ים של שלמה על יבמות· רבי שלמה לוריא
פרק שני · י
דין מי שיש לו בן אפי' ממזר פוטר את אשת אביו מייבום וחייב על האב ובנו הוא ליורשו ולטמא לו ומי שזינה עם אשה בין פנויה בין א"א ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו והוא מודה לה פוט' ג"כ אשת אביו מיבו' ושם ביארנו דבין בן או בת בין בת או בן הבן או בת בן הבת פוטרי' את אשת אביו ומה ומה שביארנו דחייב במכה את אביו כשהוא ממזר היינו כשעשה האב תשובה ומ"מ איסורא איכא אפילו בלא עשה תשובה ובנו שיש לו מן השפחה או מן הנכרית אינו פוטר ושם ביארנו דווקא משפחה דעלמא אבל בא על שפחתו והוליד ממנה בנו הוא בין לקולא בין לחומר' א"ל שהוא מוחזק בפריצות דאז אמרינן לשום זנות בעל:
מתניתי' מי שיש לו בן מ"מ פוטר אשת אחיו מיבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר פי' נמי ליורשו וליטמא לו חוץ מי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית ופריך בן מ"מ לאתויי מאי לאתוי ממזר כתב המרדכי וז"ל כתב הרמב"ם בפרק ג' דהלכות יבום מי שזינה עם אשה בין פנוי' בין אשת איש ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו ואפי' הוא מודה לה אעפ"י שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לעניין יבום דכשם שזינתה עמו זינת' עם אחר וחולצ' ולא מתייבמ' וצ"ל דמתניתי' כגון שהיו חבושי' בבית האסורי' וכן משמע סוף פ' אלמנה לכ"ג עכ"ל ואני אומר מסוגי' דהתם משמע בהיפך וכן כתב הרשב"א בתשוב' גם הרא"ש השיג בתשובה וכתב שאם לעניין ירושה מחזיקין אותו בבנו כ"ש לענין יבום וכן נראה עיקר ושם בסי' י"ח אביאו ומסיק מ"ט פי' אמאי לא נילף אחוה אחוה מבני יעקב שאח ממזר לא יזקוק ליבום וא"כ מיפטר לא יפטר מיבו' ומשני אמר קרא בן אין לו פי' מדכתיב אין ולא כתיב אן שהוא נמי לשון לא כמו מאן יבמי מאן בלעם מדכתיב אין ביו"ד ש"מ עין עליו כלו' אם יש לו בן בעולם בין כשר בין פסול פוטר ומדפוטר זקק נמי (לא) זקוק ולא יליף אחוה אחוה מבני יעקב והא דבת פוטרת כתב בה"ג דילפינן נמי מבן אין לו עיין עליו ומהאי קרא דעיין עליו ילפינן נמי בן הבן או בת הבן שיפטור מיבום ועי"ל דבת ילפינן מלא ימחה שמו פרט למניח בת ששמו אינו מחוי ובן הבן או בת הבן ילפינן מנחלה דדרשי' בפ' יש נוחלין לענין נחלה דבן ובן הבן ובת הבן וכן הבת ובת הבת כי הדדי נינהו שהבת נמי קודמת לאחיה לנחלה היכא דליכא בן ילפינן נמי מדכתיב בן אין לו עיין עליו ה"ה לעניין יבום כי הדדי נינהו ופריך וחייב על מכתו כו' קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ובסנהדרין פ' הנחנקי' ילפינן מיניה לאב וה"ה להכאה ומשני כשעשה תשובה על זה שהולד ממזר כתב הרי"ף דווקא לעניין חיוב' הוא דלא מחייב באביו רשע אבל אסור להכות' ולקללו אפי' הוא רשע גמור מדאמרינן פרק הנחנקי' לכן אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו לקללו אפי' על שנעש' עביר' חוץ ממסי' ומדיח שהרי אמר' תורה לא תחמול ולא תכסה עליו אעפ"י שהמרדכי כתב שר"ת דחה ראייתו ואוקי הא דפ' הנחכקי' בעשה תשובה מ"מ נ"ל דברי הרי"ף עיקר מדל' קמשני אלא מסית משמע דשאר עבירות אין ראוי' להכות' אפי' להיות שליח ב"ד וק"ו בעבור אסור' אחרים בלא שליח ב"ד שאסור להכות' ועוד הסבר' נותנת שאם היה מותר להכות' על דברי עבירה בלא עשה תשובה כ"ש שהוא מותר להיות שליח ב"ד להביאו להירהור תשובה דהא עיקר כפרתו במה שמקבל דינו מן הב"ד וכן הסכים הרא"ש והר"ן ועוד כתב הר"ף הא דתנן ובנו לכל דבר תוך מן השפחה כו' אמרי רבוותא ה"מ שפחה דאחרי' דומיא דנכרית דלית ליה קניין בגוה אבל דידיה לא דאין אדם עושה בעילת זנות וסתמ' שיחרר' ולשם קידושין בא עליה והכי אתמר משמיה דרב נוטראי גאון על מתניתי' דפ' האומר בקדושי' הולד של נכרית ושפחה הולד כמות' ה"מ שפחה של אחרים כו' וחזינן לגאון אחר דמספקא ליה בהאי מילתא ונקיטי' מתוך דבריו היכא דאית ליה איתת ומת ואין לו בן אלא האי דאוליד מן שפחה דידי' נקטי' לחומרא וחולצת ולא מתייבמת ולעניין ממון נקיטי' לקולא ולא ירית ליה האי בן אבל איהו גופא לא מזבני ליה יורשי' של אבוה לעבדא ואי בעי למיסב בת ישראל צריך גט שיחרור ואי קדש מקמי גט שיחרור מצרכינ' ליה גיטי ואי בעי למיסב שפח' לא שבקי' עכ"ל וגבי נחלה כ' בפ' רביעי שאינו יורש אלא אביו ת"ח ונוהג מנהג כשר ואומר עליו שהו' בנו ואמו משוחררת אבל אינו נושא בת ישרא' עד שיב' ראייה שנשתחררה אמו ואח"כ ילדה שהרי בחזקת שפחה היתה ואם הוא מן ההדיוט לא וכל זה הוא סברת הכרס שמחלק מעצמו לענין נחלה בין ת"ח לאינו ת"ח ואין לו ראיי' ויראה שכך דעתו נוטה כגאון האחרון והרמב"ם סבר שאינו פוטר ולית ליה האי סברא כלל שכתב בפ' י' מהלכ' גירושין וז"ל הוא מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכ' גט חזק' שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והגדילו והוסיפו אדבר זה שעלה על דעתם עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואחר כך בא עליה ויש מי שהורה שודאי שחררה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכל הדברים האלה רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמו' עליהן שלא אמרו חכמי' חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי אשתו היא ובאשתו היא שחזקתו שאינו עוש' בעילת זנות עד שפירש שהיא בעילת זנות או יפרש שעל תנאי הו' בועל אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשום זנות עד שפי' כי הוא לשם קידושין ואין צריך לומר בשפחה או בנכרית שאינה בת קידושין שאין חוששין להן כלל והרי הבן מהן בחזקת נכרי ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה עכ"ל והראב"ד כ' שדברי הגאוני' קיימי' דלא שביק התיר' ואכיל איסור' אא"כ הוחזק בפריצו' ועריות וכ"ד הרא"ש אף שהסכי' לדברי הרמב"ם בענין הקדושי' שאין אומרים כה"ג אין אדם עושה בעילת זנות וכ' כדבריו בסוף הזורק מ"מ הכא הסכים לדעת רב נוטראי לא מטעמיה שאין אדם עושה בעילת זנות אלא דלא שביק התירה כו' מראייתו מהא דאמרינן בפ' השולח אר"ח א"ר עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות דאי לאו דשחררי' לא הוי שביק לי' למנסב בת חורין בעבירה א"ל ר"י וכל כך יש בידך משמי דר' ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומ' מקודשת וחכ"א אינה מקודשת וק"ל כחכמים א"ל כי אמרי אנא כשרבו השיאו לו אשה ודומ' להא דרבו הניח לו תפילין דג"כ יוצ' לחירו' ופריך מי איכא מידי דלעבדי' לא עביד איסור' ומ"ה מסתמא שיחררו ויוצא לחירות ואיהו גופא אמרי' דעבד איסורא וכותב לה שטר אירוסין לקדשה ולא אמרי' דסתמה שחררה מקודם וא"כ הדרן קושיא לדוכת' ומשני הכא במאי עסקינן דאמר לה צאי והתקדשי בו באותו שטר אירוסין פי' היכא דאמר סתם התקדשי בו פשיטא דשחררה מעיקרא דלא עביד איסורא אבל השתא דאמר צאי בו באות' שטר משמע להדיא דלא שחררה מקודם אלא אותו שטר יהי' לך לשחרור ולאירוסין ובהאי פליגי ר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שיחרור פי' בלשון הרי את מקודש' לי כלו' תהא ראוי' להתקדש בו ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שיחרור אבל היכא דלא אמר צאי אפי' לרבנן מקודשת משום דלא עביד איסורא הילכך הבא על שפחתו ודאי שחרר' מקודם דלא עביד איסורא ולא מחלקי' בין בא עליה דרך נשואין כגון התם או בין בא עליה דרך זנות כגון הכא והרמב"ם ז"ל לא נרא' לו דברי הגאוני' ואין דבריו נראים ע"כ תוכן דבריו של הרא"ש והמ"מ כ' שאין ראי' התם בשטר אירוסין איירי דמעשיו מוכיחי' שהוא רוצה אות' דרך אישות א"כ מסתמא אמרינן שיחררה אבל בבא עליה שלא לדרך אישות משמע ממעשיו שהוא רוצה בזנות ע"כ דבריו ואמת שסברה נכונה היא לחלק רק דלישנא דתלמוד' ל"מ דתלוי מידי בשטר אירוסין אלא עיקר תלוי בהא דלא עביד איסורא וא"כ אפי' בא עליה בזנות מ"מ היכא דשיחררה מ"מ לא הוי עבירה בפרט שפחתו שהיא אצלו ומיוחדת לו וא"כ אוקמיה נמי אחזקה דלא עביד עבירה לבעול שפחה א"ל דשחררה מקודם ואפשר דדעת הרמב"ם לטעמי' שכ' כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה משום לא תהיה קדשה א"כ אין לו חזקת כשרות לומ' דהא לא עביד איסורא הא ע"כ עבר בלאו וא"כ אין חילוק בין פנויה לשפחה וצדקו ג"כ דברי הרא"ש שהוא סבר כדעת הראב"ד שהשיג עליו בפ"ק דהלכות אישות וכ' קדשה דוקא מופקר' לכל אבל המיחדת עצמה לאיש א' היא הפילגש ומותר וכ"כ רוב הגאוני' וכן ראייתו של הרא"ש ראי' גמורה היא ובפ"ק דכתובו' כת' הרא"ש להדי' דמ"ה אין מברכין אש"ק במצותיו וציונו לקדש אשה משום דיכול לקיים פ"ו בלא קידושין כגון פילגש וכן נרא' דבריו עיקר ומ"ש המ"מ שמצא במכילת' ברייתא ברייתא מבוארת וכך נוסחה שאין האשה וילדיה תהיה לאדוניה אלא לרבו' הרב שבא על השפחה והוליד ממנה בנים שהולדו' כמוה ונ"ל דלק"מ דהת' בודאי איירי שלא שחרר' אבל לעולם בסתמ' אוקמו' אחזקה דשחרר' הילכך הבא על שפחתו והוליד ממנה הו' כבנו לכל דבר בין לקולא בין לחומרא א"ל שהוא מוחזק בפריצות:
פילגש הואיל דאתא לידן אימא בהא מילת' אי שרי' בלא קידושין אי אסירי.