ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק שנים עשר · יא
דין יבמה שגדלה בין האחים מותרת לאחד מהם כשלא ראינו שחלצה מנעל לא' מהם אבל אם ראינו שחלצה מנעלו של אחד מהם חיישינן שמא כוונה ונפסל' על האחין ואפי' בכוונת אחד משניהם סגי, וברקיקה אפי' ראינו שרקקה אינ' אסורה:
א"ר יודא אמר רב יבמה שגדלה בין האחין מותר' לא' מן האחין ולא חיישינן שמא חלצה מנעלים לאח' מהן אבל אם ראינו שחלצה מנעלים לא' מהן מפסלה עלייהו וגירס' הרי"ף דחיישינן שמא כוונה לחליצה ואע"ג דתניא בין נתכוין הוא ולא נתכוונה היא או איפכא חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם לחליצ' ה"מ למשריי' לעלמ' אבל לאחין מיפסל' ומשמע אפי' נתכוונה היא לבד פסולה וכן פסקו הרמב"ם והטור דחיישינן שמא כוונ' וכן פי' בנ"י להדיא דלנפסלה על האחין אפי' בכוונה אחת סגי אבל רש"י גרס חיישנן שמא כוונו וגרס נמי והא דקתני תנא דבעי כוונה והכי מפרשי' הסוגיא ואע"ג דתניא דבעי כוונה כלומר מתני' דקתני עד שיכוונו שניהם היינו פי' עד שנודע שנתכוונו להדיא לשם חליצה כגון בב"ד אבל מן הסתם לא חיישינן ה"מ דבעי שנודע למשרייה לעלמא אבל למפסלה חיישי' וכ"פ התו' וכ"כ הרא"ש לקמן גבי רקקה כו' בסי' כ"ב ואיכא נמי נפקותא לפי פי' זה היכא דלא ראינו שחלצה רק על פיו של יבם והוא אומר בבירור שלא כיון לפי דעת רש"י והתוספות מותרת לו דהא לא כוונו שניהם ולדידי' מסתמא מהמנינן ליה שהפה שאסר הוא פה שהתיר אבל לגירסת הרי"ף והרמב"ם וסייעת' ודבריהם עיקר חדא דא"א לפ' דחיישינן שמא כוונו שניהם דהוא דבר דלא שכיח וגם היה להם לחלוץ בפני ב"ד ועוד מאי קאמר והא דתניא כו' פשיטא הא דקאמר שבעינן לידע שכוונו שניהם היינו להתיר' אבל מן הספק פסולה אפי' לא נודע בודאי ועוד לשון התלמוד לא משמע הכי אפי' לפי גירסת' דגרסי והא דקתני כ"ע כו' ולפירוש' הל"ל והא דקתני דבעינן למידע דכוונו ועוד מדקתני להדי' בברייתא בין נתכוון הוא לבד ולא היא או איפכא דחליצה פסולה ואנו ק"ל כל היכא דקתני חליצה פסולה פסלה על האחין אלא עיקר דחיישינן שמא כוונ' וכ' בנ"י וז"ל ושמעינן מינה דהאי סוגיא אפי' שלא בב"ד חיישינן שמא כוונ' ופסולה על האחין ומיהו כיון דמדינ' עד שיתכוונו שניהם אלא דמפני מראית העין פסלינן לה מדרבנן מסתברא היינו דוקא במעשה כי האי דחלצה דלא אורח ארעא בהכי אבל רקיק' דלא אפשר בלאו הכי לא חיישי' למפסלה בהכי דאי לא תימא הכי יבמ' שגדלה בין האחין תאסור להן דאי אפש' שלא רקקה בפניהם ולקמן פסלינן רקקה בפני ב"ד אלא לאו ש"מ כדפרי' עכ"ל וזהו ג"כ סיוע לגירסא הראשון שפירשתי דחיישינן שמא כוונה דאי לאו הכי תאסור משום רקיקה וליחוש שמא כוונו שניהם (דהוי פסולה ממש מדאורייתא אלא בודאי לעולם לא חיישינן לכוונו שניהם דא"כ ה"ל לעשו' בפני ב"ד אלא כוונה לחוד חיישינן מדרבנן ודוקא בחליצ' ולא ברקיק' כדפרי' בב"י) הלכך יבמה הגדילה בין האחין מותר ואם ראינו שחלצה מנעלים לא' מהן אסור' בין ששמענו מן היב' אע"פ שלא ראינו רק שהיא אינ' מכחשת אותו כיון ששמענו מן היבם אסורה ליבם אלא תחלוץ חליצה כשירה ותנשא לזר: