי דאינשי עבדי ספסרנות' ולכן קרוי שפיר עני המהפך בחררה היינו משום דהשני לא היה דר מתחלה תוך אותו העיר רק עכשיו בא לדחות חבירו אשר הפך בחררה כמה שנים בקנין החנות ולאו דווק' לענין חנות אלא כל הדומה לו. וכן יראה משיטת התוס' דפרק ח"ה שכ' לתירץ אחד לפי שאין דרך של בע"ה לחזור במקומות אחרים אחר מלמד כו'. אלמא כשאין דרכו לחזור אעפ"י שב"ה ג"כ אין דרכו לחזור אחר מלמד כמו זה אלא מ"מ מאחר שהדבר קשה לב"ה אם לא ימצא המלמד במזומן לפניו הוי דומה להפקר ומציאה וא"ל דלמא לענין ת"ת שאני דלא גזרו חכמים גבי תורה מידי לעושהו הנוטלה רשע כדי שלא ימנע מלהשכיר מלמד לבניו מאחר שאין דרכו לחזור אחר מלמד. וכן מצינו במרדכי לענין חרם ישוב שאין הגזירה נעשי' וחלי' על הת"ח ושאר דבר מצוה אף שנגזר בסתמא ואפי' אם יש רב מקודם. דס"ס קנאת סופרים תרבה חכמה ק"ו לענין תלמוד שכל העולם אינו כדי לה ועומד על הבלי פיהם של נערים כד כדאית' בפר' במה אשה שנאמר בטלה לגבי' איסו' וגזירת חכמים שהנוטלה רשע ז"א דא"כ אדרבה ניפוך לאידך גיסא. ואם אתה מתיר ליטול המלמד ממנו. ס"ס זה הראשון לא ישכור עוד מלמד לבניו מאחר שאין דרכו לחזור אחר המלמ' וא"כ כדקיימא קיימא ואסור משום מהפך בחררה אלא כדפרישית. השם השני הוא מהפך בחרר' וכב' מבוא' שאין דינו אלא לקרותו רשע ולא לדון עליו ואם בא חבירו ונוטל החררה לעצמו נקרא רשע ק"ו אם מבטל מקחו של של חבירו וחוטא לא לו. ולפי ראות עיני הב"ד יראה להחמיר כאשר פסק הרמב"ם לפי שיש כח ביד הב"ד להחמיר לפי הנראה בעיניהם יותר מדינא דגמרא. השם השלישי טירחא כגון עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום ופליג ר' יוסי ואמר גזל גמור ומדהביא הרי"ף והרא"ש המתניתין כצורת' מסתמא דהלכתא כת"ק וכן פסק הרמב"ם ומסיק תלמודא מאי בינייהו להוציא בדיינים פי' דלת"ק הוא גזל מדבריה' ואין מוציאין ממנו בדיינים דהיינו אין דנין עליו להחזיר והכי הלכתא ואעפ"י שזה הזית הוא של הפקר מ"מ אסור משום גזל מדבריהם ונקרא גזלן מדרבנן מאחר שזה העני טרח עד שהפילם לארץ וצריכי' אנו לחלק בין טרחא לטרחא כי יש שני ענייני טרחא. יש טרחא שאין מועילין כלל ויש טרחא שמועילין לענין איסור גזל מדבריהם וחילוקי' אלו מוכיחי' מתוך הסוגיא כאשר פי' ר"ת בפ' האומר דאין שייך דין עני המהפך בחררה אלא במכר או בשכירות כו' דמ"ה נקרא רשע כי למה מחזיר וטרח אחר מה שטרח בה חבירו ואפ"ה כתב דגבי מציאה או הפקר מותר. משמע דמותר אפי' היכא דטרח. וע"כ צריכין אנו לחלק בין טרחא לטרחא דהא מצינו שטרח' אפי' גבי הפקר יש בה איסור משום גזל כדפרישי' אלא הא לך מלתא דפסיקא שאין קרוי טרחא אלא כשטרח ממש כי מה חילוק בין משתדל לקנות אות' יום או יומיים וכגון זה מצאתי בתשוב' מהר"ם דפי' להדיא דאין חילוק לענין מהפך יום א' או כמה ימים כו' אלמא בכמה ימים לא נקרא טרחא אלא הכל תלוי בגמר פיסוק דמים כו'. ובכמה ימים לא נקרא טרחא אלא היכא דטרח בגופו שהו' דבר הניכר כגון עני המנקף בראש הזית שאין טרחא גדולה מזה לענין זתים שנשא נפשו למות כדמוכח בפר' המקבל וכאשר פי' רש"י התם אבל מה שאדם משתדל אחר דבר אחד נ"ל דאין שייך בו טרחא דאין הוא דבר המבורר ולפיכך מה שפסק מהררי"ק בשורש קל"ב על א' שהשתדל על חנות הרבה שקרוי טרחא מק"ו דעני המנקף לפי שצריך טרחא יתירה והשתדלות רב ואף שאין משיבין על הארי לאחר מיתה. מ"מ תור' היא ללמוד אני צריך כי לכאורה נראה שאין קרוי טרח' מה שפיזר מעותיו והשתדל המקח דאלת"ה הא דאמר שמואל נכסי הגוי הרי הם כמדבר כו' הרי ג"כ הראשון טרח ופיזר מעותיו. ומסתמ' תלמודא לא חילק בין טרחא שטרח שעה אחת לטרח כמה ימים אלא העיקר כדפרישי' ואולי דעת הגאון התם מאחר שהלך ממקומו להשתדל עם השר אף שלא הלך לדור שם ס"ס סתם דרכי' בחזקת סכנה וקשה טלטול דגברא וחשיב טרחא כמו עני המנקף בראש כו'. ועוד הלא יש להגאון כמה טעמי' מצורפים לזה ולא על טעמא דטרח לבד סמך דהא החמיר בה יותר מגבי עני המנקף דאין דנין עליו בדיינים ועל אותו המעשה פסק להוצי' אלא מצירוף כמה טעמים כאשר כתב בתשובה בסופו וכ"ש היכא דטרח ועש' כלי לדבר אחד כגון גבי מצודות דגים בפרק לא יחפור וכל פריסות מצודות חשוב ככלי כדמוכח בפרק קמא דשבת והיא טרחא הניכרת לעינים ומבורר יותר מעני המנקף בראש הזית אף שנשא נפשו למות. מ"מ אין ניכר שום דבר ואין שינוי להדיא כמו שפירש כבר מצודתו או כל כה"ג שצריך חבירו להרחיק ומצי לעכב עליו:
ואין להקשות מה שהקשו התוספו' בפ' האומר וכן בפר' לא יחפור ממצודת דגים כו'. לישני התם משום שטרח. לא קשה מידי כי התם משמע סתמא אפי' בלא פרס מצודה רק שנתן הציי' עיניו בדג כו'. והכיר חורו כדפרישי' לעיל בשם רש"י וכן משמע לישנא דתלמודא מרחיקין מצודת הדג מן הדג ולא אמר מן המצודות ועוד משום הכי מתרצי' הטעם משום שיורד לתוך אומנתו דלהוי כעין גזלן ומצי לעכב ודנין עליו ואפי' פירסו כבר אחרים מצודות מצי לעכב בהו דדמי להאי בר מבואה כו' כדאית' בסוגיא ואעפ"י שהתוס' תירצו בפר' לא יחפור שינויא קמא משום שיכול לפרוס מצודתו במקום אחר ולפ"ז ג"כ לא יכול לעכב עליו רק שנקרא רשע. מ"מ שינוי בתרא עיקר וכן כתב התוס' בפ' האומר וכ"כ במרדכי והרא"ש ועוד שהתירץ הראשון של תוס' בפ' לא יחפור לאו לאוקמ' הכא אלא כנגד מה שמקשי' לפי' ר"ת דגבי הפקר אין שייך דין מהפך בחררה והכא גבי מצודה כו' ג"כ הפקר ואעפ"כ אסור על זה קאי שינויא קמא שזאת אינו תמיה כלל ואינו קרוי הפקר מאחר שיכול לפרוס מצודתו במקום אחר אבל מן הדין יכול ג"כ לעכב עליו ולדון עליו מאחר שאומנתו בכך. השם הרביעי אומנתו בכך הוא דבר שאומנתו בכך וחבירו יורד לתוכו כגון בר מתא דאוקי רחייא כו'. וחנות כל כה"ג יכול לעכב על מי שאינו בר מתא אבל בר מבואה אבר מבואה לא יכול לעכב כלל דהלכת' כרב הונא בריה דרב יהושע דבתראי הוא כדאית' בפ"ק דב"ק רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כו'. וכן פסק הרי"ף והרא"ש דאפי' אבר מבואה אחריני לא מצי מעכב דנשאר' בתיקו וספק ממונא לקולא אבל מצודת דג כו'. יכול לעכב אפי' אבר מבואה דיהבי סיירא כדפרי' לעיל דהוה מזומן אצלו וכאלו בא לידו דמי דהא פריך בגמרא ארב הונא דאמר האי בר מבואה דאוקי רחייא כו' מצי לעכב אפי' אבר מבואה דילי' לימא מסייע לי' ממתניתין מרחיקי' מצודת הדג כו'. ומשני שאני דגים דיהבי סיירא. א"כ מהאי טעמא אף דהלכה אינו כר' הונא רק כר"ה ברי' דרב יהושע. מ"מ כ"ע מודו במתני' גבי מצודות דגים משום דיהבי סייר' דהוה כיורד לתוך אומנתו. ומה שדימו התוס' בפ' האומר וכן הרא"ש מצודות דגים להאי בר מבוא' דרב הונא כו'. אף דהאי עדיף טפי כדפי' דהא דברי רב הונא ליתא לאקשויי מידי דאינ' מביאין ראיי' רק מן הטעם דקא פסקת לחיות' משום שיורד לתוך אומנתו כדאית' במילת' דרב הונא אבל העיקר גבי מצודת דגים כו' משום דיהבי סיירא ואין לי מקום להאריך באיזה סחורה יכול לעכב בר מתא אבר מתא אחריני וכן כל החילוקי' שנפלו בסוגיא כי אינה תלויה בשאלות חבירו ההוא ודיני דמערופי' חלוק ביש מקומות שדנין אותו דין כמו אומן שיורד לתוך אומנתו של חבירו ויש שמתירין לכתחלה ופשיטא שאין לדון עליו כלל כדפי' לעיל. ומתוך זה יבואו שאלתנו אשר הרחבנו והעמקנו כל היסוד ההוא בתחלה צריכין אנו לדקדק אם דומה קנין זה של יין שרף שהוא רק רשות לדבר שאין בו ממש מתרי טעמים חדא דאין בו ממש רק רשות בעלמא וגרוע יותר מדירה שפסק בהג"ה מיימוני ר"ח והגאונים שקרוי דבר שאין בו ממש א"ל שיקנה גוף הבית לדירה כ"ש הכא שאין באותו קנין שום דבר אפי' דירה רק רשות וכח שלא יעשה שום אדם יי"ש זולתו ועוד הוא דבר שאין בו ממש שלא בא לעולם עדיין והוה כמו פירות דקל ועוד ריעות' כי השרים והעירנים מוכרים היין שרף באותו זמן שעדיין [אינו] ברשות' כי נמכר לאדם אחר עד איזה זמן וכל דבר שאין ברשות של אדם קרוי דבר שאין בו ממש כמו מה שאירש מאבא וכו'. כדאית' בפ"ק דב"מ וכן פסק הרמב"ם וכל הגאונים וג"כ לא מכרו בקנין דמעכשיו. אמת שיש לחלק הרבה ולדון דאינה דומה לפירות דקל דספק יהיו פירות או לא יהיו ודומה למה שתעלה מצודתי ואפי' את"ל יהיה ס"ס בשעת הקנין לא יהיה וא"כ למה יחול הקנין קודם שבא לעולמו על אחר שבא לעולמו אבל קניית רשות לעולם לא יבא בעולם שיהא בו ממש יותר מעתה וג"כ הוא בוודאי בלי ספק שיבא הרשות לידם. ועוד אין לך שום דבר בעולם שלא יחול בו קניין דאפי' פירות דקל יכול למכור הדקל ופירותיו א"כ במה אתה קונה אותם כי אם בשטר ערכאות. ומה שאינו בידם למכור עכשיו ס"ס מאחר שלסוף הזמן יבא מאיליו לכחם ולרשות' דומה למי שמשכיר בית לחבירו לזמן קצוב יכול למוכרו אחר הזמן. וה"ה אם מכר לזמן קצוב שדומה לשכירות בכל מילי רק שיכול הקונה לבנות ולתקן בו כל מה שירצה בתוך זמנו כמו שפסק הרמב"ם וכן הביאו הטור ואפ"ה לענין מכירה יכול ג"כ המוכר למכור לאחר אף שלא כלה הזמן עדיין ואפי' מעכשיו אינו צריך כמו שמוכיחים התוס' במסכת יבמות היכא דאית' גוף הדבר בעולם ויש בו ממש. ודומה למי שאמר לאשה מקודש' לאחר ל' לכ"ע מקודשת בין לרב בין לשמואל. וזהו פשוט רק שעיקר הטעם שלא יכול אדם להקנות דבר שלא בא לעולם או דבר שאין בו ממש היינו בדבר שיכול לבא או אינו לבא אפי' אית' בידו כגון מקודשת לי לאחר שאתגייר דאינה מקודשת כדאית' בפ' האומר משום דלמא לא ישתכח שלשה שיתגייר בפניהם אבל במידי דאית' בידיה ויהיה בוודאי בידי' אחר זמן אין זה דומה לדבר שלא בא ברשותו. רק שיש לחלק ולומר דווקא בדבר שהוא בעולם כגון מכירת בתים וכה"ג. אבל בנדון זה אין חל עליו שום קנין כי אין בו שום ממשות בעולם רק שמוכר' אני לחלק בדבר רשות שלא יהי' לבסוף יותר ממשות מלעת עתה שחל עליו הקנין בפרט בשטר דהא אפי' לענין פירות דקל כתב העיטור בשם הרי"ף כשיש לו שטר חשוב כמו שתפס ואם יבואו הפירות זוכה. ה"נ נימא הכי. ועוד מצינו בפסקי גאוני' שהיו קונים חזקת ישובים מן השר להתנות עמו שלא יבא שום אדם יותר לדור שם ואפי' אם בא אדם אחר אח"כ והשתדל עם השר להיפוך יכול היהודי הראשון לעכב עליו כדאית' ג"כ במרדכי דדינ' דמלכות' דינא ואף ג"כ אין יש בו ממש בקנין המחאה מן השר שלא ידור שום אדם אצלו אי לו רשות ושלטנ' במתאה וחשוב כמו שקנה אף העיר לאותו השלטונות והוי כמו שקנה בית לדירה אף שלא כתב להדי' בשטר כך זה עיקר בעיני מאחר שמצינו במסכת ב"ב בפ' לא יחפור על הא דנכסי גוי הרי הן כהפקר כו' ה"מ דלית דינא דמלכות דלא קני ארעא אלא בשטרא אבל אית דינא דמלכות' לא. והרמב"ם הוסיף בביאור פר' א' מהלכות זכייה וז"ל בד"א כו'. אבל אם יש משפט ודין של אותו מלך שלא יזכה שום אדם בקרקע אלא מי שכותב בשטר או נותן דמים וכיוצא בדבר אלו עושים כמשפטי המלך שכל משפטי המלך בממון על פיהם דנין ע"כ ק"ו הכא מה שאדם רגיל לקנות מן שלטוני העיר שאזלינן בתרייהו בדינא דמלכותא וידוע הוא בכל המלכות שקונין המכסים ודוגמתו ויין שרף ושארי שלטונות בעיר כל הקניין ע"י שטר אורנד"י ועל זה הם דנין ורגילין ג"כ למכור קוד' כלות זמנו של ראשון ומוכרין לשני כי הרבה המהדרין לקנות ומזרזין להקדי' ולזכות בו ומתוך כך יעולה בדמים וזה תוספות ותועלת לאוצרות שלהם ומצינו ג"כ בדברי חכמים ששינו הידוע ואפי' מה שהוא מקח ממש אמרו שאינו קונ' כדמוכח בסוגי' נכסי גוי כו'. דכסף אף שקונה בו אמרו חכמים דאינ' קונה משום דלא סמכא דעת' ואפי' בחזקה אינו קונה משום דלא סמכא דעת' עליה כמו שסברו הראב"ד והרשב"א והר"ן וכן דעת הטור וכן באתר' דכתבי שטרא אפי' גבי ישראל אינו קונה בכסף לבד משום דלא סמכא דעת' וכן אדם הקונה בשטר ולא נתן דמים אינו קונה מהאי טעמא א"ל במוכר מפני רעת' ובזה השוו כל הגאונים ומה שאינו מקח ממש אמרו ג"כ חכמים שהוא קנין גמור בסוף פ' הריבית גבי סטמותא וכן כתב האשר"י בפ"ק דב"מ ז"ל כי הקנין לפי המנהג כדאמר לקמן גבי סטמות' ומזה הביאו ראיי' כל המחברים שעיקר קנינים בענייני הסחורות הכל לפי המנהג ק"ו מנהג ודת המלך וגדולה מזו כתב במרדכי פר' המקבל וא"ז פר' הפועלי' הטוען תמורות המנהג אפי' במיגו אינו מהימן אלמא דמנהג עיקר לעניין משא ומתן הלכך הנראה בעיני מי שקונה מכס או כה"ג מן המלך אפי' קודם זמנו הוא קניין גמור והנוטלה ממנו הוא גזל גמור ויוצאת בדיינים ויש כמה חילוקים באות' דינים בדבר שלא בא לעולם ואין בו ממש והעולה בדרך קצרה כתבתי כי אין בו נפקות' כל כך לענין שאלותינו שוב נודע לי שחכם אחד הקדימני בפסקיו וכתב שראובן חייב להחזיר לשמעון כל מה שקנה ולא עוד אלא אפי' מה שהוסיף בדמים על האורנד"י שהיה לשמעון מכבר צריך לשלם לו מכיסו מכח דיני דגרמי וסמך על תשובת הרוקח שהבאתי לעיל. לא ידעתי כוונתו כי אין זה אפי' לפי דבריו שמפשיע את ראובן אלא דיני דגרמא. וגרמא בניזקין פטור לכ"ע ולא חייבו חכמים מסור אלא שהראה ממון חבירו דקליי' בדיבורי' אבל אם שיצריך ראובן להוסיף דמים שבא בסיבתו אינו דומה למסור כלל וכן כתב מהרא"י בסי' רי"ב ולא עוד אלא שהוסיף וכתב אם אדם א' אומר לשר גבה ממון מפלוני עשיר אינו חייב אלא במחוויי מחווי אבל בדיבור בעלמא לא ע"כ אפי' את"ל דלא סבר לי' כרשב"א בהא כאשר פליגי עלי' רוב המפרשים שאפי' בדיבור נקרא מסור מ"מ דוקא כה"ג שאמר לו אקח ממון מפלוני אבל שבא בסבתו שדעתו לא היה על הפסד ממון ליכא מאן דפליג ועוד דהא להציל את שלו מן העירנים כיון כדי שיקצוף עליהם הסופר של המלכה וכאשר פתר כן היה ודומה לזו פסקו התוס' ורשב"ם גבי נכסי הגוי הרי הם כמדבר כו'. אף שקנה הישראל וזכה בה מ"מ אם יכול הראשון לדון עם הגוי ולהוציא את מעותיו ואעפ"י שמתוך כך יחזיר הגוי ויגזול את הקרקע מיד הזוכה לא הוה בזה מסור וכי קתבע ישראל לגוי בדין קתבע ואפי' הרא"ש שחול' ע"ז לאו מזה הטעם אלא מטעמא אחריני מאחר שבדין ישראל וערלים לא היה יכול להוציא מן הגוי כמו שכתב שם הלכך אם רצה לעסוק בתחבולה מן הגוי שיבא בכח ובאלמות על המחזי' לכייפו בכפיה ולהחזיר הקרקע לאשר קונהו בכה"ג יש בו דין מוסר אבל היכא דמוציא בדין מיד הגוי פשיטא דשני לכ"ע ושמעון עשה כדין להציל את שלו מן הגוי וגדול' מזו כתב ר' אליעזר מטו"ל בסוף הגוזל במרדכי וכן בהגה"ת מיימוני' דלא מצינו מוסר בתלמוד אלא במתכווין להזיק אבל מי שמתכוון להוציא את שלו אף בתקפו בידי גוים ומתוך זה העלילו עליו הרבה אפ"ה פטור ק"ו הכא דלא נתכוון להוציא ולהזיק היהודי שום דבר שאין בו צד חיוב ממון אלא לית נגר ובר נגר דיפריקינ' לאותה המורה אלא כשגגה ובנסלח לו ולא עוד אלא אפי' מה שפס' המורה שראובן יחזיר מן מקחו ויתננו בידו לא ידענא מאי אידון בזה לזכות שום זכות למורה או דימ' אותו ליורד תוך אומנתו של חבירו הלא אין שייך לענין זה כלל. דהא הוא בר מתא כמו ראובן ולא מצי לעכב עלי' ולענין מצודות הדגים כו'. אינו דומה דהתם הוא טעמ' דהוה כמזומן אצלו כדפיר' לעיל שאני דגים דיהבי סיירא ואפי' לענין מערופי' אינו דומה דהתם אפי' הוה גוי הרגיל אצלו ולא היה נושא ונותן כי אם עמו ע"כ לא ישיג גבולו ויקח מחייתו אבל זה היין שהיה בתחלה ביד שמעון כמו בידו ואפי' לא היה בידו מעולם ס"ס מולים וערלים היו תופשים מקודם היין כמו הוא וזה לא קנה אותם אלא פעם א' על ג' שנים כמו שהוא הדרך פשיטא שיכול שמעון לקנותו כדין וכהלכה. ועוד אפי' גבי דינא מערופי' גופא יש מקומות חלוקות בלא הכרע דעת' וספק ממונא לקולא והמע"ה כדפרי' לעיל וא"ל שהקנין הראשון של ראובן לא היה קנין ממש וא"כ קנין של שמעון הוא קניין ממש והוה כגזל בידו אדרבה אמינ' דקניין של ראשון הוא קניין ממש שהיה בשטר אורנד"י מכל העירנים ואוושא מילת' יותר ממה שהיה קניית שמעון דהא מקצת העירנים לא נתרצו לגמרי ואדרבה טענו שזייף הוא ובהסתר פניו לקחו החותם מן התיבה אלא מאי אית לך למימר מאחר שלא היה המכירה הראשונה בהרמנ' שר העיר א"כ היה כחספא בעלמא ודמי לעבד שמכר נכסי אדונו א"כ כ"ש שמכירה שניי' ליתא שמכרו שלא כדין וגם לא בהרמנת המלכה שהם עבדי עבדים לה ובלא הרמנ' של העירנים וכאשר הוכיח סופו על תחלתו שהמלכה גערה עליהם בנזיפה לקיים מקח הראשון רק שיוסיף בדמים כנגד השוחד שהיה בלאו הכי נותן לעירנים ואל השר אלא שהמכירה הראשונה אינו נקראת מכירה מאחר שעדיין הוא ברשות של ראובן ואינה ברשות העירני' למוכרה הלא כתבתי לעיל שפשוט שהוא קנין גמור ואפי' אם יטה המורה ויאמר שאינו קניין א"כ אפי' קניית ראובן ג"כ אינו קנין דלראובן הוי קנין מאחר שברשותו הוא כבר שהרי עדיין לא כלה זמנו זו הבל ורעיון רוח דמאחר שאינו ביד המוכר למכור ואינו בידו א"כ מאי יזכה שמעון לקנותו דהא בעינן קונה ומקנה. ומהפקר ליכא למימר דזכה דנכסי הגוי הרי הם כהפקר. הלא אינו כהפקר שאחר כלות הזמן יחזיר לידי גוים וא"כ לא אסתלקו מרייהו כאשר פי' לעיל אלא מאחר שהשטר לא בא ליד שמעון א"כ אינו מקח הלא נתנו לידו כאשר בעצמם לא כפרו אלא מאחר שאין לו עדות יהודי' שנתנו השטר בידו. א"כ הוה כמי שלא קנא' אלא אוושא מילת' לקלא דלא פסיק חשוב כעדים וזה היה גלוי ליהודים ולערלים ועוד אין לך הודאה ועדות גדולה מזו שעל אפם וחמתם הוכרחו להודות ולומר אמת כן הוא רק שהשני הוסיף בדמי' והשר גזר שיתנו לשני ואלא שחייבו להחזיר המקח משום עני המהפך בחררה כו'. הלא הוכחתי בראיות לכל אפי שוה דאין לך דין אלא לקרותו רשע וא"כ למה פסק המורה להחזיר המקח ועוד הלא אין שייך דין עני המהפך בחררה במידי דדמי למציא' והפקר דהלכת' כר"ת כאשר הבאתי לעיל וזהו דומה למציאה שמצא מחייתו בהשקט בלי טורח ועמל ואין מציאה גדולה מזו ואפי' את"ל שהמורה אינו סובר שקרוי הפקר או מציאה אלא במידי דאית בי' ריוח ברור לכל וקצוב. א"נ שהמורה נוטה וסבר דהלכת' כרש"י דבכל מידי שייך דין עני המהפך בחררה. ס"ס נדון דידן אינו דומה כלל דאינו שייך עני המהפך בחררה אלא במהפך בה וטרח בה קצת כדמשמע מתוספ' שהבאתי לעיל וכן הוא לישנא דמהפך בה אבל זה לא הפך על מכירת היין של אחר כלות זמנו מידי ואפי' את"ל שכבר הפך בה שמעון עם השר מקודם זה אינו הלא פסק מהר"ם שאין שייך דין עני המהפך בחררה כו'. אלא בגמר פיסו' הדמים ואינו נחסר אלא כתיבת השט' ולברר המקח כמו שהבאתי לעיל גלוי וידוע שלא עשה שמעון לא גמר מקח ולא הדומה לו. וג"כ אין לומר דאדעתא דהכי קני לי' בתחלה כדי להיות לו לעד ג' דורות או לזמן מרובה שסבר שום יהודי לא ישיג גבולו ודומה למלמד כמו שכתבתי לעיל שאדעת' דזמן אחד לא נחית והוה כאלו הפך בה לזמן אחר זה אינו מאיזה טעם סבר כך וכי לא ראה מה היה לפניו מאות' שהיו תופסים הי"ש שלא האריכו קיצם יותר מזמן אשר קנה ואין חדש תחת השמש. ועוד הא ע"כ לא תוכל לומר דסמכ' דעתי' דאטו אם יהודי לא יקנה ס"ס גוי אחר יקנה כמו שהיה מתחלה תופס גוי עירון אחד ואלא מטעמא דחזקה ג' שנים חזקה זו לא ידענ' ולא רמיזי בתלמוד ולא בפסקי גאונים דלהוי ג' שנים חזקה כה"ג ואין חילוק בין שנה לג' אלא לענין חזקת קרקע ולא בע"א ואף את"ל ג' שנים אינה חזקה מי ששכר דבר אחד ג' שנים אבל זו הקנין לג' שנים בזימנא חדא חשיבא דאין שייך לומר מסתמ' מחיל מאי ה"ל למיעבד בתוך זמנו ולא כתב מהררי"ק בשורש קל"ב דשייך גבי חנות דין עני המהפך בחררה אלא שקנה בסתמא ודעתו לדורי דורות שיהי' לו הרשות להלוותו ביחידי וידע ששום גוי אינו מלוה בריבית ואיש אחר בא לקפח מחייתו אשר טרח בה הראשון והוה כמו שקנה ישוב מן השר כמו שמביא ג"כ ראיי' בתשובה. וה"ה נמי מי שהוחזק בחנות א' מכמה שנים ואין לו מחיה אלא זו וידוע ששום גוי לא ישיג גבולו אפשר מן הנכון שג"כ ישראל לא ירד לתוך אומנתו אבל כה"ג דליכא חד מהני טעמא לזכות ראובן ולחייב שמעון ואף שמצינו חזקה לענין ישוב וחרם היינו היכא שהסיעו על קיצתם כדאית' במרדכי ובכאן לא מצינו לא חרם ותקנה ואפי' מה שגזר ר"ג מ"ה שלא לשכור בית מגוי שדר בו חבירו עד מלאות לו שנה אחר יציאתו ובוודאי הוה תקנה שלא נתפשט בכל מדינות ואפי' מה שגזר ר"ג מ"ה לתקנות היינו לענין בתים וגם חנות. אבל לענין סחורה ומכסים ואפי' מה שתיקן היינו בענין זה שאין צריך לירא שמא יקדימו הגוי כי אין דרכם לשכור בתים כאשר בעו"ה יושבים לבטח בנחלת אבותם שלהם וכן חרם היישוב שלא יקפח מחייתו ג"כ אינו ירא מן הגוי. אבל בנדון דידן אפי' עמד ר"ג מ"ה בפנינו אין שייך חרם ותקנה במה שיכול ג"כ גוי להקדימו א"כ מוטב הוא ויהבי' לי' כל מעותיו דשייך בי' דין עני המהפך בחררה וראוי להחזיר מקחו. ה"מ כשבא הוא מעצמו ונטלה אבל הכא ששלחו העירנים אחריו ואמרו למכור לו ולא לאחר כאשר יש לנו עד מהימן בוודאי ר"ג מ"ה בעצמו היה קונה אות' כמו שהוכחתי לעיל ממלמד בלי דעת חלוקות ע"כ נשאר המורה ערום מכל צד זכות אפי' לכל הדיעות שבעולם עאכ"ו מעלות טובות כפולות המועילים לזכות עלינו חדא שהלכה כר"ת ולא כרש"י דגבי מציאה אין שייך בו דין עני המהפך בחררה כו'. וזה חשוב כמציאה כמו שהוכחתי ובלאו הכי אין שייך בו דין עני המהפך בחררה שעדיין לא הפך וגמר פיסו' דמים או הדומה לו. ולא עוד שהעירנים בעצמם הקדימו אותו הכהוראה זאת יוכשר בעיני אלקי' ואדם. ומה שטוען המורה שקבל קנין לפניו לקיים בכל אשר יורה וזה נוסח שטר הקנין בפנינו הח"מ קבלו עליהם בקנין סודר שני הצדדים דהיינו שמעון עם בעל דינו ראובן לעמוד לפני רב הגדול מציפורי ועל ההוצאות היוצא חייב מבית דינו הוא יבא הדיין לקהילה שלהם רק שראובן ישתדל שיבא לשם וכל אחד משני הצדדים קבלו עליה' בחומר הנ"ל להיות צד בפני הדיין הנ"ל על כל התביעות שיש לו על כל צד שכנגדו בעולם ג"כ התנו שני הצדדי' הנ"ל שכל א' יכול לעמוד אחד במקומו אם הוא אינו יכול לבא לזמן המוגבל ביניהם כו', מ"מ לא קבלו לפשרה אלא לדין וקנין בטעות הוא לכ"ע כדמוכח בגיטין ואפי' קנין שעל הפשרה והיא בטעו' חוזר כמו שכתב המרדכי בפ"ק דסנהדרין וז"ל כתב הסמ"ג דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב ועשה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ נודע לו שאינו בר שבועה חוזר אף שקנאו מידו על הפשרה אינו כלום דהא לא קיבל עליו ליתן ולמחול אלא לפטור מן השבועה שחייב הדיין הטועה וכל קנין בטעות חוזר ע"כ כ"ש הכא דהא לא קיבל קנין אלא לדין תורה אף שכתב בשטר כל אשר ימצא ביניהם ויאמר המורה שאתם לרבויי נהי כן מ"מ לא קיבל עלי' אלא מילת' דתלי' בסברא ויש פנים לכאן ולכאן אבל להכריע נגד דת תורותינו שלא כהלכה אין מעוות גדולה מזו ואפי' אם יאמר הדיין שקבל הקנין אף לפשר' הלא הדיין אינו נאמן אחר שיצא הפסק מידו. וג"כ יש לו עדים שלא קיבל ק"ס אליו כפי משמעות השטר ואפי' את"ל שקבלו עלי' בין לדין בין לפשרה מ"מ פשרה זאת אינה פשרה שדומה לפוטר מים טרם התגלע ריב אלא גובר מים והיא כגוד' דגמלא להרבות מחלוקת בישראל וכי לעשות פשרה לחייבו ולא לזכותו בלי שום צד שבעולם פשרה כזאת גערה היא וע"ז נאמר בוצע בירך נאץ ה' וכ"ע מודים לי. ועוד הלא לשון פשרה ממי יודע פשר דבר כמו שדרשו רבותינו בברכות כו' והיינו למצא דבר הממוצע לפשר המחלוקת או הסיבה. ועוד ראייה דאפי' קבלו עליהם אף לפשרה קנין בטעות הוא וחוזר לפי מה שמחלקי' התוס' בפ"ק דסנהדרין והמקבל שמחילה בעלמא אינה צריכה קנין מ"מ פשרה צריכה קנין משום שבא ע"י דיינים והוי כמחילה בטעות שיכול לומר [לא] הייתי יודע שאמחול כ"כ הרבה לכך צריכה קנין ואף שעכשיו הוה קנין בטעות מ"מ אלימא טפי בקנין מבלא קנין ע"כ ומ"ה תירצו ממ"נ אי פשרה הוי כמחילה בטעות א"כ אפי' בקנין לא מועיל כדאית' בפ"ק דגיטין ואי לא הוי בטעות אף דאלימי טפי בקנין ס"ס למה הוצרכו חכמים קנין כדמסקינן והלכת' פשרה צריכה קנין ואם לא קניא חוזר אליו ע"כ ה"ק אי קניין אלימי טפי הוה כנחית למחילה להדיא וא"כ נדון דידן כולהו סהדי דלא נחית ראובן למחילה כ"כ לחייבו אותו מכל וכל בשצף קצף וא"כ הפשרה הוי בטעות לכ"ע. וכבר הוכחתי שם שקנין אפי' בפשרה בטעות חוזר וא"ל טעה בדבר משנה דווקא חוזר אבל לא בע"א הא כת' האשר"י כשאדם טועה בפסקי הגאוני' שלא שמע דבריהם וכשנאמר לו פסק הגאונים ישר בעיניו כטועה בדבר משנה כו'. ולא עוד אפי' בפסקי כל חכמים שבדורות כו'. אבל אם מביא ראיי' לסתור דבריהם מתלמוד ודבריו מקובלי' לאנשי דורו יפתח בדורו כו'. ע"כ. אולי ידמה ג"כ המורה בנפשו לסתור כל דברי הגאונים שהבאתי, מ"מ לא כתב האשר"י כולי האי לחלוק על כל הגאונים אשר היו לפניו בפרט שנפלו כמה דעות ופנים באות' הלכה ושום אחד לא משווה עמו ומדרבו ראיות ברורות חזקות חצובות מהררי ברזל לבלתי שדית בהו נרגא ובפרט מה עלה בדעתו להוציא ממון הלא לעולם ספק ממון לקולא והמוציא מחבירו עליו הראייה וכיש מחלוקת בין עמודי העולם כגון בנדוניו' חתנים ואליבא דר"ת ורש"י כמו שכת' במרדכי בפ' נערה בשם רבינו שמואל בר ברוך ואם תפס החתן יכול לומר קים לי כגאון א' כרש"י ועוד הלא פסק מהררי"ק גבי ממון לא יכול לומר קים לי כגאון אחד ואפילו תפס מוציאין מידו ק"ו כנגד כל הגאונים ועכשיו אני מהפך הקערה על פיה דאדרבה ראובן חייב בנזקי שמעון מאחר שקנה שמעון בקנין גמור ידועה וזה בא להפסידו הוה כגזלן ממש ואין גזל כמותו כמו שכתב הרוקח בתשובה שהבאתי לעיל ולא יכול לומ' כוונתי היה שלא להזי' וסבר אני להציל את שלי עשיתי וסברתי כדין וכהלכה עשיתי כמו שכתבתי לגבי שמעון זה אינו מאיזה טעם היה ראובן סובר שעשה בדין לבטל מקחו דהא אפי' הנשים יודעי' איסור לא תגזול או משום שהיה סובר שהמכירה של שמעון אינה מכירה מפני השגת גבול של ראובן וכי לא ראה מה שלפניו שכך הנהוג בעירו ומסתמא לא מעלי דרא ועוד וכי טיפוש הוא שלא ידע מאחר שגוי אחד יכול להקדימו א"כ ממילא ישראל לא גרע ואלא שהיה סובר שקנין של שמעון אינו קנין לפי שעדיין אינו ברשותו וטעה וסבר לגבי דידי' היה קנין ויפטור עצמו בהא דר"א מטול"א דלעיל לאו כל כמיני' למיפט' עצמו בהאי טעמ' דאנן סהדי דלאו גברא למדנא הוא דנחית לדינא כי אות אחת לא ראה בתלמוד כל ימיו והיכא ידע לדמות זה לקנין שאין בו ממש ובר מן דין דהתר' בו לבלתי הזיקו לפני ערכאות של גוים א"כ לא טוב עשה בעמיו. ודין מסור לתשלומין אית בי' אפי' את"ל שקצת שוגג היה מטעמא דהשגת גבול לבל ידין אותו כמסור דשמתי' לקועיה דאין אדם עומד על ממונו ועל צערו וסבר מאחר שזה בא לכלותו ולשרשו ולהשיג גבול והתחיל בתקלה נעשה לו כהיתר. מ"מ מן התשלומין אין מיפטרי דהא אדם מועד לעולם בין מזיד בין שוגג וכמו שפס' מהר"ם למי שמסר בדיבורו את חבירו בעת הזעם שחייב בתשלומין ולא דמיא לר"א מטול"א כלל דהא נתכוון להזיקו מאחר שלא השגיח בהתראה ומ"מ לא אביתי לירד לתכלית ענשו של ראובן ואני לא נקראתי לעת עתה לחייב רק להציל ולזכות כו':