ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק תשיעי · ז
דין דחייבי לאוין וחייבי עשה יש להם כתובה כשהכיר בה אבל לא הכיר בה כבר נתבאר לעיל סי' ה' ועיקר דיני' אלו נתבא' בפרק אלמנה ניזונת:
ת"ר אלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכ"ה יש לה כתובה ופירות רש"י פי' שצריך לשלם לה הפירות שאכל משלה כיון דשלא כדין אכלו דהא לא היו בה נישואי' משלם וכ"כ הרמב"ן ז"ל וכשכופין אותו להוציא מוציאין מן הבעל כל פירות שאכל והתו' כתבו דה"פ לרבא דאמ' בפ' נער' שנתפתתה דאינו חייב בפירקונ' א"כ יש לה פירו' דקא' הכא שאם נשבית משלם הבעל פירו' שאכל כדי לפדו' בהן ואם הפדיון יותר מדמי הפירות לא יהיב וה"ה אם דמי פירות יותר מדמי הפדיון אינו מחזיר וכ"פ ריב"ן ואני אומר מאחר דאין להם קושיא על דברי רש"י א"כ פירושו הוא הנכון דסתם קאמר תלמודא יש לה פירות ותמה אני על הטור שדילג דין זה לגמרי ולא כתב אלא בשלא הכיר בה דאינו חייב בפירקונה ואינו משלם הפירו' שאכל אבל בהכיר בה משלם א"כ נמי נימא חייב בפירקונה בפרט שכ' בתחילת דבריו בשהכיר בה יש לה כתובה וכל תנאי כתובה וא"כ פרקונה בכלל רק שהוא כ' בסי' ע"ה דאינו חייב לפדותה וא"כ דבריו מעורבי' או ט"ס הוא. ויש לה מזונות לאחר מיתה ובלאות מנכסי מלוג חייב לשלם והיא פסולה וולדה פסול לכהונה וכופין אותו להוציא שניות מד"ס אין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות אפי' לאחר מיתה ולא בלאות והיא כשירה וולדה כשר וכופין אותו להוציא אר"ש ב"ר אליעזר מפני מה אמרו אלמנה לכ"ג יש לה כתובה מפני שהוא פוסל על ידה כדתנן בסוף אלו מומין הנושא נשים בעבירה כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה פסול לעבודה עד שידור הנאה והיא פסולה וכ"מ שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו שנותן לה כתובה כשאר אשה פי' דלמה נקנס אותה כדי שלא תתעכב אצלו מאחר שהיא נעשה פסול והולד פסול יהיה קטטה ביניה' ויראה ממנו ושבק' ליה אבל שני' שהיא והוא והולד כשרי' לא שבקי' לי' קנסי' אות' בכתובה רבי אומר הללו דברי תורה אין צריכי' חיזוק והללו דברי סופרי' צריכי' חיזוק ד"א אלמנה לכ"ג כו' הוא מרגילה לדבר עבירה דהיא יראה להרגילו מפני קטטה כדפרי' ושניה היא מרגליתו דיותר אשה רוצה להנשא מהאיש ופריך ד"א מאן קתני לה ר"ש ב"א ומפ' מילתיה דרישא כדפי' א"ד רבי קתני לה וקשה לי' בטעם הראשון א"כ חלוצה למה יש לה כתובה הלא מד"ס הי' וצריכ' חיזוק לכך חזר ואמר שטעם הראשון אינו מספיק אלא משום מרגילה כו' וחלוצה נמי אינו מרגילתו שהיא וולדה פסול ופריך מאי איכא בין ר' לרשב"א ומשני ממזרת ונתינה לישראל א"ב מ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ומ"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגילתו דזרע' ג"כ אינו נפסל שיכולין ממזרים לטהר כר"ט דאמר ממזר נושא שפחה הולד עבד שחררו כשר ואף שהנקבה לא יכולה לטהר כדאיתא בסוף האומר איהו סבר דבעל אינו מקפיד אלא על הזכרים ואי נמי איכא בנייהו אליבא דהילכתא מחזיר גרושתו משנשאת דאיהי נמי מרגיל' ליה שאין זרעה נפסל כדילפינן בפ"ק היא תועבה ואין בניה תועבי' וכן מי שזינתה אשתו וגירשה וחזר ונשאה דהיא נמי מרגילה ליה שאין הולד פסול לכ"ע וכתב הרא"ש ונראה דהלכה כר' מחבירו ועוד דסתמא דמתנית' כוותי' ממזרת ונתינה לישראל יש לה כתובה וקשה לי מאחר דהלכה כר' שמפרש שדברי תורה אין צריכי' חיזוק ולא משום מרגילה א"כ חלוצה לא תהוי לה כתובה אלא ודאי ר' דקתני חלוצה סבר כר' עקיבא דחלוצה מדאורייתא אפי' כדלעיל בפ' א"נ פליג את"ק דקתני חלוצה וא"כ למה פסקינן בחלוצה דיש לה כתובה ונ"ל דהלכה כא"ד דכולה ר' קתני ולאו שחזר מטעם הראשון לגמרי דא"כ היינו רשב"א אלא שסבר שטעם הראשון לחוד אינו מספיק אלא לעול' לא קנסו אותה אלא כשהיא מרגילתו והוא מד"ס בציר חדא לא מ"ה בחלוצה דרבנן שהוא מרגילה לא קנסו וממזרת ונתינה וכה"ג דהיא מרגילתו והוי דאורייתא ומ"ה הביא הרי"ף הנך תרי לישנא לאורויי דהלכה כלישנ' בתרא ותלמודא דפריך מאי בינייהו ללשנא קמא הוא דפריך ולא ללישנ' בתרא ונראה דה"ה דפצוע דכא איכא בינייהו דהוי דאורייתא אף שהיא מרגילתו ותלמודא מסיק דחייבי עשה איכא בינייהו אבל אליבא דהילכת' דאף רשב"א מודה לר' דהא היא לא מרגילתו דק"ל כר"א בן יעקב דפסק יש חלל מחייבי עשה הילכך בין חייבי לאוין בין חייבי עשה וחלוצה יש לה כתובה כשהכיר בה אבל לא הכיר בה אין להם (ולא כתוב' כדעת למשה) ולא כמ"ש הר"מ] שכל חייבי עשה שאיסורן קל אפי' לא הכיר בה דינ' כחייבי לאוין שהכיר בה ויש לה כתובה מאחר (עדיפ') [דידע] שאסורה קל ותימא גדולה היא וכי עדיפ' מאיילוני' שלא הכיר בה שמותרת מן התורה מ"מ חשבינן כמקח טעות מכ"ש חייבי עשה דאין לך מום גדול כזה ועוד אפי' למה דבעי למימר חייבי עשה איכא בינייהו לא איירי אלא בהכיר בה דומיא דחייבי לאוין. ושניה אפי' הכיר בה אין לה ודוקא מנה או מאתים הוא דאין לה אבל תוספ' יש לה אבל בלא הכיר בה אפ"ה תו' יש לה והכל מבוא' ומפור' בפ' אלמנ' ניזונת: