אור ברסלב

ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא

פרק תשיעי

פרק שמיני

דין נתבאר דחייבי לאוין חולצת ולא מתייבמת וכבר התבארו קא אלו העיקרים פ' ב':

יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן כהן הדיו' שנשא או שקידש בין אלמנה בין בתול' ויש לו אח כ"ג שלא יכול ליבם דהוי אלמנה לגביה כדאיתא לעיל בפ' ב' דחייבי לאוין חולצת ואינ' מתייבמת או חלל שנשא כשירה ויש לו אח כשר שאשתו של ראשון נתחללה בביאת החלל והוי חללה או ישראל שנשא בת ישראל ויש לו אח ממזר או ממזר שנשא ממזרת ויש לו אח ישראל ויש שמותרת ליבמיהן ואסורו' לבעליהן כ"ג שקידש אלמנה ולא נשאה ויש לו אח כהן הדיוט כשר שנשא חללה ויש לו אח חלל ישראל שנשא ממזרת ויש לו אח ממזר ממזר שנשא בת ישראל ויש לו אח ישראל ויש שאסורו' לבעליהן וליבמיהן כ"ג שנשא אלמנה ויש לו אח כ"ג או אפי' כהן הדיוט כשר שנשא חללה ויש לו אח כשר ישראל שנשא ממזר' ויש לו אח ישראל ממזר שנשא ישראלי' ויש לו אח ממזר ושאר כל הנשים מותרו' לבעליהן וליבמיהן. שניות כגון אם אמו ואם אביו וכל הנך שמנוי' בפ' שני מדברי סופרים שניה לבעל ולא ליבם אסור לבעל ומותרת ליב' שניה ליבם ולא לבעל אסורה ליבם ומותרת לבעל והך תנא לא קחשיב אלא חייבי לאוין ומ"ה אפילו היכא דאסורה ליבם מ"מ חליצה בעי לאפוקי כל הני עריות דריש מכילת' שמותרו' לבעליהן ואסורו' ליבמיהן פטור' אפי' בלא חליצה ופוטרת צרתיה אבל הנך צרתיה' אפי' להתיבם שרי. ומ"מ איכא עוד חייבי לאוין דאסורו' לבעליהן ואין כאן איסור ליבם ואפ"ה אסורה להתיבם כגון מחזי' גרושתו משנשא' לאחר או סוטה חולצת ולא מתייבמת כמו שכת' בפ"ק סי' ג'. ומסיק בגמרא אם איתא להא דאמר רב דימי אמר ר' יוחנן מצרי שני שנשא מצרי' ראשונה בנה מצרי שני ליתני נמי מצרי שני שנשא מצרית אחת ראשונה ואחת שניה והיו לו בנים מראשונה ושניה אי נסיב כי אורחייהו פי' הראויה להם כגון הג' נשא בת ישראל ושני נשא מצרי' ב' א"כ מותר' לבעליהן ואסורו' ליבמיהן כגון אשת השלישי אסור' ליבם שהוא מצרי שני אבל אשת מצרי השני שהי' המצרי' מותר' לשלישי דהא קהל גרים לא איקרי קהל ואי איפוך ונסיב הג' מצרי' והב' ישראלי' אז אשת השני אסור' לבעליהם ומותר' ליבם דהא שלישי אבל אשת השלישי מותרת אף לבעלה אפי' היא ראשונה דקהל גרים לא אקרי קהל ומ"ה קאמר דתרוייהו נסיבי דאי אפשר למצא מותר' לבעליה' ואסור' ליבמי' וכך להיפך בחד גברא אלא כמו שפי' דפעם אחת קאי על השלישי ופעם אחת על שני ואם נסבו שניהם גיורת וה"ה ממזרת מותרת לאלו ולאלו דקהל גרים לא אקרי קהל ואי לקח איילוני' ישראלי' אסור' לבעלה וליבם וכגון שלקח השני איילוני' ישראלי' שאסורה עליו ועל היבם משום אשר תלד פרט לאיילונית. ומשני תנא ושייר פ"ד כגון פ"ד שנשא ישראלי' אסור' לבעל' ומותר' ליבם כשר שנשא כשרה ויש לו אח פצוע דכא מותרת לבעלה ואסורה ליבם גיור' מותר' לאלו ולאלו איילוני' אסור' לאלו ולאלו דפצוע דכא אסור באיילונית והא דלא קאמר תני ושייר צרת סוט' שמותר' לבעלה ואסורה ליבם כדאיתא לעיל בפ"ק וכן מי שנשא אחות חלוצת' שאסורה לבעלה ומותרת ליבם או שנשא אחות חלוצה של אחיו שמותרת לבעלה ואסורה ליבם וי"ל דלא שייך לומר תני ושייר אלא בדומה למתניתי' דמשתכח בזה אסור' לבעלה ומותרת ליבם וכן איפכא וכן מותרת בשניהם או אסורו' בשניהם ולא משתכח אלא בפצוע דכא ובמצרי וכן בכל הנך דמתני' באיסור כהונה או בפסול ממזרת:

ב

דין מצרי שני שנשא ישראלית הבן אסור בממזרת ובמצרית ומצרי שלישי מותר בכולן:

פסק כתבו התו' דמצרי שני שנשא ישראלית הבן שלו אינו כישראל לענין קהל אלא חשיב בקהל גרים ומותר במצרי' ודייקי מדלא אוקי לעיל בסוגיא כה"ג כגון מצרי שני שנשא ישראלית ומצרי' ראשונה והוליד דהשת' אחד ישראל גמור והשני מצרי אי נסיב הישראל ישראלית והמצרי מצרית תרוייהו מותרים לבעליהם ואסורים ליבמיהם ואי איפוך ונסיב המצרי ישראלית והישראל ג' מצרית תרוייהו אסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן ומדדחיק ואוקמי כדלעיל במצרי שנשא ג' מצרית דלא אשתכח תרוייהו בחדא ש"מ דאף מצרי שני שנשא ישראלית הבן לא מיקרי ישראל גמור ותימא הוא שהרי עמוני ומצרי שני אפי' בתו כשרה לכהונה לכתחילה מאחר דאיכא צד ישראלית כדפרי' בפ' הערל סי' כ"ב אלמא דיצא מכלל גרים ק"ו דאסור במה שאסור ישראל וכ"ד הרמב"ם והטור היכא דאיכא חד צד ישראל דאסו' בכל מה שאסו' לישראל ויצא מכלל גרים והא דלא חשיב הכא כה"ג משום דלא שכיח שישא אדם אחד מצרי' וישראלי' כי צרות שאינ' שוות כלל א"נ שבא להשמיע שתמצא כל החלוקי' באיש ושני בניו וכולן ממצרי' הילכך מצרי שני שנשא ישראלית הבן אסור בממזרת ובמצרית אבל מצרי שלישי מותר בכל:

ג

דין דלא הוזהרו כשירות להינשא לפסולים:

א"ר יהודה אמר רב לא הוזהרו כשרות כגון כהנ' להנשא לפסולי' כגון לחלל מתיב רבין בר ר"נ יקחו לא יקחו לא יקחו ב' זימני ל"ל אלא מלמ' שהאש' מוזהר' ע"י האי' וקס"ד שאם היא כשירה מוזהרת על האיש פגום אמר רבא ה"ק כל היכא שהבעל מוזהר עליה היא נמי מוזהרת עליו להנשא לו אבל כל היכא שהוא אינו מוזהר כגון חלל שאינו מוזהר בתורה שלא ישא כהנ' היא נמי אינ' מוזהרת עליו וכת' הרי"ף וכן הילכתא ואמרי' נמי בקדושין בפ' בתר' והילכת' דגר מותר בכהנת שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין:

ד

דין דשניה אין לה לא עיקר כתובה ולא פירו' שאכל מנכסי מלוג שלה ואין לה מזונות ואפילו לותה כשהלך הבעל למ"ה אבל כשרה אית לה בשלותה והיא תובעת את הבעל וב"ח תובע אותה אבל לב"ח אין תביעה על הבעל ואם מתה קודם שבא הבעל אין לב"ח על הבעל כלום ואין לה בלאות דנכסי מלוג שאינם קיימי' ותו' כתוב' יש לה לה אם הכיר בה והולד כשר וכופין בשוטים להוציא ואלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ממזרת ונתינה לישראל יש לה כתוב' כשהכיר בה ואם לא הכי' בה אפי' הכי תוספות אית לה:

מתני' שניה לבעל וליבם אסורה לשניהם לזה ולזה אין לה לא כתוב' ולא פירות ופירש"י אות' פירו' שאכ' מנכסי מלוג שלה אע"פ שתקנו פירות לבעלה תחת פרקונה וזו אינו חיי' לפדותה דלא קרינן בה ואותבינ' לאנתו דהא בעמוד והוצי' קאי אפ"ה פטור מלשלם דקנסו בפירו' כמו שקנסוה שלא תגבה כתובת' ה"נ קנסוה בפירות ואין לה מזונות לא מבעיא היכא דיתבי תותי' דבעמוד והוציא קאי אלא אפי' היכא שהוא הלך למדה"י ולות' ואכלה אינו חייב לשלם פירש"י אבל כשירה היכא דלותה דחייב לשלם שהוא תבע אותה והיא תובעת בעלה וגובה ממנו ומכאן למדנו דאין לב"ח תביעה על הבעל ואין האשה כשלוחו של בעל לענין זה כיון שלא אמר לו וכ' בנ"י בשם הריטב"א שכתב על זה העיקר ומכאן משמע היכא שמתה קודם שבא הבעל שאינו חייב לשלם שהרי אין כאן מי שיתבע וא"ת א"כ לא תמצא מי שילוה אותה דמסתפי שמא תמות בלאו הכי נמי מסתפי שמא יאמר הבעל הנחתי לה מזונו' לדעת רש"י ורוב גאונים דמהימן וא"צ לשלם או שמא יביא עדי' דפטור לכ"ע אלא לא חיישינן בה אין לה בלאות פירש"י מבגדים שהכניסה לו ומשמע דאיירי בנכסי צ"ב הקיימי' ואין דעת התנ' כן דכל בלאות סתם בתלמוד איירי באינ' קיימי' א"ל שמפרש בלאות הקיימין וגם לא קנסוה בצ"ב שלה אלא אדרבה אפי' אינ' בעין חיי' לשלם אלא בלאות בנכסי מלוג שאינ' קיימי' איירי כלומר מה שנבלה ונתקלקל ואין בעין בין שכלה מחמת תשמישו בין שנגנב או נאבד או אפי' כלן בבת א' והפסיד' לגמרי מ"מ אין חייב לשלם. והולד ממנה כשר כדאיתא בסוף אלמנה ניזונת וכופין אותו להוציא אפי' בשוטים. אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל יש לה כתובה וה"מ כשהכי' בה אבל לא הכיר בה אין לה כתובה ולא תוספו' כתובה אבל גבי שניה דקתני אין לה כתובה ואיירי אפי' הכיר בה מנה ומאתים הוא דלית לה אבל תוספות יש לה והכל מבואר ומפורש בפרק אלמנה ניזונ' הילכך שני' אין לה עיקר כתובה אפי' הכיר בה וכן בלאות אבל תוספו' יש לה כשהכי' בה. ואלמנה וגרושה יש לה עיקר כתובה בהכיר בה ושאר כל הנשים שלוו ואכלו ומתו אין הבעל צריך לשלם:

ה

דין שניה לבעל ולא ליבם אין לה כתובה ואם רוצה לשהות אצלה כותב לה כדרך אלמנה שניה ליב' ולא לבעל אפי' כנס' אית לה כתובה מנכסי הבעל הראשון היכא שהן בעין:

בעי מיניה בני בירי מרב ששת שניה לבעל ולא ליבם יש לה כתובה מיבם או לא מי אמרי' כי היכ' דשאר יבמ' כתובת' על נכסי בעלה הראשון כדאי' בהחולץ וא"כ לית לה או כי היכא דאי לית ליה לבעל נכסי' תקינו להו רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא' ה"נ אית לה א"ל תניתוה היתה שניה לבעל אפי' מיבם אין לה והיינו טעמא דקנסוה וכ' בנ"י וז"ל ודקדקו המפרשים מדאיבעי להו בשניה לבעל דאיתעבד בה איסורא ולא מיבעי להו בשניה ליבם ולא לבעל ש"מ דפשיטא להו דאית לה מבעל דהא לא איתעבד בה איסורא כלל אע"ג דבירושלמי היא בעי' דלא אפשט וא"כ לא מפקינן מיניה ממונא אנן אגמרא דילן סמכינן דלא איסתפק' בה כלל כ"כ הרשב"א אבל אם בא יבם לכנסה קנסי' לה מיניה כמו שקנסי' שניה דעלמא וזהו ברור הריטב"א עכ"ל ותימא הוא בעיני הלא פשיטא דפשיטא וכי בעבור שאינ' ראוי' להתייב' תפסיד כתובת' וראיתי בירושלמי וז"ל שניה לבעל ולא שניה ליבם מהו שיהא לה כתובה אצל היבם מאחר שהיא מותרת לו יש לה או מאחר שהיא אסורה לבעל אין לה שניה ליבם ולא לבעל מהו שיהא לה כתוב' מיבם מאחר שהיא אסורה אין לה או מאחר שמותרת לבעל יש לה ונראה מדאמר אצל היבם משמע דאיירי בכנסה היבם דומיא דבעי' ראשונה ומ"ה לא קבעי ליה שפיר וכן משמעות הלשונו' מטור ואפש' שגם הרשב"א והריטב"א כוונו לזה מה שאמרו דלא איתעבד בה עבירה כלל היינו קודם שנשאה וא"כ לא תפסיד כתובה מנכסי בעלה הראשון דוגמא לדבר שאר אשה שקלקלה דרכה אחר מות בעלה לא הפסידה כתובה הראשונה אבל מה שכתב הריטב"א אבל אם בא יבם לכנסה קנסינן לה כו' משמע דאין לה כתובה כלל מ"מ לבי אומ' דהירושלמי לא בעי אלא כמו שפי' וגם זה הוא פשוט מתלמודא דידן מדלא בעי נמי כה"ג דהוי רבותא טפי דהא כבר אתחייב לה כתובה מאחר שדינ' לחלוץ לא קנסינן לה במ' שעבר' ונישא' לו להפסיד כתוב' הראשונה ומדלא בעי ש"מ דהכי ס"ל דלא הפסידה כתובה אם יש נכסי' מבעל הראשון. וכתב הרמב"ם יבמה שלא היה לה על בעלה כתובה או שמחלה כתובתה זכה בנכסי אחיו ויכול למכור וליתן כחפצו וכשיכנוס יבמתו יתן לה מנה ויהיה כל נכסיו אחראי' לכתובת' כשאר כל הנשים ויבמה שלא היה לה על בעלה כתוב' מפני שהיתה אסורה עליו ומותרת לאחיו אם רצה היבם כונס ואין לה כתובה כדרך שלא היה לה על בעלה אבל תוספות יש לה כמו שהיה לה על בעל ע"כ וכן הביאו הטור ויראה מדבריו להדיא דלא חיישינן שמא תהא קלה בעיניו להוציאה משום דקנסינן לה אבל הרמב"ן והרשב"א כתבו דוקא היכא דבא עליה וקנאה ורצה להוציאה אין לה כתובה או אפילו שהה עמה עשר שנים ולא כתב לה אין כופין אותו לכתוב לה כתובה אלא יכול להוציאה אבל מכל מקום אסור להשהות עמה בלא כתובה ודבריו נכונים והמגיד משנה גופא הכריע נגד הרמב"ם. הילכך שניה לבעל ולא ליבם וכנסה ובא להוציא' אין לה כתובה ואם רוצה לשהות אצלה כותב לה כדרך האלמנה. שניה ליבם ולא לבעל אפי' כנסה אית לה כתובה מנכסי הבעל הראשון היכא שהן בעין. ולעיל בפרק החולץ כתבתי היכא דאית ליה נכסים מבעל ואישתדפי כו'.

ו

דין אלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט בחייו אין לה מזונות ואפי' לותה ואכלה ומ"מ מה שאכלה משלו אינ' חייבת לשלם ואחר מותו יש לה מזונות:

בעי מיניה ר"א מר' יוחנן אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה יש לה מזונות או אין לה מזונות היכא דיתבי תותי' לא קמבעי דבעמוד והוציא קאי אלא כשהלך בעלה למדה"י ולות' ואכלה מאי מזוני תנאי כתובה ואית לה או דילמא כתובה דלמשקל ולמיפק קאי אית לה אבל מזוני דחיישי' שמא תעכב לית לה ולדעת ר"ת שפי' בסוף כתובו' שאפי' שאר כל הנשי' אם לותה שלא בב"ד אינו חייב לשלם א"כ הכא קמבעי' ליה אם יש לה לפסוק מזונות שאם לותה חייב לשלם ומסיק א"ל לית לה מזוני ופרכינן והתניא יש לה כי תניא ההיא לאחר מיתה שהיא ניזוני' מנכסי היתומי' דליכא למיגזר מידי אית לה מזונו' כשאר כל הנשים וכן הילכתא. והרמב"ם כתב שאם לותה ואכלה חייב לשלם והטור תמה על דבריו דבהדיא מסקינן בגמרא להיפך ובודאי שהרמב"ם תלה עצמו בלישנא אחרינא שבסוגיא דסבר דפליגי אהדדי וליתא וכן מצאתי במ"מ וז"ל וכן אם לותה ואכלה חייב לשלם כן מצאתי בספרי רבינו ובפ' יש מותרת אמרו בגמ' בעי מיניה ר"א מר"י אלמנה לכ"ג כו' יש להן מזונות או אין להם והקשו ה"ד אילימא בדיתבי תותי' בעמוד והוציא קאי מזוני אית לה ותירצו לא צריכא שהלך הוא למדה"י ולותה מאי מזוני תנאי כתובה ואית לה או דילמא כתובה דלמשקל ולמיפק כו' אמר ליה אין לה והקשו והא תניא יש לה ותירצו כי תניא ההיא לאחר מיתה עוד שם א"ד יש לה והקשו הא בעמוד והוציא קאי והקשו על קושי' זו והא תניא יש לה ותירצו כי תניא ההיא לאחר מיתה ואפשר שרבינו פסק כלישנא בתרא ולההיא לישנא ליכא שקיל וטרית' כלל בלותה ואכלה והוא סבר שלא אמר אין לה אלא ביושבת תחתיו אבל בלותה בעודו במדה"י לכשיב' כופין אותו לשל' ולהוצי' ולפ"ז כשתרצו כי תני' ההי' לאחר מיתה ה"ה שהיו יכולין לתרץ בלותה ואכלה אלא שמשמע יש לה מזונות בנזונו' והולכת ולפיכך העמידוה בלאחר מיתה אבל בהלכות לא כתבו אלא לשון ראשון ואפי' לותה ואכלה אינו חייב לשלם וכ"נ עיקר חדא שלא לחייב את הבעל אלא בראיה ברור' ועוד דהא משמע דלישני לא פליגי אהדדי במידי וכמה יש בתלמוד כיוצא בזה עכ"ל מ"מ. הילכך מת יש לה מזונו' בחייו אין לה מזונות אפי' לותה ואכלה ומ"מ מה שאכלה משלו אינ' חייב' לשלם אע"פ דליכא למימר שתק ומחל לה דהא הלך למדה"י מ"מ אין מוציאין מידה דאיהו הוא דעבד איסורא ולא גירשה לא עבדינן ליה תקנתא:

ז

דין דחייבי לאוין וחייבי עשה יש להם כתובה כשהכיר בה אבל לא הכיר בה כבר נתבאר לעיל סי' ה' ועיקר דיני' אלו נתבא' בפרק אלמנה ניזונת:

ת"ר אלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכ"ה יש לה כתובה ופירות רש"י פי' שצריך לשלם לה הפירות שאכל משלה כיון דשלא כדין אכלו דהא לא היו בה נישואי' משלם וכ"כ הרמב"ן ז"ל וכשכופין אותו להוציא מוציאין מן הבעל כל פירות שאכל והתו' כתבו דה"פ לרבא דאמ' בפ' נער' שנתפתתה דאינו חייב בפירקונ' א"כ יש לה פירו' דקא' הכא שאם נשבית משלם הבעל פירו' שאכל כדי לפדו' בהן ואם הפדיון יותר מדמי הפירות לא יהיב וה"ה אם דמי פירות יותר מדמי הפדיון אינו מחזיר וכ"פ ריב"ן ואני אומר מאחר דאין להם קושיא על דברי רש"י א"כ פירושו הוא הנכון דסתם קאמר תלמודא יש לה פירות ותמה אני על הטור שדילג דין זה לגמרי ולא כתב אלא בשלא הכיר בה דאינו חייב בפירקונה ואינו משלם הפירו' שאכל אבל בהכיר בה משלם א"כ נמי נימא חייב בפירקונה בפרט שכ' בתחילת דבריו בשהכיר בה יש לה כתובה וכל תנאי כתובה וא"כ פרקונה בכלל רק שהוא כ' בסי' ע"ה דאינו חייב לפדותה וא"כ דבריו מעורבי' או ט"ס הוא. ויש לה מזונות לאחר מיתה ובלאות מנכסי מלוג חייב לשלם והיא פסולה וולדה פסול לכהונה וכופין אותו להוציא שניות מד"ס אין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות אפי' לאחר מיתה ולא בלאות והיא כשירה וולדה כשר וכופין אותו להוציא אר"ש ב"ר אליעזר מפני מה אמרו אלמנה לכ"ג יש לה כתובה מפני שהוא פוסל על ידה כדתנן בסוף אלו מומין הנושא נשים בעבירה כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה פסול לעבודה עד שידור הנאה והיא פסולה וכ"מ שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו שנותן לה כתובה כשאר אשה פי' דלמה נקנס אותה כדי שלא תתעכב אצלו מאחר שהיא נעשה פסול והולד פסול יהיה קטטה ביניה' ויראה ממנו ושבק' ליה אבל שני' שהיא והוא והולד כשרי' לא שבקי' לי' קנסי' אות' בכתובה רבי אומר הללו דברי תורה אין צריכי' חיזוק והללו דברי סופרי' צריכי' חיזוק ד"א אלמנה לכ"ג כו' הוא מרגילה לדבר עבירה דהיא יראה להרגילו מפני קטטה כדפרי' ושניה היא מרגליתו דיותר אשה רוצה להנשא מהאיש ופריך ד"א מאן קתני לה ר"ש ב"א ומפ' מילתיה דרישא כדפי' א"ד רבי קתני לה וקשה לי' בטעם הראשון א"כ חלוצה למה יש לה כתובה הלא מד"ס הי' וצריכ' חיזוק לכך חזר ואמר שטעם הראשון אינו מספיק אלא משום מרגילה כו' וחלוצה נמי אינו מרגילתו שהיא וולדה פסול ופריך מאי איכא בין ר' לרשב"א ומשני ממזרת ונתינה לישראל א"ב מ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ומ"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגילתו דזרע' ג"כ אינו נפסל שיכולין ממזרים לטהר כר"ט דאמר ממזר נושא שפחה הולד עבד שחררו כשר ואף שהנקבה לא יכולה לטהר כדאיתא בסוף האומר איהו סבר דבעל אינו מקפיד אלא על הזכרים ואי נמי איכא בנייהו אליבא דהילכתא מחזיר גרושתו משנשאת דאיהי נמי מרגיל' ליה שאין זרעה נפסל כדילפינן בפ"ק היא תועבה ואין בניה תועבי' וכן מי שזינתה אשתו וגירשה וחזר ונשאה דהיא נמי מרגילה ליה שאין הולד פסול לכ"ע וכתב הרא"ש ונראה דהלכה כר' מחבירו ועוד דסתמא דמתנית' כוותי' ממזרת ונתינה לישראל יש לה כתובה וקשה לי מאחר דהלכה כר' שמפרש שדברי תורה אין צריכי' חיזוק ולא משום מרגילה א"כ חלוצה לא תהוי לה כתובה אלא ודאי ר' דקתני חלוצה סבר כר' עקיבא דחלוצה מדאורייתא אפי' כדלעיל בפ' א"נ פליג את"ק דקתני חלוצה וא"כ למה פסקינן בחלוצה דיש לה כתובה ונ"ל דהלכה כא"ד דכולה ר' קתני ולאו שחזר מטעם הראשון לגמרי דא"כ היינו רשב"א אלא שסבר שטעם הראשון לחוד אינו מספיק אלא לעול' לא קנסו אותה אלא כשהיא מרגילתו והוא מד"ס בציר חדא לא מ"ה בחלוצה דרבנן שהוא מרגילה לא קנסו וממזרת ונתינה וכה"ג דהיא מרגילתו והוי דאורייתא ומ"ה הביא הרי"ף הנך תרי לישנא לאורויי דהלכה כלישנ' בתרא ותלמודא דפריך מאי בינייהו ללשנא קמא הוא דפריך ולא ללישנ' בתרא ונראה דה"ה דפצוע דכא איכא בינייהו דהוי דאורייתא אף שהיא מרגילתו ותלמודא מסיק דחייבי עשה איכא בינייהו אבל אליבא דהילכת' דאף רשב"א מודה לר' דהא היא לא מרגילתו דק"ל כר"א בן יעקב דפסק יש חלל מחייבי עשה הילכך בין חייבי לאוין בין חייבי עשה וחלוצה יש לה כתובה כשהכיר בה אבל לא הכיר בה אין להם (ולא כתוב' כדעת למשה) ולא כמ"ש הר"מ] שכל חייבי עשה שאיסורן קל אפי' לא הכיר בה דינ' כחייבי לאוין שהכיר בה ויש לה כתובה מאחר (עדיפ') [דידע] שאסורה קל ותימא גדולה היא וכי עדיפ' מאיילוני' שלא הכיר בה שמותרת מן התורה מ"מ חשבינן כמקח טעות מכ"ש חייבי עשה דאין לך מום גדול כזה ועוד אפי' למה דבעי למימר חייבי עשה איכא בינייהו לא איירי אלא בהכיר בה דומיא דחייבי לאוין. ושניה אפי' הכיר בה אין לה ודוקא מנה או מאתים הוא דאין לה אבל תוספ' יש לה אבל בלא הכיר בה אפ"ה תו' יש לה והכל מבוא' ומפור' בפ' אלמנ' ניזונת:

ח

דין דמעשר ראשון מן התורה ללוי ולא לכהן ועזרא קנס שיתן אף לכהני' בין ענים בין עשירים:

בת ישראל מאורסת לכהן אוכלת בתרומה עד שנשאת וכן פנויה מעוברת מכהן שומרת יבם לכהן ומסיק נמי במשנה בת ישראל ללוי לענין מעשר ראשון דסבר כר' מאיר דאמר מעשר ראשון אחר שהופר' ממנו תרומת מעשר אפ"ה אסו' לזרים ואין כן הלכה ומ"ה לא כתבתי ומסקינן בסוגיא ת"ר תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי ולא לכהן דברי ר' עקיבא דכתיב לבני לוי נתתי את כל מעשר בני ישראל לנחלה ר"א בן עזריה אומר אף לכהן שקרוי' נמי לוים דכתיב והלוים בני צדוק וכהן הוה ומ"מ הלכה כר' עקיבא מחבירו ומסיק דלכ"ע עזר' קנס את הלוי' מפני שלא עלו עמו מן הלוים אלא קצוצי כהונה שלא היו יכולי' לקיים שיר בכלי אלא בפה ופליגי ביה ר' יונ' וסבי' חד אמר קנסא לעניי' ומ"ה מצוה לתת לכהנים עניים דווקא ולא לעשירי' וחד אמר אפי' לכהנים עשירי' מאחר דחזי ליה בימי טומאתו שלא יכול לאכו' תרומ' חשוב כעני ופריך מההיא גינתא דהוי ר' אליעזר בן עזריה היה רגיל ליטול ממנה מעשר ראשון וכהן היה מה עשה ר"ע הפך הפתח של אותו גינה לבית הקברו' כדי שלא ילך ר"א בן עזריה לשם ליטול מעשר ואפי' זר לא ישלח אחריהם שתטמא הנושא על דרך הקברות ורגילין היו לאכול אפי' חולין שלהן בטהרה הרגיש ר"א בן עזריה ואמר דרך גנאי על ר' עקיבא הוא בתרמילו כלו' שהי' רועה לכלבא שבוע ודרך הרועי' להיו' להם חמת של עור בצוארו שנותן בו ואנא חיי כלומר יעשה מה שיעשה מ"מ אחיה כי עשיר גדול היה בשלמ' מאן דאמר עניים דווקא היינו דאפוך ר' עקיב' לפתח' דעשיר הוה אלא למ"ד אף לעשירים מ"ט איפוך ומשני מ"ה אפוך דקא"ל הכי אי אתית בתורת קנס' יהיה לך אבל בתור' חלוק' לית לך פי' כי ר"א בן עזריה סבר דאפי' מדאוריית' ראויה לו כדפליג לעיל על ר' עקיבא ומ"ה היה נוטל כל פעם אבל משום קנסא לא היה נוטל אע"פ שמותר נמי לעשירי' מ"מ מאחר שעשיר גדול היה מסתמא היה מותר והיה מניח לעניים ונראה דהלכה כמ"ד אף לעשירים דסתמא קאמר. ומ"מ ה"ה שיכול ליתן אף ללוים אבל לא לישראלים כלל אפי' לעניים. והרמב"ם כתב שלא ינתן אלא לכהנים ולא ללוים וכן הסמ"ג אחריו וזה לא מצינו אלא לר"א בן עזרי' שסובר קודם קנס היה ניתן בין לכהן בין ללוי ועכשיו לא ינתן אלא לכהן אבל לר' עקיב' דקודם קנס' לא היה ניתן אלא ללוי ועכשיו ינתן אף לכהן כי דיין במה שקנס אותן שניתן אף לכהן והנה הרמב"ם פסק כר"ע וא"ה כתב דווקא לכהנים ואפשר שאף לר"ע קנס עזרא כולי האי. אבל התו' הוכיחו ממשנה סתמ' שאף אחר עזרא היה ניתן ללוים כדתנן בפ' כל הגט המלוה מעות לכהן ולוי כדי להיות מפריש עליהן וכן בגמרא דהתם בן לוי שאמר לישראל כור מעשר שיש לי בידך ובפ' השוע פריך תלמודא מעשר ראשון דלוי הוי וכתבו בפרק שני דכתובו' מי שאומר דווקא לכהנים שיבוש הוא בידו ותימא אני על הסמ"ג שרגיל לפסוק כבעלי התו'. הילכך מעשר ראשון מדאורייתא ללוי ולא לכהן ועזרא קנס שיותן אף לכהנים בין עניים בין עשירים:

ט

דין כשיש לה בן מכהן אוכלת בתרומה וחזה ושוק אחר מות הבעל ואם ניסת לישראל או ללוי אינה אוכלת מת הישראל חוזרת ואוכלת ואם יש לה בן מישראל אינה אוכלת מת הבן תאכל מת בן הכהן אינה אוכלת. ודין אם יש לה בן מישראל אינה אוכלת אפי' היא בת כהן ניסת לכהן אוכלת מת ויש לה בן אוכלת מת בן הכהן ובן הישראל חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה אבל לא בחזה ושוק:

מתני' בת ישראל שנשאת לכהן תאכל בתרומה מת ולה בן תאכל ניסת אח"כ בין ללוי בין לישראל לא תאכל שנעשי' זרה מת הישראל תאכל משום הראשון היה לה בן אף מישראל לא תאכל מת הבן מישראל תאכל מת הבן מכהן לא תאכל בת כהן שניסת לישראל לא תאכל שפוסל אותה מת ולה בן ממנו לא תאכל ניסת אח"כ לכהן אוכלת מכח בעלה מת ולה הימנו בן אוכלת בשביל בנה האחרון ובנה הראשון אינו פוסל לה כמו בריש' משום דחשבינן לה כאלו היא עדיין ברשות הכהן שהרי הבן עומד במקום האב כן ראיתי בדברי הרמב"ם מת בנה מכהן לא תאכל בתרומה מפני בנה הראשון מת אף הבן מישראל חזרה לבית אביה ת"ר כשהיא חוזרת לבית אביה חוזר' לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק דכתיב מלחם אביה תאכל פי' ממון אביה ולא חזה ושוק דמשלחן גבוה קזכי אבל האוכלת בשביל בנה אוכלת אף בחזה ושוק:

י

דין שומרת יבם או מעוברת אינה אוכלת בתרומה בית אביה. ודין דנודר לא אשתה יין עד שיהיה לי זרע לא ישתה עד שיולד:

תנו רבנן ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם בנעוריה פרט למעוברת שלא תאכל דלא תימא זרע אין לה אמר רחמנא והא נמי אין לה שהרי לא בא לעולם אפ"ה לא תאכל ולא קשה הא דרשינ' גבי יבם ובן אין לו בריש החולץ עיין עליו אפי' מעובר' וא"כ האי אין לה הנאמר בתרומ' נמי נדרוש הכי וא"ל דההיא אין לה לא דריש דהא דריש נמי תלמודא בסוף אלמנה לכ"ג לזרע פסול וא"ל מ"ה לא דרשינן למעוברת דאיצטרך לזרע פסול הא בן אין לה דיבום דרשינן נמי בפרק שני לזרע פסול ואפ"ה דרשינן נמי מיניה מעוברת ונ"ל דלא אקרי זרע בתורה אלא הנולד דכתיב כי שת לי אלקים זרע וכן יראה זרע יאריך ימים אבל אף במעי אמו קרוי בן דכתיב ויתרוצצו הבנים בקרב' ומ"ה נ"ל מי שנודר בין איש בין אשה לא אשת' יין עד שיהי' לי זרע לא ישתה עד שנולד אע"פ שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ודילמא לשון בני אדם אף בעובר קרוי זרע הא כתבו התו' בפרק הערל כל לשון שאינו ידוע אף בנדרים הלך אחר לשון המקרא:

תוכן העניינים

ים של שלמה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה