ים של שלמה על כתובות· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ד
סימן א
נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפוסה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה ר' שמעון אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה מעשה ידיה ומציאותה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין הרמב"ם פסק שאם לא עמדה בדין עד שמת האב או בגרה בין אונס ומפתה הכל לעצמה והראב"ד השיג וכתב אם מת אביה למה היא שלה וכי היא יורשה את אביה כלומר ומאחר שאינה יורשות א"כ לות תשלומין לגבה שהרי מדעתה עבדה ומחלה ויש מדקדקים שאף דעת התוס' והרא"ש כן מדהוכיחו לעיל סי' י' מהאי מתניתין דקתני הרי הן של עצמה דאבושת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן ומאי דייקא דלמא אקנס דאונס ומפתה קאי ששניהם לעצמה כדעת הרמב"ם אלא בודאי ס"ל דפשיטא שבמפתה פטור מכל וכל ואין זו ראיה דלישנא דהן משמע שני דברים ואינו נופל אלא אריבוי דברים ולא בריבוי הענין דבריבוי הענין ה"ל עמדו בדין עד שלא מת אביהן כו' ופשטא דמתניתין יראה כדעת הרמב"ם שהרי כתוב סתמא במתניתין עמדה בדין כו' משמע דאתרווייהו דלעיל קאי ועוד הך רישא דמפתה למה לי ולא הוה למתני אלא אונס לחוד אלא דאף מפתה נקט משום דינא דסיפא וכן משמע בגמרא וצ"ל דלא אמרינן מחלה שהרי מדעתה עבדה אלא בפיתה את היתומה או במפתה את הארוסה שנתגרשה שהקנס לעצמה ובשעת מעשה מחלה אבל בכה"ג שבשעת מעשה איחייב ודאבוה הוה בעי למהוי אע"פ שלא זכה עדיין מ"מ כי פקע זכותא דאבוה הוה לעצמה ותו לא מחלה דלא זכתה תורה לאב אלא שיהי' זוכה בה בשעת העמדה בדין אבל לא זכה בה בשעת העמדה בדין לא יכול להורישו לבניו ולזכות לעצמה והלכה כרבנן לגבי ר"ש דכל היכא דעמד בדין הוה ממון ממש בין להורישו לבניו בין שלא יועיל שום הודאה להיות כמודה בקנס אפילו כפר בב"ד אחד ואמר שלא עמד בדין מעולם ואח"כ הודה חייב ע"פ עצמו בין לחייבו קרבן שבועה על כפירתו:
סימן ב
בעי מיניה ר' אבינא מרב ששת בת הניזנות מן האחין פי' כגון נערה הניזונות בתנאי ב"ד מעשה ידיה למי במקום אב קיימי מה התם מעשה ידיה לאב ה"נ מעשה ידיה לאחין א"ד לא דמיא התם מדידיה מתזנא הכא לא מדידהו מיתזנא אלא מנכסי אביה בתנאי ב"ד ופשיט רב יוסף דמעשה ידיה לעצמה ודייק לה ממתניתין דקתני מעשה ידיה ומציאותה אע"פ שלא גבתה כו' מציאותה ממאן גביא אלא לאו הכי קאמר מעשה ידיה כמציאותה מה מציאותה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אתמר נמי אר"י א"ר בת הניזנות מן האחין מעשה ידיה לעצמה א"ר כהנא מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מכאן שאין אדם מוריש זכות בתו לבני' ומסקנא דהלכתא כותיה דרב:
סימן ג
מתניתין המארס את בתו וגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה רי"א הראשונה של אב פי' מאחר שנכתבה בעודה ברשותו א"ל חכמים משנשאה אין לאביה רשות בה כלום ודייק תלמודא טעמא דהשיאה וגירשה השיאה ונתארמלה אבל נתארמלה תרי זימני לא איירי בי' תנא לפי שהוא תקלה ופורעניות שהרי אסורה להנשא לשלישי והא דלא נקט תרי זימני גירשה דשרינן לשלישי כדכתיבנא בפ"ב דיבמות סי' צ"ב משום דאי תני הכי תו לא הוי מצי לדיוקי נתארמלה תרי זימני לא והא דדייק תלמודא מסיפא השיאה ונתגרשה כו' משום דכה"ג אסורה לכ"ע אבל נתארמלה מן האירוסין תרי זימני אינה אסורה אלא למ"ד מזל גורם ולא מעיין גורם ולמ"ד מעיין גורם צ"ל דתני רישא כה"ג אטו סיפא אבל מ"מ הלכתא כמ"ד מזל גורם והוה דיוקא דמתניתין דפשיטא בין ברישא בין בסיפא דתרי זימני נתארמלה אסורה וכן פסק בהגהת מרדכי בשם תוס' שאנץ ולענין כתובה מקצת רבוואתא פסקו שאין לה כתובה מאחר שאינה ראויה להנשא לשלישי כך איתא בפ' הע"י נשאת לראשון ולא הי' לה בנים לשני ולא הי' לה בנים לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת תצא בלא כתובה משמע הא משני יש לה ומ"מ יש לדחות דשאני התם מאחר שראויה הנשא לשלישי שיש לו בנים לאפוקי הכא דאינה ראויה לשום אדם דלא קרינא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דלמא לית לה כתובה מ"מ נראה דאית לה כתובה והא דלא קרינא לכשתנשא כו' מאחר שתפסי' בה בה קדושין שפיר קרינא בה לכשתנשאי ועוד הא דאסורה להנשא משום דבתרי זימני הוה חזקה לענין אסורא ולחומרא אבל לממונות דוקא בתלת זימני הוה חזקה כדאשכחן בשור המועד דלא אתחזק לכ"ע עד תלתא זימני ועוד יש לי ראיה ברורה מלישנא דתלמודא דיש לה כתובה דקאמר תלמודא אבל נתארמלה תרי זימני תו לא חזיא לאנסובי ואגב אורחא קא סתים לן תנא כרבי דאמר בתרי זימני הוה חזקה והשתא אי אמרת דמן השני אין לה כתובה א"כ בלא אגב אורחא נמי צריך למנקט הכי ולאפוקי תרי זימני נתארמלה דמן השני אין לה כתובה דחידוש דכתובה קמ"ל הכא גם דברי ר"י שאמר הראשונה לאב כלומר והשניה לעצמה לא יתכן אלא לענין דאית לה כתובה אף משני מ"ה תרי זימני נתארמלה לא שייך למיתני ולאו משום אגב אורחא אלא בע"כ צריכא למימר דאף נתארמלה תרי זימנא אית לה כתובה ומשום אגב אורחא הוא דנקט ויתר חידושים מקטלנות אכתוב בע"ה בסוף הע"י:
סימן ד
מסקינן בסוגיא מגבא מאימת גביא פרש"י לענין זכיות האב חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן כדקתני ומודה ר"י במארס את בתו ובגרה שהכתובה לעצמה אלמא דבתר כתובה אזלינן והשתא קא מבעי ליה לענין מטרף לקוחות מאימת טרפה ממשעבדי משעת אירוסין הוא דגביא דהא מחייב מההיא שעתא בתקנתא דרבנן או דלמא מאחר שנשאת ואי כתב לה כתובה איגלאי מילתא דמחלה אשיעבודא דקמא והוה כמלוה על פה ולא טרף ממשעבדי אבל ארוסה שנתגרשה ונתארמלה לא קמבעי ליה דאית לה כתובה וגביא ממשעבדי אפילו לא כתב לה מאחר שהוא בתנאי ב"ד והא דקמבעי ליה בפ' הכותב אי ארוסה יש לה כתובה וכן בשילהי פ"ק דב"מ אי יש לה כתובה ולא פשיט מסוגיא דהכא משום דלא בעי למיפשט אלא ממשנה או מברייתא ולא מדברי אמוראים וממתניתין דהכא המארס את בתו ליכא למיפשט דשמא איירי בכתב לה ובלאו הכי צ"ל כן שהרי מוכח בפ' האומר בקדושין דאית לה כתובה דגרסינן שם היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו' אמר רב אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ואיירי בלא כתב לה מדקאמר לא קדשתיך ואפילו תאמר דאיירי באתרי דכתבינן והדר מקדשי מ"מ אין הכתובה בידה כל כמה דלא מקדשים אלא שאין רוצה לפשוט מן אמוראים ולפי מה שפי' דברי רש"י שתלוי הבעיא בנשואין שוב לא יהי' קשה על רש"י כל מה שהקשו בתוס' על פרש"י וכן פרש"י לקמן גבי אחד זה ואחד זה מן הנשואין כמו שפי' ודומה לזה נוטה הרשב"א ואף שראבי"ה מחלק ואמר שדוקא בימי התנאים והאמוראים שלא היו נוהגים לכתוב כתובה כלל היו גובין הכל בתנאי ב"ד אבל אנו שכותבים כתובה מן הנשואין ופשיטא דמן האירוסין אין לה כיון שאין אנו נוהגים לכתוב לה כתובה כלל ואני אומר שאין זו אלא נביאות דאף בימי התנאים היו נוהגים לכתוב כתובה בכמה מקומות כמו עתה ומה שאין אנו כותבין מן האירוסין אינה ראיה שהדרך לכתוב בנשואין משום שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה אבל לעולם אף מן האירוסין גובה ממשעבדי וכן כתב הרא"ש שכן נוהגים באשכנז ובצרפת ועיקר כדמוכח בסוף פ' הכותב אמר ר' הונא מנה ומאתים מן האירוסין ותוספות מן הנשואין ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין והכי הלכתא דאמרינן מחלה לשעבודה קמא ומה שפסק הרמב"ם והרמב"ן דארוסה אין לה כתובה בלא כתב לה כל רבותינו הצרפתים כאחת חולקים וסוברים דיש לה כתובה כדפי' וראייתם ברורה וכן הסכים הרשב"א עם דעת האחרונים ועיקר עוד כתב הרמב"ם המארס האשה וכתב לה כתובה אפ"ה היכא שנתגרשה או נתארמלה אינה גובה העיקר אלא מבני חורין ודבריו תמוהים דמ"ש שטר כתובה משאר שטרות דטרפי ממשעבדי ואפשר סמך על גמרא דילן שאמרו אחד זה ואחד זה מן הנשואין אלמא דלא טריף מאירוסין ומפרש הסוגיא בכתב לה ואפ"ה לית ליה סמך כלל מן התלמוד דשאני הכא מאחר שכתב וחזר וכתב בטלה לשעבודה קמא אבל לא באתה לכלל נשואין פשיטא שגובה ממשעבדי וכן משמע להדיא מהא דאמר ראב"ע בריש אע"פ מן הנשואין גובה הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה כו' משמע דגובה הך מאתים ומנה ממשעבדי כמו שגובה הכל מן הנשואין ומ"מ צ"ל לקיים דבריו היכא דכתב כתובה מן האירוסין ולא כתב בה אחריות דאינה גובה אלא מבני חורין ולא אמרינן אחריות ט"ס מאחר דרגילין לכתוב כל כתובה באחריות וזו נכתבה בלא אחריות א"כ הוה כאלו כתב בהדיא שלא באחריות ולא דמיא לכתובה מן הנשואין דק"ל אחריות ט"ס דהא בכתובה נחלקו ר"מ ורבנן וק"ל דאחריות ט"ס פי' הרב ר' יונה דוקא כשנכתב בנשואין דתקנת שמעון בן שטח שיהי' כל הנכסים אחראין וערבאין לכתובה בהא פליגי רבנן סברי כיון ששב"ש כך תיתן שיכתוב כל נכסיו בכתובה אפילו לא כתב כמאן דכתב דמי ור"מ סבר נהי שכך תיקן לכתוב מ"מ אם לא כתב לא אמרינן אחריות ט"ס אבל באירוסין ליכא מאן דפליג דלא אמרינן אחריות ט"ס:
סימן ה
אמר רב נחמן שני שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל השני את הראשון אמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף בה דיקלא לתוספת כתביה ופרש"י לתוס' כתביה לא שיהי' שניהם קיימים אלא אם ירצה יגבה ממשעבדי בשטר הראשון בלא דקל או יגבה משטר השני עם הדקל וכך כתב הרי"ף בתשובה אבל לישנא דאי מוסיף בה דיקלא לתוספת כתביה כלומר לא ביטל שני את הראשון משמע להדיא דשניהם קיימים וכן פסק הרמב"ם להדיא וז"ל היו שני שטרות במכר אם הוסיף בשני כלום הרי הראשון קיים שלא כתב השני אלא לתוספת ואין להקשות מ"ש מהא דאמר רב הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מן זמן שני אלמא אע"פ שהוסיף בכתובה שניה לא אמרינן שתיהם קיימות ותגבה מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני מדלא כתב לה ואוסיפת לך מאה על מאתן אחילת לשיעבודה אם באתה לגבות מזמן שני תירץ ר"י בר ברוך דלא דמיין להדדי דכתובה שדרך העולם שמוסיפין על עיקר כתובה שכותבין ואוסיף לה כך וכך והשתא לא עבד לה הכי אלא כתב לה שתי כתובות סתם ולא הזכיר באחרונה לשון תוס' כמנהג העולם מוכחא מילתא דלא נתכוון להוסיף על הראשונה אבל במכר שאין דרך המוכרים שני דברים לכתוב בשטר שני ואוסיפת לך דבר זה על המכר הראשון סתמא דמילתא אנו אומרים שלא ביטל שני את הראשון אלא השני לתוס' הדקל נכתב והשטר הראשון קיים ויגבה הדקל בשטר השני וכתב הרא"ש עליו שהוא עיקר ואין להקשות הלכתא אהלכתא דק"ל הלכתא כרב נחמן בדיני ובשילהי הכותב מי דייק סוגיא דשמעתא כותיה ולעיל פסקינן הלכתא כרב אם דאחד מהי זה ואחד זה מן הנשואין שביטלה השניה את הראשונה אע"פ שיש בה תוס' ולפי מה דפי' דאיירי בלא כתב לה כתובה מן האירוסין לא קשה מידי דמ"ה אמרינן מחלה לשעבודא קמא אף שיש תוס' באחרונה שהרי אין שטר ראשון אבל אי הוה שטר כתובה אף באירוסין חמרי נמי לתוס' כתבה ובאיזה מהן שתרצה תגבה וכן נראה זה עיקר:
סימן ו
פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא פי' שאם יבא בעל המצר לסלקו יראה שטר מתנה לחוד שאם יראה שניהם לא גרע משטר מתנה שיש בה אחריות דאית ביה דינא מצרא ק"ו בכאן שיאמר המצרן לא היתה אלא מכירה בשטר הראשון והשני לא נכתב אלא ליפוי כח לסלקו שלא כדין ויותר נראה בעיני אפילו הי' מראה שטר מתנה לחוד יכול המצרן להחרים עליו שלא היה מקח בדבר ונכתב זה רק ביפוי כח והיכא דלא שייך ביה דינא דבר מצרא כגון שהלוקח או המוכר עצמו מצרנים אי אית ביה שום יפוי כח אחר נמי מהני כגון לענין דרך דקיי"ל דמוכר בעין רעה מוכר והנותן בעין יפה הוא נותן כך כתבו התוס' והרא"ש ותימא הלא קי"ל בפרק המוכר את הבית כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר ויותר תימא על הטור שכתב להדיא בנידן זה דקיי"ל מוכר בעין רעה מוכר כו' ולקמן בסי' רי"ז כתב דמוכר בעין יפה מוכר ואפשר לומר דאיירי בכה"ג כגון שהקנה השדה פנימי וחיצון לב' בני אדם והוא הפנימי דאז מהני לו כשיהי' הוא במתנה שיהיה לו דרך על החיצון שהי' במכר וזהו דוחק ולי נראה דאפילו קי"ל כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר מ"מ קאי יפוי כח כדי שיהיה לו הדרך בלי פיקפוק ומחלוקת שבמתנה כ"ע מודים שבעין יפה נותן לאפוקי מכר דפליגי רבנן עליה וסברי בעין רעה הוא מוכר ואין המוכר צריך ליקח ממנו הדרך וכ"ש ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן ליפוי כח משום דינא דבעל חוב ופי' רש"י משום אחריות כדי שיוכל לחזור עליו כשיגבה גם בזה כתב הרא"ש שיראה שטר האחרון ולא יראה שטר הראשון שאם יראה שניהם השני אינו כלום כיון דליפות כח כתביה ולא נתבטל הראשון וחלק עליו הרמ"ה והשיגו בזה וכן השיגו בטור וכתב דוקא כשראשון במכר לא שייך האחרון במתנה על מה שמכר כבר לפי' ניכר שלא נעשה אלא ליפוי כח ואם יראה שניהם ביחד אין האחרון כלום אבל כשראשון של מתנה ושטר אחרון של מכר אין בו נפקותא לזה הקרקע אלא שכותב לו אחריות על שאר נכסיו והוי כתוס' וק"ל ע"כ ואני מוסיף לתמוה דאיך יכול המוכר לומר שאין בשטר שני כלום מאחר שנכתב ליפוי כח ס"ס יקיים היפוי כמו שכתב בשלמא מה שטוען המצרן הוא שפיר שהוא אומר ליפוי כח נכתב ואין בו כח להזיקו בשטר זו שלא נכתב אלא ליפוי כח אבל כשהכותב לעצמו יטעון שאין בו ממש זה נגד השכל והסברא וכדי שלא נשוה לאדם גדול טועה נ"ל לפרש דעתו דסבר מה שאמרינן הכא משום דינא דב"ח לאו משום אחריות לחוד הוא דכתביה דא"כ לא הוה לו לשנות ממתנה למכר אלא ה"ל לאסופי אחריות לחוד על מתנה בשלמא גבי הוספת דקל מאחר שנותן או מוכר שני דברים הדרך לכתוב אכל דבר לבד שטר בפ"ע כמו שכתבתי לעיל סי' ה' אבל הכא שאינו אלא הוספת שיעבוד בעלמא הי' לו להוסיף על שטר ראשון ולכתוב ואוסיפת לך על שטר הראשון או ה"ל למכתב שטר מתנה עם אחריות אלא בודאי כתביה הכא כדי שאם יבואו בע"ח לגבות יכול הוא לסלקו במעות שאם יראה שניהם יאמר הבע"ח שהראשון אינו בטל והוא במתנה ולא תוכל לסלקני ויהי' במתנה באחריות אבל מ"מ לא יהיה בו דין לוקח לסלקני שהרי לא ניתן לו אלא במתנה וכן יראה מלשון הרא"ש שכתב יראה שטר האחרון ולא הראשון אם יבא בע"ח לטרוף ממנו ולא כתב כשיגבה ממנו בע"ח אז יוציא שטר האחרון ולא יראה הראשון אלא יראה שטר האחרון קאמר שיראנו לו כדי לסלקו אם יבא לגבות ממנו:
סימן ז
שניהם במכר ושניהם במתנה בטל שני את הראשון מ"ט רפרם אמר אודויי אודי ליה רב אחא אומר אחולי אחליה ליה לשעבודא קמא מ"ב איכא בינייהו אורעי סהדי פי' התוס' לרפרם שאמר אודויי אודי כיון שהודה המקבל מתנה שהשטר הראשון מזויף כל שטר שיצא מתחת ידו שהעדים חתומים בו לא מגבינן ביה הואיל והודה שהם פסולים א"נ שמא הוא זייפו כמו שזייף חתימתן בשטר הראשון ונ"מ לפי האי טעמא בתרא דלא מרעינן אלא לשטרא ולא לעדים ואי אתו העדים ואסהידו אחתימת ידייהו השטר כשר ולרב אחא לא מרעינן סהדי דאחולי אחליה לשיעבוד וכל זה מן הסתם אבל אם פירש להדיא למה ביטל את הראשון פשיטא דמהימן לנפשיה א"נ לפירות שאכל הלוקח בין זמן ראשון לשני לרב אחא פטור ולרפרם משלם א"נ לטסקא דהיינו מס המלך מהשדות ליתן בין זמן ראשון לשני לרב אחא נותן המקבל ולרפרם נותן המוכר או הנותן ואין להקשות לרב אחא דאמר משום דאחליה לשיעבודה במתנה דלית בה אחריות נכסים למאי מהני הך מחילה די"ל כגון בין זמן ראשון לזמן שני קנה הנותן שדה אצל שדה זו שנתן ואחליה המקבל שיעבודא שלא יוכל לסלקו משום דינא דבר מצרא א"נ לענין זה שיטרפו בע"ח של נותן שבין זמן ראשון לזמן שני א"נ אם הנותן אוכל פירות בין זמן ראשון לזמן שני מחל לו וכתב ה"ר מאיר הלוי ז"ל דהלכתא כרב אחא כיון דאיכא פלוגתא לא ידעינן כמאן הלכתא לא מרעינן סהדי דאוקי סהדי אחזקתייהו וגם נוקי המקבל בחזקת אדם הגון ולא זייף העדים וגם לענין פירי וטסקא קרקע בחזקת המקבל עומד ע"י שטר הראשון ולא מבטלינן האי חזקה מספק והרמב"ם פסק כדפי' לפי שהקרקע בחזקת בעלה הראשונה עומדת ומ"מ נראה דלענין סהדי סבר כרב אחא דמוקמינן אחזקתייהו ונוקי המקבל אחזקתיה שלא לפוסלו בשום ענין אבל לענין ממון אוקמינא הקרקע בחזקת בעלים הראשונים כרפרם ומ"ה לא הזכיר הך נ"מ דאורעי סהדי ואני אומר מאחר שאין הכרע בדבר אוקמינא סהדי והמקבל אחזקתא כרב אחא ואם אכל הלוקח בין זמן ראשון לזמן שני פירות לא מפקינא מיניה ואם בא גזבר המלך להוציא מהלוקח בין זמן ראשון לשני לא יוכל לחזור על הנותן ואפילו הוא טוען עכשיו להדיא דאודי ליה דזיוף הוא לא כל כמיניה וכן אם בא להוציא מן הנותן לא יוכל לחזור על המקבל מספיקא דשמא אודויי אודי ליה כתב הרי"ף כל הא דאמרינן ביטל שהשני את הראשון הני מילי בשטרי קרקעות ומאי דדמי לה וכגון בכתובת אשה אבל בהודאות ובהאות גבי תרווייהו כל חד וחד לפום שעבודו ולא אמרינן האי שטרא היינו האי שטרא ואע"ג דתרוייהו חד סכום נינהו דגרסינן בפ' גט פשוט אמר רבא האי מאן דנקט תרי שטרא בר חמשין חמשין ואמר שוינהו ניהלי בר מאה לא משוינן ניהליה עביד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה ניחא ליה למלוה כי היכי דלא לפגום שטרא וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף לפורעו אלמא דגבו תרוייהו וכן כתב הרא"ש אחריו עוד חידוש מצאתי במרדכי וז"ל שאלו לר"ת על ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני ולאחר שעה אומר פעם שניה תנו מנה לפלוני מי אמרינן להעמיד דבריו הראשונים ואין לו אלא מנה א"ד כיון שנתן לו זכה וקנה מיד דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמיא ועכשיו חוזר ונותן לו מנה אחר והשיב דאין לו אלא מנה אחד כיון דלא אמר עוד תנו לו מנה אחר וכן נראה לה"ר שמואל מבונביירק ודבריו ישרים הם ואינם צריכים רבה:
סימן ח
מתניתין הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה באירוסין הרי זו בחנק ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלעים היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי היא בסקילה ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע היתה הורתה ולידתה בקדושה הרי היא כבת ישראל לכל דבריה יש לה אב ואין לה פתח בית האב יש לה פתח בית האב ואין לה אב הרי זו בסקילה לא נאמרה פתח בית האב אלא למצוה ופריך מה"מ דאמר קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה דאי הורתה ולידתה בקדושה ישראל מעליא היא והורתה ולידתה שלא בקדושה לא מצית לרבות דא"כ בישראל מאי מהני ליה אלא למעוטי הורתה ולידתה שלא בקדושה אפילו נתגיירה פחותה מבת ג' ע"י אמה שאינה אלא בחזקת בתולה אפ"ה אינה אלא בחנק והא דמרבינן הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה דוקא למיתה נתרבה אבל לא למלקות ולמאה כסף שאינה אלא בהורתה ולידתה בקדושה שהיא כישראלית ממש:
סימן ט
אמר ר' לוי המוציא ש"ר על הקטנה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה נערה מלא דיבר הכתוב וחע"פ שבלאו הכי לא איירי קרא בקטנה שהרי כתיב ואם אמת היה הדבר הזה וגו' והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וגו' מ"מ בא ללמדך כאן כתיב נערה מלא לפי שאיירי בגדולה הא כל מקום שנאמר נערה חסר אפילו קטנה במשמע והכי הלכתא אבל המוציא שם רע על היתומה חייב והקנס לעצמה וה"ה אם מתה קודם העמדה הדין שחייב אף שבכה"ג גבי אונס ומפתה פטור דכתיב אבי הנערה ולא לאבי מתה התם דרשינן מדכתיב הנערה והכא דרשינן הנערה שהיתה כבר כדלקמן ולית לן מיעוט למעוטי וטעמא רב איכא בינייהו דהתם תלו כל התשלומין בדידיה שהרי נשאת אח"כ הקנס לעצמה כדלעיל פרק אלו נערות סי' י"א לפי שיצאה מרשותו והכא שהוציא ש"ר אחר שנישאת אפ"ה נותן הקנס לאביה אלמא לאו בדידה תליא ומ"ה אפילו מתה חייב קנס ואף הרמב"ם לא כתב דין זה שאם מתה פטור אלא באונס ומפתה ומה שכתב כל נערה שאין לה קנס אין לה עליה דין הוצאת ש"ר למלקות היינו במה שתלוי בגוף הנערה כלומר שאינה בכלל נערה לענין חיוב קנס וה"ה לענין הוצאת ש"ר אבל אותה שמתה שפיר הית' בכלל נערה וכבר איתחייב בקנס אלא באונס ומפותה לחוד הוא דממעטינן כדפי':
סימן י
תני שילא ג' מידות בנערה באו לה עדים בבית תמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגדלתם בביתכם באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית שער העיר והרמב"ם יש לו גירסא אחרת שתלוי הכל במעשה זנות ולא תלוי מידי בעת קבלת העדות וז"ל זנתה בבית אביה אע"פ שלא העידו עליה העדים אלא אחר שבאה לבית תמיה הרי זו בסקילה על בית אביה זינתה בבית אביה קודם שמסר האב אותה אע"פ שהעידו עליה אחר שחזרה לבית אביה הרי זו נסקלת על פתח שער העיר ההוא וגירסא שלנו תפסה רש"י והרי"ף והרא"ש ולכשיבנה בהמ"ק יודע לנו איזה דרך ישכון אור סרחה ובסוף בגרה תידן בסקילה דכתיב הנערה נערה שהיתה כבר ודוקא לסקילה אתרבי ולא למלקות ומאה כסף דקטלא אזלינן בתר מעשיה שהיתה נערה שהרי מעשיה גרמו לה ועונשין שלו אזלינן בתר עקימת שפתיו שהוציא עליה ש"ר ובאותה שעה היתה בוגרות ולא נערה ומסקינן בסוגיא המוציא ש"ר חידוש דאלו בלא מוציא ש"ר אפילו זינתה אחר החופה קודם שנבעלה אצלו הרי זו בסקילה כן פסק הרמב"ם והרשב"ם נתן טעם לדבריו דהכי משתמע קרא דכתיב ואם אמת היה ולא נמצאו בתולים לנערה וסקלוה משמע בכל ענין שלא נמצא לה בתולים הוה בסקילה ואפילו זינתה תחתיו והראב"ד חולק עליו וכן בעלי התוס' ופרשו חידוש הוא במוציא ש"ר שאפילו הוציא ש"ר אחר שנכנסה לחופה אפ"ה בסקילה היכא שבאו עדים שזינתה קודם שנכנסה לחופה ולא אמרינן הואיל ואישתני דינה אשתני קטלא וכן פרש"י כל זה לפי ס"ד דרבא דסבר נערה שסרחה ולבסוף בגרה בחנק דאמרינן הואיל ואשתני דינא אישתנא קטלא אבל לפי האמת דאפילו סרחה ובגרה בסקילה ה"ה נמי היכא שבאו אפילו אחר שנכנסה והעידו עליה שזינתה בבית אביה מקודם היא בסקילה אפילו בלא הוצאת ש"ר כדאיתא לעיל בברייתא דבי שילא באו לה עדים בבית חמיה כז' ולא נצטרך לפרושי תו דאיירי דוקא במוציא ש"ר ועוד הקשה ר"י על פי' רשב"ם דהא דרשינן לקמן לזנות בבית אביה פרט שמסר האב לשלוחי הבעל וכ"ש היכא שנכנסה לחופה וההוא קרא דלזנות בית אביה כתיב במוציא ש"ר וכן עיקר:
סימן יא
ת"ר נערה מאורסה שזינתה סוקלין אותה על פתח בית אביה אין לה פתח בית אביה סוקלין אותה על שער העיר ההוא ובעיר שרובה גוים סוקלין אותה ע"פ ב"ד כיוצא בדבר אתה אומר בעובד ע"ז שסוקלים אותו על שער העיר בעיר שעבד בו ובעיר שרובה גוים סוקלין אותו על פתח בית דין ופי' התוס' לאו דוקא אלא חוץ לב"ד כי היכי דלא ליתחזי ב"ד רוצחים כדאמרינן בפ' נגמר הדין על מלתא אחריתא והא דנערה המאורסה שסוקלין אותה על פתח בית אביה אין חילוק בין הוצאת ש"ר לנערה המאורסה בלא הוצאת ש"ר אלא לעולם כשבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה היא נסקלת על פתח בית אביה כדתני בברייתא דשילא והרמב"ם כתב כל שמצותה להיות סוקלין אותה על פתח בית אביה ואין לה אב או פתח בית אב סוקלין אותה בבית הסקילה והוא נגד הברייתא ובגמרא יליף מקראי שאפי' אותה שדינה בפתח בית אב בעינא שער ב"ד היכא דליכא פתח בית אב דמסיק נערה מאורסה מנ"ל ויליף פתח מפתח ופתח משער כו' ואולי הי' לו גירסא אחרת:
סימן יב
ת"ר כיצד הוצאת ש"ר בא לב"ד ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה ואם זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה וקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה ומקח טעות ממאתים ואנו לא קי"ל כן אלא מקח טעות לגמרי משמע כדלעיל בפ"ק נמצא שש"ר אינו ש"ר וכגון שהוזמו שהן נסקלין והוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל ראב"י אומר לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל והלכה כראב"י ומסקינן נמי משמיה דר' יוחנן אע"פ שבכל התורה לא מצאנו שחילק הכתוב בין ביאה כדרכה לשאינה כדרכה אבל מוציא ש"ר חלק אינו חייב עד שיבעל כדרכה ויוציא ש"ר שבא עליה אחד כדרכה והוא שהביא עדים עמו או שאמר לעדים באו והעדינו אבל לא בעי שישכירו' אבל באו העדים מאליהן פטור ממלקות ומקנס וכתב הרי"ף שהמוציא ש"ר ולא בעל וה"ה בעל שלא כדרכה לוקה מכות מרדות מדרבנן והנה במכות מרדות נפל מחלוקת בין המפרשים י"מ שחמור דברי סופרים יותר מדברי תורה ומכין אותו עד שתצא נפשו ואינו באומד ובמנין ונקרא מרדות לפי שעבר ומרד בדברי חכמים וי"מ שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה וכן נראה בעיני שראוי להקל באומד אבל בתחילה יאמדו הב"ד במכות קטנות כדי שילקה ארבעים חסר אחת כפי המספר הכתוב ובארצות הללו ראיתי נוהגים להכות ארבעים ברצועה כדי לבזות אותו ואינו ישר בעיני אלא להלקות אותו במספר כראוי אחת מלפניו ושתים מאחורי' אלא שיקילו באומד הכאה מאוד כדי שלא יהא ראוי כלל להכאת נפש וגם אין מדקדקין ברצועה של מלקות האמורה במלקות של תורה כדאיתא במכות ומ"מ במלקות של הוצאת ש"ר אחד על חבירו רגילין להקל שלא להכות אלא דרך ביזוי וזכרון בעלמא כמו שפי' בהחובל סי' מ"ה ונראה בעיני דוקא מכות מרדות שהיא על עבירה שעברה ולעונשו על מה שעשה אבל אם בא על עבירה שנמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים וכן פסק הר"ן:
סימן יג
מתניתין האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף ובשטר ובביאה פי' בכסף שהכסף קדושין עצמו שלו וכן בשטר שאם מקבל הוא השטר קדושין הרי זו מקודשת אבל קדושי ביאה אין לפרש אלא שיכול האב למסרה לאחר להתקדש בביאה בע"כ אפילו למוכה שחין רק אחר ג' שנים שהיא ראויה לביאה אבל בע"א לא משכחת שימסר אותה לביאה בע"כ דאפילו אם קדשה אותה בע"כ מ"מ יכולה לומר איני נבעלת לו דמאוס עלי שאין כופין לה להבעל, למי ששנאוי לה אפילו אם קבלה קדושין בעצמה כ"ש ע"י אביה רק שיש בה דינה דמורדות אבל כשמסרה להתקדש בביאה אינה יכולה לעכב וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל גיטה ואינו אוכל פירות בנכסים שנפלו לה מירושה מאמה בחייה פי' אבל לאחר מיתתה יורש את בתו נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה כתוב בס' התרומה המכנסת ש"ת לבעלה אין צריך כתיבה ומסירה ומכנסת מלוה ע"פ לבעלה אין צריך מעמד שלשתן דה"ל דברים הנקנין באמירה מדרב גידל ועוד שרבותנו תקנו שהבעל יזכה בפירות הלכך בכל מה שיש לאשה ידו כידה עכ"ל וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה רי"א אפילו עני שבישראל לא יפחות לה משני חלילין ומקוננות והא דזכאי במציאתה מפרש בגמרא משום איבה ופרש"י כיון דאינו חייב מזונות אי אמרת שלה איכא איבה ותו לא זיין לה ולפי דבריו אפילו נערה או בקטנה באינה סמוכה אינו שלו ואין חילוק בין קטנה לקטן דקי"ל כר' יוחנן דאמר אפילו קטן כשאינו סמוך על שולחנו של אביו הוה גדול והקשה ר"י על פרושו מדנקט במתניתין מציאה סתמא משמע כמו קדושין אפילו באינה סמוכה וה"נ מעשה ידיה אפילו באינה סמוכה הוה העדפה לאב ואפילו הוה מכרה לאמה הוה מציאה שלו ועוד לפירש שמואל דאמר קטן ממש אפילו אינו סמוך כו' יהיו מתניתין דהתם דהתם בפ"ק דב"מ מציאת בנו ובתו הקטנים כו' לצדדין קאמר קטנה אפילו באינה סמוכה ונערה דוקא בסמוכה ועוד מדאמרינן לעיל דמציאתה אחר מיתת אביה הוי לעצמה אפילו דניזונות מן האחין וצ"ל לפרש"י דלא שייך איבה מאחר דמתזנא מינייהו בע"כ וזה אינו דהא אף בכה"ג אשכחן איבה כדי שלא יטריחו כל שעה לב"ד במזונות כדמוכח בפ' אלמנה דאלמנה מעשה ידיה ליתומים אע"פ דבע"כ מיתזנא מינייהו ומעשה ידיה גופא לא תקנו לבעל אלא משום איבה כדאיתא בפ' אע"פ מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה תיקון ע"כ נראה לר"י לפרש משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה ולפ"ז נערה וקטנה אפילו באינה סמוכה ודוקא בקטן אר"י אפילו קטן ממש כשאינו סמוך על שולחן אביו הוה גדול וכן בבוגרות בעינן סמוכה אבל במעשה ידיה אי סמוכה לעולם של אב משום איבה דמזונות חוץ מגדול דלא שייך ביה איבה כ"כ שיתקנו לו מעשה ידיו ואם אינו סמוכין הכל שלהן אפילו בהעדפה חוץ מקטנה ונערה דהעדפה לאב וכפי' ר"י פסק הרמב"ם כתבו התוס' בהאי שמעתתא לחד שינויא דנשואין בלא סעודה שרי בשבת ויו"ט ואין בה משום אין מערבין שמחה בשמחה ואע"ג דאמרינן בהחולץ דנשואין בלא סעודה איכא שמחה לא חשוב שמחה כולי האי שאסור לישא ביו"ט מטעם זה ותימא הוא דהא תניא להדיא בפ' אלו מגלחין מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין וצ"ל דמפרש הא דאמר אין עושין היינו עם האירוסין אבל אם אירס כבר אין איסור בכניסה לחוד בלא סעודה ואין להקשות א"כ אמאי לא משני נמי הא דהחולץ דנשואין בלא סעודה איכא שמחה היינו עם האירוסין היינו משום דמשמע לישנא דהתם דאפילו נשואין לחוד אסור דקתני ומונעין מלארס ומלכנוס דמשמע כל חדא אסור אכן דוחק הוא וכן כל המחברים פסקו שאין נושאין כלל במועד אכן לישא בערב הרגל ולעשות הנשואין ביו"ט שפיר דמי כאשר כתבתי בפ"ק סי' י"ט:
סימן יד
ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום ר' נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו לימא בפלוגתא דר"א ורבנן פליגי דתנן נתארמלה ונתגרשה בין מן הנשואין בין מן האירוסין גובה את הכל ראב"ע אומר מן הנשואין גובה את הכל ומן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה מאן דאמר לא זכה כרא"בע ומ"ד זכה כרבנן ודחי דכ"ע כראב"ע מד"א לא זכה שפיר ומאן דאמר זכה ע"כ לא קאמר ראב"ע אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל מדידה לדידיה אפילו ראב"ע מודה דמשום איחתוני הוא והא איחתני להו ופסקו כל הגאונים דהלכה כרבנן אף דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא מ"מ הלכה כרבים ועוד רבנן סברי כר' אליעזר ואע"פ דדחי תלמודא דכ"ע כראב"ע אדיחוי לא סמכינן אלא אזלינן בתר פשטיה רש"י פי' דבאירוסין פליגי ור"ת הקשה עליו דאלו מן האירוסין איירי אמאי קבע ליה תלמודא אמתניתין דקתני נשאת ועוד הא קתני שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה וא"כ ואמאי זוכה לר' נתן באירוסין והלא לא באו עדיין ועוד דמסיק אבל הכא משום איחתוני כו' ואי באירוסין לא קרי חיתון אלא אקרובי דעתא כדלקמן בפ' אע"פ ואע"ג דלקמן בפ' הכותב נמי אמרינן עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה ומפרש טעמא בההוא הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקני הכי פרושו בההיא הנאה דסופו להתחתן בנשואין גמר ומקני אהדדי משעת אירוסין ע"כ נראה לר"ח דהך ברייתא בנשואין איירי ופסק לו פירות כסות וכלים שיבא עמה ועדיין לא באו והיינו טעמא דלא זכה לת"ק דאנן סהדי שלא הי' דעת האב להקנות וליתן הנדוניא אלא ע"מ שתהנה בתו ממנה הלכך אם לא באו לידי החתן בחיי בתו לא זכה ור' נתן סבר קנה דלית ליה האי אומדנא והכי איתפרש תלמודא לימא בפלוגתא דר"א ורבנן קמפליגי כו' מאן דאמר לא זכה כראב"ע דכי היכי דאזיל ראב"ע בתר אומדנא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ה"נ אזלי רבנן בהא בתר אומדנא דאב דלא כתב לה אלא ע"מ שתהנה ממנו בתו אע"ג דהאי אומדנא דר"א מן האירוסין ואומדנא דלעיל מן הנשואין נראה לו לבעל התלמיד לדמינהו אהדדי ומאן דאמר זכה כרבנן לא דכ"ע כראב"ע כו' ומ"ה הי' פוסק ר"ת בנדוניו' חתני' שלא גבו דלא זכו בהם הבעל דהלכ' כרבנן ואני אומ' אף שכתב מהרי"ק בתשובה מי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים להכריע מ"מ מאחר שהר"ן כתב יותר נראין דברי רש"י אחוה ג"כ דעתי ואומר שהנראה בעינ' שדברי רש"י עיקר כי מה שהקשה ר"ת מהא דקתני שיבאו עמה כו' נראה לפרש דלא כתב כך בשטר אלא שכתב לה כסות וכלים אבל אותן פירות כסות וכלים הן ראוין לנדוניא כשתכנס לחופה כמנהג המקום ומה שהקשה דאירוסין לא קרי חיתון כו' אדרבא אמינא מאחר דאשכחן שקרוי קירוב דעת כ"ש שקרוי חיתון כדאשכחן להדיא בפרק הכותב בההיא הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקני ומה שר"ת רצה לישבו בההיא הנאה דסופו להתחתן בנשואין ולמפרע קאמר אין הלשון מובן כן אלא גמרי ומקני לאלתר משמע ומה שהקשה דלא קבעה אמתניתין מה מאוד קושיא חולשא היא דסוף סוף אית ביה שייכה במתניתין דשמעינן מיהו דלא קזכי בעל אלא מן הנשואין כדקתני נשאת יתר עליו הבעל ואדרבה על דבריו קשה דאמאי דחיק לחלק בין מדידיה לדידה ולא קמשני דע"כ לא קאמר ראב"ע אלא מן האירוסין אבל כולי האי מן הנשואין לא קאמר ועוד לקמן בברייתא קתני להדיא מסר האב לשלוחי הבעל או מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל אפילו כתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה ולפי' ר"ת נ"ל דאתיא כר' נתן וזהו דוחק ויותר תימא בעיני דסתמא דתלמודא דקאמר לימא בפלוגתא דראב"ע ורבנן פליגי מאן דאמר לא זכה כראב"ע כו' יהא איירי בסתימת כי היכא דר"א אזיל בתר אומדנא גבי אירוסין ה"ה הכא אזיל בתר אומדנא אפי' בנשואין ולא הוה מפרש תלמודא וסתם לא כתב אלא ע"מ לכונסה משמע בתר הכניסה תו ליכא אומדנא בין לגבי דידיה בין לגבי דידה ע"כ נראים דברי רש"י עיקר וכן פסק הרמב"ם להדיא וכן פסק ראבי"ה בשם ר"י הלבן כרש"י ומ"מ היכא שאבי המת מוחזק קשה להוציא ממנו ממון מאחר שיכול לתלות באילן גדול כר"ת ורוב הצרפתים הגדולים אחריו אבל היכא שמוחזק החתן בין שבא ממון לידו בהיתר בין בא לידו ע"י תפיסה אפילו תפס אח"כ שמתה ובא אבי הבת להוציא ממנו לא מפקינן מיניה אף שמהרא"י חולק וקאמר תפיסה לא מהני בספיקא דדינא כבר כתבתי בפרק כיצד דכה"ג לא מיקרי ספיקא דדינא ועוד אני אומר דאפילו אם ת"ל כל היכא דפליגי תרי גאונים או תרי אמוראים נקרא ספיקא דדינא מ"מ בנידן זה נראה דמהני דלא ספיקא דדינא הוא אלא ודאי דדינא הוא כרש"י רק שקשה להוציא ואפילו כל היכי דמוחזק אוקמינא אדינא וזכה בממונו ולפי דינא דר"ת אין חילוק בין נדוניא שלה לנדוניא שלו דכל זמן שלא גבה הבן הנדוניא מאביו לא זכה לא הוא ולא היא ולית לה עליו שיעבוד כתובה כלל מאחר שלא יצא הנדוניא מרשותו וגדולה מזה נראה דאף רש"י מודה בזה לפי שאינה גובה כתובתה מן הראוי וכן פסק מהררי"ז בתשובה הלכה למעשה על כה"ג וז"ל מאחר שמעולם לא זכה בגוף המעות א"כ הוי ליה ראוי ואין האשה גובה כתובתה מן הראוי ודמיא לשכר שכיר דפסק המרדכי פרק יש נוחלין דאשה לא גביא פורנא מיניה דכיון דלא בא ליד בעלה מעולם אע"ג דאשה גביא כתובתה ממלוה ואפילו של גוים ואע"ג דהוי ראוי היינו טעמא דהמעות שהלוה היו כבר בחזקתה ובא עליה שעבודא דאיתתא קודם שהלוה המעות אבל בנידן דידן ובשכר שכיר שלא החזיק מעולם בהנהו זוזי ולא באו לידו מעולם לא חל עליה שעבודא דאיתתא וכה"ג פסק הגאון מורינו ורבינו מהר"י מולין ז"ל בעובדא שאירע בהיאל באלמנה אחת שמתה וציותה שלא ליתן לבנה מכל אשר לה עד לאחר ג' שנים ובתוך ג' שנים מת הבן ופסק הגאון דאשת הבן לא גביא כתובתה מכל הממון שהניחה חמותה וטעמא דידיה כיון שהממון הופקד ביד אחרים ג' שנים והממון לא בא ליד הבן ולא זכה בה מעולם הוה ליה ראוי וכ"ש בעובדא דידן דהא התם הוי ירושה דאורייתא דאלים דנפלה ממילא כדאמרינן פרק מי שמת ואפ"ה הוי ראוי כיון שמת קודם כלות הזמן הגבייה וכ"ש בנדוניא דלא אלים כמו ירושה וכיון דחסר גוביינא הוה ממש כשכר פעולה עכ"ל אף שיש לפקפק ולומר דנדוניא שאני מאחר שס"ס חייב לו ואית ליה ממונו גביה לא חשוב ראוי ומוציאין ממנו מהא דר' נתן דהא פי' התוס' בפרק מי שמת הא דמסקינן יתומים שגבו קרקע בחובות אביהם שב"ח חוזר וגובה מהם אין למפשט שבע"ח גובה מהראוי דשאני הכא שאינה ראוי אלא נקרא משעבדי דר' נתן כו' וכה"ג כתב הרא"ש בסיף פרק יש בכור גבי כתובה שנגבת מן המלוה משום האי טעמא וא"כ לפ"ז לא חשוב שום חוב ראוי בין הלואה בין שכירות דהא דינא דר"נ שייכא בכל בין בהלואה בין בשכירות כדפי' בפ' ח"ה ולולי שכתב במרדכי דאין כתובת אשה נגבה מהשטרות משום דחשוב ראוי משם ריב"ק ובשם ר' משה בר מרדכי ור' אפרים מווינא הייתי אומר שאין לחלק אבל השתא מוכרחני לומר דלא מהני דינא דר' נתן לעשותו מוחזק אלא בא לומר ועושה אותו בשעבודא ממש אבל שכירות וכה"ג שלא היה מוחזק בו מעולם נהי שמוציאין מדר' נתן מ"מ ראוי הוא שהרי מעולם לא זכה בו מ"מ נראה שאף לפי דינא דר"ת יש לחלק היכא שדנו למיתה בגזירה או אכלה אריה וכדומה לו במיתה דלא שכיחא כלל שזכה את הכל דלא אמרינן שלא נתן אלא ע"מ לכונסה ואם תמות לא יתן לו אלא במיתה ההוה ושכיחא קצת אבל מאונס זה לא עלה בלבו וכן פסק הרא"ש בתשובה ומהרא"י הביאו בכתביו ואף שיש קצת לפקפק על זה מ"מ הבו דלא לוסיף עליה מאחר שדברי רש"י נראין עיקר וק"ז היכא שהמירה דתה דהיא מילתא דלא שכיחא כלל ולא עלה על דעת אביה וזכה החתן בכל אפילו באלו שלא גבה ולענין תקנתא דר"ת להחזיר הנדוניא בתוך שנה וכן לחלק אחר שנתיים לא נתפשט בכל ישראל כאשר כתב הסמ"ג ואף ר"ת חזר בו בסוף ימיו ומ"מ אח"כ באו הקהילות והחזיקו התקנות וקראו תקנת שו"ם ומאותה זמן והלאה נתפשט התקנות בשאר מקומות הרבה ומ"מ נראה בעיני מאחר שאין כאן תקנה קבועה בכל המקומות בשוה א"כ לא אזלינן בחדא אלא בעיר שהוחזקה התקנה לנהוג כך אחריה על פי לומדים וותיקין ואם התקינו בקהילה אזי ממילא כל הקהלות והסביבות הנגררי' אחריה ינהגו כמותם והיכא דליכא מנהג קבוע ע"פ וותיקים אם לא תקנו מקודם מחמת עידור אלא שכתב בתנאי ומחמת עידור יתקנו כתקנת קהילות שו"ם איש ולא תיקנו נראה דגרע טפי שהרי התנו לתקן ולא תקנו א"כ יאמר החתן מחלת לי שהרי היה לך לתקן ולא תקנת ומ"מ יכול האב לכפות לחתנו לתקן עדיין ואע"פ שכתוב בתנאים יתקנו קודם החופה מ"מ לא איבד זכותו בזה שלא תיקן קודם החופה כי טרוד היה לתקן אבל אי כתוב בתנאי' ומחמת העידור יהיה כתקנת קהילות שו"ם נראה דמהני שהרי התנה בשעת קנין הנדוניא ותקנת שו"ם כך היא שאם תמות בלא זרע קיימא בשנה ראשונה יחזיר הכל ובשנה שניה יחזיר החצי מכל וכל מה שנשאר מן הנדוניא מה שלא כלתה ושלא יערים לכלות רק הוצאת הקבורה כפי מנהג המקום ולפי כבודה וכבודו ואם מעות הנדוניא הוציא בסחורה ובהקפה נותנים לו זמן ב"ד שלשים יום מעת הקבורה אבל מן הרווח אין צריך להחזיר שום דבר דעל זה לא נתקנה אלא על גוף הממון וגם לא נתקנה על מה שהאב נותן לנדן שלו כי בשטר עידור הכל הוא בשעבוד כתובתה וכתובתה חוב עליו ולא עשו הקדמונים תקנה להפקיע כתובתה שהוא נגד הדת והסברא כך הי' נראה בעיני לכאורה אלא שמצאתי כתוב שאף בנדוניא שלא שייכה תקנת ר"ת וז"ל תלמידו של הר"מ צ"ל מה שתיקן ר"ת להחזיר הנדוניא לאב לא על הבת לבד תיקן אלא אף על מיתת הבן תיקן ומה שלא הזכיר הבן לפי שהצרפתים נוהגים הבנות ליתן הנדוניא ולא על החתן אבל אם היה הבן נותן הנדוניא ומת תוך השנה הנדוניא חוזרות גם לאב וכן דנתי לפני הר"ם והודה לדברי עכ"ל ואח"כ שמעתי שכן המנהג ומה שמחזיר אין חילק אם הנדוניא של אב או שאר קרובים הנותנים ואין חילק אם הם חיים אם לאו לעולם מחזיר לנותנים או ליורשין מ"מ מי שנשא לאלמנה או יתומה שיש נדוניא משלה אכה"ג לא תיקן ר"ת והקהילות דלא שייך למימר ותם לריק כחכם אלא להמשיא אותם בין אב בין אחרים אבל לא בנדוניא שהיא מכנסת לבעלה ואף בנכסי מלוג שהגוף שלה לא שייך בה דין דר"ת ולא תקנתו דאכה"ג לא שייך לריק כחכם דדוקא אנדוניא שהיא משום ע"נ אבל ירושה שנפלו לה דהיינו נכסים לא תקינו והבו דלא לוסיף עליה כן פסק הרא"ש בתשובה וכן פסק מהרי"ו הלכה למעשה כוותיה ואף שחלקתי לעיל במילתא דלא שכיח כלל דלא שייך דינא דר"ת ומודה בה שזכה הכל לפרש לא עלה על דעת האב מ"מ בתקנת ר"ת והקהילות אין חילוק בין שכיח ללא שכיח כלל אלא לעולם שייך בה ותם לריק כחכם ומשום ע"נ וכן מוכח מתשובת הרא"ש שלא חילק באותה תשובה בין שכיח ללא שכיח אלא לפי דינא דר"ת שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל בתקנת ר"ת לא חילק משום לא שכיח והוצרך לטעם אחר דבנכסי מלוג לא שייך ותם לריק כחכם אלמא דבאותה תקנה של ר"ת והקהילות אין חילק בין שכיח ללא שכיח בשום אופן דס"ס איכא ע"ל ואי לא שכיח כלל כ"ש דאית ביה ע"נ טובא ומ"ה אפילו המירה דתה שייך ביה תקנת ר"ת דאין לך ע"נ גדולה מזו שמאבד גוף וממון כאחת שהרי אף אם תחזיר אסורה לו לעולם גם קשה לנקבה לחזור לדתה כאשר ידוע ואף שמהרא"י גמגם קצת בדבר מ"מ לפי הסברא כך נראה דעדיף יותר האי תקנתא מתקנתא דמיתה שהרי אין לך ע"ל מזו מ"מ דוקא באתרא דנהיגי תקנתא או שכתב בתנאים שינהגו כתקנת הקהילות אלא שהוזכר בו בתנאי שאם תעדר בתוך שנתה כו' בודאי אין ההמרה בכלל לשון של מיתה וגם מילתא דלא שכיחא הוא שנאמר שעלה על לבם והוה בכלל אלא זכה החתן את הכל הנראה בעיני כתבתי ואותה שנה או שנתים לפי התקנה בעינא שנה מיום ליום בין בשנת העיבור בין בשנה פשוטה לא פחות ולא יותר וכן פסק מהרי"ו והיכא שפסק לה אב מעות לבנו ולא התנה בשטר שבשנה ראשונה יחזירו לו הכל ומת בתוך שנה ובא אחיו היבם ורוצה לזכות בו אכתוב אי"ה בפרק אלו מציאות:
סימן טו
ת"ר תקנו מזונתיה תחת מעשה ידיה ופירקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה פי' מה שיורש נדוניתה שנקראת כתובה שהרי אף היא נכללות בכתובתה ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אביה כו' ותימה מאחר שיורש אפילו נכסי מלוג א"כ לא הוי ליה כתובתה אלא תחת ירושתה סתם ולכך נראה לפרש דסבר האי תנא ירושת בעל לאשתו דאורייתא הוא ולא שייך לומר שתקנו שום דבר נגדה אבל נדוניא מן התורה אינו יורש אותה אלא הוא ממון של אביה וחוב הוא עליו כל ימי חייה שהרי קיבול באחריות וא"כ במיתתה תחזיר לאביה כי אינו ממון שלה שתפול בה ירושה אלא נדוניא שבה ואדעתא דהכי לא קא יהיב אביה אלא שיהי' לו כל ימי חייה ולזרעה אחריה אלא שחכמים תקנו שאם מתה יורשה ומ"מ אחר שתקנו שיורש אותה שוב לא שייך אומדנא לגבי דיורש אפילו לא גבה עדיין כדברי רש"י לעיל הוה שאומר מזונות תקנו תחת מעשה ידיה מפיך רב הונא בפ' אע"פ ואמר אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ומזונות עיקר והאשה יכולה לומר איני ניזונות ואיני' עושה וכתבו המפרשים שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע עצמה בטוה בצמר ושאינו לצורך הבית אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזונות וכך כתבו הרשב"א עכ"ל וכן כתב הר"ן והבאתי לקמן בפ' אעפ"י סי' י"ד וכתבו עוד המנ"ו שנ"ל מזונו' דרבנן ואי דאורייתא לא תקנו שום דבר כנגדה כדפי' וכן הלכתא כדמשמע מרבא דאמר האי תנא קסבר מזונות דאורייתא דתניא שאירה אלו מזונות כו' משמע האי תנא סבר כן ואנן לא ס"ל הכי ועוד ראב"י פליג בהאי ברייתא ודריש שארה כסותה ועונתה הכל על הכסות לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקינה ושל זקינה לילדה ולפי עונתה תן כסותה שלא יתן חדשה בימות החמ' ושחקים בימות הגשמים אלמא דלא דריש מזונות כל עיקר ומה שפי' רשב"ם שאף הוא סבר דאורייתא שהרי מסיים בתוספ' מזונות מנין אמרת ק"ו מה דברים שאין בהם קיום נפש כך שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה דרך ארץ מניין אמרת ק"ו ומה דברים שלא נשאת עליה לכתחילה אין רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת עליהם מתחילה לא רש"כ אדרבה אמינא מדלא מתני בתלמודא דידן ש"מ דלא מתני ביה דר' חייא ור' אושיעא ואינו עיקר אלא אסמכתא בעלמא כי אינו ק"ו ממש אלא סברה ואסמכתא בעלמא קאמר אבל מ"מ בעונה מודה שאין מקרא דועונתה יוצא מידי פשוטו ומה שדורש בכסותה אגב שדורש שארה לכסות דריש נמי עונתה לכך אבל העיקר לעונה ממש קאתי ומה שלא יתן חדשים בימות החמה כו' ממילא שמעינן מאחר שהקפיד הכתוב שלא יתן אפילו של ילדה לזקנה כו' כש"כ כה"ג וכן פסק הרמב"ן ולא כהרמב"ם והרשב"א שפסקו מזונות דאורייתא אבל מה שכתב הרמב"ן שאף הכסות הוא דרבנן לא דקדק יפה שהרי כ"ע מודים בזה שהוא דאורייתא גם בדברי חכמים לא מצינו שתקנו שום ממון נגד כסות וכמו שפי' הסכים המ"מ ומה שאמר פירקונה תחת פירות בע"כ פירות נתקנו תחת פרקונה כדאמר תלמודא להדיא בעל תקונו ליה פירי דלמא אישתביא ולא פריק לה והא דלא אפיך נמי פירות תחת פרקונה משום דקמ"ל שאינה יכולה לומר איני נפדת ואיני נותן פירות וכה"ג מוכח בפ' ח"ה ובהזורק דדחיק תלמודא לאשכח חצר שלה בלא בעלה א"ל שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך כו' וכתב לה בעודה ארוסה כו' ולא מוקי באומר איני נפדית ואיני נותן נכסי מלוג דהיינו פירות והיינו טעמא לפי שהיא פקעה התקנה לגמרי שפירות של כל ימיה הן תחת הפדיון מה שאין במזונות שאם אמרה היום איני נזנות ואיני עושה למחר היא ניזונות ועושה א"נ שלא תטמע בין הגוים כך פי' התוס' והרא"ש אחריהם ועוד כתב הר"ן שאם היתה אומרות כן מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לו פירות שכל הנשים כשיהיה להן פירות יאמרו כן ואותן שלא יהיו להן פירות נחייב הבעל לפדותה ומה שאומר וקבורתה תחת כתובתה יכול להיות נמי שקבורתה עיקר והא דלא אפיך כדי שלא תוכל להפקיע תקנת חכמים ולומר אני נקברת משלי שכל עשירה שיודעת שנדוניא יותר מקבורתה תאמר כן כדפי' ומ"מ אפילו אם תפרש שירושת כתובתה הוא עיקר מ"מ הוא לא יכול לומר איני יורש ואיני קובר שהרי הוא ג"כ לעולם יפקיע תקנת חכמים כשיראה שאין כאן ירושה הרבה כמו הוצאת הקבורה ועוד לגבי דידיה לא אמרינן הכי מאחר שנתחייב בתקנת חכמים ובתנאי ב"ד כמו מזונות אפילו לר"ל דאמר מעשה ידיה עיקר מ"מ לא יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך כדמוכח בריש המדיר לקמן ובפ"ק דגיטין דבלא ספיקא חייב לזונה ה"נ גבי קבורתה וכן פסקו הרמב"ם והרשב"א ומה שכתבתי לעיל שיכולה לחזור לאח"כ ולומר איני ניזונות ואיני עושה הוא מדברי הטור והרא"ש ש אבל הרמ"ה פליג ובפ' אע"פ סי י"ד כתבתי המסקנא:
סימן טז
פיסקא ר' יהודא אומר אפילו עני שבישראל ה"ד אי דאורחא דידה מ"ט דת"ק דלא ואי דלאו אוחתא מ"ט דר' יהודה ומשני דאורחא דידיה כלומר משפחתו ולאו אורחא דידה וסבר ר"י' מה שדרשינן בעולת בעל בעלייתו של בעל שעולת עמו ואינה יורדות אפילו לאחר מיתה קאמר והלכה כר' יהודה ויש לתמוה על הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו סוגיא זו אלא הזכירו דברי ר"י בצורתה אפילו עני שבישראל לא יפחתו מב' חלילים ומקוננות אחת משמע לעולם אפילו בלא אורחייהו ואפשר שסמכו על לשון המשנה דקאמר אפילו עני שבישראל כו' משמע דאין לך המלטה ביה בזה בשום אופן והיינו משום שזה השיעור הוא הי' השיעור המועט לרוב האנשים וא"כ א"א שלא יהא אורחא דידה או אורחא דידיה בכך ועולת עמו ואינה יורדות אפילו לאחר מיתה ושמעינן מהא שמחייב לקבור את אשתו כפי המנהג המדינה לפי כבודה וכבודו בין בהוצאת הקבורה בין בהוצאת תכרוכין בין בהוצאת ההספד ואפילו האבן שנותנים על הקבר הכל לפי כבודו וכבודה ואם הלך למדינת הים ומתה אשתו א"ר חייא בר רב אמר רב הונא ב"ד יורדין לנכסיו וקוברים אותה לפי כבודו וכבודה ומוכרין בלא הכרזה כדאמרינן לקמן בפ' אלמנה דלקבורה מזבנין בלא אכרזתא וכתב המ"מ שיש מי שהוסיף לפרש שאף הלוה לצורך הקבורה אף מזונות כשבאים לב"ד לפרוע מוכרין בלא אכרזתא אם כדי שלא תנעל דלת בפני גומלי חסדים המלוים לדברים כאלו וכן ראוי בכיוצא בזה לעשות וגרסינן בירושלמי לא רצה הבעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין אמר רב חגי ולא אמרו אלא האב הא אחר אינו גובה רי"א בין אחר בין אב גובה ופסק הרמב"ם כר"י וכן הטור אחריו וכן הוא מן הסברא כדאיתא בירושלמי מי שלא עלה על דעתו שתהא אשתו מושלכת לכלבים דזילה ליה טובא מה שאין כן במזונות שיכול לומר דהבעל לא ניחא ליה שהי' סבר שתדחוק א"ע במעשה ידיה ועוד נראה בעיני לפי מה שכתבו התוס' והרא"ש אהא דאמר ריב"ז יפה אומר חנן שהניח מעותיו על קרן הצבי ולא דמיא להא דאמרינן היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות כו' משום דהתם דשבחה הוא בעין כגון הנטיעה והבנין אבל הכא לא אשביח ליה שבח אלא הצילו מגביית חובו ולא מידי קיהיב ליה ודמי למבריח ארי וא"כ הכא שהקבורה הוא בעין ונראה לכל אף שיש בו שאר הוצאת הספד שאינו בעין מ"מ מאחר שכולן כלולין בקבורה וקבורה הוא שבח ובניין שבעין צריך לשלם ואין חילוק בין לא רצה הבעל לקוברה או שלא הי' בביתו בעת הקבורה והיכא שמת הבעל מקודם שיורשיה חייבים בקבורתה אכתוב בריש אלמנה ניזונות בעז"ה:
סימן יז
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשחטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א"ל רבינא לרב אשי מ"ש מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין לאשתו אבל לא לבניו ובנותיו וד"א א"ל ולא שאני לך בין יוצא לדעת ובין יוצא שלא ברשות דביוצא בדעתו שהי' בידו לצות על מזון בניו ובנותיו ולא ציוה גילה בדעתו דלא ניחא ליה ומ"מ אשתו דמחייב לה בתנאי כתובה בע"כ זנין ומפרנסין אותה אבל מי שנשתטה שיצא שלא לדעת אוקמינן אחזקה דבודאי ניחא ליה שיזונו בניו משלו וכתב ר"י דאיירי שהי' זן אותם קודם שנשתטה דאי לא הי' זן אותם מקודם א"כ הרי חזינן דלא ניחא ליה אלא איירי כל שהי' מפרנס אותה מקודם וה"ה ההיא דמי שהלך כו' דאל"כ לא הוה מקשה מיניה מידי והא דמוקי לה בפ' בתרא במשרה אשתו ע"י שליש אבל לא בניו ובנותיו ה"ק בשעה שהלך הניח מעות ביד שליש לפרנס את אשתו ולא הניח לפרנס בניו אבל קודם שהלך הי' נזונים משלו והנה דעת הרמב"ם במי שנשתטה שזנין בניו ובנותיו אפי' יותר מבני שש היינו באמיד אבל באינו אמיד אין חילוק בין נשתטה ליצא מדעת דעד שש זנין אותם מכח שהן קטני קטנים כדלקמן סי' כ"ד אבל לא יותר מאחר שאינו אמיד וקצת משמע דתלמודא איירי באמיד כך הוא לפי סברתו אבל יש להקשות דאי איירי באמיד א"כ אפילו במי שהלך נמי יוציאו דהא כופין על הצדקה ומאחר שהוא בתורת כפייה א"כ אין חילק בין בפניו בין שלא בפניו ואין לומר שהוא מפרש הכפייה דלקמן הוא בדברים כמו שפי' ר"ת לחד שנויה דמ"מ יש לתמוה על הרמב"ם שהרי הוא כתב באמיד שמוציאים ממנו בע"כ וכן הוא עיקר א"כ מן הסברא אפילו בהלך נמי והעיקר הנראה בעיני הוא דברי הר"ן שכתב על הרמב"ם וז"ל ואין דרך זה נכון בעיני דאם איתא דמדינא אין יורדין לנכסי אמיד שלא בפניו ובמה שאינו מחויב גמור אלא מתורת צדקה למה יורדין לנכסיו כשנשתטה אלא מאי אית לך למימר דנשתטה היינו טעמא משום דעבדין מנכסיו מאי דאמרי דניחא ליה בהכי מעתה אפילו לא אמיד יש לב"ד לירד לנכסיו ולזון אותם עד שיגדלו כיון שמי שאינו זן אותם מגונה ביותר ורוב בני אדם עושין כן ולפי דרך זה קרוב לומר דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב מתורת צדקה אפילו שלא בפניו וכו' אמרינן במי שהלך למד"הי אבל לא בניו ובנותיו היינו בדלא אמוד שאין הדבר עליו חוב גמור ומי שנשחטה אע"פ דלא אמיד ב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסין בניו כיון שמי שאינו עושה כן מגונה ביותר וזה לא הי' לו לצוות ע"כ ומה שכתב הרשב"א דשלא בפניו לא שייך כפייה לצדקה דלא נחתינן לנכסיה בשום אופן מחמת צדקה ותלה עצמו באילן גדול רב האי שכתב כן בתשובה דהא אפילו נדר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא בכל תאחר אבל אין לב"ד לכופו ולעשות לו כלום כתב נמי הר"ן שלא דק דהא אמרינן בר"ה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ובההוא קרא צדקה כתיב כדדרשינן בפיך זו צדקה ועוד לפי מה שנכתב בפ"ק ב"ב שדוקא אין הב"ד מוזהרין לכפותו אבל אם רצו הב"ד לכפותו מפני צורך עניים רוצים ועושים לא קשה מידי ס"ד דברי הר"ן מחוורים בעיני ולפי זה נראה מאי דפליג בגמרא מאי ולא ד"א רב חסדא אמר זה תכשיט ורב יוסף אמר זו צדקה מ"ד תכשיט כ"ש צדקה מאן דאמר צדקה אבל תכשיט לא כי היכא דלא תנוול וזו היא הגירסה הנכונה כמו שכתבו התוס' שהרי אפליגו להדיא במי שהלך בפ' בתרא א"כ בהא דנשתטה לא פליג ועבדינן מאי דניחא ליה בממוניה מן הסתם בין לזון בניו ובנותיו בין תכשיט בין צדקה אפילו לא אמיד אבל במי שהלך מספיקא לא נחתינן לנכסיה בעבור צדקה דבודאי לא ניחא ליה שהרי לא ציוה לשום אדם ואף תכשיט שהוא קישוט של נשי' מספיקא לא נחתינן לנכסיה דשמא הלכה כרב חסדא שאמר תכשיט ואפי' אמיד מאחר דלא ניחא ליה אבל צדקה אם אמיד לעולם נחתינן לנכסיה ואפי' שלא בפניו שהר' כופין על הצדקה וכדפי' ודוקא תכשיט שהוא בשמים של אבקת רוכל שהוא קישוט יופי של נשים אבל כל שאר הדברים הצריכים לה כפי מנהג המדינה לפי כבודה בין במזונות בין בכסות הוא בכלל זנין ומפרנסין דקאמר כתב הרשב"א סי' תתקפ"ח שנשאל על איש שנשתטה והמעות ביד קרובי האשה עדיין אם נאמר תזון היא מן הנכסים והוא מן התמחוי או אם מוציאין ב"ד מידם והשיב דמוציאין דא"א היא לגבות כתובתה כל שהוא אינו יכול לגרש אלא ניזונין היא ובעלה ובניהם עכ"ל:
סימן יח
אמר רב מתנא האומר אם ימות אל תקברני מנכסיו אין שומעין לו לאו כל הימנו שיעשיר בניו ויפיל עצמו על הציבור וז"ל הטור שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן עשה צוואת בריא ונתן לשמעון כל נכסיו במתנה מהיום ולאחר מיתה חוץ מחפצי הבית שהניח ליורשין מי חייב ליתן צרכי קבורה שמעון או היורשין תשובה דבר ידוע אם אדם נותן מממונו הרבה מתנות לאחרים ושייר מעט ליורשין אפ"ה היורשין הקרובין לירש מן התורה מחויבים בקבורתו כי מממונו הנשאר לו אחר מתו חייבים ב"ד לקוברו ואם אמר אל יקברהו מנכסיו אין שומעין לו ע"כ מ"מ נראה אם נתן כל אשר לו לאחד בכה"ג אותה המקבל מתנה חייב בקבורתו מאחר שהמתנה אינו חלה אלא עד לאחר מיתה וא"כ מיד לאחר מיתה חל על נכסיו חיוב קבורה מן התורה ואינו כח במתנה לבא ויבטלה והיכא שתפס שמעון ממון של המת בעבור איש אחד שהקרובים רוצים להוציאו מידו לצורך קבורה תמצא בפרק אלמנה ניזונות סי' כ"א ומהא דקאמר אל תקברני מנכסיו אין שומעין לו מכאן פסק מהר"ם מי שנתפס ויש לו דיו משלו וצוה שלא לפדותו שפודין אותו בע"כ והארכתי בפ' הכונס סי' ט"ו מה שאמרנו אל תקברני מנכסיו אין שומעין לו היינו דוקא שיש שם נכסים יתר על כתובתה אבל אין כאן נכסים יתר על כתובתה פסק מהר"ם אפילו לא אמר כן אין האשה מחויב לקוברו מכתובתה והוא יקבר מן הציבור שהרי כתובה חוב עליו ולא מצינו שתקנו חכמים שהאשה חייבת בקבורתו ובתוספתא של מכילתן אמרינן מי שמת והניח נכסים ומטלטלים ויש עליו בע"ח וכתובת אשה כל הקודם זכה והוא נקבר מן הצדקה וכן פסק מהרי"ו בשם מהר"ם שכך הלכה רויחא היא ומצאתי כתוב דבסמ"ק במצוה לקדש סי' קנ"א כתב וז"ל נשאל לר' חיים אם שומעין לאלמנה שלא לקבור בעלה מנכסיו שאין בהו כדי כתובה והשיב כי כבר כתבו הגאונים ששומעין לה אבל דעת האחרוני' דיקבר מנכסיו שהן משעובדים לקוברו ומפקיעין ירושה דאורייתא כדאמר בפ' נערה שנתפתתה האומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו עכ"ל לכאורה נראה שאין הראיה דומה לנידון מאחר שקבורה מן התורה שנאמר קבור תקברנו א"כ הקרוב אליו בירושה ויורש ממנו מחויב לקוברו אבל האשה שאין יורשת אותם אלא חוב הוא לה בגביה ולמה יקברוה מממונ' ומ"מ כי דייקת שפיר תשכח טעמא למילתא מאחר שהכתובה מדינא דגמרא אינו נגבת אלא מן הקרקע ולא ממטלטלין כלל אלא שהגאונים תקנו לגבות אף ממטלטלין א"כ היכא דליכא מותר מנכסים ממון לקבורה אמינא שלא תקנו הגאונים שהיא יגבה כתובתה והוא יהיה מוטל על הציבור אלא הממון משועבד לקבורתו מאחר ששיעבוד שלה על ממונו אינו אלא מכח תקנת הגאונים ולא מדינא ומהתוספתא לא קשה אפשר שהיא סוברת שמטלטלין דיתמי משועבדין בין לבע"ח בין לכתובה או איירי היכא דלא שייך שיור שום מטלטלין המספיקין לקבורתו אבל לפי מה שאנן קי"ל דמטלטלי דיתמי לא משעבדי כלל ויש כאן מטלטלי א"כ הקבורה קודמת ומ"מ דהאידנא שכותבין באחריות נכסי כתובה בין קרקעות בין מטלטלין א"כ מה שנגבית הכתובה ממטלטלין אינו מכח תקנה כמו שנפרש לקמן אלא מכח שיעבוד שיש לה על נכסיו וא"כ הות בעלת חוב ממש וקדמה לקבורה ואין חילוק מקרקעות למטלטלין ומ"מ ראוי לדיין שיעשנה קצת בדברים אולי תשמע לו ודוקא שהנכסים שהיא נוטלות הוא יותר מן הנדוניא שהכניסה לו אבל אם לא יגיע אפי' לסכום שהכניסה אסור לעשנה אפילו בדברים ועון הוא ביד המעשה שהרי שלה היא נוטלות ולא ממונו ויקבור מן הצדקה הנראה בעיני כתבתי וכשם שהיא אינה חייבת בקבורתו אפילו בנכסיו מאחר שמשעובד לה בכתובתה וה"ה נמי שאינה חייבת לפדות אותו לא מיבעיא מנכסי מלוג שהגוף שלה אלא אפילו מנכסי נדוניא אין פודת אותו כמו שפסק מהר"ם בהאי פירקא ובפ' מציאת האשה היכא שהכניסה לו לנדן אין הבע"ח גובה מהן ואע"פ כלי שבת וכלי רגל וכן פסק הרא"ש בפ' אלמנה לכ"ג ואף שטעמא דהתם דוקא משום שבח בית אביה וזה אינו אלא בכלים שהוא בעין אבל בנדוניא של מעות מאחר שבאחרות' א"כ הוה כממון שלו מ"מ היכא שהנדוניא עדיין בעין ביד אביה לא מפקינה מיניה לפרוע בע"ח והא דאמרינן בע"ח קודם לאשה היינו דוקא בממון שלו אבל לא בממון שהכניסה לו דיפה כח האשה בנדונייתא יותר מבע"ח בחובו דהא בע"ת אינו נפרע מנכסי יתומין אלא בשבועה ואלמנה גבייה נדונייתה שלא בשבועה כדאיתא במימו"נו סי' י"ז דהלכות אישות אלמא דהיא הוה כאלו היא מוחזקת בנדונייתא וכן כתב מהר"יו בתשובה וכתב עוד אפילו היכא דקבל עליו למסור הנדוניא ליד ראובן לזמן המוגבל דלמא לא קיבל עליו אלא שיהא ביד ראובן בחזקת הזוג ולא שיעכבם לעצמו דאומדנא דמוכח הוא דהכי הוה כוונתו ועוד האריך ואני אומר אף רש"י מודה בזה שלא זכה בנדוניית חתנים כה"ג כדי לפדות עצמו בממון של אחרים ולהניח אשתו בגילוי ובחוסר כל דבוודאי אדעתא דהכי לא קיהיב חמיו ולא אמרינן דזכה החתן מיד כשכונסה אף שלא בא בידו היינו כשמתה שהוא יורש אותה בדין אבל הכי שהכל היא שלה אלא שהוא באחריותו בוודאי כה"ג לא זכה בה מכח אומדנא לד"ה ומי שציוה שלא יקברוהו כלל כתבתי בפ' נגמר הדין סי' ט':
סימן יט
מתניתין לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה פי' ולאפוקי ממשנה ראשונה דלקמן בפ' אע"פ שאמרה שאם הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה מסרה האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלך האב עם שלוחי הבעל או הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הר' היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל ופליגי אמוראי למאי מהני מסירתה להיות ברשות הבעל רב אמר מסירתה לכל חוץ לתרומה ורב אסי אמר אף לתרומה שמואל אמר לירושתה הוא דמהני שיירש הבעל את נדונייתה ורבינא אמר הרי הוא כנשואה שכתובתה מאחר מנה מיתבי הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהי' לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה ומתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהי' לו חצר בדרך ונכנסה עמה לשם נשואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה בד"א לירושתה אבל לתרומה אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה תיובתא דכולה תיובתא פרש"י דקתני לירושה לחוד היא ברשות הבעל וקשה לכל אמוראי דפליג אשמואל וקשה לי אדדייקת מרישא דאירושה לחוד היא ברשות הבעל נידק מסיפא אבל לא לתרומה משמע הא לאינך הוה ברשות הבעל ודוקא משום חומר תרומה דגזרינן משום סימפון וכדאמר רב מסירתה לכל חוץ לתרומה ועוד דמרישא ליכא לדקדק הא דקאמר בד"א לירושה לפי שהרישא דלעיל מיניה איירי להדיא בירושה לכך נראה עיקר כפי' התוס' תיובתא לכולהו דקאמר לאו דוקא כולהו אלא הני דאמרי אף בתרומה ויותר מזה מצינו בב"ב בפ' י"נ גבי מחלק נכסי' על פי' תיובתא דכולהו לא קאי אלא לחד ואף שמואל דקאמר לירושה לא בא למעט אלא לתרומה אבל מודה שהיא כנשואה לענין נדרים כדאיתא לקמן בברייתא ויליף מקראי וכן כשזינתה שהיא בחלק אלמא חשבינן כנשואה ומ"ה נראה דמטמא לה כאשתו ממש וירושה דקאמר רבותא קמ"ל אפילו ירושת נדוניא שהיא מדרבנן ושמא שלא תקנו ליה אלא עד שתכנס לחופה קמ"ל דאפילו הכי הוה ברשות הבעל לירושה וממעט נמי הא דר"ל דאמר לכתובתה דאל"ה ה"ל למימר מסירתה לכל חוץ לתרומה ור"ל נמי בא לחלק על שמואל שממעט כתובתה ואמר שמסירתה מהני לכתובה וע"כ צריכים לפרש כן שאין לפרש שר"ל אמר שמסירתה הנאמר במשנה ברשות הבעל לכתובה קאמר דזה לא יתכן דלישנא הרי היא ברשות הבעל לענין זכייה שתהא שלו קאמר לכתובה דקאמר ר"ל היינו דנחשב כנשואה לגבי בעל אחר אלא אעיקר דינא קאמר דחשבינא אף לכה"ג כנשואה ואפשר נמי ממעט ירושה דקאמר שמואל ומ"ה לא קאמר אף לכתובה והשתא לפי הלכה נראה דהלכתא כשמואל בדיני דממעט כתובה ולא כל כר"ל אף דרב סייעוה שאמר מסירתה לכל חוץ לתרומה ואף מסתבר דברי שמואל דנהי דחשבינא כנשואה לכל מילי מ"מ בתולה ממש לענין חיבת ביאה ומוהר הבתולות ולא דמיא לנשואה אף שהיא בתולה לעולם שם בעולה עליה ואם עדים מעידים שלא נבעלה אמרי עלמא לשבתה דקאמרי הכי כדפי' לעיל בפ"ק סי' ל"ד אבל הכא שהיא בדרך ולא נתקרב אליה פשיטא דלא גרעתה מכתובתה ומ"ה נראה היכא דנכנסה עמו בחצר שלו שהאי לנשואין חשבינן נמי לכתובה כנשואה שהרי היתה אצלו ושם נשואה ובעולה עליה לכל מילי הנראה בעיני כתבתי כתב הרא"ש בתשובה על מקום שנהגו לארס נשים ולייחד עמהם ולדור עמהם בלא חופה ובלא ברכה מנהג רע הוא זה וחייבין הקהל לבטלו ואשר כתבתי דפעמים מתות תחת אירוסיהן ובאו לדון על עסקי ירושתן ונסתפקת אם יירשנה ארוס כיון בבית הוא באשתו לענין ירושה כו' ע"כ:
סימן כ
הא גופא קשיא אמרת נכנסה עמה ללין טעמא דללין הא סתמא לשם נשואין אימא סיפא נכנסה עמו לשם נשואין הא סתמא ללין אמר רב אשי סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללין וכתב המ"מ כ"ש חצר דאחרים סתם חצר דידיה לשם נשואין וכתב הר"ן שאין להקשות א"כ מרישא משמע דדוקא סתם חצר דידה ללין הא של שניהם סתמא לנשואין אימא סיפא סתם חצר דידיה לנשואין הא של שניהם סתמא ללין הא לא קשיא דכיון דסתם חצר דידיה לנשואין כ"ש חצר של שניהם דאנן לא אמרינן אלא דזילא ביה מילתא שישא אשה בחצר שאין לו רשות בה אבל כשהחצר של שניהם אדרבה דעת שניהם מתיישבת בו יותר וכ"ש סתמא לנשואין עכ"ל הר"ן והמ"מ כתב בשם הרמב"ן שדינה בחצר שלה ואני אומר שהדבר מוכרע ומ"ה בחצר שלה סתמא ללין בחצר שלו סתמא לנשואין בחצר של שניהם ספק הוא אם ללין אם לנשואין ולאיסורא אזלינן לחומרא ולממונא לקולא:
סימן כא
תנא מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי היא בחנק דאמר קרא לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל וה"ה נכנסה עמו מן הסתם בחצר שלו אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה בהדיא כתיב דכתיב וכי תהי' נערה בתולה מאורסה לאיש נערה ולא בוגרות בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה מאי נשואה אילמא נשואה ממש היינו ולא בעילה אלא לאו נכנסה לחופה ולא נבעלה ומסיק דאין חילוק בין מת בעלה דהדרא לבי נשא ללא הדרא לעולם חשבינא כנשואה לענין שמיתתה בחנק אפילו שוב נתארסה וזינתה וכן לענין נדרים כדתני דבי ר' ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עלי' מת"ל והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל אלא הרי נתגרשה האיך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלא לומר לך כיון שיצאה שעה אחת מרשות האב שוב האב אינו יכול להפר בין נדרה בדרך ושמע אח"כ כשחזרה בין נדרה אח"כ אפילו כשחזרה לבית אביה וילפינן מיתה מנדרים במה הצד כי היכא דגלי ליה לן קרא בנדרים דחשבינא כיצאה מרשותו לגמרי ה"ה לענין מיתה חשבינא כיצאה מרשות האב לגמרו והוה כנשואה ממש ואין חילוק בין הדר ללא הדר:
סימן כב
מתניתין האב אינו חייב במזונות בתו זו מדרש דרש ראב"ע לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים ירשו והבנות יזונו מה הבנים אינם יורשין אלא לאחר מיתת האב אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן ומסקנת פירש המשנה אף בבנים העוסקים בתורה אינו חייב כשהם גדולים יותר משש אבל מצוה איכא וכן סברי ר"י ור"מ וכן דרשו לקמן רבותינו שביבנה מאי דכתיב אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת כו' כדלקמן אמר ר' אילעי א"ר לוי א"ר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים ובעי הלכתא כותיה או לא ת"ש דלית הלכתא כוותיה דכי הוו אתא לקמיה דרב חסדא אמר כפו אסיתא בציבורא וליקם עליה ולימא עורבא בעי בניה והאי גברא לא בעי בניה פי' מעמידין הש"צ בתוך הקהל על דבר גבוה באמצע הקהל ויכריז ויאמר עליו אפילו הערוב שהוא עוף טמא ודוחק את בניו בילדותן שהו לבנים קודם שנולדו להם נוצות שחורות וסבר שאינם שלו ויש טעם בדבר שסברו מאחר שמשמשין בפה ולא בדרך תשמיש סברי שלאו מגופן ותמציתם הוא אלא מאחרים באו ואפ"ה באו אח"כ כשנולדו להם נוצות שחורות שאז מכירין אותן שהן בניהן חוזרות ומרחמת עליהן והא גברא ידע שהן בניו ואינו מרחם עליהם אלמא שאינו חייב לזונן ולא כופין אותו אלא שמכלימין אותו ברבים ולא יותר וכי הוה אתי לקמיה דרבא א"ל ניחא לך דליתהני בניך מצדקה ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה כי הא דרבא אכפיה לר' נתן בר אמי ואגבי מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה והוא כפייה ממילא כמו שבארתי בפ"ק דבב' סי' נ"ג ולעיל בסי' י"ז כתבנו אפילו שלא בפניו יורדים לנכסיו היכא דאמיד מכח צדקה והא דכופין מתורת צדקה מבאר הרמב"ם היטב בפי' המשנה וז"ל אם יש לו ממון כופין אותו ולוקחין ממנו מה שיצטרך להוציא לפי שיעור ממונא כמו שעושין במזון האבות לא שיהיה חייב במזנותיהם ר"ל באביו ובבניו שיש להם יותר משש שנים אבל הוא מחויב לפי שיעור ממונו וכשאנו לוקחין ממנו זאת הצדקה אנו מוציאין אותם על בניו או על אביו לפי שהם בני צדקה ויש להם בה דין יותר לפי שנאמר לאחיך לענייך ומן הידוע שיש לו לדיין לכפות בני אדם על נתינת הצדקה לפי שהוא בכלל מצות עשה שהוא מן החיוב להלקות לאדם עד שיעשה מצוה זאת שיש לו לעשותו באותה הזמן או ימות וזה עיקר בכל מצות עשה ואין הפרש בזה בין הזכרים ובין הנקיבות בעניין ההוצאה וכתב הרי"ף והרא"ש וה"מ בניו ובנותיו קטנים אבל קטני קטנים אע"ג דלא אמיד כייפינן ליה בע"כ כדדריש ר' שמלאי אפיתחא דבי נשיאה בסוף אע"פ אף שאמרו אין אדם זו בניו ובנותיו הקטנים אבל זן קטני קטנים עד בן שש ותנן נמי אם היתה מינקת פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונתיה ש"מ דחייב לזון קטני קטנים ע"כ וכן כתב הרא"ש בשם רבו מהר"ם אפילו יש לה נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם חייב לזונם כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונתם אפילו יש להן להתפרנס משלהן דומיא דמזונות אשה מדכלל מזונתיהן עם מזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונתיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם כתב הריב"ש מי שבא על הפנויה וילדה ממנו בן או בת חייב לזונן וכן נראה מתשובת הרא"ש והני מילי כשהוא מודה שהוליד ממנו אבל אם אינו מודה בכך אפילו נודע שבא עליה והיא טוענת בריא שהוא מעוברת ממנו כיון שאינו מודה לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר דכי היכא דאפקרה נפשה לגביה אפקרה נפשה לגבי אחרינא ואם גירש לאשתו שחייב במזונות הבנים ואצל מי הן נכתב לקמן בפ' הנושא:
סימן כג
פסק קשה לי הכא דרבא דאמר ליה וכי ניחא לך דליתזני בניך מהצדקה וכי זו כפיית דברים שבא להוסיף על רב חסדא חמיו דאמר כפי ליה אסיתא כי' ועיקר כפיית היינו שמביישין ומכלימים אותו ברבים ע"כ נראה דעובדא דרבא איירי באמיד אף שאמיד מחויב לזון אותם מכח צדקה מ"מ לא הי' ימהר בפסק דין להכלימו אלא היה מפייסהו בדברים וכי ניחא לך אולי יתרצה מעצמו בלא כפייה והוא דרך הנהגה ישרה לכל דיין בדבר זה וכיוצא בו קודם שיחלוט הדין לכפותו יראה אם יכול להגיע מבעל דין שיאות לזה בלא דין וכפייה:
סימן כד
אמר ר' אליעא א"ר לוי באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהם ומסיק דלית הלכתא כוותיה אלא טוב לעשיהו בדברים אפילו לא אמיד דר' חנינא ור' יונתן הווי קיימא אתא ההוא גברא גחין ונשיק לר' יונתן אכרעיה א"ל ר"ח מאי הא א"ל כותב נכסיו לבניו הוי ועשיתינהו לזונו אלמא דלא דינא הכי דאי דינא לא הי' לו לגמול חסד בזה שבע"כ ישפוט האמת והא דר' אילע' איירי דוקא בנותן מתנה לבניו הא לאחר אין ניזונין מהם כלל אפי' לעשינהו בדברים דהא מתנה כמכר דאי לא עביד ליה נייח לנפשיה לא הוה יהיב ליה מה שאין בבניו כדפי' בקונטרס ומ"ה אפילו אשתו אין ניזונות מהם אף שהיא ניזונות בתנאי ב"ד שהרי אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומאחר שמתנה כמכר הוה כנכסים משועבדים וכתבו התוס' ראיה לדבר דלא טרחה ממקבל מתנה מדקאמר ביש נוחלין השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונות מנכסיו מתנת ש"מ דרבנן לא כ"ש משמע דמתנת בריא דאורייתא אינה ניזונות מנכסיו אע"ו דמיתזנה מן היורשים ואין לומר דמתנה דאורייתא נהי דכ"ש לא הוה ה"ה מיהא הוה ונימא דלא אלים כח מתנה מכח יורשים דע"כ אלים מקבל מתנה מכח יורשין מדמסקינן בפ"ק דב"מ דשטר שיש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפילו חייב מודה דחיישינן לפירעון ולקנונאי ושטר שאין בו אחריות נכסים יחזיר דלא גבו ממשעבדי ואי גבו מתנה אמאי יחזיר אלא ודאי לא גבו ואלו מן היורשים גבו דהא פסקינן בסוף גט פשוט הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ע"כ נראה דאין חילוק בין מתנה למכר לענין זה והא דאמרינן פרק מציאת האשה מכרו או משכנו מוציאים לפרנסה ואין מוציאין למזונות ה"ה נתנו והא דנקט מכרו לאשמעינן דאפילו נמכרו מוציאין לפרנסה אבל למזונות פשיטא ליה דאין מוציאין אפילו נתנו כדתנן בהניזקין אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומתנה הוא כמכר ולפי מה שתקנו הגאונים דאשה גובה כתובתה ומזונות ממטלטלין דיתמי אע"ג דירושה היא דאורייתא כ"ש דגביה ממטלטלי דמתנת שכיב מרע מדרבנן וכה"ג אמרינן ביש נוחלין אבל ממטלטלין דמתנת בריא דהוי דאורייתא לא גביה כתובתה ומזונות לא גביה אפילו ממקרקעי כי היכי דלא גביה מלקוחות כדפי' ולא מיבעיא נתן הוא אלא אפילו נתנו יתומים אע"ג שכבר משמת נשתעבדו הנכסים עכ"ל תוס' וכמשא ומתן הזה כתב הרא"ש בסוף האומר ובסיום דבריו כתב וז"ל ולענין פסק הלכה הכי הלכתא דעדיפא כח מתנה מכח ירושה כדמוכח ההיא דשנים אוחזין כו' הלכך אפילו כשתקנו הגאונים דכתובה ומזונות גבו ממטלטלי דיתמי ממטלטלי דמתנת בריא לא גביא וכן מצינו שבע"ח אין גובה את השבח ממקבל כדאיתא פ"ק דב"מ לפי שאין לו על מי לחזור וגביא מיתמי כדמוכח בפרק יש בכור וכן פסק הרמב"ם בפרק ח' דהלכות זכייה וכן פסק רשב"ם ויותר מזה כתב הרמב"ם שאף מלוה ע"פ גובה ממתנת שכיב מרע מכח ק"ו דירושה דאורייתא אבל לא ממתנת בריא והוא דעת רבו ר"י מיג"ש וכן הסכים הרשב"א וכן פסק הטור סי' רי"ג וכן פסק מהר"ם בפרק י"ט אבל מה שכתבו התוס' אפילו נתנו יתומים במתנת בריא שאינו מוציאין מהם למזון האשה מצאתי בהגהת מהרי"ח וז"ל ומיהו בנתנו יתומים נסתפק קצת ר"י ע"כ והיינו דמצינו למידחי ולמימר דבפרק מציאת האשה דוקא מכרו או משכנו קאמר ולא נתנו וכן נראה דנהי דמתנת בריא אלים כמכר היינו מתנה הראויה ליתן שלא בא עדיין זמן הגבייה וקבלת מהן אבל הני שנשתעבדו הנכסים כבר למזון האשה והבנות וכבר הגיע זמן הגבייה שר שראוי לגבות מהן לא אלים כח מתנה להפקיע מהן ה"ה נמי מלוה ע"פ דלא טריף ממתנת בריא היינו שנתן קודם שבא זמנו לגבות אבל אחר שבא זמנו לגבות לא אלים כח מתנה מכח ירושה ואינו מפקיע בין ממקרקעי בין ממטלטלי שהן עדיין בעין אפילו לא נתן כדי להבריח אלא לקרוביו או לאוהביו גובה מאותה מתנה בין ממקרקעי בין ממטלטלי כ"ז שהוא בעין והוא תיקון גדול בדין וכבר קבלתי שהמרי"ח היה בעל הוראה ובתרא וראוי לסמוך עליו ברוב המקומות ובפרט מאחר שר' יצחק בן ברוך סובר דמקבל מתנה בריא לא מפקיע כלל כח הכתובה ונהי דדברי ר"י עיקר לגבי' היינו היכא שנתן הוא אבל לא היכא שנתנו היורשים כדפי' אבל מכרו פשיטא שאינה גובה מהן אפילו כתובת אשה שטורפת ממשעבדי ה"מ ממקרקעי אבל לא ממטלטלי אכה"ג לא תקנו הגאונים ואפילו האידנא שכותבים בכתובה בין מקרקעי בין ממטלטלי ולא נצטרך שוב לתקנת הגאונים כמו שכתב הרמב"ם מ"מ לא יתכן שתגבה מן הלקוחות כמו שכתב הסמ"ג וז"ל ורבינו יעקב היה אומר דאין אנו צריכין לתקנת הגאונים לענין כתובה דאנן מטלטלי אגב מקרקעי מקנינן דאהני מאי דכתבינן בכתובה נכסים דאית להן אחריות ושאין להן אחריות כולהו יהיו אחראין וערבאין לכתובתה ודלא כאסמכתא לגבות מטלטלין אם הם בעין ואהני דלא כתב אגב שלא לגבות מן הלקוחות ע"כ וכן כתב הרא"ש בפ' מציאת האשה ומהשתא תימה לי על הטור שכתב וז"ל אין הכתובה ניגבית אלא מן הקרקע ומתקנת הגאונים נגבית ממטלטלי וה"ה נמי לכל תנאיה חוץ מכתובת בנין דכרין לפיכך אם גבו היורשים מעות כתובתה אביהן גובה מהן ודוקא מטלטלי בני חרי אבל אם מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא אינו גובה מהן ואם מכרם היורשים אחרי מותו גובה מהן ע"כ ולא אוכל ליישב כלל ופשיטא שהוא נגד דעת הרא"ש שכתב אפילו נתנו אינם גובה מהן ק"ו מכרו אלא שלא אוכל למצוא שום סברא למוכרו מטלטלין שתגבה מהן כדפי' ואפילו נאמר דלא ס"ל מה שכתב הסמ"ג והרא"ש בשם ר"ת וסבר דבין מקרקעי בין מטלטלי הכתוב בשטר כתובה מהני כמו אגב מ"מ קשה שהיה לו להזכיר שאין נוהגין האידנא לגבות מטלטלין שמכר משום תקנת השוק כמו שכתב בטור ח"מ אפילו גבי אגב ועוד הלא לא קאי הטור אלא אתקנת הגאונים שתקנו שתגבה מטלטלי ולא משום שכתוב בשטר כתובתה בין מקרקעי בין ממטלטלי שהרי אח"כ כתב בשם ר"מ מה שנהגו האידנא שכותבין בשטר כתובה בין ממקרקעי בין ממטלטלי ששוב לא נצטרך לתקנת הגאונים משמע לשוא שמתחילה לא דיבר מזה כלל ומ"ה א"א ליישבו בשום אופן אלא שט"ס הוא ובמקום מכרו ראוי להיות נתנו וכמו שפי' שנתינת היורשים לא אלים להפקיע שום שעבוד והוא כסברת מהרי"ח ודין תקנת אושא שמכרה בנכסי מלוג כתבתי בהחובל סי' ל"א ואף בס"ל ואם יכולה האשה לעכב שלא ימכור שום דבר מנכסי בעלה נכתוב לקמן אי"ה בפ' אלמנה נזונות:
סימן כה
פסקא מהר"ם פסק אפי' היכא דמפקיע מתנה מכתובה או ממזונות מ"מ מה שאדם נותן מתנ' לבנו או ליורשיו אפי' במתנת בריא לא מפקיע דהא הכא הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהם ופרש"י אפילו מעכשיו ולא מן הדין הוא אלא תקנת חכמים הוא סוף סוף נשמע המתנה שאדם נותן ליורשיו הוא כמו ירושה בעלמא ואע"ג דקא מיבעי ליה אי הלכתא כתקנת אושא או לא ומסיק דלית הלכתא הכי וכן פסק האלפס ז"ל יש לומר דלא מיבעי ליה אלא בחייו דמצי טרח לדידיה ולדידה ואהא פשיט דלית הלכתא כותיה ועוד אומר הר"ם הא דפסק דלית הלכתא כתקנת אושא ה"מ להא דאמר הוא ואשתו ניזונין מהם דהא מילתא בלא טעמא הוא דלמה יש לו ליזן אחרי שהוא נתן אבל אשתו ניזונות ועוד דלא מייתי ראיה דלית לתקנת אושא אלא מעובדא דר' נתן דעשינהו דאיירי בדידיה אלמא בהאי דוקא ליתא אבל באשתו ניזונות איתא לתקנתא דאושא שפיר ע"כ וכן מסתבר שאותו מתנה שאדם נותן ליורשיו לא אלימא מירושה דאורייתא לאפוקי שיעבוד כתובה ממטלטלין וכן למזונות וכתב מהרי"ו בתשובה וז"ל משום שהבעל ציוה לפרוע קבורתו ולהזכיר נשמתו וליתן לבנו פיזר שיאמר קדיש לא מיבעיא להנאו דעות שפסקו דמתנת שכיב מרע אינו מפקיע שעבוד כתובה דהכא נמי אינו מפקיע דהא לכל היותר לא הוי אלא מתנת ש"מ אלא אפילו לר' שמואל שכתב במרדכי דמתנת ש"מ מפקיע שעבוד ה"מ מתנת ש"מ שנותן לאחרים אבל הכא לא נתן לאחרים אלא מה שנתן לא נתן אלא לצורך עצמו לא עדיף מאדם שנתן אפילו מתנת בריא ליורשו דכתב מהר"ם דאינו מפקיע כו' כתב דין שאל יבזבז יותר מחומש של חומש עין יפה ואח"כ חומש מן הריוח בכל שנה ואם נותן מתחילה מן הקרן רק מעשר הוא מדה בינונות פחות הוא עין רעה ולפחות לא ימנע פחות משלישית השקל בכל שנה א"ר עילאי באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דכתיב עשר אעשרנו לך ומדלא כתיב עשר אעשר וכתיב עשר אעשרנו ש"מ דה"ק אעשרנו עוד לראשון כלומר מעשר שני יהיו כראשון אם הראשון עשרה ממאה אף השני כן א"כ יהיה עשרים ממאה והיינו חומש והיינו כת' הרי"ף וה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לית לן בה כעובדא דמר עוקבא בפרק מציאת האשה שבזבז לחצי ממונו בשעת מיתה וגרסינן בירושלמי דפאה פ"ק בעי ר' גמליאל בר חנינא קמי ר' מנא מה חומש בכל שנה לחמש שנים הוא מפסיד כולו א"ל בתחילה לקרן מכאן ואילך לשכר והא דקא מתמה בירושלמי לה' שנים הוא נפסד כולו לאו דוקא אלא יותר מרוב הוא נפסד ומ"ה משני לשכר קאמר וז"ל הרמב"ם והוא מן התוס' שיעור נתינה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת לכל צורך עניים יתן כפי השגת ידו וכמה הוא יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה שנה ראשונה חומש מהקרן מכאן ואילך חומש מהריוח בכל שנה לעולם לא ימנע אדם פחות משלישית השקל לשנה והיא שתות אוקיא של כסף ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה כלל ע"כ ויתר דיני צדקה כתבתי בב"ב בפ"ק: