אור ברסלב
ים של שלמה על כתובות פרק ד › סימן לט

ים של שלמה על כתובות· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

פרק ד · סימן לט

סימן לח

לא כתב בנין דכרין דיהוון ליכי מנאי אינון ירתין כסף כתובתך יתר על חולקיהן דעם אחיהן חייב מפני שהוא תנאי ב"ד או לא כתב בנין נוקבין דיהוון ליכי מנאי יהון יתבין בביתי ומיתזנין מנכסי עד דתנסבין לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד א"ר יוחנן משום רשב"י מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפץ אדם ליתן לבתו כבנו ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירת ברתא לא תירת ואתו רבנן ותקנו דתירת בת פי' שיתן לה נדוניא מה שראוי לירש לבנים ומשני הא נמי דאורייתא דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבנים נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים בשלמא בנים בידיה לקיימו אלא בנות מי בידו לקיימיה אלא ה"ק דנלבשה וניכסיה וניתב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ואתו ונסבו לה ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עישור נכסים ותו לא ולא קאמר שמואל דשמין באב אלא לגרעותו וכן דעת התוס' טי"ך אחריו ואין לו שום ראיה אלא מהא סוגיא מדאמר עד כמה כו' משמע דוקא עד עישור נכסים ותו לא משום דלא תהוי בעבורי היינו בעבורי אחסנתא כדמשמע מהסוגיא ואני אומר דאפ"ה אין ראי' כלל מהכא דעד כמה היא השיעור מן הסתם קאמר או קרוי מאדם שבא לשאול איך יעשה מורין לו עישור נכסים אבל אי בא להוסיף לנדן בתו כדי שיקפצו עליהם בני אדם מהוגנים הרשות בידו כי בפסוק לא נאמר כמה אלא בנותנים תנו וגו' רק שיתנו לה פרנסה והכל תלוי בדעת האב ומאחר ששמין לדעת האב אפילו לגרעותא שהוא נגד דברי תורה כ"ש לעילוי וחכמים ניחא להו בכך שהרי אמרו שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו משמע אפילו מותר וכן משמע להדיא ממה דמסקינן לעיל בהאי פרקא רב זן מעילוי דחטי איבעי להו פרנסה הואי ומאי עילויי עילויי דאב וכהאי דאמר שמואל שמין באב משמע להדיא שאף לעילוי קאמר דהיינו יתר מעישור ולפירוש ר"ח צריך לדחוק דתרתי קאמר שמין לגרעותא ולעילוי היינו שמגבינן ממטלטלי ועוד בפרק מציאת האשה סי' ע"ז מפיק דשמואל סבר כר' יהודא דאמר ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ומשמע לפי פשוטו דאמרינן אף לשבח שהרי חכמים השיבו לו פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין הנכסים ונותנין לה פי' עני בדעת ועשיר בדעת משמעו לפי פשוטו שאם שמין בדעת האב ששמין בין לשבח ובין לגרעותא וכן דעת רב יהודא גאון שהוא נמי דעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י וראב"ד והרמב"ם והרא"ש כתב מאחר שדעת התוס' נוטין לסברה זאת מספיקא לא מפקינא ממונא דיתמי טפי מעישור ולא נהירא כלל מאחר שכמה משמעות התלמוד מסייע לסברתינו למה לא ניזל בתרא ועיקר ראייתם מהאי סוגיא דקאמר עד עישור נכסים הוא פרכא שהרי להדיא אמר שיתן לבתו כבנו ע"כ נראה עיקר דעת הרי"ף וסייעתו ששמין באב בין לגריעתא בין לעילוי ומן הסתם הוא עישור ולא יותר ואסור לסייע בדברים שיפתה אותו שיתן יותר מעישור מאחר שאין דעתו נוטה להרבות נדוניא כדמשמע להדיא בסוגיא ה"מ מדעתו אבל ע"י עישוי לא ומסיק נמי דרב יהודא בר מרימר אמר לרב פפא מעלאי דידיה היינו עשייה פי' אם אכנוס עמך לבית הכלה לכתוב כתובה ירבה לפסוק ממון הרבה שלא מדעת אלא בשביל כבודי ודוקא כה"ג שהוא עושה מחמת כבודו יכול להשיאו עצה שיתן ממון הרבה כדי שימצא זיוג הראוי לו ויכול להרבות כשיעור מה שישאר לבנו אבל האידנא נהגו להרבות יותר ממה שראוי לבן ולפעמים נותנים כל אשר להם עד שלא ישתאר להם מידי וראוי הי' לנדות על ככה אלא שבעו"ה כושי הגלות ומיעוט היחוס גרם כל זה:

תוכן העניינים

ים של שלמה על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה