ים של שלמה על קידושין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק א · סימן נד
פיסקא כתב הרא"ש וז"ל ותיקון גאוני לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי ליה אבוה קמי דכהנא ומודע ליה לכהנא דבכור פטר רחם ולישייליה כהנא מאי בעית טפי בריך בוכרך דין או חמש סלעים דמיחייביה למפרק בהו וליהדר ליה ברי בוכרי בעינן טפי והא לך ה' סלעים בפורקניה ובהדי' דיהיב ליה בידיה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן בא"י אלהינו מלך העולם וכו'. והדר מזגי ליה לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך כהנא בפ"ה ובורא עצי בשמים בא"י אמ"ה אשר קדש עובר ממעי אמו ולארבעים יום חלק איבריו מאתיים וארבעים ושמנה איברי' שיש בו ונפח בו נשמה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות ובגידין סוככו כדכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות ובגידין תסוככני וצוה לו למאכל ולמשתה וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו במעי אמו כדכתיב חיים וחסד עשיתי עמדי ופקודתך שמרה רוחי. אביו אומר זה בני בכור ואמו אומרת זה בני בכור שבו פתח הקב"ה דלתי בטני חמשה סלעים נתחייבו ליתן לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויי מבן חודש תפדה בערכך חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה השקל ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה טמאה תפדה כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו השם לתורה ולחופה ולמעשים טובים בא"י מקדש בכור ישראל ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ואמו וכי פריק איהו נפשי' מברך אקב"ו על פדיון בכור ונהגו לברך ברכה זו בארצות הללו באשכנ"ז ובצרפ"ת. ובאשכנז לא נהגו לברך ולא מצינו שום ברכה שמברכין מה שלא הוזכר במשנה או בתוספות או בגמרא כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא מצינו שנתחדשה ברכה וגם ראשית הברכה איני מבין אשר קידש עובר במעי אמו אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלא רחמנ' ומותר להטיל מום בבכור קוד' שיצא רובו עכ"ל. וכן המנהג שאין מברכין ברכה זו ואעתיק לך סד' פדיון בכור כאשר מצאתי בדרשות מהרי"ל. מעשה במגנצ"א בית מהר"י סג"ל שהיה שם בחור מעיר איפור"ט שהמליטה לו אשתו בכור במדינתו והיה פודה את בנו שם במגנצ"א בבני הרב בעל הבית הנ"ל והא לך גופא דעובדא מתחלה הניח האב מעות כנגד זהב אחד ורביע רינ"ו בכלי כסף ושאל הרב על מניין המעות והשיב א' מן הבחורים הלא הכלי שוה יותר מחמשה [סלעים] שיעור הפדיון ואמר הרב הכלי מושאל לו ואין רשות ליתן לכהן. וצוה הרב להוסיף סך המעות לשוה לב' זהובים רינו"ס. כי אמר דנראה לו דהן שיעור חמשה סלעים דנראה לו דסל' הוא ארבע גדו' ממטבע ורקבור"ט שקורין טורנו"ע ועולין עשרי' מהן לב' זהובי' רינו"ס וכן המסקנא בסמ"ג. ויהי כאשר ישב לסעו' וברכו ברכת המוציא הביא אבי הבן הכלי עם המעות ועמד לפני הכהן וא"ל פלונית אשתי ילדה לי בן פלוני בכור ואתנהו לך א"ל הכהן תתנהו לי בכל מקום שהוא שם. אמר לו הן. א"ל הכהן אם תרצה לפדות בנך הבכור וקיבל הכהן מעות ובשעת נתינתו לידו היה האב מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן והיה מברך ג"כ שהחיינו והכהן נטל כוס יין בידו והיה מברך בפה"ג ושתה ונתן ג"כ לאבי הבן וכן הוא ביורה דיעה ואכלו ושתו שמחים וטובי לב ופודין מעיקרא ואח"כ סועדין דסעודה אינו בא אלא בשביל הפדיון פעם א' חל פדיון בו ביום שהקהל גזרו שלא לשתו' יין ולא לאכול בשר והתי' מהרי"ל ז"ל האוכלין בסעודת הפדיון לאכו' ולשתו' כל רצונ' ע"כ הג"ה ועת' באתי לפר' דבריו בתחל' מה שכתו' שיכול לפדות בנו אפילו אינו אצלו גדולה מצאתי כתב בתשובה מהר"ר מענקי מנח"ם מעגלי צדק וז"ל אם הולד וגם האב אינם בעיר נראה דאחר יכול לפדותו ומברך שתים כמו האב והכהן יכול לעשות שליח במקומו לפדות את הבכור דזכין לאדם שלא בפניו דשלוחו של אדם כמותו גם יכול לעשות לזכות לכהן ע"י אחר דזכין לאדם שלא בפניו ע"כ. ומ"מ אינו נראה שיכול אחר לפדותו בלי רשות האב דאין שייך לומר כאן זכין לאדם שלא בפניו דאין זו זכות אלא חוב הוא לו שמפסיד שתי ברכו' ברכת פדיון הבן ושהחיינו ושכר ברכ' עשרה זהובים וגם שכר מצוה שעליו מוטל לפדות בנו ומ"מ נראה אם ידוע שהאב עני ואין יכולת ביד האב לפדותו כלל דאז זכות הוא לו וכה"ג פדוי ואפילו צווח אח"כ ואמר לא ניחא לי בהכי לא אשגחינן ביה אבל מעולם לא שמענו ולא בא מעשה לידינו שפדו אחר אפילו ברשות כ"א האב לבד. שוב מה שכתב ששיער מהרי"ל שני זהובים רינו"ס. והא לך אשר מצאתי בשם מהרר"י וז"ל שמעתי שיש בחידושי מהר"ר מנחם מורנקבור"ט ששיעור פדיון הבן ה' לו"ט כסף ורביע לו"ט ע"כ ובכתבי' של מהרא"י כתב שיש קבלה בידינו שהוא שיעור שני זהובים רינו"ס. ובהגה"ה מצאתי פדיון בכור בה' סלעים שיעור הגאון מורינו מהר"י מולי"ן זצ"ל ב' זהו' רייני"ש חסר שמיני' זהו' אך נהגו בקהילות שו"ם ליתן שני זהו' ריינ"ש ולא להקפי' על שמינית הזהב וכן נוהגין ברוב מקומות אשכנ"ז וקרובים דבריהם להיות שווין שהן ה' אונקאו"ס כסף צרוף כמו שכתבו רוב הגאונים עכ"ל ואני אומר מאחר שמצאתי בתשובת מהרר מנחם מ"ץ שהוא מהר"ן הנ"ל שכתב וז"ל וצריך לתת לכהן כסף צרוף מזוקק משקל אלף וט' מאות ועשרים שעורי' ואני שקלתי פעמים בשני זמנים ובשני מיני שעורים לעולם היה ה' לוטי"ן וקונטי' נא' מנחם בכהר"ר פנסס מעגל צדק ע"כ ומעשה רב ובדוק ומנוסה וראוי להחמיר כדבריו שוב מה שכתב שאבי הבן עמד לפני הכהן יפה כתב שיעמוד לפניו דרך ככוד וכן מצאתי בתשובה בהג"ה וז"ל מצאתי כתוב שאבי הבן יעמוד לפני הכהן והכהן יושב דרך חשיבות לקבל מתנת כהונ' שנאמר למשחה לכהן ע"כ עוד כתב בהג"ה סמ"ק ובתשובה אחרת ורגילין העולם לתת לבכור האדם ביד כהן ואח"כ פודהו ומיהו אין צריכין ואפי' בעיר אחרת שאין הבכור יכול לפדותו ע"כ ומ"מ המנהג כך הוא לשום הילד בחיקו של כהן לכבוד הכהן ולכבוד המצוה ומ"ש שאכלו ושתו שמחים וטובי לבב אומר אני שבוודאי סעודת מצות היא וכאשר כתבתי בארוכה סי' ט"ו מ"מ מצאתי כתוב בתשוב' מהר"ן הנ"ל וז"ל יש מרבותינו כתבו אלו הי' מרצוני לא הי' לעשות סעודה אלא לאדם שיש סיפק בידו ויכול לעשות שניהם בריווח לעשות סעודה אחר הפדיון משלם. ועכשיו הכל עושין סעוד' וסבורים שהסעודה עיקר המצוה ומתוך כך כבד עליהם המצוה לתת כל הפדיון משלם ומתנ' עם הכהן לקבל דבר מועט ואינו יוצא ידי חובתו ע"כ ומ"מ כתב בעניין אחר בענין הסעודה שהיא סעודת מצוה וז"ל והורו רבותי' אעפ"י שמת הבכור צריך לפדותו ורשאין לעשות סעודה למצוה זו אעפ"י שמת התינוק רק לאח' ל' יום שנו' אבילות וסעוד' של רשו' ליכא כיון שמכוון לכבוד המצוה כבר ומברך שהחיינו כאלו היה חי ע"כ ומזה נתפשט המנהג שלא לברך שהשמחה במעונ' בסעודת פדיון הבן לפי שלפעמים עושי' הסעודה אחר שמת התינוק ואז אין שמחה שייך ומחמת לא פלוג אין מברכין כלל וכן המנהג בכל ארצות ולא קי"ל כדעת הרמב"ן שכתב לברך לכן נמצא בדרשות מהרי"ל שכתב שהתיר לאכול ביום פדיון הבן ביום שגזרו הקהל התענית נראה בעיני אם קבלו עליהם התענית צריכ' התרה ופתח יש כבר בענין שלא ידעו מסעוד' מצוה או לא ידעו גודל שכר המצוה. וה"ה בה"ב אחר החג. אכן בתענית ער"ה אין רגילין להתיר יות' ממניין וכן אם חל הפדיון בתוך ימי אב שאין אוכלין בשר ושותין יין שאין להתיר אלא מנין מצומצם וכן מצאתי ובאות' חמשה תעניות הכתובים הסעודה בלילה לאחר התענית ופדיון הבן שחל בשבת פסק מהרא"י שפודין ביום א' שהוא יום ל"ב ולי נרא' דטוב לפדותו ביום הששי. והא לך התשובה אשר כתבתי בימי חורפי בתוך תשובה אחת בתינוק שנפדה בישוב אחר ד' שבועות ל' יום אחר לידתו וסברו שהוא היום ראוי לפדות ואינו אלא ביום ל' אם צריך לחזור ולפדותו שנית יום ל"א ולא ניחוש שיהי' ברכות לבטלה כו'. והארכתי באותו תשובה וכתבתי בסופה וז"ל והשתא זכיתי בדין ואומר אם יבא פדיון הבן לידי שחל יום ל"א בשבתא אפדנו ביום ו' דהיינו ביום ל' ויתנהו המעו' אחר ל' דאז ליכא למיחש מידי ואפי' יתן לו המעות תכף הוה פדוי ואין זה מצוה שלא בזמנו אלא בזמנו דעדיפי למקדים מלאחר ובפרט שבימיהם היו רגילין לפדות אף בתוך ל' כדמוכח מתוך המשניות בפרק יש בכור. ומשמע שהיו מקדימין למצוה ואין זה ברכה לבטלה דשמא ימות דמיתה לא חיישינן והרי עתה לפנינו בחזקת חי ולית בי' ריעות' ואולי משום ניחוש היו מקדימין כדי שיחיה ויצא מכלל נפל וברכות ותהלות שאמרו עליו לא יחזירו ריקם מלפניו ולא יהי' לבטלה וכ"ש היכא דלא אפשר כגון שחל ל"א בשבת שהרי מברכין בנר חנוכה בע"ש קודם זמנה אף דאיכא למיחש שמא יכבה כמו שכתב הוא גופא מכ"ש דהסעודה ראוי' לעשות ביום ו' שהיא בא לפרסם המצוה ומה שכתב במהרי"ל החדש בהג"ה שנמצא במרדכי הגדול שפודין ביום ל"ב היכא דחל ל"א בשבת אל תשגיח בי' כי אינו דברי המרדכי אלא מדברי הג"ה נוספות שהרי מהרא"י ירד לדקדק היטיב ולא הביאו סיוע ומדברי מהרא"י שפסק כך בא הדין לשם. והיכא שפוד' בתוך ל' כגון שחל ל"א בשבת יזהר שלא יאמר מעכשיו ולאחר ל' יום דאז לא הוי פדוי כשיתעכל דהא בעי שיתחיל מעכשיו ושר אף בלא מתעכל אין פדוי דגרע יותר מסתם דהא התנה שיתחיל הפדיון מעכשיו וכבר אינו ראוי לפדיון מגזירת הכתוב אלא יאמר לאחר ל' יום ובזה הנוסח הא לך חמשה סלעים בפדיונו שיהא פדוי לאחר ל' יום ובקוב"ץ ישן מצאתי כתוב וכדומה שהוא קוב"ץ של מהר"ש מווינא בסדר הפדיון שאם פדה את בנו בתוך ל' יום ולא אמר מעכשיו ולאחר ל' יום דהוי פדוי ואל תדקדק מזה דמעכשיו ולאחר ל' יום הוה לישנ' מעלי' טפי ואדרבה איכא לדקד' מדלא אמר אפי' לא אמר מעכשיו ולאחר ל' יום ש"מ דדוקא קאמר סתם הוא דמהני אבל אומר מעכשיו ולאחר ל' יום מיגרע גרע. ומה שכתב לשם דהוי פדוי היינו בלא נתעכלו כדפרישי' ע"כ מאחר שרבו הנוסחאות בסדר פדיון הבן לכן אכתוב בקצרה לפי המנהג אשר מבורר מדעת רבותינו מתחלה יזמין הכהן עם הקרואים לסעודה מאחר שהסעוד' הוא לפרסומי כאשר ראיתי במרדכי בפ"ק דחולין וישב הכהן דרך הכבוד ואבי הבן יעמוד לפניו ויתן בנו לחיקו של כהן ויאמר לכהן שהוא בכור פטר רחם שילדה אשתו ויאמר לו הכהן מה ניחא לך ברי' בוכרא או בה' סלעים דמחייבת לפורקי' לי' וישיב לו אבי הבן בני בכורי דניחא לי טפי והא לך ה' סלעים בפדיון בני בכורי ובשעת נתינתו יברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן ושהחיינו ואח"כ יקח הכהן הכסף מידו ויאמר בנך פדוי ויחזירהו הבן לאביו ואז יקח הכהן כוס של ברכה ויברך עליו וישתה ואח"כ יתן לשתות לאבי הבן ואח"כ יטלו ידיהם ויאכלו וישתו והמנהג שלא לברך שהשמחה במעונו כל זה הסדר אם הבן לפניו וכשאינו הבן לפניו ג"כ יעשה כדלעיל כו'. וידקדק שיהי' שוה סך הכסף שנותן לו או חפץ ב' זהו' רינו"ס ואם לא היה שוה כשיעור הפדיון וסבר הכהן שהוא כשיעו' הזה אעפ"י שמחזירין לו אח"כ אין זה פדיון ואפי' שיודע הכהן שהוא פחות משיעור הזה ומקבלו בערך ה' סלעים אין זה פדיון דלא אמרינן בגמר' כשהכהן מקבל החפץ בה' סלעים אעפ"י שאינו שוה מ"מ הרי הוא פדוי אלא כגון רב כהנא שקל סודרא אבי פדיון הבן מ"מ אמר לדידי חזי לי חמש סלעים ואמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא ומיבעי לי' סודרא ארישא. אבל כ"ע לא. ועיין לעיל סי' י':