ים של שלמה על קידושין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק א · סימן מ
תניא יוצא העבד בשן ועין ובראשי איברים שאינן חוזרין בשלמא שן ועין כתיבי אלא ראשי אברים שאינן חוזרין מנ"ל משן ועין. מה שן ועין מום שבגלוי ואינו חוזר אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר וא"כ שן דחליף פי' שן של קטן שחוזר וגדל. ונרא' בעיני אפי' הוא גדול ליניק היכא שדרכו לחזור שאינו יוצא בו. וכן אם תלש בזקנו וזלזל בו עצם פירש השמיטו ממקומו ומחובר בבשר יוצא בו לחירות אם עצם שאינו חוזר הוא וסופו ליבש וליפול כיון דגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי איברים. תנן התם במסכת נגעים עשרים וארבעה ראשי איברים אין מטמאין משום מחיה שהוא שם אחד מנגעים ואלו הן ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראשי הגוויה וראשי דדין שבאשה ר' יהודא אומר אף שבאיש ותנא עלה בכולן יוצא בהן לחירות ר' אומר אף הסירוס בן עזאי אומר אף הלשון פי' שהוא מום שבגלוי שדרכו לראות כשהוא מדבר ובסירס דבצים פליגי כשכורתין ועודן תלויין בכיס אבל אם נטל מן הכיס לגמרי לכ"ע הוי מום שבגלוי והלכה כת"ק ולא כר' יהודא ולא כרבי ולא כבן עזאי. תו תניא הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אין עבד יוצא בהן לחירות הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשו עבד יוצא בהן לחירות נגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות. ותו תניא בסוגיא הכהו על עינו וכהתו על שנו ונדדה אם יכול להשתמש בהן עכשיו אין עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו עבד יוצא בהן לחירות:
תניא אידך הרי שהיתה עינו כהווייה וסמאה שינו נדודה והפילו אם יכול להשתמש בהן כבר עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו אין עבד יוצא בהן לחירות:
תו מסיק תניא הרי שהיה רבו רופא ואמר לו לכחול לו עינו וסמאה לחתור לו שינו והפילה שיחק באדון ויוצא לחירות רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוון לשחתה. ורבנן והאי ושחתה מאי עבדי לי' מיבעיא להו לכדתניא ר"א אומר הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימ' את העוב' שבמעי' פטור מ"ט אמר קרא ושחתה עד שיתכווין לשחתה ואידך מושחת שחתה ואידך שיחת שחתה לא דריש. א"ר ששת הרי שהית' עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בהן לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא והלכה כרבנן והרי לך הכלל שצריך כוונה ואבר אפי' לא כיון לשחתה וזה לשון הרמב"ם הפיל את שינו או סימא את עינו בלא כוונה כגון שזרק אבן לבהמה ונפלה בעבד והפילו את שינו וחתכו אצבעו לא יצא לחירות שנאמר אם שן עבדו או אמתו יפיל עד שיתכוון הושיט ידו למעי שפחתו וסימא את עין העובר שבמעיה לא יצא לחירות שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחירות שאעפ"י שלא נתכוון להזיק הרי נתכוון לנוגע באיברי העבד ונסתכן בהן ואין צריך לומר אם הית' עין העבד כואבת והיה רבו אומן ועקרה לו שהרי יצא לחירות עכ"ל. והנה מה שכתב זרק אבן לבהמה דלא יצא לחירות לא נהירא שהוא כנגד מה דאמרינן סוף פרק שני דב"ק. גרסי' אמר רבא הית' אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזיקין חיישינן לענין עבד פלוגת' דרשב"ג ורבנן וא"כ מאחר דקי"ל כרבנן א"כ בוודאי יצא בה לחירות והקאר"ו בא ליישבו וז"ל הא דרבא פליגי אהא דאמרינן בפ"ק דקידושין דרבנן דרשי ושחתה להושיט ידו למעי שפחה וכו'. וכיון דלא נתכוון לעין כלל פטור וה"ה להית' אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה או נתכוון לזרוק בבהמה ונפלה בעבד פטור. ובסוגיא דפ"ק דקידושין נקטינן להא בדוכת' ועוד דאפשר דאף רבא דאמר לענין עבד פלוגת' דרשב"ג ורבנן ולמיכלול מילי טובא בההיא דהית' אבן מונחת בחיקו כו'. אתי למימר דנ"מ לענין נזיקין ולענין ארבעה דברים ולענין שבת ולענין גלות וכדאית' התם. ואף לעניין עבד משמע לכאור' דפלוגת' דרשב"ג ורבנן הוא ומיהו לפום קושטא דמילתא לרבנן נמי פטור מושחת וכו'. ע"כ וכל זו דוחק כי מן הנראה לפסוק כרבא דהוא בתרא' אלא עיקור כדברי התוספו' וז"ל לענין עבד פלוגת' דרשב"ג ורבנן תימ' דבפ"ק דקידושין מוקמי רבנן האי ושחתה להושיט ידו למעי שפחה וסימא עובר שבמעיה דפטור משום שלא נתכוון לעין ה"נ לא נתכוון וי"ל דלא פטרי אלא היכא דלא נתכוון לעין וגם נתכוון לטובתו של העבד כלומ' שנתכווין להוציא את הוולד כי התם. אבל נתכווין לעין אע"ג דנתכווין לטובתו או לא נתכווין לטובתו אע"ג דלא נתכוין לעין לא עכ"ל וכן הוא דעת הרמב"ם בהאי פירקא עוד כתב הרמב"ם המפיל שן עבדו וסימא את עינו הרי יצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו וכן כל כיוצא בזה והשיג עליו הראב"ד מצד עצמו שכתב בהלכות חובל ומזיק שאין משלם לו דמי עינו אלא א"כ תפס וז"ל לשם כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע לו גט שחרור לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהן לעצמו שעדיין לא גמרו שיחרורו ולא האדון יכול להוציא מהן שהרי לא נשאר בו שום קנין לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו ואין זו השגה דהתם איירי שנגמר כבר דינו לחירות מחמת שינו אלא שהיה מחוסר גט שיחרור ואח"כ סימא את עינו ספק הוא אם ישלם לו או לא מחמת שאין לאדון עוד קנין בו ומ"מ העבד ג"כ לא יצא מתחת ידו אבל היכא שהפיל שינו וסימא עינו בבת אחת או זה אחר זה וקודם שנגמר דינו סימא ג"כ עינו א"כ נגמר דינו שבאחד יוצא לחירות והשני ישלם לו כך פיר' במגדול עוז ותימ' הלא אדרבה מסתברא מאחר שכבר יצא באבר א' לחירות א"כ השני יעשה תשלומין ואפ"ה אינו משלם לו מאחר שנחסר גט שחרור כ"ש קודם שנגמר דינו לחירות שהאבר השני לא יגרום שום תשלומין והקאר"ו כתב ה"ט בהלכות חובל ומזיק דאינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין טעמא מדאבעייא לן בהשולח גט אם יש לו קנס ובעי לאיפשטה מדתנא הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ודחי' דלמא כמ"ד אינו צריך גט שחרור ע"כ. וא"כ כשכתב בהלכות עבדים ונותן לו דמי עינו היינו כשכתב לו גט חירות בין הפיל שינו לסימא עינו. א"נ מאי נותן לו דמי עינו דקאמר לאו שגזרו ב"ד שיתן לו אלא היינו לומר שאם תפס אין מוציאין מידו וסמיך על מה שכתב בפרק ד' מהלכות חובל ע"ש והנה שינוייא קמא שכתב מה שאומר ונותן לו דמי עינו אחר שנתן לו שטר שחרור הלשון דהפיל שינו וסימא עינו לא משמע כלל. ועוד פשיטא הוא לאחר שחרור הרי הוא כישראל גמור. ותירץ השני שכתב מאי נותן לו דמי עינו לומר כשיתפוס אח"כ אין הלשון משמע כלל והעיקור נרא' בעיני דבהלכות עבדים דבריית' שבפ' השולח שמעינן מיני' אע"פ שהכה שניהם אפי' כאחת לא יכול לומר יצא בעין ומשלם שינו אלא יוצא בשינו ומשלם לו דמי עין אם לא שסימא כבר את עינו ונ"מ לאי תפס ובהלכות חובל ומזיק כתב גוף הדין לענין תשלומין ושם כתב דאין נותן לו דמי עינו אם לא שתפס. תו מסיק א"ר חייא בר אשי הית' לו יתרת פי' אצבע יתירה וחתכה עבד יוצא בהן לחירות. א"ר חסדא והוא שנספרת ע"ג היד פי' שהי' בשורה שאר האצבעות: